סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היֹה יהיה" 2025
״הדבר החשוב שאת חייבת לזכור, לא משנה מה,״ סיגל מאפרת את הסיגריה שלה ביננו, ״זה שאת צריכה להיטמע. פשוט תשחקי את המשחק, לפחות בהתחלה. די עם החולצות האלה מהחנות המוזרה הזו שלך. ואת גם צריכה חליפה. חייבת. יש לך חליפה? לא נורא אם אין, אנחנו יכולות ללכת לזארה, יש בקניון. את יודעת איפה? מול הסופר? ליד החנות של הכלי חשמל?״
אני לא טורחת להביע דעה או לעצור אותה. כשסיגל ברצף הדיבור שלה הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לשתוק ולהנהן ומדי פעם להגיד ״כן, את צודקת״. היא מסבירה לי איפה לקנות חליפה, ואיזו חליפה בדיוק אני ח-י-י-ב-ת שתהיה לי (שחורה עם פסים לבנים דקים ולא צמודה מדי), ולא שוכחת להזכיר לי שאני צריכה חזייה חדשה, לבנה או בצבע גוף, ובניית ציפורניים ונעלי עקב שחורות לא מבריקות, ובלייזר, שהוא לא באמת חלק מהחליפה, ואיפור ״טבעי״, מהסוג שלוקח המון שעות רק כדי להיראות כאילו אין לי שום דבר על הפרצוף. אנחנו נפרדות כשהגשם מפסיק סוף-סוף, ואני בולעת את הקיטוּר על כמה מוקדם מחשיך עכשיו, וסיגל מזכירה לי לקחת ויטמין סי והומאופתיה ואני מזכירה לעצמי שאני אוהבת אותה, ושהיא חברה טובה, ושאני לא הולכת להיכנס לעוד ויכוח איתה, כי בשביל מה.
אני עוברת דרך הקניון בדרך הביתה, אבל אין שם בלייזרים במידה שלי, ובטח שלא חליפות שחורות עם פסים דקים, וגשם מתחיל, ואני מחליטה ללכת הביתה כי יש גבול, והצלחתי לקבל את העבודה עם הג׳ינס השחור הכהה ועם חולצה שנראית בסדר אם אני לא מזיזה יותר מדי את הידיים ולא רואים את כתמי הדאודורנט בבתי השחי, ואני רק צריכה לא לאכול משהו שייתקע לי בין השיניים מחר בבוקר, ויהיה בסדר. יהיה בסדר, אני משננת. יש לי עבודה, ותהיה לי משכורת סבירה, ואולי אוכל לשבת עם סיגל בבית קפה ולא להזמין את הקפה הכי זול בתפריט כי לא נעים לי לשבת בלי להזמין כלום, ולא להתכווץ כשהיא מציעה ״בואי נעשה את זה חצי חצי״, אפילו שהיא אכלה פאי אוכמניות וקולד ברו, ואני שתיתי הפוך על חלב כי סויה זה עוד שני שקלים במחיר.
הבוקר שלי מתחיל עם סיבוב במשאבי אנוש לקבל כרטיס עובד עם התמונה עם הפלאש החזק מדי, אבל זה מה שהיה לי זמין כשביקשו ממני תמונת פספורט, ואחר כך אני הולכת למִחשוב לקבל את הלפטופ, אבל הוא לא מוכן עדיין, ובסוף אני מגיעה למשרד שבו אני אמורה להיות סייעת אדמיניסטרטיבית, שזה ״לגמרי לא מזכירה״, כמו שהסבירו לי בריאיון, ו״יש המון אפשרויות קידום״, ופוגשת את אורית יחזקל-לוי שיש לה ציפורניים עם בנייה בצבע סגול כהה וחליפה בצבע כחול כהה, והעיניים שלה נראות ענקיות ואני תוהה אם האיפור שלה טבעי מהסוג שלא רואים, ואם נוח לה בחזייה, כי שלי לוחצת ממש. פגשתי אותה בריאיון האחרון, והיא התפלאה שיש לי רק שם משפחה אחד, ולא הגתה את השם שלי כמו שצריך, לא משנה כמה פעמים תיקנתי אותה.
״רותי…״ היא אומרת.
״רות,״ אני מתקנת.
על הקיר מאחוריה תלוי דף איי ארבע שעליו הדפסה מגורענת מדי שלה ושל בן הזוג בחליפה ושמלה בצבע ורוד-עתיק ושניהם מחייכים את החיוך של אנשים שמעולם לא נתקעה להם חתיכת פטרוזיליה בין השיניים כשהם הצטלמו לספר המחזור של י״ב, ודף איי ארבע עם הדפסה מגורענת מדי בה מחייכים אליי שלושה העתקים בגילאים שונים של בן הזוג שלה בחולצות לבנות, ועל השולחן שלה יש ספל שמודפס עליו ״לאמא הטובה בעולם״ ועל שפתו סימני ליפסטיק, ולרגע אני תוהה איך יכול להיות שהליפסטיק שלה לא עמיד, עד שאני מבינה שגם סימני הליפסטיק הם הדפסה.
היא מסבירה לי איך להכניס פגישות ליומן של כל אחד מהמנהלים, ואיך לשריין חדר ישיבות, ואיך להזמין כיבוד, וכשאני שואלת למה אני צריכה לעשות את זה, ואם יש דברים מאתגרים יותר, היא רק נותנת לי חמישה דפי איי ארבע משודכים ועליהם כל מספרי הטלפון של העובדים, כולל ימי הולדת וכתובות מגורים, ומראה לי איפה השולחן שלי, עם קיר נטול תמונות, וחלון שמשקיף על מגרש חניה ופיגומים שמסתירים את הבניין שממול, ואני יושבת שם ובוהה מהחלון שמשקף מישהי שחייבת בלייזר וחייבת בניית ציפורניים אבל יותר מהכול חייבת לשלם שכר דירה כי אחרי שהיא החליטה להתפטר באוגוסט ולהתחיל להתקדם בקריירה שלה כמעצבת גרפית העולם כולו קרס, ועכשיו היא צריכה לקום בחמש כדי להיות במשרד בשבע ולהשקיף על מגרש חניה ובניין עם פיגומים ולא לחשוב.
״הי, רותי,״ אומרת אורית יחזקל-לוי, ואני בולעת את ה״רות״, כי זה באמת לא יעזור ביום הראשון בעבודה, ואורית יחזקל-לוי אומרת, ״אני יוצאת לעשן, תעשי לי טובה ותשרייני את החדרי ישיבות של מחר.״
הגשם בחוץ ממשיך, והדמות שלי בחלון נראית כאילו היא צריכה לקום מהשולחן ולצאת, עכשיו, ולחפש חזק יותר עבודה אחרת, אבל שתינו יודעות שזה לא יצליח, ולכן אני משריינת את חדרי הישיבות, ועוברת על המיילים מהבוס.
הגשם מאחוריי מתחזק, ואני משוכנעת שהשעה לפחות שתים־עשרה, אבל השעון מראה רק עשר, וכל כך חשוך בחוץ, עם הגשם והעננים, שאני לא באמת יודעת מה השעה. הסלולרי שלי מהבהב וכבה, אבל שכחתי את המטען בבית, ואני לא מסוגלת לשאול את אורית יחזקל-לוי אם יש לה מטען עבורי, ואני גם יודעת בוודאות שאין לה. לה יש בטח אייפון נוצץ. לי יש את מה שהיה הכי זול במבצע לפני שלוש שנים, ולכן הסוללה שלו נגמרת בלי שעשיתי שום דבר. יש שעון מחוגים ענק על הקיר, אבל הוא לא מתקתק.
״רותי,״ אומרת אורית יחזקל-לוי אומרת, ״אני יוצאת לעשן. תדפיסי את האג׳נדה של מחר.״ לא שמתי לב כשהיא חזרה, ואני לא רואה כשהיא יוצאת, ונדמה לי שיש צל מאחוריה שמשתהה לעוד רגע, אבל אני רק מדמיינת זה בטוח רק הדמיון שלי. אני מציצה אל ההשתקפות שלי, והיא חיוורת ומאחוריה ענני סופה משירים דמעות על מגרש חניה מלא במכוניות ונדמה לי שהן התחלפו. לא יכול להיות שאלה אותן מכוניות, אבל גם לא יכול להיות שהן התחלפו, ואני מחפשת ומוצאת את האג׳נדה של מחר, ואני משוכנעת שכבר מאוחר, לא יכול להיות שעדיין עשר. השעון על הקיר תקוע, ואני רוצה לקום וללכת, ולמצוא מטען, ואורית יחזקל-לוי אומרת, ״רותי, תזמיני קייטרינג, טוב? אבל בלי גלוטן.״ ואני לא רואה אותה נכנסת ולא רואה אותה נעלמת אבל עכשיו אני משוכנעת שמשהו לא בסדר, משהו לגמרי לא בסדר ואני צריכה לקום וללכת, אבל אני כבר משווה מחירים של קייטרינגים על פי הרשימה שהיא שלחה לי הבוקר, ואני מאבדת פיסה אחרי פיסה של עצמי כשאני עוברת על האימיילים מהספקים, וכשאני מציצה בהשתקפות שלי נדמה לי שהשׂיער שלה לבן יותר, אבל זה בטח רק העננים מאחוריה, או הפיגומים, והשעה עדיין עשר בשעון הפגום, אפילו שאני מסוחררת מרוב רעב, ולא יכול להיות שרק עשר, ואני מציצה שוב בהשתקפות שלי, והיא נראית חיוורת ומרוקנת, ואני חושבת שאני רואה צל במקום שבו אורית יחזקל-לוי נמצאת, אבל כשאני מסתכלת אליה היא שם, והיא אומרת, ״נגמר הטונר במדפסת, תזמיני, אני יוצאת לעשן.״ אבל היא לא יוצאת, והצל שנמצא במקומה בהשתקפות שלי מתרחב, וההשתקפות שלי נראית כאילו היא מתחננת, אבל כשאני מסתכלת אל אורית יחזקל-לוי שמולי היא לא אומרת שום דבר, אבל העיניים שלה בצבע של רחוב חשוך עם חלונות שבורים בעיר לא מוכרת, ואני מרגישה את האוויר שעוד נשאר בי נשאב, את סיגל מתפוגגת, את התואר והתוכניות, וכל מה שהייתי נעלם, וההשתקפות שלי ואני צורחות ביחד, והיא מסיימת ואומרת, ״אני יוצאת לעשן, תשלחי את הזימונים לישיבה של הבורד,״ וההשתקפות שלי ואני נשארות ליד המחשב שלנו, והמכוניות מתחלפות במגרש החניה, והבניין נבנה מאחורי הפיגומים, והגשם מאפיר בחוץ.