לפעמים הלילה

סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היֹה יהיה" 2025

סיפור זה מתרחש בעולם אורות וצללים. את הסיפור הקודמים בסדרה, ״מי מפחד מהחושך״, ו״מסע של בוקר״, ניתן למצוא באתר rotemwrites.com.

עבור:

ארס צלמון

בר ״תריסר מכשפות סגולות״

רחוב אוסוולדו ארניה 97, קומה מינוס 1, כניסה ג׳, תל-אביב-יפו.

הוראות הגעה: דלת אדומה מימין לסושי, לרדת במדרגות, לפנות ימינה, קוד 9293 במדרגות או להתקשר ל-065-9212834. להגיע אחרי שבע וחצי.

האור החלש בבר השתקף מהחבילה הלבנה והבוהקת, והוחזר מהעגיל בגבתה של השליחה שהחזיקה אותה, ואז שוב מהטאבלט שאחזה בידה, והכול התכנס להדהוד אינסופי של בוהק מעוור.

״אחי, אני רק צריכה חתימה,״ אמרה השליחה, נימה של ייאוש בקולה. ״זה הכול.״

״אבל זה לא השם שלי,״ אמר ערשׂ, עפעפיו סגורים למחצה. הכול היה מואר מדי ובהיר מדי. הוא שפשף את עיניו והחניק פיהוק. ״זה נשמע אותו דבר, אבל ערשׂ זה עם עי״ן ושי״ן. כמו שיר ערשׂ.״

״כן, אני מבינה, ואני אעביר את זה הלאה, נשבעת. אבל אתה לא יכול לחתום לי בכל זאת? מה שחשוב זה שכל השאר נכון, לא?״ היא הדפה את הטאבלט הבוהק לעבר ערש, והוא התכווץ וסגר עוד קצת את חרכי עיניו.

״בדיוק!״ אמר. ״כל השאר נכון! את יודעת כמה משלוחים אנחנו מקבלים ל׳מכשפות תריסים סגולה׳, או ל׳רחוב אוסלו ארני׳, או ל׳רחוב אסלי ארנון׳, וזה רק אלו שאשכרה מצליחים להגיע אלינו ולא הולכים לאיבוד בדרך? אז איך זה שפתאום הכול נכון חוץ מהשם שלי?״ הוא לקח את הטאבלט הבוהק מדי רק כדי שיוכל להפוך אותו כשהאור כלפי מטה, והחזיר לה אותו בלי לחתום. ״זה פשוט חשוד מדי. אני מקווה שאת מבינה.״

היא בהתה בו מעבר לדלפק דקה ארוכה. ערש לא האשים אותה. הוא כנראה היה צריך לחשוב על תירוץ יותר טוב מ״זה חשוד״, או פשוט להגיד את האמת – שהם סירבו, כעיקרון בל יעבור, לקבל חבילות לפני השקיעה. הם העבירו הוראות לגבי שעות משלוחים באופן ברור, ושילמו סכומים מגוחכים כדי שיגיעו אליהם בשעות הרצויות. ערש ידע היטב שהסירובים העיקשים לקבל חבילות לפני השעה הנקובה גרמו לחברות המשלוחים להקפיד יותר – שעות השינה של ערש היו משניות לזמן המבוזבז של השליחים שלהן. הוא בהחלט היה אומר את האמת, אם לא היה ישנוני ומבולבל וקצת מבוהל כשרץ במורד המסדרון מדירתו לבר, מלווה בצלצול אינסופי של טלפון, פעמון, וקול דפיקות רם.

חוץ מזה, הוא שנא שמאייתים את השם שלו לא נכון. במיוחד כשסהר, שהיה לו שם ישראלי נפוץ ומוכר, אהב לצחוק על ערש בפעמים התכופות מדי שהטעות קרתה.

הוא הביט בשליחה ושילב את זרועותיו על חזהו, נחוש בדעתו לעמוד מול השטף הצפוי של ״נו, אחי, תעשה טובה, בחייך״ אלא שידה האוחזת בטאבלט צנחה, וההבעה שעלתה על פניה נראתה מתקוממת.

״אנשים כותבים לא נכון את השורה הכי איקונית מהשיר הכי איקוני של המכשפות?״ שאלה, זעם בקולה.

לראשונה, עיניו העצומות למחצה של ערש התמקדו בה. לא הייתה לה כל דרך לדעת עד כמה החיוך על שפתיו היה מחזה נדיר בשעות כאלו, לפני שהשמש שקעה. ״את אוהבת את המכשפות?״

״ברור!״ היא חייכה אליו בחזרה, והוא ראה שעיניה התרגלו סוף-סוף לאפלולית והחלו לסרוק את סביבתה, משתהות על עטיפות האלבומים על הקירות, על המטאטאים התלויים מהתקרה, על החתולים השחורים שצוירו מעל הבר. ״איך לא ידעתי שהבר הזה קיים?״

״רוב האנשים לא יודעים,״ ערש הודה. ״אנחנו קצת מוחבאים ודי קטנים.״

״אתה הבעלים?״ שאלה השליחה.

״לא, ואין טעם לבקש לדבר איתו. הוא ישן. זו הסיבה שכתוב על החבילה אחרי שבע וחצי. זו השעה שאנחנו מתחילים להתארגן.״

״אה! זה היה אמור להיות שבע וחצי בערב?״ השליחה הביטה בחבילה שוב. ״רגע, אז מה שאתה אומר זה שיש כאן עוד פרט לא נכון.״

״מה?״

״השעה. כתוב שבע וחצי. לא כתוב בערב. זה קצת פחות חשוד עכשיו, לא?״

היא הרימה שוב את הטאבלט, על פניה מבט שערש היה יכול להגדיר רק כאופטימיות חסרת תקנה. באופן חריג, ולמרות שהשמש עוד לא שקעה, הוא החליט לוותר על העקרונות שלו. ״כבר חתמתי לך,״ אמר, וזרק את הצל שלו אל הטאבלט. כשהביטה שוב מטה, החתימה שלו אכן הופיעה שם על החשבונית, ארוכה ומסולסלת. העי״ן והשי״ן הודגשו במיוחד, וכך גם המילה ״בערב״ שהתווספה לשעה.

״אה!״ היא נראתה מבולבלת לרגע, ואז חייכה. ״מתי… טוב, תודה. סליחה שהערתי אותך.״ היא היססה עוד רגע ארוך. ערש ראה את המבט שהגניבה בדגל הגאווה שהיה תלוי מעל הבר. ״תגיד, יש כאן…״

״ערבי נשים? שני וחמישי,״ אמר ערש. ״אבל די גיי-פרינדלי גם בשאר הזמן.״

לחייה סמקו. ״אוקיי. תודה,״ אמרה, קולה רך כמו הלילה. ״אז אני אבוא.״

ערש נאנח. ״חכי רגע.״ הוא התכופף מתחת לבר, אל קופסת הגלויות השחורות. היא הייתה ריקה. הוא נאנח שוב והתרכז, מושך את הצל שלו אל אצבעותיו. לא היה קל להשתמש בצל כדי לעבור בין מקומות בשעות היום, אבל כאמור, הדירה שלו הייתה במורד המסדרון מהבר, והוא זכר שהיו לו עוד כמה הזמנות במגֵרה ליד המיטה. אצבעותיו גיששו בתוכה, העיפו הצידה ערֵמת ניירות וכמה קונדומים, ולבסוף הוא משך אליו את המעטפה הסגורה. הוא פתח אותה והציע לשליחה אחת מהגלויות הבודדות שנותרו בפנים. ״הנה. זה בשביל לעבור את הסלקטורית בכניסה בלי תור.״

״מה, באמת?״

אם ערש היה אנושי, הוא כנראה היה מתאר את ההבעה שעלתה על פניה כ״מאירה״ או ״זורחת״. אבל הוא לא היה.

״תודה רבה.״ היא הפכה את הגלויה ואז הפכה אותה שוב, מאמצת את עיניה. ״זה לא סתם נייר שחור מבריק?״

״המילים מופיעות רק כשהשמש שוקעת,״ ענה ערש.

״מה?! איזה מגניב!״ עיניה של השליחה התרחבו.

ערש חייך אליה. הוא היה גאה במיוחד בגלויות שלו, גם אם סהר חשב שהן מטומטמות. ״בכל מקרה, מה שחשוב זו הגלויה עצמה. המילים זה ציטוט של שיר רנדומלי.״

״איזה שיר?״

הוא קרץ אליה. ״תצטרכי לחכות לשקיעה כדי לראות.״ הוא, כמובן, ראה את המילים על הגלויה בבירור. הו, מה יפים הלילות הקסומים / עת פיה ונסיך וגם מלך רוקדים.הוא ניחש שהיא תאהב את זה.

״מגניב ממש,״ אמרה השליחה שוב, והעבירה את הגלויה לתיק הצד שלה. ״אני אבוא. תודה רבה, אחי.״

״באהבה, אחותי.״ ערש צחק, וכשפנתה ללכת הוסיף, ״זהירות ביציאה, יש מדרגה ש-״

הוא ראה אותה מועדת לפני שקריאת הבהלה נפלטה מפיה, ושלח צל כדי להגן עליה מהמכה הכואבת. היא נהדפה ממשקוף הדלת כאילו היה גמיש וקפיצי, והצליחה להתייצב לבסוף. ״אוף. איך אתם עובדים בחושך הזה?״

״כן, סליחה.״ ולמרות שהפריעה את שנתו, ערש חש נקיפה מהירה של אשמה. ״יש תאורה ביציאה בשעות הפעילות –״

הוא נאלם דום כשהיא פתחה לרווחה את הדלת. האור מבחוץ היה קלוש, קומה שלמה ומסדרון שלם בינו לבין דלת הבניין החיצונית שנותרה פתוחה, לבין השמש – רק השתקפות של השתקפות, חלשה וכמעט בלתי מורגשת – אבל עבורו, האור היה מעוור. ערש לא הצליח להימנע מנשיפת אוויר כאובה. הוא צנח מייד, שוקע אל תוך הצל שלו, צולל אל תוך הקרירות המרגיעה.

״מה קרה? אתה בסדר?״ שאלה השליחה, אבל כשהסתובבה להביט, האזור מאחורי הדלפק היה ריק.

רק דקות ארוכות לאחר שהדלת נסגרה, כשהיה בטוח שהבר חשוך שוב, ערש עלה מתוך הצל שלו ופתח את החבילה שחיכתה על הבר. באופן לא מפתיע, היא הייתה מלאה בגלויות השחורות שהזמין בשבוע שעבר, כשראה שעמדו להיגמר. הוא העביר אצבע על פני השטח החלקים של אחת מהן. השעון הפנימי שלו סיפר לו שהשעה הייתה שש בערב – קרוב מדי לשקיעה, כך שלא יהיה טעם לחזור למיטה. הוא נאנח והתחיל למלא את הקופסה שמתחת לבר בגלויות, בשירים המוחבאים שעליהן. כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר.ואחריו, אתה, איש של לילה / כשהשמש ישנה לך האור מאיר את העיניים / איש של לילה / מכוון את התנועה בחלומות שלי חושפים שיניים.ואז מה עושות האיילות בלילות / הן עוצמות את עיניהן הגדולות / הן שולבות את רגליהן הקלות / ישנות האיילות בלילות.

״אתן לא מבינות כלום, איילות,״ ערש רטן, ואז הלך לנקות את ברזי הבירה. לפחות הערב היה הערב החופשי שלו. אם סהר יטרח להגיע בזמן, כמובן.

סהר, כצפוי, הואיל בטובו להגיע רק עשרים דקות לפני חצות, וכשערש הביע את מורת רוחו, סהר גלגל אליו את עיניו מאחורי משקפי השמש הכהים והאטומים. ״נו, אני פה, בסדר? זה לא כאילו יש מלא תנועה כרגע.״

״נכון,״ אמר ערש בסבלנות. ״בגלל זה סיכמנו שאני לא צריך להיות כאן בימי ראשון ואתה פותח.״

״זה לא כאילו אתה פה מהשקיעה עד הזריחה כל שאר השבוע,״ אמר סהר. ״אתה יודע שיש מיליון שהיו רוצים את העבודה שלך, נכון?״

״אנחנו סוגרים בשלוש,״ אמר ערש, והתעלם מהעקיצה, כרגיל. ״לפעמים בשתיים אם אין אנשים. אתה זוכר שאנחנו סוגרים בשלוש, כן?״

״כן, ערש, אני זוכר. ואתה זוכר שזה הבר שלי?״ שאל סהר, נימה מתקתקה בקולו. הוא הנמיך מעט את משקפי השמש על אפו כדי לנעוץ בערש מבט מזוג עיניים שהיו משטחים שחורים, אטומים ומבריקים. ערש נאבק כדי לא לסגת מהמבט. מזווית עיניו, ראה את שירה הברמנית מתכווצת. אף על פי שהיה בן לאחת ממשפחות הצל השולטות, סהר לא טרח לשמש דוגמה אישית – למשל, להיות זהיר עם הצל שלו ליד אנושיים. ערש היה בטוח ששירה חשדה כבר תקופה ארוכה שמשהו לא רגיל אצל הבוס שלה.

״יופי. אז אני הולך.״ ערש התיק במאמץ את מבטו מעיניו האפלות של סהר, שנדמה כאילו שאבו את האור מהחדר. הוא הוריד את הסינר שלו וזרק אותו לסל הכביסה.

״לאן אתה ממהר, נחש?״ שאל סהר, קולו עדיין מתקתק. ״יש לך תוכניות?״

״לא עניינך,״ סינן ערש, וקילל את עצמו על שהשאיר את חבילת הגלויות הריקה עם השם ״ארס צלמון״ ליד פח הזבל הגדול במקום למעוך ולקבור אותה עמוק בפנים. הוא ידע שימשיך לשמוע בדיחות סרות טעם על נחשים בתקופה הקרובה. הוא יצא החוצה, פנה שמאלה במסדרון, וידא שהוא לבד, ואז זרק את הצל שלו על הקיר ועבר דרכו. הלילה היה נעים, והוא היה מעדיף ללכת ברגל, אבל סהר היה חטטן, נקמן, וחזק. ערש לא היה יכול להיות בטוח שעטלפים לא יעקבו אחריו, והוא רצה פרטיות הלילה, אפילו מרוכבי צל אחרים. בעיקר מהם.

החוף היה מרוחק רק כמה קילומטרים מהבר, אבל המרחק היה גדול יותר מכפי שהצל של ערש היה רגיל לשאת, במיוחד אחרי יום עם מעט שינה. הוא עמד רגע ארוך מול הים, התנשם והביט אל המים כדי לאפשר לעיניו להתרגל בהדרגה לתאורה בחוף ולפנסים המאירים של הטיילת מאחוריו. כשהושיט יד אל כיס מכנסיו, גילה שרק הארנק והטלפון שלו היו שם, ונזכר שכשהתעורר בבהלה ורץ לפתוח לשליחה שכח את משקפי השמש שלו על השידה שליד המיטה. הוא התלבט לרגע אם לחזור ולהביא אותם, אבל החליט לוותר. הוא כבר התמודד עם התאורה בטיילת בלי משקפי שמש, ומעבר בצל למרחק כזה פעמיים באותו לילה ממילא היה מעל לכוחותיו. הוא הסתובב, מפנה לאט-לאט את גבו לים, ונאבק בדחף לצמצם את עיניו. הלילה היה מסביבו, קריר, עוטף, מנחם, והוא ידע שיהיה בסדר.

אפילו בתחילת השבוע, ובשעת לילה מאוחרת יחסית בשביל אנושיים, הטיילת הייתה עמוסה. היו אנשים בכל מקום – הולכים, רצים, מטיילים עם הכלבים, יושבים על ספסלים. ערש עבר זוג מתגפף, מישהו שעשה קסמים עבור כמה תיירים, זמרת עם לופר, ופקח ישנוני שנתן דוחות לאופניים שנסעו מחוץ לשביל המוגדר. לבסוף, שמע את נגינת הגיטרה ואת קול הטנור המוכר שליווה אותה.

״ובלילות, ובלילות,

עולות, עולות בי מנגינות.

וזרם דק קולח,

ותפילותיי לרוח נענות.״

ראש גבוה, מתולתל, נישא מעל הקבוצה הקטנה שהתקהלה סביבו, אפילו בשעה כזו. צעירים וצעירות עמדו צפופים, תולים עיניים בזמר. ערש לא היה יכול להאשים אותם. אחת מהן עדיין נטפה מים, ואפילו לא השתמשה במגבת שאחזה בידה. ערש נעצר הקשיב, עד שהזמר נשא את עיניו לרגע ומבטם נפגש. הפתעה חלפה על פניו ונמסה לחיוך רך.

ערש חייך בחזרה. הוא לא היה מסוגל שלא. המבט נותר מרוכז בו גם כשהאצבעות המשיכו לפרוט על מיתרי הגיטרה.

״מילים מילים, ואת משמעותן –

יבוא לו גל לשטוף אותן.

אבל אני כרוך אחריו,

הוא מחכה לי בלילות.

ללכת שבי אחריו,

לשמוע את הציפורים שרות.״

המבטים מסביבו הפכו מבולבלים. לא תיירים, אם ככה, אלא ישראלים שהכירו את השיר. ערש החניק את צחוקו. השיר הסתיים. הצופים מחאו כפיים. שניים מהם זרקו מטבעות לנרתיק של הגיטרה, ואחת הניחה בו שטר. הם התפזרו, והשניים נשארו לבדם.

״לא יפה לשנות מילים של קלאסיקה,״ העיר ערש. ״וגם ׳אחריו׳ לא יושב טוב באותה מידה על המשקל.״

במקום להשיב, דניאל הניח את הגיטרה בנרתיק, ואז התיישר, תפס בצווארון חולצתו של ערש ומשך אותו אליו לנשיקה ארוכה, ומשקל כבד שערש לא ידע שנח על ליבו התפוגג בבת אחת. כשעצרו את הנשיקה בשביל לנשום, רגליו של ערש רעדו, אבל יד נחה בשקע גבו, מייצבת, חמה, מקרקעת. היד השנייה ליטפה את שׂערו השחור, ממצחו עד עורפו ובחזרה, תנועה כמעט היפנוטית. הוא עצם את עיניו, מתענג על המגע, על ההבטחה. ״זו מצווה לשנות טקסטים של הומופוב ידוע כדי שיישמעו יותר גיי,״ מלמל דניאל, וערש הרגיש את חיוכן של השפתיים שהיו צמודות לאוזנו.

ערש צחק. ״התגעגעתי אליך,״ הוא לחש לפני שהצליח לעצור את עצמו, והתכווץ. הוא ידע טוב יותר מהרבה אחרים שהלילה היה זמן של אמת ושל וידויים, ובכל זאת, לא תמיד הצליח להתנגד לכוחו. אבל דניאל נסוג לאחור כדי להביט בעיניו, ואמר בלי היסוס, ״גם אני. כל כך התגעגעתי אליך, ערש.״

עיני הקינמון שלו נצצו, ולחייו של ערש האדימו. אם לא היה מסוגל להתנגד לכוחו של הלילה, אולי היה עדיף שיעסיק את שפתיו באופנים אחרים. הוא משך את דניאל בחזרה אליו והתווה את קו הלסת שלו בנשיקות קטנות, ואז המשיך לפזר אותן על עצמות הלחיים, על העפעפיים, על כל המקומות ששפתיו כמעט שכחו. ידו של דניאל שנחה על גבו התגנבה מתחת לחולצה, וליטפה את עורו באצבעות מחוספסות ממלחמה ומנגינה. ״כבר חשבתי שלא תבוא.״

ערש נאנח. ״סהר איחר. כרגיל.״

״תזכיר לי שוב למה אתה לא יכול למצוא בוס פחות דוש,״ רטן דניאל. ״חצי מהברים בעיר הזאת מחפשים אחמ״שים –״

״אתה באמת רוצה לדבר על עבודה עכשיו?״ ערש לחש על אוזנו של דניאל, ונשך קלות את התנוך, נהנה מהרעד שחלף בגוף הצמוד אליו. הוא היטה את ראשו לאחור כדי להביט בעיניים החומות שהתכהו, באישונים הרחבים.

״אני יודע מה אתה עושה,״ דניאל התנשם, ״וזה לא יעזור לך.״

ערש חייך כנגד שפתיו. ״רוצה לבוא אליי?״

דניאל היסס רק לרגע קצר, וערש הרגיש את ההשתהות יותר מששמע אותה. ״לא חייבים. אתה בטח מעדיף להיות בבית אחרי חודש בשטח, ולא בדירה המחניקה שלי.״

הוא שאל רק פעם אחת מה דניאל עושה במילואים, ודניאל נעשה שקט ועצוב ושינה את הנושא. ערש לא שאל שוב. לשניהם היו את הסודות שלהם.

״הדירה שלך לא מחניקה.״ דניאל התכופף לסגור את נרתיק הגיטרה. ״האמת שאני לא יודע איך אתה עושה את זה, דירת מרתף קטנטנה בלי שום כיווני אוויר שתמיד מאווררת ועם ריח טוב.״ הוא נראה מהורהר לרגע, וערש הכיר את המבט הזה, את השאלה שנערמה מעל עשרות שאלות אחרות בחודשים האחרונים. ״היי ערש, יש מצב שאתה פותח כל לילה חלון-צל ענקי בין הדירה שלך לבין הגינה הציבורית הקרובה כדי לאוורר אותה ולהכניס ריח של פרחים?״ לא הייתה שאלה שאנושי ידע איך לשאול.

ולערש היה מזל. כי אם דניאל היה שואל, הוא היה עונה. בלי לחשוב, בלי לעצור, בלי להרהר בחוקים וכללים, במשפחות הצל השולטות ובאיסורים שלהן. והוא אפילו לא היה יכול להאשים את הלילה בכך. זה היה רק דניאל.

״אם תבוא אני אראה לך,״ אמר וחייך חיוך מזמין, למרות שהשקר השאיר טעם מר בפיו.

דניאל החזיר את החיוך ותלה את הגיטרה על גבו. ״אני מת לבוא אליך, אני פשוט צריך להעביר שיעור גיטרה די מוקדם. כאילו, מוקדם שלי, אתה יודע – בעשר.״

הוא צחק, אבל בצחוק הייתה נימה של ביטול עצמי. ערש עיווה את פניו. העולם האנושי לא היה סלחן כלפי כחמישית מהאנושיים שהשעון הביולוגי שלהם היה מכוון קצת אחרת – למעשה, מחקרים מעמיקים של משפחות הצל גילו שהנטייה הייתה קרובה יותר לשליש מהאנושיים – ובכל זאת, אנשים כמו דניאל נתפסו כעצלנים, חסרי מוטיבציה ונטולי יכולת תפקוד. דניאל, שנאלץ לשמוע את הנרטיב הזה כל חייו, חי בייסורי מצפון תמידיים על תכונה שלא היה באמת מסוגל לשנות. ערש עמד להזכיר לו את זה, ואז הבין מה דניאל אמר. ״עשר לפנות בוקר?!״

הפעם צחוקו של דניאל היה אמיתי. ״אתה יודע, אף פעם לא יצאתי עם מישהו ששונא בוקר אפילו יותר ממני. זה מרענן.״

״אני מנחש שבני ובנות הזוג הקודמים שלך לא עבדו בברים…״ ערש התחיל, ואז השתתק והסיט את מבטו. הוא חשב על דניאל כעל בן זוגו כבר חודשים, אבל נראה היה שדניאל לא ממהר לתת שם לקשר שלהם, וערש לא התכוון להפעיל לחץ או לקבוע עובדות.

דניאל הניח יד על לחיו, מטה בעדינות את ראשו של ערש כך שיאלץ לפגוש במבטו. ״זה רק מוכיח שכל מי שהיו לפניך לא נחשבים,״ אמר, ונשק לו שוב.

ערש הכריח את עצמו לענות באותה אגביות משועשעת. ״זהו? כמה חודשים ואתה כבר מוכן להכריז שמצאת את הנפש התאומה שלך?״

״כמעט חצי שנה, ערש.״ דניאל הביא את ידו של ערש אל שפתיו ונשק למפרקי האצבעות. ״אם לא הייתי יודע שזה ילחיץ אותך, כבר הייתי קונה טבעת.״

הטון שלו נותר קליל, אבל עיניו היו רכות, צבען קרוב יותר לשוקולד מאשר לקינמון כעת, והוא הביט בערש כאילו היה יצור פלאי. הרגש חנק את גרונו של ערש, הופך אותו אילם. דניאל קרץ אליו והרפה מידו, ואז, להקלתו הרבה של ערש, החזיר את השיחה למסלולה. ״בכל מקרה… כן. עשר לפנות בוקר. תלמיד שביקש במיוחד לפני השיעור נהיגה שלו או משהו.״

ערש לא התעקש. הוא ידע שדניאל לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר על תלמידים. ״אז מחר? אני מסיים לעבוד רגיל, באזור שלוש.״

״או שאולי…״ דניאל התקרב שוב, ושפתיו דגדגו את מצחו של ערש כשהאריך את ההברות ״…נלך אליי הביתה?״

ערש עצם את עיניו, נענה לשפתיים החמות. ״מה עם עדן?״

״מה איתה? היא מתה עליך.״

״הקו בין ׳מתה עליך׳ לבין ׳רוצה לרצוח אותך׳ מאוד דק.״ ערש ניצל את הפרשי הגבהים כדי לנשק את צווארו של דניאל. ״ואני לא מבטיח שאצליח להיות שקט הלילה.״

״גם אני לא.״ ידיו של דניאל היו מתחת לחולצתו של ערש שוב, והוא נצמד אל דניאל מתוך ניסיון לספק ולו במקצת את הדרישה הנואשת של גופו. זה לא עזר, כמובן. למעשה, הקול הגרוני שדניאל השמיע בתגובה גרם לכל הדם בגופו של ערש לנדוד מטה. ״בכל מקרה, היא במשמרת עד שש בבוקר.״ דניאל אמר, קולו נמוך מהרגיל. ״ואחרי עשרים ושמונה שעות במיון היא יכולה להירדם גם באמצע אלנבי.״

״אני לא נשאר לישון,״ אמר ערש.

״אני יודע,״ אמר דניאל ונישק אותו שוב, וידיו נדדו מגבו של ערש מטה, וערש נכנע.

קול נשמע מימינו והסיח את דעתו של ערש, והוא הזעיף את פניו אל שני גברים שהביטו אליהם, על פניהם הבעות של גועל. אחד מהם, כשראה את מבטו הזועף, קימט את מצחו עד שגבותיו התחברו ושילב זוג זרועות שריריות על חזהו, כקורא תיגר. חברו חיקה קול הקאה וצחק.

ערש חשב על חמש דרכים שונות לגרום להם להתחרט שנולדו, ואז הפנה אליהם את גבו, מתעלם. אם ינסו משהו, הוא ידע שירגיש את הצל שלהם מתקרב. אבל פניו של דניאל התקדרו, והוא לקח את ידו של ערש ומשך אותו משם. כשהתרחקו מהפנסים, ערש הצליח לראות שבעיניו החומות של דניאל, מתחת לכעס ולעלבון, נח עצב עמוק. ״תגיד,״ אמר לאחר רגע, ״׳ואיך שלא׳ זה לא שיר על כלבה?״

הצחוק של דניאל היה הצליל האהוב עליו בעולם.

״אני חייב מקלחת,״ אמר דניאל כשערש החל להסיר מעליו את בגדיו. ״אל תלך לשום מקום.״

״נתקלח אחרי,״ אמר ערש, והושיט את ידיו לרוכסן המכנסיים של דניאל.

דניאל פסע לאחור, מחייך, וערש שרבב אליו את שפתיו. ״עיני הכלבלב שלך לא יעבדו עליי,״ אמר דניאל. ״אני מזיע ומטונף.״

״כיוונתי יותר לחתלתול,״ הודה ערש. ״נו, דניאל, לא אכפת לי מזה – מה אתה עושה?״

דניאל הרים את ערש בזרועותיו והדביק נשיקה על שפתיו. ״פשרה,״ אמר, ונשא את ערש הצוחק למקלחת.

הוא החל להסיר את בגדיו של ערש מעליו באיטיות, מותיר שובל של נשיקות על כל פיסת עור שחשף. אבל לערש לא הייתה סבלנות לעדינות הערב – או שאולי פחד ממנה, מווידויים נוספים שלא היה מסוגל לשמור לעצמו עוד. הוא קילף את בגדיו של דניאל מעליו במהירות, צוחק על השיזוף של חולצת המדים, ואז דחף אותו למקלחון הצר. המים היו רק פושרים, אבל הלילה היה חם, וערש טעם את הים והמלח שדבקו בעורו של דניאל. לא היה די מקום במקלחון כדי שיצמיד את דניאל לקיר, ירד על ברכיו מולו ויעצור לכמה רגעים את שפתיו הבוגדניות מלבטא את המילים שסערו בתוכו. אבל אצבעותיו של דניאל היו בכל מקום, על חזהו, על גבו, והם נצמדו זה לזה בייאוש, בכמיהה, נעים זה כנגד זה בלי מחשבה עד שסיפקו את תשוקתם, לפחות זמנית.

כשיצאו מהמקלחת התברר ששניהם גוועים ברעב. דניאל הכין טוסטים עם גבינה צהובה ועגבנייה וחתך סלט, בזמן שערש חיטט בתחתית המקרר ודג החוצה את שתי הבירות האחרונות. הוא לא היה צריך להביט בתוויות כדי לזהות אותן. ״פאטה מורגנה״ ו״בירצינות״, שתי הבירות האהובות על דניאל. ״עדן יודעת שהיא מוזמנת לנצל את הנחת העובדים שלי גם כשאתה במילואים, נכון?״ ערש לא טרח להביא את הפותחן מהמגֵרה, ופתח את הבירות על קצה השיש בתנועה מיומנת ומתורגלת, תופס את הפקקים באוויר.

״אמרתי לה, והיא אמרה שזה מדרון חלקלק שבסופו אנשים מתקשרים אליה לעצות רפואיות,״ דניאל גיחך, העביר את הטוסטים לצלחות והרים את שתיהן ביד אחת ואת קערת הסלט ביד השנייה. ״מצד שני, היא כל הזמן שואלת מה עם הפוטופוביה שלך ואם כבר הלכת לרופא עיניים שהיא המליצה.״

״זה לא פוטופוביה,״ אמר ערש ונאנח. הוא הלך בעקבות דניאל אל הסלון, נושא את הבירות. ״כבר אמרתי לה. זה גנטי, יש את זה לכל המשפחה שלי. וזה לא כזה גרוע עכשיו, אפילו ששכחתי את משקפי השמש בבית.״

״באמת?״ חיוכו של דניאל היה רחב ועיניו נצצו. ״אני ממש שמח לשמוע.״

ערש הרים גבה, ואז כיווץ את עיניו ונשא את מבטו אל התקרה. אהיל הנייר הצבעוני שבסלון נעלם, ובמקומו הייתה נורה גדולה ומשונה, כמעט ריבועית בצורתה. היא הפיצה אור צהוב-כתום שהיה חלש יחסית לגודלה. ״מה עשית?״

דניאל הניח את קערת הסלט על השולחן והתיישב על הספה. ״לפני שנסעתי החלפתי את כל הנורות בבית בנורות חכמות עם דימר.״

ערש בהה בו, וגרונו היה חנוק שוב. ״בשבילי?״ לחש.

״לא, מה פתאום בשבילך? זה פשוט הרבה יותר נוח. לא צריך לקום לכבות את האור כשאנחנו רואים טלוויזיה, או כשאני כבר במיטה אבל שכחתי את האור במסדרון דולק. תקשיב, זה שינה לי את החיים.״

המחנק בגרונו של ערש התפשט. הוא קרס על הספה מול דניאל ולגם במהירות מאחת הבירות מבלי לחוש בטעמה. ״דניאל…״

״ואתה יודע מה עוד? תיקנתי את שני התריסים השבורים בחדר שלי ותליתי את הווילונות האטומים לאור.״

ערש הניח את הבירות. ״דניאל.״ הוא התחיל שוב, ואז נשם עמוק. ״אני ממש מעריך את זה – אתה לא מבין כמה. אבל… אני לא יכול –״

דניאל השתיק אותו בנשיקה. ״אני יודע. אתה לא חייב להישאר לישון. רק רציתי שתרגיש כאן יותר בבית.״

הוא הושיט לערש את אחת הצלחות, אבל ערש הוציא את שתיהן מידיו, הניח אותן על השולחן, ואז נשען לפנים ונישק אותו, נשיקה עמוקה שהותירה את שניהם בלי אוויר. עורו של דניאל היה עדיין חמים מהמקלחת, והוא נצמד אל ערש, ידיו הגדולות בכל מקום.

״רגע,״ ערש היה זה שעצר הפעם, במאמץ רב. ״אמרת שאתה מורעב.״

״טוב, בסדר.״ דניאל העביר יד בשׂערו הרטוב, מסיט אותו ממצחו. המבט שנעץ בערש היה לא פחות מורעב. ״הלילה עוד צעיר. בפורטוגל, או משהו.״

הם אכלו על הספה, שותים בירה, מדברים, מתנשקים. דניאל סיפר סיפורים מצחיקים של חברים מהמילואים – כולם כאלו שהתרחשו מחוץ למילואים עצמם. ערש התלונן על סהר, וסיפר לדניאל על השליחה שהפריעה לו לישון, אבל התסכול שלו התנדף, כאילו אירועים שקרו מחוץ למקום בו דניאל נמצא יחד איתו לא הטרידו אותו עוד – לא באותה מידה. אחרי הארוחה ערש שטף את הכלים בזמן שדניאל סידר את המטבח מאחוריו. לאחר כמה רגעים, ערש הרגיש את צילו הגבוה של דניאל מתקרב אליו, ואז הזרועות הארוכות נכרכו סביבו, ונשיקות עדינות רפרפו על עורפו. הוא לא טרח לנגב את ידיו לפני שמשך את ראשו של דניאל מטה, מעודד אותו. סבלנותו אזלה במהרה והוא הסתובב ומשך את דניאל לנשיקה ארוכה, מלאת להט. דניאל הרים אותו אל השיש בקלות, ושפתיו וידיו נעו כאילו רצו לגעת בכל גופו של ערש, מלטפות, משתוקקות…

צלצול טלפון נשמע מהסלון, וערש הרגיש את גופו של דניאל נדרך, את האצבעות מתהדקות סביב מותניו. ״לך תענה,״ אמר והרפה ממנו.

״בטח שיחת ספאם,״ אמר דניאל, והחזיר את שפתיו לצווארו של ערש.

״באמצע הלילה?״

דניאל משך בכתפיו, אבל התנועה נראתה מעושה. ״או לירי מהשלישות, וכבר אמרתי לה שאני חייב כמה ימים חופש…״

ערש פיתל את צווארו כדי להביט מאחורי דניאל, בטלפון על שולחן הסלון, שהבהב ורטט. הוא צמצם את עיניו, מושך צל לאישוניו ומשתמש בו כדי לחדד את ראייתו. לאחר רגע, הדף מעליו את דניאל בעדינות. ״לך לענות. אני יכול לחכות.״

״למה? הם ויתרו,״ רטן דניאל.

״כדי שאני אהיה רגוע,״ ענה ערש.

ההבעה בעיניו של דניאל הייתה מבולבלת, לא חשדנית, אבל ערש בכל זאת הוסיף, ״זה יכול להיות חשוב.״

דניאל הוריד אותו בעדינות בחזרה לרצפה ונשק לו במהירות. ״תיכף חוזר.״

ערש חייך, אבל חיוכו נעלם כשדניאל פנה לסלון. לאחר רגע, הוא ראה את ההבעה על פניו של דניאל כשהביט בשיחה שלא נענתה, את החיוורון הפתאומי של הפנים השזופים. דניאל הצמיד את הטלפון מייד לאוזנו.

״חני? מה קרה?״

הייתה דממה לרגע בצד השני, ואז גופו של דניאל, שהיה מתוח כמו קפיץ, נרגע מעט. ערש הקשיב לשיחה החד צדדית בחצי אוזן. ״ברוך השם! איפה את? מה את עושה ערה? מה?! עד שעה כזו…?! בטח, ברור שאני אישאר איתך. אבל כמה הליכה זה? אולי תיקחי מונית? שתיים בלילה! נו, לא כזה יקר, חני. אני אשלח לך, בסדר? יש לי כסף לזה. זה גם יותר זול מהאפליקציה… בסדר, חנץ׳. איך שאת רוצה. אבל אני לא רגוע מזה. נו, זה התפקיד שלי, לא? כן, הייתי ער. את ממש לא מפריעה. כן, בטוח. לא, אני לבד בבית, עדן במשמרת.״

קולו היה שקט מהרגיל במשפט האחרון, אבל ערש שמע.

הוא לא נפגע, או לפחות, אמר לעצמו שלא נפגע. הוא פגש את החברים של דניאל, האנשים שדניאל החשיב למשפחתו האלטרנטיבית, האמיתית. האנשים שבחרו בו. המשפחה הביולוגית הייתה חשובה פחות. גם ככה דניאל היה בקשר ממשי רק עם אחת מהם. אבל בכל מקרה, ערש לא רצה לצותת לשיחה. ממילא חיכה להזדמנות לבדוק את לוכד החלומות של דניאל בלי שירגיש.

חדר השינה של דניאל היה מבולגן, אבל ערש הבחין מייד בשני התריסים החדשים שהחליפו את קודמיהם השבורים, ובווילונות החדשים בשני צידי החלון הגדול.

זה לא היה מספיק בשביל שערש יוכל לישון כאן, כמובן. האור שיחדור דרך התריסים הסגורים ומבעד לווילון האטום אולי היה זניח עבור אנושי – אבל עבור ערש זה יהיה כמו לדחוף מוט בוער אל תוך ארובת העין שלו. ובכל זאת, לדניאל היה חשוב כל כך שערש ירגיש בנוח בחדר שלו, ועצם הידיעה גרמה לחלק מהמשקל על ליבו של ערש להתפוגג.

הוא הלך אל לוכד החלומות שהיה תלוי על הקיר מעל המיטה, וגילה שהוא מרוקן לגמרי מהאבקה העדינה של עלי החלום שפיזר עליו. לעזאזל. אולי העלים התפוגגו באופן טבעי בחודש שדניאל לא ישן כאן, אבל סביר יותר שחשדותיו של ערש היו נכונים – ביעותי הלילה של דניאל היו אתגר גדול מדי בשביל כישוריו הבינוניים של רוכב צל ממשפחה לא מיוחסת. הוא ניסה נרות, שקיקי ריח עם עלי חלום, אבקה מתחת למיטה, ועכשיו לוכד חלומות, שתלה מעל המיטה למרות גלגולי העיניים של דניאל – ואף אחד מאלו לא שרדו יותר מכמה שבועות.

זו הייתה בעיה ללילה אחר, בכל מקרה. הלילה, אף סיוט לא ירדוף את שנתו של דניאל. ערש ידאג לכך לפני שילך הביתה.

הוא סרק את התקליטים שנחו לצד הפטיפון הישן. ארתה פרנקלין. ג׳ורג׳ מייקל. טינה טרנר. דיוויד בואי, כמה אוספים של ״מיטב הזמר העברי״. ערש הקניט את דניאל לעיתים קרובות על טעם מוזיקלי של ״הומו שנתקע באייטיז״. כעת, חייך כשבחר את התקליט האחרון והניח אותו בפטיפון. השרב נשבר סוף-סוף, ואוויר הלילה שנשב דרך החלון הפתוח נשא איתו ריח קלוש של ים ושל מלח. תן ברחוב נעצר להביט בערש, ואז השמיע יללה ארוכה, דאוגה. ערש חייך ושלח אליו צל ללטף את פרוותו. הכול בסדר, חבר. הבחור שאני אוהב משקר לגביי, אבל אני משקר גם לגביו וגם לו, אז אני לא יכול להיות אומלל מזה, כי זה יעשה אותי לא רק פחדן, אלא צבוע.

התן הביט בו עוד רגע ואז רץ הלאה. הוא היה יצור פשוט. ערש חשב לעצמו שחתול היה כנראה מסוגל להבין. קולה של יהודית רביץ עלה מאחוריו, רך.

״באת אליי את עיניי לפקוח,

וגופך לי מבט וחלון וראי,

באת כלילה הבא אל האוח

להראות לו בחושך את כל הדברים.״

מאחוריו, קולו של דניאל עלה, מהוסס. ״אוקיי. את בטוחה? אני יכול להישאר עוד… לא, ברור. שטויות, אני תמיד שמח לדבר איתך, חנץ׳. בכל שעה. באמת. תתקשרי תמיד. אבל אל תהרגי את עצמך באולפנה, בסדר? גם אחרי אפשר לשפר בגרויות… כן, בסדר. לא, עוד לא החלטתי לגבי ראש השנה. אני אודיע, מבטיח. בסדר. אוהב אותך.״

הוא ניתק ונכנס לחדר, ממצמץ כנגד החשכה. ערש, כרגיל, לא טרח להדליק את האור. ״מצטער. חני למדה אצל חברות עד מאוחר ואז שמה לב לשעה ופחדה ללכת הביתה לבד בחושך…״ הוא נתן למילים לגווע, ולאחר רגע, פנה להביט בפטיפון. שפתיו התעקלו קלות. ״חשבתי שזה שיר של זקנים.״

עיניו נצצו, וערש ידע שגם הוא זוכר. זה היה ערב קפוא, ודניאל היה עטוף במעיל עם ברדס, ידיו בכפפות נטולות אצבעות כדי שיוכל לנגן. הוא שר, קולו נישא בטיילת הריקה למחצה, וערש הרים את עיניו להביט בו, והרגיש כאילו נלכד באור המנסרה. החיוך על שפתיו של דניאל היה מבויש, ועיניי הקינמון שלו היו כמעט זהובות באור פנסי הטיילת. אפילו עכשיו, בחושך היחסי של החדר, ערש עדיין היה מסוגל לראות את הזהרורים מרקדים בתוכן. נדמה היה לו שמעולם לא הצליח להפסיק להביט בעיניו של דניאל.

״זה שיר יפה,״ אמר לבסוף, וניסה לחייך. ״וזה בסדר. אני יודע שחני חשובה לך.״

דניאל לא ראה היטב את פניו, אבל כנראה שמע משהו בקולו. חיוכו נמוג. הוא התקדם לעבר ערש, אבל מעד בחושך על נרתיק הגיטרה. ערש שלח צל לייצב אותו, ודניאל נחת בכבדות על המיטה. ״איך אתה רואה משהו בחושך הזה?״ התלונן.

ערש גלגל את עיניו והדליק את מנורת הלילה של דניאל, מסיט את עיניו כדי לא להסתנוור. דניאל הביט אחורה אל מקור האור. ״בוא לכאן,״ ביקש, והושיט יד. ערש התיישב מולו על המיטה ולקח את ידו. דניאל שילב את אצבעותיהם והניח את ידו הפנויה על לחיו של ערש. המגע היה אינטימי מדי פתאום, וערש הרגיש כאילו לא היה יכול לשאת את הרגש שנשקף מהעיניים החומות. ״אני באמת מצטער,״ דניאל לחש. ״אני רוצה לספר לה. אבל… רוב המשפחה גם ככה לא ממש מדברת איתי, ואני… מפחד.״

״אני יודע. זה בסדר.״ ערש ליטף את כתפו החשופה של דניאל. ״לא ביקשתי ממך לספר. גם אני עוד לא סיפרתי.״

״כן. אבל…״ דניאל השפיל לרגע את עיניו, ואז שאף אוויר והרים אותן שוב. היד על לחיו של ערש הייתה כמעט חמה מדי. ״הייתי רציני קודם. ערש, אף פעם לא הרגשתי –״

״ששש.״ ערש הניח אצבע כנגד שפתיו, ואז החליף את האצבע בשפתיו שלו, והדף את דניאל אל המיטה.

״לפעמים, הלילה הוא שירים יפים״, שרה חווה אלברשטיין ברקע. ״לפעמים, כן, לפעמים / הלילה הוא ניגון וחדוות נעורים / לפעמים, הוא עד כדי כך תמים״, וערש כמעט צחק, כי הוא אף פעם לא שכב עם מישהו לצלילי חווה אלברשטיין, אבל מהר מאוד לא היה מסוגל עוד להתמקד במוזיקה, שהפכה לרעש רקע כשדניאל הפשיט את שניהם – לא בעדינות כמו קודם, אלא מתוך צורך נואש. הוא לא הסיר את עיניו מערש, וערש ניצל את העובדה כדי לשלוח צל בקצה אצבעו ולהדוף את מכל חומר הסיכה לעבר ידו של דניאל, שגיששה בעיוורון על שידת הלילה. ואז אצבעותיו של דניאל נעו בתוכו, עדינות למרות הצורך הברור של שניהם, וערש התנשף, ציפורניו כמעט פוצעות את גבו של דניאל, אבל דניאל היה איטי, מחושב, זהיר כאילו ערש היה אוצר יקר ערך שהיה צריך לשמור עליו. שפתיו היו פשוקות כאילו רצה שוב לומר משהו, וערש השתיק אותו שוב בנשיקה. הלילה היה זמן של וידויים, אבל הוא היה גם זמן של אהבה, ולפעמים הדרך היחידה להילחם בנטייה אחת הייתה באמצעות האחרת. וכשדניאל נכנע סוף-סוף להפצרותיו וחדר לתוכו, והם היו רק גוף בתוך גוף וחום בתוך חום – מי זו הייתה, חווה אלברשטיין או יהודית רביץ? ערש לא הצליח להיזכר – עיניו של דניאל גמעו כל אחת מתגובותיו, נוצצות עם כל קול וצליל שהשמיע, והמבט הרציני, מלא הרגש, לא השתנה, גם כשערש כרך סביבו את רגליו ומשך אותו עמוק יותר, קרוב יותר, ורגע לפני שהגיע לשיא, ערש חשב שהוא מבין סוף-סוף איך הלילה יכול להיות תמים, אבל הוא איבד את התובנה בשטף העונג. הוא נשך את כתפו של דניאל כדי לא לצרוח, וזרועות חזקות אחזו בו, ולרגע קצר, העולם כולו נמוג והאפלה עטפה את כל חושיו, חובקת ומלטפת כמו הלילה עצמו, והוא היה בבית.

הם היו צריכים כנראה להתקלח שוב לפני שיידבקו זה לזה, אבל דניאל היה מנומנם, וערש הצליח לנתק את עצמו מזרועותיו לכמה רגעים כדי למצוא מגבת נקייה באחת המגֵרות במקלחת, להרטיב אותה במים חמימים ולנקות בעדינות את שניהם. הוא היה יכול לעשות את זה עם צל, אבל למרות שלא הרגיש עוד תשוש כמו בתחילת הערב, ידע שעדיף לשמור את כוחותיו – אפילו רק בשביל ההליכה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, שלא תמיד הייתה נעימה, אפילו לרוכב צל. הוא שטף את המגבת שוב, סחט ותלה אותה על החבל מחוץ לחלון, לצידה של שמיכת חוף צהובה. כשחזר שוב למיטה, דניאל כבר ישן. ערש הרגיש מדקרת צער חולפת בו, ומייד הרגיש מגוחך. הוא יראה את דניאל שוב מחר לפנות בוקר. הוא התלבש, סגר בקפידה את התריסים ואת הווילונות הכבדים כדי שהאור לא יעיר את דניאל, הפעיל את המזגן כדי שהחום לא יעיר אותו, כיסה אותו כדי שהקור לא יעיר אותו, עד שלבסוף התירוצים להתעכב אזלו, מלבד אחד אחרון. הוא התקרב והדביק נשיקת פרֵדה עדינה על מצחו של דניאל, והטביע בתוכה מעט מהצל שלו, יוצר סימן נעלם שיגן על דניאל מסיוטים, לפחות עד שהבוקר יעלה.

הוא לא היה זהיר דיו. דניאל זע, עיניו נפקחו קמעה, וזרוע ארוכה נשלחה למשוך אליו את ערש. אצבעות רכות וחמימות משינה נצמדו ללחיו. ״אל תלך,״ ביקש.

ערש ליטף תלתל, מסיט אותו ממצחו של דניאל. ״אתה יודע שאני לא יכול להישאר.״

״כי אתה ערפד והשמש תהפוך אותך לאבק?״

מילותיו האיטיות, הישנוניות של דניאל היו מבודחות, והוא היה רחוק מאוד מהאמת, כמובן – אבל גם לא מספיק רחוק. ערש הכריח את גופו המכווץ להירגע. ״בדיוק. עלית עליי. אם אני אישאר אני אהיה חייב לשתות את הדם שלך.״

״לא אכפת לי. תישאר בכל זאת. רק עוד קצת. בבקשה.״ עיני הקינמון נעצמו שוב, והיד נשמטה אל שקע צווארו של ערש ונחה שם לרגע, מקרקעת, מנחמת. ״אני ישן יותר טוב כשאתה כאן.״

״אתה תישן טוב הלילה,״ אמר ערש, אבל נחישותו כבר התערערה. הוא היה יכול להישאר עוד קצת. ממילא לא היה מסוגל באמת להירדם לפני שהשמש זרחה.

״אולי רק עוד שעה,״ מלמל, ונכנס למיטה בלי לטרוח להסיר את המכנסיים והחולצה שלו. חיוך ישנוני התפשט על פניו של דניאל כשמשך אותו לתוך השמיכה, אל חיבוק רך וחמים ומלא באותו רגש שערש פחד ממנו כמעט כפי שרצה בו. נשימתו של דניאל הייתה רכה על עורפו, ולהפתעתו של ערש, הוא הרגיש את עיניו נעצמות. נו, טוב. סהר בטח היה לועג לו, קורא לו רוכב צל בינוני, אבל הוא גילה שלא מספיק אכפת לו. בכל מקרה יתעורר לפני הזריחה בין אם ירצה בכך או לא. ככה זה אצל ערפדים.

הוא הצליח להגן על דניאל מסיוטים, אבל לא על עצמו, מסתבר. ערש חלם על הזריחה שוב ושוב, עד שנדמה היה לו שהאור זולג דרך עפעפיו כמו רעל. הוא רטן והרים את השמיכה לכסות את עיניו. זה עזר באופן חלקי בלבד. לעזאזל. הוא שוב השאיר את האור בשירותים דולק. כשעיניו עצומות, ניסה לשלוח צל לכבות את האור, אבל לא הצליח למצוא את המתג. או את השירותים.

עיניו נפקחו בבת אחת. הוא השתנק, והצל שלו הגיב באופן רפלקסיבי, מציף את החדר בעלטה, מגן עליו. אבל הוא לא היה יכול להחשיך את כולו, לא לאורך זמן. הוא משך את הצל בחזרה אליו, אילץ את עצמו לשחרר את החלונות, התריסים, הווילונות, והשתנק שוב כשהאור חדר מבעד לכל קפל, כל חרך, כל סדק. הוא ידע שהחדר היה חשוך, אבל לעיניו שלו, הוא היה מוצף באור חורך, מעוור.

הוא החניק יבבה והכריח את עצמו לנשום, לחזור למנגנוני ההגנה שאמא לימדה אותו בילדותו. הוא מיצק את הצל שלו לתוך עיניו, מייצר עדשות אטומות של עלטה בינו לבין העולם. זה לא עזר. גם מאחוריהן, הרגיש את קרני השמש – רחוקה כל כך מכדור הארץ – ובכל זאת מאיימת לשרוף את ערש באור זריחתה.

לא, לא זריחה – השעון הפנימי של ערש, שהיה אמור להעיר אותו שעה לפני הזריחה, דיווח לו כעת שהשמש עלתה לפני שעה לפחות, אולי שעתיים. הוא הפנה את גבו אל החלונות הגדולים, מנסה להתכווץ, להצטמצם, והגוף החם לצידו נע, איברים ארוכים נמתחו וקול מנומנם רטן במחאה, אבל הזרועות שנכרכו סביבו היו רכות ויציבות.

דניאל.

החיבוק והריח, שניהם מוכרים ומנחמים, ניערו את האימה מעל זיכרונותיו הקבורים של ערש. הוא היה בבית של דניאל. הוא נרדם כאן. הוא חשב שיישן רק קצת – שתחושת הסכנה תעיר אותו, כפי שעשתה הזריחה המתקרבת לאורך עשרים וארבע שנות חייו.

אבל הוא תמיד הרגיש בטוח כל כך עם דניאל. גם עכשיו, כשהמצוקה הלכה וגאתה בתוכו, החיבוק קרקע אותו, עיגן אותו. ערש קבר את פניו בכתף הרחבה, מנסה להירגע. נשימותיו היו מהירות מדי, קולניות מדי. הוא מעולם לא ישן אצל דניאל. הוא מעולם לא היה אצלו בתקופת האור. הוא מעולם לא היה בשום מקום בתקופת האור, חוץ מאשר בבית שלו, או בבית של אמא שלו, או בבר, ועכשיו הוא היה כאן, לכוד, כלוא עד שהאור ירפה ממנו –

״בוקר טוב,״ הקול הישנוני אמר, ושפתיים רכות, חמות משינה, נצמדו למצחו. ״אני כל כך שמח שנשארת…״ המילים גוועו, וכשדניאל דיבר שוב, קולו נשמע עירני יותר. ״ערש? אתה בסדר?״

ערש ניסה לענות, אבל הכול סביבו היה בהיר מדי ומואר מדי. הוא תמיד הרגיש חלש בתקופת האור, אבל זה היה גרוע יותר, כאילו השמש עצמה קרנה אליו בדחייה ובתיעוב, מוודאת שיֵדע שהוא לא היה שייך לכאן, לעולם שלה. הוא ידע שלשמש אין מודעות, אבל ידע גם שהיא צדקה, שאסור לו להישאר כאן –

״ערש? ערש, מה קרה?״ כעת לא היה זכר לשינה בקולו של דניאל, וידיו אחזו בכוח בכתפיו של ערש, לוחצות, כמעט מכאיבות. הבהלה אחזה בערש כשהבין שדניאל ניסה למשוך אותו אחורה מכתפו, להביט בפניו, אבל ערש היה חייב להסתתר, כי העדשות שיצר היו רק פתרון זמני, כי הצל שלו היה משאב מוגבל בתקופת האור, כי תקופת האור הייתה כל כך ארוכה בקיץ, כי הוא ידע שבקרוב יישאר בלי טיפת צל, שהאור ישרוף אותו –

״ערש!״ פחד מילא את קולו של דניאל, וידו האחת טלטלה את ערש, בזמן שהשנייה הרפתה, מגששת, ולפתע האור סביבם היה מעוור, וערש צרח. הצל שלו השתלח בבת אחת לכל הכיוונים, רודף אחרי מקור האור המכאיב. ניצוץ הבזיק באוויר וצליל שבירה נשמע. הנורה בצד מיטתו של דניאל. אבל ההקלה הייתה רגעית בלבד. האור האמיתי, השמש, עדיין הייתה שם. דניאל, שזינק לסוכך עליו בגופו כשהפצפוץ החד של הנורה נשמע, נע בזהירות לאחור עכשיו. הוא לא פחד שהאור יפגע בו, כמובן, אלא שברי הזכוכית. אבל האינסטינקט המגונן עורר בערש מבוכה ובעקבותיה בושה, רגשות שתפסו חלקיק קטן ממקומה של החרדה. ״ס-סליחה. סליחה, לא התכוונתי, אני…״ הוא נעצר כשהבין שלדניאל לא הייתה כל דרך לדעת שהוא זה ששרף את הנורה.

״ערש! אני זה שצריך לבקש סליחה.״ דניאל משך אותו אליו שוב. ״הדלקתי את האור בלי לחשוב – רק רציתי לדעת שאתה בסדר – השם ישמור, אתה רועד, מה… ערש, מה קרה?״

כשפניו שוב בשקע צווארו של דניאל, ערש כמעט הצליח לנשום, כמעט הצליח להשתלט על עצמו, כמעט הצליח לחשוב בהיגיון –

ואז הדלת נפתחה.

העולם הפך איטי מאוד, ובכל זאת, ערש לא היה מסוגל למנוע מהדברים מלהתרחש. הדלת נעה על ציריה, שוטפת את החדר באור מהחלונות העצומים שבסלון, חלונות שלא היו עליהם לא וילונות ולא תריסים, ולא אף הגנה אחרת מפני השמש הבוערת והצורבת. עדן עמדה בכניסה, על פניה עייפות, דריכות ובהלה, וערש ראה את שפתיה נעות, שמע כאילו ממרחק רב את הקריאה המבוהלת – שמו של דניאל ואז שמו שלו, מילים עמומות – הוא חשב שהן היו ״שמעתי צרחות – אתם בסדר?״, אבל לא נותר מקום לשום דבר במחשבותיו, לא תמונה, לא קול, הכול נעשה משני לאור הנורא, המסמא שלכד אותו, וידה של עדן נשלחה אל מפסק האור –

נשיפת כאב נשמעה, ודניאל הרפה ממנו, נרתע לאחור ומערסל את ידו. מבטו של ערש התמקד בסימן שחור שהופיע על היד הפגועה – סימן של צל שהשתלח והיכה לכל עבר. אשמה שטפה אותו, פורצת סוף-סוף לחלוטין את מעטה המצוקה והכאב ומשיבה לערש את שליטתו בעצמו, בצל המשתולל שלו, שנאבק להגן עליו, משתוקק לתקוף גם את עדן, לרמוס אותה בניסיון להגיע אל הדלת ולאטום אותה, לנפץ לרסיסים את המנורה שמעליו, להציף את החדר בעלטה. הוא משך בכוח את הצל שלו, כבל אותו, אזק אותו, דחק אותו מטה. הוא לא ניסה עוד ליצור עדשות, או כיסוי עיניים, או שמיכה – רק להגן על דניאל ועל עדן מפניו. כאב פעם בראשו – לא מהאור, אלא מכפות ידיו שלחצו בכוח על ארובות עיניו, מכסות עליהן, מגוננות. ואז ידיו של דניאל תפסו במפרקיו, משכו בעדינות, ופאניקה גאתה בערש כשהבין שדניאל מנסה להסיר את ידיו מעיניו כדי להביט בו, כדי לראות שהוא בסדר. הוא ניסה לדבר, לעצור אותו, אבל הקול כאילו התאדה בדרך אל פיו, כאילו האור חדר אל תוך גרונו והמיס אותו. דניאל ניסה שוב למשוך בידיו, וערש נרתע לאחור בעיוורון, מתגונן, מתכדרר ומתכווץ, כל שביב אנרגיה שנותרה בו מושקע בשליטה בצל, כדי למנוע ממנו להשתלח שוב –

״רגע, דניאל!״

קולה של עדן חדר את ענן החרדה, מתגבר על הרעם בין אוזניו של ערש, על קול נשימותיו המהירות מדי.

״תסתכל עליו,״ היא אמרה, קולה רך. ״הוא מפחד.״

״עדן – בבקשה, תעשי משהו!״ דניאל התחנן, וקולו לא נשמע עוד נמוך משינה, אלא גבוה מפחד. ״בחיים לא ראיתי אותו ככה, בבקשה –״

״אני אנסה, דניאל – אני רוצה לעזור. אבל אני לא בטוחה שהקרבה שלך עוזרת לערש. נראה לי שהוא לא רוצה שייגעו בו כרגע.״ היא הרימה את קולה, אבל הוא נותר עדין כששאלה, ״ערש, אני צודקת?״

רגע ארוך חלף לפני שערש הבין שדיברה אליו. הוא ניסה שוב לענות, ושוב לא בקע שום קול מגרונו הניחר. האם הצרידות נבעה מצרחות? מבכי? משניהם? לא היה לו מושג. בהיעדר קול, הוא הנהן במהירות כמה פעמים, כריות כף ידו עדיין מכסות על עיניו, לוחצות אותן פנימה. זה לא עזר, כמובן. הוא הרגיש את הצריבה על עורו. האור נגע בכול, פגע בכול. בניתוק מסוים, ערש תהה אם זה היה האופן בו רוכבי הצל הקדומים השתגעו.

״ערש! אתה בסדר?״ דניאל שאל, קולו רווי דמעות.

״דניאל, רגע,״ קולה של עדן נשמע קרוב יותר, אבל עדיין רחוק מספיק. ״אני חושבת שיש סיכוי שזה התקף חרדה. בוא ניתן לו דקה לנשום?״

ערש החניק דחף לצחוק. זה היה הסבר סביר מאוד עבור אנושיים. אולי זו אפילו הייתה האמת, במובן מסוים. הוא שמע את נשימתו של דניאל, כבדה כמעט כמו נשימותיו שלו. ״בסדר,״ אמר דניאל לבסוף, ונשמע שהוא מנסה לשלוט בקולו.

״בסדר,״ הסכימה עדן. קולה עדיין נשמע מאותו מרחק, אבל מזווית אחרת, כאילו ירדה על ברכיה כדי לדבר איתו בגובה העיניים. ״ערש, דניאל ואני כאן איתך. אתה יכול אולי להרים את הראש, או להגיד משהו?״

ערש ניסה בפעם השלישית. כשפתח את פיו, כל מה שעלה ממנו היה יבבה. השמש הייתה בכל מקום – בעיניו, על עורו, בגרונו. הוא השתתק ונענע את ראשו, והתכווץ לכדור קטן יותר.

״אולי זה יעזור אם יהיה כאן פחות אור?״ עדן שאלה, ודניאל השתנק כאילו נחנק.

״שיט – ברור שזה האור, עדן!״

ערש שמע קול רגליים יחפות רצות על הרצפה, ואז את החבטה הרמה של הדלת הנטרקת. הוא לא שמע את רעש המפסק, אבל הרגיש את האור נחלש משמעותית. הוא פלט את האוויר שהיה כלוא בריאותיו בנשיפה חדה, רועמת בחדר הדומם לפתע.

״זה יותר טוב, ערש?״ שאלה עדן.

ערש הנהן במהירות, כמעט חנוק מרוב הקלה.

שום תגובה לא נשמעה, והוא הבין שדניאל ועדן לא היו יכולים לראות אותו במה שללא ספק היה עבורם חשכה מוחלטת. כשניסה שוב לדבר, קולו רעד – אבל הוא הצליח לגרום לו לבקוע מבין שפתיו. ״כ-כן.״

״טוב מאוד. אני ממש שמחה לשמוע את הקול שלך.״ קולה של עדן היה חם ומלא הקלה. ערש האמין לה.

״ערש,״ דניאל השתנק, וערש שמע את הדמעות בקולו. ״אני כל כך מטומטם, אני לא מאמין שלא חשבתי על האור – בבקשה, תגיד לי שאתה בסדר, אני לא רואה כלום –״

״אתה לא מטומטם, דניאל,״ אמרה עדן בעדינות. ״היית בלחץ ולא חשבת. גם לי לקח זמן. הכול בסדר. ערש, בוא רק ננשום שנייה ביחד? אתה יכול בבקשה לקחת נשימה עמוקה, בצורה שאני אשמע? פנימה ואז החוצה?״

ערש שאף אוויר בקולניות ואז נשף אותו לאט-לאט. לאחר רגע, היה מסוגל להרפות ולהרחיק את ידיו מעיניו. ברגע הבא, הוא העז לפקוח אותן.

השמש עדיין ארבה בין החרכים והסדקים, אבל בהשוואה לרגעים האחרונים, זה היה כמעט נסבל. עדן כרעה על הרצפה במרחק כמה צעדים ממנו, מביטה לכיוונו הכללי. דניאל עמד ליד החלון, וערש ראה בבירור את חזהו מתרומם ויורד מהר מדי, את פסי הדמעות על לחייו. שניהם הביטו סביב בעיוורון, מחכים שעיניהם יתרגלו לעלטה. עבור ערש, האור עדיין היה נורא.

״תודה,״ אמרה עדן. ״אתה יכול לומר לי אם קשה לך לנשום כרגע?״

״לא קשה,״ ערש ענה. קולו עדיין רעד, אבל דפיקות הלב שרעמו באוזניו החלו להירגע, סוף-סוף. לעת עתה, אור השמש היה רחוק מספיק.

״בסדר גמור,״ אמרה עדן. ״אני רק רוצה לוודא שמה שקרה עכשיו זה לא התקף אלרגי, או בעיה בלב, או עניין רפואי אחר שדורש טיפול דחוף. אתה לא חייב לספר, רק תגיד לי אם זה מצב שאתה מכיר או שהוא חדש לך.״

״הוא לא חדש לי,״ ערש ענה, קולו רפה. משפט שלם. הוא כמעט היה גאה בעצמו.

״אוקיי,״ אמרה עדן. ״החושך עוזר?״

״כן,״ ערש ענה.

״טוב,״ אמרה עדן וחייכה. ״אז אנחנו יכולים להישאר ככה בינתיים.״ היא התיישבה בזהירות על הרצפה. דניאל ניסה לעשות כמוה ומעד על ערֵמת בגדים. ערש שלח צל לייצב אותו מבלי לחשוב, אבל הצל שלו היה חלש וקטן משציפה. לבסוף, דניאל הצליח להתייצב בכוחות עצמו והתיישב על הערֵמה. ערש הביט בהם, מהסס. העיניים שלהם לא באמת היו מסוגלות להתרגל להיעדר האור, לא מספיק כדי לראות.

״ערש,״ אמר דניאל לאחר רגע. ״אני יכול…״ הוא השתתק, מביט לכיוונה הכללי של עדן.

עדן חייכה. ״אני חושבת שדניאל רוצה לדעת אם זה יהיה בסדר אם הוא יתקרב אליך ויניח עליך יד.״

ערש הנהן שוב, ושוב נזכר שדניאל לא ראה אותו. ״כן, בבקשה,״ אמר, קולו רועד. הוא הביט על ערֵמת החפצים בין דניאל לבינו. ״אבל… זה קצת מסלול מכשולים כרגע.״

למרות שהבדיחה לא הייתה מצחיקה במיוחד, דניאל ועדן צחקו שניהם. ערש שמע את ההקלה בקולם. ״אני חייב לסדר,״ דניאל הודה. הוא ניסה לעמוד, מעד שוב, ואז ויתר, ירד על שש וזחל לעבר ערש. ערש רצה לסגור את המרחק ביניהם בעצמו, אבל הנקודה בה היה מכווץ, בצד המיטה של דניאל, הייתה המוצלת ביותר בחדר, והוא גילה שהוא לא מסוגל לעזוב אותה. ״תיזהר על עדן –״ אמר, מאוחר מדי, כי דניאל כבר התנגש בה. היא צחקה וזזה מהדרך, ואז, סוף-סוף, זרועותיו של דניאל חבקו אותו.

״ערש,״ הוא לחש, וערש נשם עמוק את ריחו ונצמד אליו, אל תוך החיבוק, והלם פעימות הלב באוזניו נרגע סוף-סוף. עורו של דניאל היה לוהט למרות המזגן, וגם הוא התנשם. הוא ניסה להטות את פניו של ערש ולהביט בו. עיניו היו מכווצות, מנסות לשווא לקלוט עוד אור. ״אתה בסדר?״ הוא לחש. ״זה בסדר לשאול אם אתה בסדר?״

״זה בסדר,״ אמר ערש. ״ואני –״ הוא לא היה יכול לשקר לדניאל, להעמיד פנים שלא קרה כלום. ״– אני אהיה בסדר.״

״ערש,״ אמרה עדן. ״אני חושבת שהדבר הנכון עכשיו יהיה שאצא מהחדר ואתן לך ולדניאל פרטיות, ואולי אביא לך כוס מים. אבל אני גם חושבת שעדיף שלא אפתח את הדלת, נכון?״

מבטו של ערש נדד באימה בין הדלת לבין עדן. כן. בהחלט היה עדיף שהיא לא תפתח את הדלת. אבל… היא חזרה מעשרים ושמונה שעות בבית החולים. ודניאל היה צריך להעביר שיעור הבוקר. לא, הוא לא היה יכול להשאיר את שניהם לכודים כאן עד שהשמש תשקע. כמובן שלא. הוא הביט בעדן, קפוא.

״לא חייבים,״ אמרה עדן. ״אפשר להישאר ככה.״

״לא, אני…״ ערש שאף אוויר בקולניות. ״אם את יכולה לפתוח את הדלת ממש קצת, ולסגור אותה ישר אחרייך, ולעשות את כל זה ממש מהר, אני… אהיה בסדר.״ הוא קיווה.

״ערש, שמיכה תעזור?״ דניאל שאל בהיסוס. ״אני יכול לכסות אותך מכל הכיוונים. אם זה בסדר.״

זה היה רעיון מבריק, למען האמת. ״כן. זה יעזור.״

דניאל עזב לרגע את חיבוקו, גישש אל המיטה ומשך ממנה את השמיכה. הוא כיסה את ערש בעדינות ואז גישש סביבו, מוודא שהוא עטוף היטב. ערש התיישב על אחת הפינות ויצר מחדש את עדשות הצל בעיניו. הוא לא היה יכול לעשות יותר – לא בלי להיחשף. הוא שאף אוויר שוב. ״עכשיו זה בסדר,״ הוא קרא בקול, כדי שעדן תשמע אותו מבעד לשמיכה, ואז הוסיף, ״סליחה. אני ממש מצטער על כל זה.״

״הכול בסדר,״ אמרה עדן, קולה רך. ״באמת. לא עשית שום דבר לא בסדר. אני אספור עד שלוש ואז אני אפתח את הדלת ואצא מהר. טוב?״

״בסדר,״ אמר ערש, קולו רועד.

הוא שמע את הרעשים שבישרו שהיא פילסה את דרכה בחזרה לדלת. ״אחת. שתיים. שלוש.״

אנושי לא היה רואה את הבזק השמש מבעד לשמיכה האטומה, אבל ערש ראה אותו, והצליח בקושי רב להחליף את הצרחה שעמדה לבקוע משפתיו בנשיפת בהלה. שתי השניות עד שהדלת נטרקה בצליל חבטה עזה היו ארוכות מאוד, ואז האור שכך שוב.

״אני אשאיר בקבוק מים וכוסות ליד הדלת!״ עדן צעקה מבחוץ. ״תשלחו הודעה אם אתם רוצים קפה או משהו!״

״תודה!״ צעק דניאל בחזרה, ואז פנה בחזרה אל ערש, ונימת קולו הייתה קלילה. ״מה אתה אומר? קפה? או שאולי אנחנו בעצם יותר בעניין של איזה תה צמחים מרגיע? יש לי חליטת צ׳אי מסאלה.״

ערש עיווה את פניו. ״אני שונא תה,״ אמר מתחת לשמיכה.

״אני יודע.״ הוא כמעט שמע את החיוך. דניאל המשיך בהיסוס לאחר רגע. ״אני יכול להצטרף אליך שם?״

ערש שחרר את קצה השמיכה ופוגג את מעטה הצל על עיניו. הוא הרים מעט את השוליים, ודניאל התכופף ונכנס פנימה. הוא וידא שהשמיכה יורדת עד למטה מאחוריו. ״אני יכול לחבק אותך?״ שאל.

ערש הנהן. דניאל היה קרוב מספיק כדי להרגיש את ההנהון, גם אם לא ראה אותו. הוא אימץ את ערש לליבו. ״אתה בסדר?״ שאל. ״סליחה, כבר שאלתי את זה. השם ישמור, ערש. כל כך פחדתי. חשבתי ש… אני אפילו לא יודע.״

האשמה הייתה כמעט נוכחות מנחמת בליבו של ערש עכשיו, כי לא הותירה מקום למחשבה על השעות הקרובות. ״אני כל כך מצטער על כל זה.״

״שלא תעז,״ לחש דניאל בלהט ונשק לשפתיו. אף אחד מהם לא צחצח שיניים, אבל לערש לא היה אכפת. צלצול נשמע במקום כלשהו מעליהם, ודניאל קילל, נעלם לרגע, ואז חזר עם הטלפון שלו. התאורה הייתה קלושה מספיק כדי לא להטריד את ערש, אבל דניאל כיבה אותה במהירות בכל מקרה.

״זה היה השעון המעורר שלך?״ שאל ערש.

״כן, אבל זה לא משנה.״ דניאל היטה את הטלפון כך שלא יאיר לעיניו של ערש. ״שנייה, אני אבטל את השיעור.״

״לא.״ ערש הנמיך את ידו. ״אתה צריך ללכת.״

דניאל הזעיף פנים. ״אני לא צריך לעשות כלום חוץ מאשר להישאר איתך.״

״אני גם ככה לא יכול להישאר כאן,״ ערש אמר, והבין שזו הייתה האמת רק כשביטא אותה. הוא לא היה יכול לעשות שום דבר באור הזה – לא לישון, ובטח שלא ללכת לשירותים, שהיו בצידה השני של הדירה המוארת. ״יש עוד עשר וחצי שעות עד השקיעה.״

דניאל העיף עוד מבט בטלפון שלו, ושאל, ״איך השעון הפנימי שלך תמיד מדויק כל כך?״

״לא מדויק מספיק.״ ערש הביט מזווית עיניו לכיוון החלון. ״הייתי צריך להתעורר.״ מחוץ לדלת, נשמע צליל של זכוכית נוגעת ברצפה – הכוסות, כנראה. ערש שפשף את עיניו. ״עדן בטח חושבת שאני משוגע.״

״עדן נתקלת כל חצי שעה במיון בעשרים דברים יותר משוגעים מאשר פוטופוביה…״ דניאל נתן למשפט לגווע. ערש אמר אתמול שוב שהמצב שלו לא היה פוטופוביה, וכעת הוא הצטער על כך. זה היה בוודאי המצב הקרוב ביותר לאמת, עבור אנושי. ״…או אלרגיה לשמש, או חרדה מאור, או מה שזה לא יהיה,״ דניאל סיים, אבל החיוך על שפתיו היה מעושה.

״תגיד לה שהיא תקבל מיליון בירות בתור פיצוי, בכל מקרה.״ האוויר מתחת לשמיכה הלך ונעשה מחניק וכבד – אפילו עבור ערש, וללא ספק בשביל דניאל, שעורו האדים והיה לוהט למגע. ״אני מוריד את השמיכה.״

״אתה בטוח?״ חיבוקו של דניאל התרופף, מותיר את זרועותיו של ערש חופשיות.

״כן.״ ערש משך את השמיכה מעליהם בזהירות. דניאל לא עזר, אלא הניח לערש להתקדם בקצב שלו. האור בחדר כמעט היה נסבל הפעם. אולי זה באמת היה עניין של הרגל, כמו שטענה אותה רוכבת צל מטורפת שהחליטה לחיות בתקופת האור לפני עשור.

או שהיא הייתה מטורפת. וכמובן, בת למשפחות הצל השולטות.

״מה עוד אני יכול לעשות?״ דניאל שאל, וערש ראה שהוא עדיין הביט בו בעיוורון.

ערש היסס. ״להביא את הטלפון שלי? הוא בצד השני של המיטה, על השידה.״

״אנחנו מחליפים צדדים בפעם הבאה, אני מקווה שזה ברור לך,״ דניאל אמר, וטיפס אל המיטה. ״לא, בעצם תשכח מזה – אנחנו בחיים לא ישנים כאן שוב. מעכשיו רק אצלך.״

ההקלה ששטפה את ערש הייתה עצומה, וגרמה לו להבין שציפה לשיחת פרֵדה, ולא להבנה ואמפתיה. ייתכן ששיחה כזו עוד תגיע. אבל לא, זה לא היה נראה סביר עוד, כי דניאל לא שיקר. מבין שניהם, ערש היה השקרן.

הוא שמע את דניאל מגשש, נתקל במשהו ומקלל. לבסוף, ירד מהמיטה והתיישב שוב לצד ערש, מחזיק את הטלפון ונרתיק משקפיים. ״סליחה שהפעלתי עליך לחץ לישון פה,״ אמר כשהעביר לו את החפצים. ״חשבתי שאני מבין כמה זה חמור, אבל לא באמת הבנתי. אני בחיים לא אעשה את זה שוב. בכל מקרה, קח.״

בנרתיק נחו משקפי השמש של דניאל. הם לא היו אטומים או גדולים כמו אלו של ערש, ובהחלט לא מחוזקים בצל, אבל כשהרכיב אותם, אנחת ההקלה כאילו עברה דרך כל גופו. ״תודה,״ לחש.

״ברור. סליחה שרק עכשיו חשבתי על זה.״

״תפסיק להתנצל. אני זה שצריך להתנצל.״ הוא נשק לדניאל, שהופתע – ערש הבין באיחור שהוא ראה רק את המתאר הכללי של גופו – אבל מיהר לנשק אותו חזרה.

״ממש לא,״ דניאל התעקש. ״ולא אכפת לי מה אתה אומר, אני נשאר איתך. כאילו, אם אתה רוצה להיות לבד זה בסדר, אבל אני אהיה מחוץ לחדר כדי שתוכל לקרוא לי.״

״לא, לא,״ ערש אמר, והצליח למנוע מקולו לרעוד. ״אני בסדר. זה עבר. אני יכול ללכת הביתה.״ הוא לא ידע איך יעשה את זה, אבל ידע שהוא מוכרח. הוא באמת לא היה יכול לבלות יום שלם בחדר הזה. או לגרום לדניאל להפסיד עבודה בגללו.

״ערש,״ דניאל הושיט יד מהוססת, מגשש עד שמצא את לחיו. ״אתה יושב במשקפי שמש בפינה מוצלת בחדר חשוך כמו הלילה.״

״אני יודע.״ ערש נשם נשימה עמוקה. הוא פתח את הטלפון שלו. ״וזה לא הדבר הכי מוזר שאתה הולך לראות. אבל… אני לא יכול להסביר. לא כרגע. אני מבטיח שאסביר כשאוכל.״

״בסדר.״ דניאל קיבל את דבריו בלי היסוס, בלי שאלות, אבל קמטי דאגה חרשו את מצחו.

ערש היסס עוד רגע, מחפש נואשות מוצא אחר מהאפשרות היחידה שעלתה בדעתו. הוא לא מצא כזה.

הוא חייג לאמא שלו.

הם הקשיבו לצליל החיוג ביחד. חמישה צלצולים, שישה צלצולים, שבעה. לבסוף, בעשירי, הקול הישנוני ענה.

״ערש? מתוק שלי, אתה עדיין ער? קרה משהו?״

בלי נזיפות. בלי כעס. רק דאגה. ערש הרגיש את הדמעות עולות שוב בעיניו, ומצמץ במהירות. ״אמא,״ אמר, ולמרות שניסה, קולו רעד שוב. ״נרדמתי מחוץ לבית. התעוררתי עכשיו, ו… אני רחוק מדי,״ סיים בהיסוס, עיניו נחות על דניאל.

״אין לך מספיק צל כדי לחזור,״ אמרה אמא, מבינה מייד. ״בסדר. הכול בסדר. אנחנו נטפל בזה. אתה במקום בטוח?״

״ב-בערך.״ הוא לא רצה להדאיג אותה. ״אין שמש ישירה.״

״אוי, ערש שלי.״ לא היה סיכוי שלא תדאג, מן הסתם. קולה היה מבוהל. ״אתה לבד?״

שפתיו של ערש היו יבשות מדי. ״לא,״ לחש.

״אויב או חבר?״ לא היה זכר לקולה הרך. היא הייתה זאבה שמוכנה להגן על גוריה.

״חבר,״ ערש אמר בתקיפות. ערש היה בטוח שאפילו ראשי משפחות הצל לא היו יכולים לפגוע בדניאל בתקופת האור ובמרחק של חצי עיר, אבל הוא לא רצה להסתכן. דניאל נראה מבולבל, כנראה בגלל הדיסוננס בין המילים לבין הטון.

״בסדר, חמוד.״ קולה של אמא התרכך מעט, אבל אז נעשה ממוקד וענייני. ״אני שולחת את מעיין לאסוף אותך.״

הוא נשף אוויר בהקלה, אבל מייד נדרך שוב. ״אני לא יודע איך…״ הוא היסס. ״אף פעם לא…״

״יש שתי אפשרויות,״ אמא אמרה. ״אחת דורשת הרבה כוח, והשנייה דורשת הרבה אומץ. אם יש לך מספיק צל בשביל זה, אתה יכול לחכות שהיא תתקשר ואז להשתמש בו לעבור למונית.״

ערש היסס. ״אני בקומה שלישית,״ הוא אמר בשקט.

״לא בלתי אפשרי,״ אמא אמרה. ״אבל תצטרך הרבה צל. במיוחד בתקופת האור. האפשרות האחרת היא להתכסות. בגדים, כובע גדול, משקפי שמש, כל דבר שיש לחבר שלך להשאיל. אפשר גם לכסות את הראש בשמיכה. מעיין יכולה לעלות ללוות אותך.״

לכסות את הראש בשמיכה? זה לא עזר לו הרבה קודם. ערש הרגיש את נשימתו נעשית כבדה ומהירה שוב. דניאל, שעדיין אחז בו, הרגיש גם הוא בשינוי. הוא עטף את ערש בשמיכה ולחץ את ידו הפנויה. המגע החם איזן את ערש, אבל נשימתו עדיין הייתה מהירה מדי.

״ערש, תקשיב,״ קולה של אמא היה רך. ״אני אגיד למעיין להביא אותך אליי. אז לא משנה מה, זה רק צד אחד. אתה רק צריך לצאת משם, זה הכול.״

זה הכול. הוא שתק וניסה להתרכז בנשימה, לעצור את החרדה המתגברת. ידו הייתה מיוזעת מאוד בתוך ידו הגדולה יותר של דניאל. אמא שתקה לרגע ארוך, מקשיבה לנשימותיו. ״הפחד חזק יותר מהכאב, ילד שלי,״ אמרה לבסוף. ״זה כמו כשאנושיים שנשרפים בשמש. אתה יודע, כשהעור שלהם נעשה אדום? זה בערך ככה, רק קצת יותר מהר וקצת יותר חזק. וגם זה רק אם האור ייגע בך. אם תתכסה, זה לא יכאב בכלל. אולי העיניים ירגישו קצת רגישות ביממה שאחרי, אבל לא תהיה שום השפעה אחרת.״

״את מבטיחה?״ לחש ערש.

״מבטיחה. שלח לי את הכתובת עכשיו, בסדר? לא משנה איפה זה בעיר, המונית תהיה שם תוך רבע שעה.״

״מעיין לא קוסמת, אמא,״ ערש חייך חיוך רפה. ״זה בוקר. יש פקקים.״

״אז היא תשלח לך צפי הגעה,״ אמרה אמא. ״והיא תחכה כמה שתצטרך.״

ערש עצם את עיניו לרגע. ״תודה רבה, אמא. באמת, אני לא יודע מה הייתי… ממש ממש תודה.״

״אין על מה, מתוק שלי.״ קולה חם ורך. ״נתראה בקרוב. אני אכין שוקו חם.״

הוא ניתק וניסה להרגיע את נשימתו, מתקרב לדניאל מבלי להבחין בכך.

״זה היה נשמע כמו חדשות טובות,״ דניאל אמר בשקט, משעין את מצחו כנגד מצחו של ערש. ״אבל אתה נראה עוד יותר לחוץ. אנחנו סומכים על מעיין?״

ערש הנהן. ״היא החברה הכי טובה של אמא שלי, והיא מכירה אותי יותר מעשרים שנה. גם היא עובדת במוניות, אבל המונית שלה מאוד אטומה לאור.״

״מה היא עושה כשהיא מסיעה תיירים שבאים לכאן בשביל שמש?״ דניאל חייך כנגד שפתיו.

״אני לא חושב שהיא מסיעה כאלו,״ השיב ערש בחיוך קלוש. למעשה, חברת המוניות שבה עבדו מעיין ואמא שלו הייתה שייכת לאחת ממשפחות הצל העשירות ביותר – רחוקה מאוד ממשפחתו שלו – ומעיין הייתה הנהגת הפרטית של אותה משפחה. הוא היה משוכנע למדי שהיא מעולם לא הסיעה מישהו שלא היה רוכב או רוכבת צל.

״אז מה הבעיה?״ שאל דניאל, ומיד ענה על השאלה בעצמו. ״הדרך למונית. נכון?״

ערש הנהן, ומצא שהוא תשוש מכדי לדאוג מהניחוש המוצלח מדי. הוא עצם עיניים ובחן את הצל שלו. להשליך צל על הרצפה ולעבור דרכו אל המונית הייתה הדרך הטובה ביותר, אבל גישוש מהיר הבהיר לו שהוא לא מסוגל לכך. לא שלוש קומות בתקופת האור. הוא השתמש ביותר מדי צל בלילה הקודם, ישן מעט, ו… כנראה שעדן צדקה, הוא עבר התקף חרדה, הוא היה שטוף זיעה קרה, והתשישות שחש לא הייתה קשורה רק לכך שהוא ער בתקופת האור, וגם לא לקרני השמש שבקושי נגעו בו.

לצאת לשמש. בקיץ. שיא התקופה החזקה של האור. בלי ענן בשמיים. בשעות הבוקר. הוא שאף אוויר, אבל ריאותיו כאילו היו חנוקות.

״ערש,״ ידו של דניאל ליטפה את עורפו, מנחמת ומקרקעת. ״יש משהו שאני יכול לעשות? כל דבר?״

בגדים? כובע? כפפות? שמיכה? מטרייה? ערש ניסה לדמיין את הדרך החוצה מהחדר, את הסלון שטוף השמש, את חדר המדרגות מלא החלונות, ולבסוף, את המדרכה בחוץ, חמישה צעדים לפחות בשמש ישירה, בלי שום הגנה. האימה שוב עלתה בתוכו. הוא הסיט את מבטו מעיניו הדואגות של דניאל, ואז עצר, מהסס. גם באפלה, הוא הצליח לראות את מתאר הצל שדניאל הטיל: צל אנושי, שלם, מלא. לא כמו הצל הקטנטן ונטול הממשות של ערש. ״אני…״ הוא היסס. ״יש משהו. שאתה יכול לעשות. לתת לי. או יותר נכון, שאני יכול לקחת ממך. אבל… אני לא חושב שתרצה. ואני אפילו לא ממש יכול להסביר… אלוהים, אני מצטער, זה כל כך משוגע –״

ידיו של דניאל נגעו בשתי לחייו. באפלה, ערש ראה אותו מטה קלות את ראשו, חושף את צווארו.

״זה בסדר,״ הוא אמר. ״אני תורם דם כל כמה חודשים. אני יכול לעמוד בזה.״

ערש צחק ונשק לו. הוא לא ידע אם ערפדים היו קיימים – הוא חשד שלא, אחרת רוכבות ורוכבי הצל כבר היו יודעים עליהם. אבל לא היה לו ספק שאם רוכבי צל היו ידועים ומפורסמים כמותם – כלומר, אם הם היו אגדה ולא אמיתיים וחיים בין האנושיים – דניאל כבר היה מנחש. ״זה לא דם,״ אמר לבסוף. ״אבל זה כן משהו… אינטימי באותה מידה.״

״אינטימי.״ שפתיו של דניאל התעקלו. ״מעניין.״

ערש גלגל את עיניו. ״גם לא זה.״ הוא שאף אוויר. ״אני רוצה לקחת חלק מהצל שלך.״

דניאל קישת את גבתו, אבל הוא נראה מסוקרן, לא מאוים. ״כמו בפיטר פן?״ שאל. ״מגניב. בטח.״

ערש בהה בו לרגע. דניאל פשוט הסכים מייד. בעיניו לא היה דבר מלבד אמון וביטחון ושעשוע קל.

הגיע לו מישהו יותר טוב מערש.

״זה לא יפגע בך,״ ערש מיהר לומר. ״תהיה קצת יותר עייף ואיטי, כמו אחרי הרבה בירה או מעט שינה, אולי באמת גם קצת כמו אחרי תרומת דם. אבל זה יעבור מהר. אתה אפילו לא צריך לבטל את השיעור.״

״למי אכפת מהשיעור. מה אתה צריך שאני אעשה?״

״כלום.״ ערש היסס. ״בעצם, אולי תשכב. הרבה זמן לא עשיתי את זה.״

״אל תדאג, אני אהיה עדין,״ אמר דניאל, וערש צחק צחוק קלוש, שכנראה נשמע היסטרי. עיניו של דניאל היו רכות והוא רכן לפנים ונישק אותו. ״מה שזה לא יהיה, אני סומך עליך.״

ערש ציפה שישכב על המיטה, אבל כמובן שדניאל לא רצה להרחיק אותו מהפינה המוצלת. הוא השתרע על הרצפה כשראשו בחיקו של ערש. ״ככה זה בסדר?״

״מעולה.״ קולו של ערש היה חנוק שוב. הוא ליטף את צד פניו של דניאל והסיט כמה תלתלים ממצחו, ואז הניח את ידיו מתחת לגופו של דניאל, במרווח שבין כתפיו לבין הרצפה. החדר היה חשוך מספיק כדי שהצל בקושי ייראה, אבל ערש הרגיש אותו – חזק ויציב כמו דניאל, מוכן להתמצק ולקום לחיים ברגע שהשמש תיגע בו, לעמוד מולה איתן בצבעיו הכהים והעשירים.

ערש מעולם לא קינא באנושיים על שהלכו בשמש. אבל באותו רגע, היה רוצה להיות מסוגל לעמוד לצידו של דניאל כשהאור נגע בו, לראות את הצבעים שהשמש הטילה בעיניו ובשׂערו ובצל שלו. רק פעם אחת.

הוא נגע בקצות הצל של דניאל, והצל נענה למגעו כמו אהוב. הוא נשם עמוק ורכן לעבר פניו של דניאל. ״אתה מוכן?״ לחש. דניאל הנהן ועצם את עיניו.

ערש נישק אותו, ובו זמנית, משך אליו חלק מהצל של דניאל. עיניו של דניאל נפקחו לרווחה והוא התנשם – בהפתעה, לא בכאב, ערש הבין בהקלה. לרגע ארוך, החדר טבע בעלטה. ואז, ערש שאף אותה אליו, ומשך את ידיו, עוצר את זרימת הצל. האור הציץ מבין הסדקים שוב, אבל הוא היה מסוגל לשאת אותו עכשיו. ״זהו. אתה בסדר?״ שאל, חשש בקולו.

דניאל התיישב בקלות, בלי מאמץ או קושי, ולא נראה עייף, מעורפל או לא יציב. אישוניו היו רחבים מאוד וכהים מאוד, והוא הביט בערש כאילו לראשונה הצליח לראות יותר מאשר קו מתאר לא ברור בחושך. ״זה היה אדיר,״ הוא אמר. מבטו התרוצץ לכל עבר, סורק דרך עיניים חדשות את החדר שראה בכל יום בשנים האחרונות. הוא מצמץ והביט שוב בערש. ״אם ככה אתה רואה את העולם, לא מפתיע שהאור מפריע לך.״

זליגה, הבין ערש. רוכבי ורוכבות צל חזקים ומנוסים ממנו היו יכולים לקחת צל מאנושיים בלי שירגישו בכך בכלל, ובוודאי בלי לשתף איתם חלק מהראייה שלהם. הוא חייך אל דניאל, שמח שהיה מוקסם ולא מבועת. ״תן לי את היד שלך. לא זו, השנייה.״ הוא ערסל את ידו הפגועה של דניאל, שהצל פגע בה. הוא התרכז, ואז דחף צל בעדינות אל תוך הסימן השחור. הצל כיסה לרגע את האיזור הפגוע, התפשט עוד סנטימטר, ואז התכווץ שוב אל תוך עצמו. תוך שניות, היד הייתה חלקה ובריאה. ״אדיר,״ דניאל לחש שוב, יראת כבוד בקולו.

ערש חייך ועמד להגיב, אבל אז הטלפון שלו השמיע צליל. ״היי ערש חמוד,״ אמרה ההודעה ממעיין. ״אני כאן למטה, חונה על המדרכה צמוד לבניין. קח את הזמן, בלי לחץ. תגיד אם אתה רוצה שאני אעלה.״

ערש כתב לה שהוא תיכף מגיע, והוסיף אמוג׳י לב. אבל בניגוד לדבריו, משך את ברכיו לחזהו וחיבק אותן. הוא שאף אוויר ונשף אותו שוב לאט, כמו שעדן אמרה לו לעשות. זה עזר. קצת. ״אני חייב ללכת.״

דניאל בחן אותו. ״אתה לא נראה כאילו אתה עומד לקום ולצאת מהדלת,״ אמר. עכשיו, כשעיניו שוב הביטו ישירות בערש, הוא הבין שהיה לו קל יותר כשדניאל ראה רק את מתאר גופו בחשכה. הוא הכיר את ערש טוב מדי, זיהה טוב מדי את הרגשות בעיניו.

ערש נשם עמוק, הוריד את משקפי השמש של דניאל, והושיט לו אותם. ״אני לא.״

ידו נותרה באוויר רגע ארוך. לבסוף, דניאל נאנח, עטף את ידו של ערש בידו וסגר אותה סביב המשקפיים. ״תשאיר אותם אצלך,״ אמר בשקט. ״אני עדיין בא אליך הלילה?״

ערש לטש בו מבט. ״אתה עדיין רוצה לבוא? כלומר, כן, ברור, אני ממש אשמח –״

״אתה אידיוט.״ דניאל קטע אותו, ואז נשק לשפתיו. לא היה שמץ של היסוס בנשיקה, וערש נמס לתוכה.

״אני כל כך מצטער על כל זה,״ הוא לחש, קולו שוב חנוק.

״זה בסדר. אבל… אני באמת אצטרך שתסביר.״

״אני אסביר. אני מבטיח.״ הבטחה שהיה אסור לערש לתת, ובהחלט אסור לקיים. אבל לא היה אכפת לו. הגיע לדניאל לדעת. וערש סמך עליו. ובכל מקרה, לא הייתה אף דרך אחרת להסביר את מה שדניאל ראה, את מה שהוא יראה תיכף.

כמובן, הוא היה יכול פשוט… לא להסביר. ערש אגרף את ידו, ציפורניו חותכות בבשרו. גם בזה לא היה לו הרבה ניסיון, אבל הוא נאלץ לעשות את זה בעבר, והוא ידע כמה זה קל. לזרוק צל לעיניים של דניאל, לומר לו שהוא לא ראה שום דבר חריג, שהוא לא יראה שום דבר חריג בעוד רגע. דניאל יאמין בזה, ידע שזו האמת. ערש לא יצטרך לומר לו דבר, לא יצטרך להעמיד אותו בסכנה של הַשְׁכָּחָה גרועה יותר, כזו שתגיע מאחת ממשפחות הצל השולטות כשיגלו מה הוא יודע. כזו שתגרום לו לשכוח את ערש. במקום זאת, הוא היה יכול לשכוח רק את השעה האחרונה.

המחשבה עוררה בו בחילה, ולא רק בגלל שהיה זה הצל של דניאל שישמש אותו לפעולה הזו. הוא ידע שלא יהיה מסוגל לעשות לו את זה.

הוא יספר לו. והוא יתמודד עם אמא, או עם כל רוכבת או רוכב צל אחרים בהמשך, בתקווה שזה לא יהיה סהר או הגברת אופל. הוא קיווה מאוד שזו לא תהיה אופל.

הוא נישק את דניאל פעם אחרונה. ואז היסס כשחשב על מה שעמד לעשות. ״אולי כדאי שתסתכל לצד השני. אני לא בטוח שאתה רוצה לראות את זה.״

״אני בטוח שאני רוצה,״ דניאל אמר, עיניו החומות נוצצות בחשכה. ״זה מגעיל?״

״בעיניי לא, אבל… אין מלא אנשים שראו את זה ויכולים להביע דעה.״ ערש ניסה לחייך. חיוך התשובה של דניאל היה רחב. ערש חיזק את משקפי השמש של דניאל בצל, הרכיב אותם, ואז השליך את הצל שלו ישירות אל הרצפה מתחתיו. הוא דמיין את המושב האחורי של הלימוזינה של מעיין: המושבים הכהים, החלונות הצבועים בצבע שחור אטום ומכוסים בווילונות, האור העדין כל כך שהיה כמעט בלתי נראה. בהקלה עצומה, הרגיש את מעבר הצל נרקם, מתייצב, והניח לעצמו להתחיל לשקוע מטה אל תוכו. עיניו של דניאל היו רחבות מאוד וגדולות מאוד. ״אמרתי לך לא להסתכל,״ האשים ערש.

״כל כך אדיר,״ מלמל דניאל בפליאה, יותר לעצמו מאשר אל ערש.

ערש לא הצליח למנוע מחיוך לעלות על שפתיו. ״נתראה בערב,״ אמר, ונתן לצל לבלוע אותו.

הוא צנח לתוך הלימוזינה של מעיין ונפל קדימה על הרצפה, מגונן אינסטינקטיבית על עיניו וראשו. הלימוזינה, כצפוי, הייתה חשוכה לגמרי. מעיין הורידה אפילו את הכיסוי המחוסם החשמלי שהחשיך את השמשה הקדמית. למרות זאת, שמיכה שחורה גדולה ועבה צנחה על ראשו, מכסה אותו.

״היי, חמוד שלי,״ אמרה מעיין, קולה מרגיע ומלא חמלה. ״יש מתחתיך מגֵרה עם כיסויי עיניים, אם אתה צריך.״

״היי, דודה מעיין,״ הוא לחש. הוא לא קרא לה כך כבר שנים, מאז שהתבגר והבין שהיא לא באמת הייתה הדודה שלו, אלא רק הייתה החברה הכי טובה של אמא. ״אני… חושב שאני בסדר.״

הוא העז להרים את קצה השמיכה ולהציץ אליה, כאילו היה עדיין ילד קטן ששיחק איתה מחבואים והיא מצאה אותו בתחתית ארון הבגדים. הוא ידע שהוא נראה נורא – חיוור, מפוחד, פרוע, עם בגדים מקומטים – בלי נעליים, הוא הבין פתאום – ועם משקפי שמש גדולים מדי על עיניו. אבל מעיין חייכה אליו בגאווה. ״תראה אותך! לרוכבי צל מבוגרים ממך איך כזו סיבולת. כל הכבוד.״ ולפני שהיה יכול להסמיק, או להתוודות שלקח צל מבן אנוש, או להתחיל לבכות, המשיכה, ״אבל תכסה את הראש בכל זאת. תיכף אנחנו בבית.״ היא העלתה את המחסום בין קדמת המכונית לחלק שלו כדי שתוכל להוריד את הכיסוי מהשמשה הקדמית, והוא כיסה את הראש בצייתנות.

אחרי נסיעה של רבע שעה שהייתה כמו נצח, ערש שמע את קול הזמזום המוכר של החניון נפתח, ואז נסגר שוב, כמו מנגינה מוכרת שמבשרת שהוא בטוח. ״הגענו,״ אמרה מעיין, אבל ערש כבר הסיר את השמיכה מעל ראשו, והדלת האחורית של הלימוזינה נפתחה, ואמא הצמידה אותו אליה, מאמצת אותו אל ליבה ורועדת.

״אני בסדר, אמא,״ ערש לחש, והופתע לגלות שהוא מתכוון לזה. ״הכול בסדר.״

אחרי שני ספלי שוקו חם ועוגיות, מעיין הכריזה שהיא חייבת לישון בשביל להיות מסוגלת לתפקד הלילה. היא חיבקה את ערש וביקשה שיזכור שאם הוא נתקע שוב בתקופת האור הוא לא צריך לחכות לאמא שלו, ויכול פשוט להתקשר בעצמו. ערש אמר תודה, ושאין לו כוונה להפוך את זה להרגל, אבל הוא חיבק אותה בחזרה, וניסה לשלוח אליה את מעט הצל שנותר בו כדי לפצות על השינה שגרם לה לאבד. היא התנתקה ממנו וטפחה על שכמו. ״באמת שאין בזה שום צורך, חמוד,״ אמרה, כי כמובן שהיא הייתה מסוגלת לדעת כשנתנו לה צל. ערש חשב על הצל ששלח אל דניאל לעיתים קרובות, בדרך כלל כשמעד – דניאל היה כולו איברים ארוכים מדי ומגושמים, כאילו כל הקואורדינציה בגופו התקבצה בידיו ובשפתיו – ותהה אם יום אחד, גם דניאל יוכל לדעת.

״טוב,״ אמרה אמא חצי שעה מאוחר יותר. ״זה לא נורא.״

״לא נורא?״ ערש כמעט נחנק מהשוקו שלו.

״אני לא יודעת אם שמת לב, מתוק שלי,״ אמרה אמא, חיוך על שפתיה. ״אבל גם דודה מעיין היא לא רוכבת צל.״

״נו, אמא!״ ערש קבר את פניו בכרית הספה האהובה עליו. ״בשביל לגלות לאנושיים צריך… ועדה, או משהו כזה, לא?״

״אה, כן. אישור של המשפחות השולטות.״ קולה של אמא נשמע אגבי. ״הגברת אופל חייבת לי טובה. אני אדבר איתה. ממילא אם הבן שלה היה מנהל את העסק שלו במקום להטיל על כתפיך את כל העבודה –״

״אל תדברי עם הגברת אופל על סהר,״ התחנן ערש, מרים את עיניו להביט בה. ״זה לא יביא שום דבר טוב.״

״בסדר,״ רטנה אמא, והבעת זעף נדירה נחה על פניה. ״בכל מקרה, אני אדאג לזה. אף אחד לא ייגע בדניאל.״ היא חייכה אליו, אבל פניה היו עצובים. ״בגלל זה לא סיפרת לי עליו? פחדת שאכריח אותך לגרום לו לשכוח?״

״לא,״ אמר ערש. ״אבל חשבתי שתעדיפי שאהיה עם רוכב צל. אמרת ש…״ הוא היסס. ״שזה קשה יותר.״

״זה קשה,״ אישרה אמא. היא נשענה קרוב יותר וליטפה את שׂערו השחור. ״אבל הדבר הכי חשוב הוא שתהיה עם מישהו שטוב לך איתו, לא משנה אם זה רוכב צל או אנושי. אני מצטערת אם גרמתי לך לחשוב אחרת.״

ערש לקח את ידה. ״זה לא היה משהו שאמרת. אלו החרדות האישיות שלי.״

״זה כנראה גם משהו שאמרתי, בין אם התכוונתי לומר אותו או לא,״ אמרה אמא. ״אבל זה לא משנה עכשיו. ערש, לא הייתי רוצה שתפחד לספר לי על משהו שקורה בחיים שלך, בטח משהו כל כך חשוב. אני רוצה לשמוע עם מי אתה יוצא, אני רוצה לשמוע על בעיות עם בנים ובנות, אני רוצה לשמוע כל מה שאתה רוצה לספר.״

״אמא,״ ערש צחק. ״אני לא בגן. ולא יצאתי עם אף אחד או אחת הרבה זמן לפני דניאל. את יודעת את זה.״

״איך אני יודעת אם אתה לא מספר לי כלום?״ אמא שאלה בזעף.

״אמא!״ ערש קבר את פניו שוב בכרית.

צחוקה של אמא הצטלצל בחדר כמו פעמונים. ״תביא אותו לארוחת ערב בראשון,״ אמרה. ״אני רוצה לפגוש אותו.״

״אם הוא עדיין ירצה להיות ביחד,״ אמר ערש, ודמעות צרבו את עיניו. ״אפילו אם הצל והאור הם לא יותר מדי בשבילו, הוא מבין עכשיו ששיקרתי לו במשך חודשים.״

״ערש,״ אמרה אמא ברכות, ואז היא נעה קרוב יותר אליו אל הספה, וחיבקה אותו. ״אתה יכול רק להסביר, ולהתנצל, ולקוות שהוא יבין, ואז אולי להתנצל שוב. אפילו רוכבי צל לא יודעים לפענח איך אנושיים חושבים,״ הוסיפה, וערש צחק מבעד לדמעות.

הוא התעורר על הספה השחוקה והרכה שעה אחרי השקיעה, מכוסה בשמיכה. אמא כבר הלכה לעבודה, והוא תהה אם היא הייתה במונית או במוקד היום, ואם הודעה ממנו תסיח את דעתה. אבל אמא מעולם לא עשתה תאונה בחייה, ובכל מקרה, כשהושיט יד אל הטלפון שלו כבר היו לו כמה הודעות ממנה. ״הלכתי לעבודה. אוהבת אותך. אמא״. ואז, ״יש מרק עוף במקרר לארוחת ערב. תאכל בבקשה! אמא״. ואז, ״תמסור ד״ש לדניאל, ואל תשכח לגבי יום ראשון! אמא.״ ולבסוף, ״ואל תחשוב אפילו ללכת לבר הלילה! כתבתי לסהר שאתה אצלי ואתה לא מרגיש טוב ושלא יבנה עליך ליממה הקרובה. נשיקות, אמא״.

החיוך של ערש התפוגג בהודעה האחרונה. הוא כעס לרגע על שהחליטה עבורו, אבל אז הבין שצדקה. הוא לא היה במצב לעבוד הלילה. ראשו פעם בכאב, ולמרות שישן שעות, הרגיש תשוש לחלוטין. הוא היה חייב לנוח. וממילא הבטיח לדניאל לדבר. היו לו שלוש הודעות נוספות – שתיים ממעיין ומעדן, ששאלו איך הוא מרגיש, ואחת מדניאל. זה היה סלפי של דניאל עם נער מנומש, שהניח את זרועו סביב כתפו של דניאל את זרועו בחיבוק נלהב. הגיטרות שלהם נחו ביניהם, וערש חייך כשראה את ההבעה על פניו של הנער, שהייתה קצת יותר מאשר רק הערצה למורה או לדמות אח גדול. ״ליאב ביקש למסור לבנזוג שלי תודה שהוא הסכים שניפגש מוקדם, ושהוא ממש ישתדל שזה לא יקרה שוב,״ נכתב בהודעה, ובסופה השאיר דניאל אמוג׳י צוחק.

דניאל היה בסדר, ואפילו הצליח להגיע לשיעור. ערש הניח שזה יהיה המצב, אבל שמח לקבל אישור, ושמח באותה מידה שדניאל נשמע כאילו הכול היה בסדר ביניהם. בזמן שהביט ארוכות בסלפי, הופיעה הודעה נוספת. ״היי, אתה ער! בוקר טוב! או שבעצם, לילה טוב? מה אתה מעדיף? ואיך אתה מרגיש?״

״לילה טוב,״ כתב ערש ושלח אמוג׳י מחייך ואמוג׳י לב. ״אני מרגיש הרבה יותר טוב. איך אתה מרגיש? אתה עדיין רוצה לבוא?״

״אחלה, במיוחד יחסית למישהו שישן ארבע שעות כולל שנ״צ.״ אמוג׳י צוחק נוסף. ״שלוש אצלך, או שאתה רוצה זמן להתארגן אחרי העבודה קודם?״

״לקחתי יום מחלה,״ כתב ערש בחזרה. ״רוצה לבוא עכשיו?״

הוא ראה את התשובה מוקלדת, מפסיקה, ומתחילה שוב. ״אני חייב לנגן קצת,״ כתב דניאל לבסוף. ״היו שלוש קבוצות תגלית בים אתמול בערב, אתה לא מבין כמה כסף הן משאירות. מה דעתך לבוא לטיילת ואז נלך אליך?״

״קבענו.״ ערש שלח לב, ונזכר בחלום שהרהר בו כבר תקופה – בר משלו, בלי בן מפונק של משפחת צל שולטת שצריך להיענות לכל גחמותיו. לאחרונה הצטרפה לחלום במה קטנה למופעים, והוא דמיין את עצמו מקשיב לנגינה של דניאל מאחורי הבר כל לילה, הולך לישון יחד איתו כל בוקר, קם יחד איתו בשקיעה.

ערש היה טוב במיוחד בהפלגה בדמיון, בניית מגדלים באוויר שלעולם לא יהפכו ממשיים. אחרי הכול, הלילה היה זמן של חלומות.

הוא כמעט לא ביקר בטיילת מוקדם כל כך אחרי השקיעה. הכול היה עמוס מדי, מוצף מדי באנשים, ואור הירח והפנסים והמסעדות היה מבריק מדי. ערש דחף את משקפי השמש של דניאל גבוה יותר על גשר אפו, מצמצם את עיניו כנגד האור. כעבור כמה רגעים, זיהה את קולו של דניאל בקהל, שר באנגלית במבטא ישראלי, ומצא את עצמו מפלס דרך בין כעשרים צעירים, רובם בהירים מדי ושרופים מהשמש ומיוזעים – חניכי תגלית, ערש ניחש. מבטו של דניאל פגש בעיניו, והוא חייך, וערש השיב את החיוך בביישנות. דניאל סיים לשיר את Midnight Sky של מיילי סיירוס, ואז שתה מים מבקבוק של ליטר וחצי בזמן שחבורת הצעירים מחאה כפיים ושרקה והניחה מגוון של שטרות ומטבעות זרים בנרתיק הגיטרה שלו. ״אקסקיוז מי,״ אמר דניאל לצעירות בקדמת המעגל, וביקש מהן בנימוס לתת ל״בויפרנד״ שלו לעבור. ערש אהב את המילה הזו, שלא הייתה משתמעת לשתי פנים. גם הנשיקה שדניאל הדביק על שפתיו לקול תשואות הצעירים לא הייתה משתמעת לשתי פנים. ״אתה בסדר?״ דניאל לחש על אוזנו. ערש הנהן אל תוך החיבוק, לא בוטח בקולו.

״שיר אחרון ונלך,״ אמר דניאל. ערש פסע לאחור להצטרף שוב למעגל הצופים, שפינו לו מקום תוך כדי מחיאות כפיים, והרגיש שהוא מאדים עד קצות אוזניו. דניאל, שעורו השזוף לא הסמיק בקלות, רק השקיט את הצהלות, ואז התחיל לנגן את Because the Night. רוב הצעירים לא הכירו את השיר, אבל עיניו של דניאל נחו רק עליו כששר, ״Because the night belongs to lovers, Because the night belongs to us,״ ושום דבר אחר לא היה חשוב. אחר כך, למרות קולות המחאה סביבו, דניאל התנצל וארז את הגיטרה שלו. ערש הביט בתנועותיו האיטיות מהרגיל, בפיהוק הענק שהתאמץ להסתיר. ״אתה עייף,״ אמר. ״זו אשמתי.״

״אני חושד שזה בעיקר בגלל שהייתי ער עד מאוחר – אז כן, סוג של אשמתך, אני מניח.״ דניאל קרץ אליו. ״אבל אני לא מרגיש יותר עייף מהרגיל אחרי לילה עם מעט שינה, ואני רגיל לזה. חוץ מזה, עשיתי שנ״צ קודם. מה איתך? אתה באמת בסדר? אין… נזקים מחשיפה לשמש?״

הוא בחן את עורו של ערש בזהירות, וערש חייך. למען האמת, הוא היה בטוח שהגיע לאמא כשכוויות על עורו, והתפלא לגלות שהשמש לא הייתה ישירה מספיק כדי לפגוע בו. ״אני צריך להישבע שוב שאני לא ערפד?״

דניאל לא חייך הפעם, וגם חיוכו של ערש דעך. ״אין נזקים. אני בסדר גמור, בזכותך.״

השתיקה התארכה ביניהם עוד רגע. סביבם, הטיילת התחילה להתרוקן סוף-סוף, אבל דניאל עדיין הביט סביבו, מוודא שאיש לא היה במרחק שמיעה לפני שדיבר. ״חשבתי על זה כל היום,״ אמר, קולו שקט. ״ואם אתה לא ערפד, אין לי עוד רעיונות. כלומר, אני די בטוח שאתה לא איש זאב. אולי מכשף או משהו כזה – עדן הייתה באיזה קבוצת מבוכים ודרקונים לפני שנתיים והיא שיחקה מכשפה שקיבלה כוחות מהאפלה, אבל אני חושב שהאפלה בעצם הייתה סוג של אלה קדומה שנתנה לה כוחות או משהו כזה –״

״סיפרת לעדן?״ ערש נחרד.

״מה? לא!״ הבעתו של דניאל הייתה פגועה, ועיניו היו רחבות. ״אני לא אעשה כזה דבר בלי רשות, ערש.״

ערש כיסה לרגע את עיניו בידיו. ״סליחה. אתה צודק. לא חשבתי. כלומר, נלחצתי. יש… כל מיני חוקים לגבי זה. היה אסור לי להראות לך.״

״זה לא שעשית את זה בכוונה.״ דניאל לקח את ידו. ״ערש, הם יכולים לעשות לך משהו? כאילו, זה משהו שהם עושים? מועצת העטלפים והינשופים מתכנסת ומחליטה לכבול אותך על ראש הר בזריחה או משהו?״

המילים נשמעו קלילות ומבודחות, אבל הבהלה בקולו של דניאל עמדה בניגוד חד להן.

״לא, לא, שום דבר כזה,״ ערש מיהר להרגיע, מתאמץ שלא לצחוק מהתמונה המנטאלית שעלתה בראשו. ״בטח לא עכשיו. אולי בימי הביניים.״ לאור הבהלה, הוא החליט שלא לספר לדניאל על הדברים שמשפחות הצל כן היו יכולות לעשות לו, להם. אמא הבטיחה לטפל בזה. ״אבל אסור שאף אחד אחר ידע, דניאל. לא עדן. לא חני. אף אחד.״

״אני לא אספר. אני נשבע,״ אמר דניאל ברצינות רבה, ואז מצחו התקמט. ״אבל אני מקווה שאתה לא מנסה לומר לי שנולדת בימי הביניים, כי אני לא בטוח שאצליח להתמודד עם זה.״

״לא,״ ערש צחק, ״אני באמת בן עשרים וארבע. וגם, אין מועצת עטלפים וינשופים. הם לא ממש מתעניינים בדיונים ארוכים ומתישים בחדרים סגורים באמצע הלילה…״ הוא השתתק כשהבחין שפיו של דניאל היה פעור, ואז פלט צחוק קצר וקבר את פניו בידיו. ״מצטער. אני עושה הכול הפוך. אני פשוט לא יודע איך לדבר על זה.״

הוא הרגיש את ידו של דניאל על עורפו, מגע מנחם, מקרקע. ״אני הראשון שאתה מספר לו?״

ערש היסס לרגע ארוך. כשפקח את עיניו והביט בדניאל, העיניים החומות היו רכות וטובות ועדינות, כמו תמיד. ״אתה האנושי הראשון שאני מדבר איתו על זה,״ אמר בשקט, וחיכה להתכווצות, לרתיעה, לבהלה. גם הפעם, הייתה רק סקרנות בעיניו של דניאל, ואולי דאגה.

״בסדר,״ אמר דניאל לאחר רגע. ״מה דעתך שאני אשאל ואתה רק תענה?״

ערש הנהן. זה יהיה קל יותר ויותר. הוא היה יכול לעשות את זה.

דניאל שאף אוויר. ״שאלה ראשונה. זה… קשור איכשהו ל…״ הוא הצביע למעלה ״או ל…?״ הוא הצביע למטה.

ערש חייך ונד בראשו לשלילה. זו הייתה שאלה קלה בהרבה משחשש, והוא כנראה היה יכול לצפות שזו תהיה השאלה הראשונה של דניאל, בהתחשב במשפחה שבא ממנה. ״אף אחד מהם. ולא, אין לנו איזשהו ידע שאין לך בעניין הזה. חלק ממשפחות הצל מאמינות. שלי לא.״

״משפחות הצל,״ חזר דניאל. הוא העיף מבט בצל של ערש, ואז בצל שלו. הוא פתח את פיו לשאול, ואז סגר אותו שוב. ״בסדר,״ הוא אמר, והכתיף את הגיטרה שלו. ״יש לי עוד בערך מאתיים שאלות, אבל אני חושב שאני רוצה לשבת בשבילן.״ הוא לקח את ידו של ערש. ״רוצה ללכת אליך? או שנרד לחוף?״

היה עדיף לנהל שיחות כאלו בפרטיות, מן הסתם, אבל החוף היה ריק מאוד, והמחשבה על החול והים והגלים והלילה כאילו הזרימה אוויר לריאותיו של ערש. או שאולי זה היה החשש בתוכו, זה שהבטיח לו שדניאל יעזוב אותו כשידע את כל האמת, ושלפחות אם יהיו במקום ציבורי, זה יהיה פחות מביך. ״מה עם הגיטרה שלך?״

״היא תהיה בסדר בנרתיק. אבל אם תשמור עליה חמש דקות, אני ארוץ רגע הביתה ואביא שמיכת חוף.״

ערש קימט את מצחו, מאמץ את זכרונו. ״הצהובה? זו שהייתה תלויה אתמול על החבל בחוץ?״

דניאל נראה מבולבל. ״כן, למה?״

במקום תשובה, ערש משך אותו אל המדרגות המתעקלות היורדות לחוף. כשהגיעו לזווית שלא ראו ממנה אנשים אחרים, הוא ביקש מדניאל להשגיח, ואז עצם את עיניו והשליך צל על הקיר. הוא הכיר היטב את הנוף מחלון המקלחת בדירה של עדן ודניאל, את החבלים המתנופפים ברוח, את שמיכת הפיקה הצהובה. הוא גישש דרך הצל, תפס אותה בידו ומשך אותה אליו.

דניאל בהה בשמיכה שערש הגיש לו לרגע ארוך לפני שלקח אותה. הוא גלגל את השמיכה כדי לבחון כתם דיו בפינתה. ״זו באמת השמיכה שלי,״ מלמל.

ערש הנהן. ״הרבה יותר קשה ליצור דברים מצל מאשר להשתמש בצל כדי להביא אותם ממקום אחר. זה תלוי במרחק, כמובן.״

״הגיוני,״ אמר דניאל, אבל הבעתו רמזה שההיגיון עזב את העולם לנצח.

ערש חייך חיוך קלוש. ״בדיוק עמדתי לומר שאני מתרשם מכמה אתה סבבה עם כל זה.״

דניאל צחק צחוק קלוש. ״בסדר. אולי ייקח לי קצת זמן. אבל כבר חשדתי הרבה זמן שמשהו שונה בך.״ הוא תלה את השמיכה על כתפו, מעל הגיטרה, והושיט שוב את ידו לאחוז בידו של ערש. ״אז זה מה שאתה? איש צל?״

״רוכב צל. יש גם שמות אחרים, אבל הם יותר מגוחכים.״

דניאל הביט בו בציפייה, וערש גלגל עיניים. ״הם לא בשימוש נפוץ. שליטי הלילה, אדוני החושך, שוכני האפלה…״

דניאל גיחך, וערש שמח לראות את הבהלה שוככת. ״אתה גם לא הראשון שמבלבל אותנו עם ערפדים,״ אמר. ״יש תאוריה שאנחנו אחד ממקורות ההשראה.״

״מה, רק בגלל שאתם חיוורים, השמש פוגעת בכם, אתם מדברים עם עטלפים ואתם רואים בחושך?״

פרץ הצחוק שעלה בערש היה מתגלגל, מזכך. דניאל חייך אליו. ״זה היה מדהים לראות את מה שאתה רואה,״ הודה, קולו רך. ״כמו משקפי ראיית לילה, רק… עם כל כך הרבה צבעים שאף פעם לא ראיתי – לא ככה.״

לחייו של ערש התחממו שוב. החוף היה ריק ברובו, אבל דניאל בכל זאת משך אותם לאזור מבודד יחסית.

״אפשר?״ ערש לקח ממנו את השמיכה, וידא שוב שאנשים לא הביטו לכיוונם, וניער אותה, זורק צל לפינותיה. השמיכה צנחה על החוף במלבן מושלם. ערש התיישב והושיט את ידו בהזמנה לדניאל.

דניאל צחק ולקח את ידו. ״אתה נהנה מזה.״

״קצת,״ ערש חייך והודה, ״ממש רציתי לספר לך. כבר הרבה זמן.״

דניאל נישק אותו, ואז הניח את הגיטרה והתיישב מולו בישיבה מזרחית. ״בסדר. סיבות שחשדתי: בלילה שנפגשנו – החלאות שניסו לגנוב לי את הגיטרה – אתה זה ש…?״

ערש הנהן. דניאל רדף אחרי שני הנערים, אבל הם היו מהירים ממנו, וככל הנראה מנוסים בגנבות. ערש חשב שהיה דיסקרטי וזהיר, אבל הוא היה צריך במקביל לזרוק צל כדי לעצור אותם, לתפוס את הגיטרה כשנפלה, ולוודא שדניאל לא שם לב. כנראה שנכשל בחלק האחרון. עיניו של דניאל היו חמות ונוצצות.

״חשבתי שזה מוזר שלא קרה לגיטרה כלום כשהיא נפלה,״ אמר. ״ואו. תודה. אני לא יודע מה להגיד.״

״אתה לא צריך להגיד כלום,״ אמר ערש והסמיק. ״מה עוד?״

״הילד שעף מהאופניים לכביש לפני חודשיים, בזמן שניגנתי. הייתי בטוח שהוא ישבור את המפרקת –״

״גם אני,״ הודה ערש. ״זה היה מזל שראיתי אותו בזמן.״

דניאל בהה בו בפליאה. ״זה מדהים, ערש,״ אמר, קולו שקט.

כעת כל פניו של ערש להטו. והוא שמח שדניאל לא ראה היטב בחושך. הוא משך את ברכיו לחזהו. ״אלו יכולות בסיסיות של רוכבי ורוכבות צל. אני אפילו לא מהחזקים. מה עוד?״

דניאל שאף אוויר. ״בלילות שאנחנו נפגשים אין לי סיוטים. ובדרך כלל גם לילה או שניים אחרי.״

ערש הנהן. ״נגיד, אם הייתי רוכב צל חזק, הייתי יכול לדאוג שלא יהיו לך סיוטים אף פעם,״ הוא הודה. ״אבל אני עובד על זה –״

הנשיקה שהפתיעה את ערש וקטעה את דבריו הייתה נואשת ומלאת הכרת תודה ותשוקה. אצבעות ארוכות ומחוספסות ליטפו את עורפו, ערסלו את פניו. ״ערש,״ הוא אמר, קולו נפעם ונמוך מהרגיל, ועיניו היו מבריקות מאוד. הוא פתח את פיו, סגר אותו, פתח שוב, עד לבסוף ויתר על הניסיון לדבר ורק נישק את ערש.

כמה דקות לאחר מכן, צלצול הטלפון של דניאל קטע את מה שהיה עלול להפוך להתנהגות לא ראויה לחלוטין במקום ציבורי, ולמרות שערש התכוון להטיל מעליהם מסך צל, הוא לא באמת ידע אם יצליח לשמור עליו יציב בלהט הרגע. דניאל התנתק ממנו בצער וגישש בכיס שלו, וערש ראה את שמה של חני על הצג. דניאל היסס.

״זה בסדר,״ ערש אמר. ״תענה. יש לנו את כל הלילה.״

דניאל חייך אליו וענה לטלפון. ״היי, חני. מה המצב?״ הוא השתהה. ״בטח. בכיף. אני שמח שהתקשרת. האמת שרציתי לספר לך משהו.״ הוא נשם עמוק ואז שילב את אצבעותיו באצבעותיו של ערש. ״אני יוצא עם מישהו.״

ערש עצר את נשימתו. הוא הביט בפניו של דניאל בריכוז, מחפש שביב של הבעה, רמז של תגובה. לבסוף, כשחיוך עלה על שפתיו של דניאל, זה היה כמו הכוכב הראשון של הלילה. ״כמעט חצי שנה. כן. ערש. כן, כמו שיר ערש… נכון. גם בעיניי זה יפה. אני אגיד לו.״ הוא צחק. ״ברוך השם. כן, האמת שאני איתו עכשיו. אין בעיה, נשלח לך.״ אחיזתו בידו של ערש התהדקה כשהקשיב, וקולו שוב נעשה נמוך. ״גם אני אותך, חני. וגם אני שמח שסיפרתי לך. אני אתקשר אחר כך. ביי.״

הוא נשף אוויר בקולניות, והטלפון נפל מבין אצבעותיו. ערש משך אותו אליו לחיבוק. גופו של דניאל רעד, ונשימותיו היו מהירות. ערש ליטף את שׂערו והמתין. ״היא שמחה בשבילי,״ דניאל לחש לבסוף כנגד צווארו. ״ממש. והיא אמרה שהיא רוצה לפגוש אותך.״ הוא פלט צחוק קצר. ״היא רוצה שנשלח לה סלפי.״

לחייו היו רטובות, וערש נישק את הדמעות. ״אז בוא נעשה את זה,״ הציע.

״עוד מעט,״ אמר דניאל, והמשיך לאחוז בו.

״גם אמא שלי רוצה לפגוש אותך,״ ערש אמר כשעזבו סוף-סוף את החוף והחלו במסע לעבר הדירה שלו. ״האמת שהיא דרשה שאני אזמין אותך לארוחת ערב ביום ראשון. כאילו,״ הוא הרגיש מבויש פתאום. ״אם אתה רוצה.״

דניאל חייך. ״בטח. בשמחה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה.״

ערש אמר לו, ודניאל פרץ בצחוק. ״לבנה וערש צלמון. הכי שמות של אדוני חושך. כל כך הייתי צריך לנחש.״

״רק אל תשתמש לידה במושג הזה.״ ערש רטן, אבל חייך. ״זה מזכיר לי, אני צריך תמונה של חני.״ גבותיו של דניאל התרוממו, וערש המשיך, ״אם תהיה לי תמונה, אני אוכל לוודא שבפעם הבאה שהיא הולכת הביתה מאוחר בלילה לבד יהיה לה ליווי. גם חפץ ששייך לה יעזור – משהו לא ישן, שעדיין יש לו את הריח שלה.״

דניאל בהה בו לרגע ארוך. עיניו נצצו שוב, ואגודלו ליטף את ידו של ערש שהייתה משולבת בידו. ״אתה יכול לעשות את זה?״

״לא עם צל,״ ערש הסביר. ״יש הרבה בעלי חיים ליליים ששומרים על אנושיים בשבילנו. הם ישגיחו עליה.״

״זה לא יפחיד אותה?״ שאל דניאל.

ערש קישת אליו את גבתו ושפתיו התעקלו. ״אתה אפילו לא שמת לב.״

דניאל עצר כל כך בפתאומיות שערש כמעט מעד. ״אתה עובד עליי.״ הוא הביט סביבו. ״אתה רוצה להגיד לי ש…״

ערש עצם עיניים לרגע ושלח את הצל שלו סביבו. ינשוף קרא מעליהם כשנחת על גג הבניין הסמוך. שני חתולים שישבו על גדר סמוכה חדלו לרגע ללקק זה את זה והביטו בהם. עטלפים דאו במשק כנפיים מעל ראשם, ותן מיילל הופיע בקצה הרחוב, מציץ אליהם.

״הם לא יחשפו את עצמם עד שמשהו יקרה,״ הסביר ערש. ״והם אולי לא יעילים כמו מלווים של נושאי אור – כאילו, כלב גדול שנובח יכול להבריח כמעט כל אחד. אבל הם מצוינים בהסחות דעת.״

דניאל עדיין הביט סביבו, המום, אבל כשערש דיבר, תשומת ליבו התמקדה בו שוב. ״נושאי אור?״ שאל, ולעזאזל, ערש שכח אותם. הוא לא רצה להיכנס לזה, לפחות לא כרגע – רשמית, נושאי אור ורוכבי צל חיו בשלום מתוח מאז הנישואים של בת ובן למשפחות הצל והאור השולטות. מעשית, ערש עצמו מעולם לא פגש נושאי אור, וקיווה שלעולם לא יפגוש בהם. אבל דניאל לא שאל שאלות, רק נראה מהורהר. ״רוכבי צל ונושאי אור,״ הוא אמר, כמעט לעצמו. ״זה הגיוני. כי כדי שיהיה עוד אור אתה צריך להביא אותו איתך, או להביא משהו שידליק אותו – אבל צל זה משהו שיש באופן טבעי ברגע שיש אור.״

״גם כשאין. אתם פשוט לא רואים אותו,״ אמר ערש, אבל חיוך נח על שפתיו. ״אף פעם לא חשבתי על זה ככה.״

דניאל חייך בחזרה. ״היי, תודה על כל…״ הוא סימן בידו על הסמטה סביבם, ואז הסתובב להביט בבעלי החיים. ״ותודה גם לכם.״

החתולים חזרו ללקק זה את זה, מה שהיה מקביל עבורם לגלגול עיניים. ערש צחק ולקח את ידו של דניאל, והם המשיכו ללכת. עיני הקינמון של דניאל נצצו, שברירי זהב ודבש באור הפנסים הקלוש. לפני שפנו בחזרה לרחוב הראשי, כשהים עוד בגבם, ערש עצר לרגע. בהזמנה ביישנית, הושיט יד לעיניו של דניאל, וחשב לעצמו שהוא בטח נראה מטומטם, אבל דניאל הבין מייד. ״באמת?״ שאל ביראה, וכשערש הנהן, עצם את עיניו.

״זה יהיה רק לדקה או שתיים,״ התריע ערש, מתרכז. שיתוף ראייה לילית הייתה אחת המיומנויות המורכבות ביותר, השפעה מתמשכת על אחד החושים המרכזיים, כנגד האינסטינקט האנושי. זה היה קל יותר ככל שרוכב הצל או רוכבת הצל היו חזקים יותר. ערש לא היה חזק – במיוחד לא הלילה – והוא לא רצה לקחת מדניאל צל ללא צורך.

הוא הסיר את ידו מעיניו של דניאל, שהתכהו מחום לשחור. דניאל הביט לכל הכיוונים, כאילו פחד למצמץ. עיניו גמעו את הלילה, וערש שמע את נשימתו נעתקת.

כשהראייה הרגילה שלו חזרה אליו, דניאל עצם את עיניו לרגע ארוך, שואף אוויר לאט, כאילו רצה לשמור את התמונה בזיכרונו. לבסוף פקח את עיניו, וערש התכווץ כנגד ההערצה, ההערכה והאהבה שבתוכן, והבטיח לעצמו לנסות להיות ראוי להן.

ערש חשב שהלילה עוד ארוך כשהגיעו לדירה שלו, אבל הזמן עם דניאל תמיד חלף מהר מדי. אם רק היה זוכר את זה, אולי אירועי היממה האחרונה היו נמנעים. אבל ערש לא היה יכול להתחרט על שום דבר שקרה. הוא לא הסתיר עוד סודות מדניאל, ולא מאמא. ודניאל עצמו הסיר חלק ממשקל הסודות מכתפיו, שנראו קלות יותר, גם אם העצב עדיין היה טמון בעיניו. לפחות הלילה, הפליאה תפסה את מקומו. ערש פתח את הדלת החיצונית שהובילה לבר – ובהמשך המסדרון, לדירה שלו. ״אתה עייף?״ שאל.

דניאל נענע את ראשו לשלילה. ״אתה יודע שאני איש של לילה.״

החיוך על שפתיו היה משתוקק ומזמין, ועיניו נצצו, וערש חשב על כל הדברים שגילו זה על זה היום, ועל כל הדברים הרבים שעוד יוכלו לגלות ביחד. הוא שלף את המפתח מכיסו, ואז שמע צעקה זועמת ממורד המסדרון, ועצר. דניאל הביט לאותו כיוון, מופתע. ״הבר עדיין פתוח?״ שאל.

ערש הידק את שפתיו. ״מדי פעם סהר מחליט שאנחנו לא רווחיים מספיק, ובמקום לעשות משהו הגיוני כמו שלט ברחוב שמפנה לבר המוסתר שלו – או, נגיד, פרסום בסושיאל – הוא מחליט להשאיר את הבר פתוח עד הזריחה.״

״וזה רווחי?״ דניאל נראה ספקן.

״ברור שלא. אין הרבה אנשים בבר בשעות כאלו, ומי שנשאר בדרך כלל שיכור ברמה שהם לא מצליחים ללכת הביתה.״ הוא נשק לדניאל במהירות ודחף את המפתח לידו. ״תיכנס. אני כבר בא.״

דניאל היסס, וידיו אחזו במותניו של ערש, ממאנות להניח לו ללכת. ״אתה בטוח?״

ערש הנהן. ״אני אהיה בסדר. כל עוד לילה בחוץ, אף שיכור לא יכול עליי. תן לי חמש דקות. ותרגיש חופשי להיפטר בינתיים מכל הבגדים המיותרים האלו.״ הוא משך בעדינות במפתח הצוואר של החולצה של דניאל, ודניאל צחק, הדביק על שפתיו של ערש נשיקה קלילה, יותר הבטחה למגע מאשר מגע, ולקח את המפתח. ערש חצה את המסדרון ופנה ימינה אל הבר, שאכן היה פתוח, ומטונף מהרגיל לסוף משמרת – זכוכיות שבורות, רצפה דביקה, כיסאות הפוכים – ובאמצע כל אלו עמד סהר, שניסה לגרש שישה צעירים שיכורים שהחליטו לשחק באולינג עם הבקבוקים שעל המדף מאחורי הבר. ערש נזכר פתאום שסהר היה אמור לחשוב שהוא חולה, ועצר – אבל סהר כבר הבחין בו, והמבט שתלה בערש דרך משקפי השמש הכהים מדי היה מיואש, אולי אפילו מפציר. ערש עיווה את פניו. סהר היה מבוגר ממנו בעשור, מנוסה ממנו – הוא ניהל את הבר שנים לפני שערש התחיל לעבוד בו – וחשוב מכל, רוכב צל חזק בהרבה ממנו. אבל איכשהו, תמיד כשהוא נשאר אחראי על הבר שלו, יצר סיטואציות כאלו, ואז לא הצליח לצאת מהן.

ערש הצטרף אל סהר מאחורי הבר, וגילה שהוא מזהה שניים מהגברים הצעירים, שהיו לקוחות בעייתיים אפילו באחת בלילה, ועל אחת כמה וכמה לקראת השעה חמש. ״אני מצטער, חברים, אבל אנחנו סגורים,״ הוא אמר בטון תקיף ושילב את זרועותיו על חזהו.

״הזמנו עוד בירה,״ נהם אחד הגברים.

״וקיבלתם אותה,״ סהר נהם בחזרה.

מישהו זרק פקק של בקבוק שפגע במשהו מאחורי גבו של ערש, והוא כפה על עצמו להישאר זקוף. הוא לא באמת חשש מהגברים האלו, אבל גם לא רצה לפגוע בהם, מה שבהחלט יקרה אם המצב יתדרדר – בין אם מצידם או מצידו של סהר, שהושיט יד אל המשקפיים שלו. ערש הניח יד מרסנת על מפרק ידו. ״אני מבטיח לכם שאם תלכו עכשיו תקבלו עוד בירה בפעם הבאה,״ אמר בקול רם. ״ואני גם מבטיח לכם שאם לא תלכו עכשיו, לא תוכלו להיכנס לכאן יותר.״

הם היססו. לרגע, היה נראה שהם ייכנעו. ואז אחד מהם הרים בקבוק ריק והניף אותו אל ראשו של סהר.

ערש הרגיש את סהר שולח את הצל שלו לכל הכיוונים, מושך אליו את כל מה שהלילה הותיר אחריו בבר – התלהבות של רוקדים, הדים של מוזיקה, ערפול של אלכוהול שהביא הנאה לחלק ממבקרי הבר ושכחה לאחרים, סקרנות של דייטים ראשונים, שמחה של חברים שנפגשו אחרי חודשים או שנים –

״אין זמן לזה, סהר!״ ערש צעק והדף את סהר הצידה שבריר שנייה לפני שהבקבוק נחת על ראשו. הוא הגן על שניהם במעטה של צל, ואז שלח כמה מכות צל מהירות כמו צליפת שוט. סהר הניף את עצמו בצל אל מעבר לבר – פעלול מיותר לחלוטין שלא באמת גרם לו להיראות כמו גיבור סרט האקשן שבוודאי דמיין – ושלח שני פרצי צל מהירים אל רגליו של אחד השיכורים, לוכד אותו וגורם לו ליפול על הרצפה. אחד האחרים עשה את דרכו אל מאחורי הבר, לקופה, וערש זרק אליו צל כמעט כלאחר יד, כובל את מפרקיו ואת קרסוליו. אחר ניסה להפתיע את ערש מאחור – ערש הרגיש, כמובן, את צילו של האנושי המתקרב, ותכנן לחכות עד הרגע האחרון כדי להפיל אותו – אבל אז היה עוד צל מאחוריו, שהיה מוכר לו כמו צילו שלו, והוא קפא והסתובב. דניאל הסתער על האיש שניסה להתגנב מאחורי ערש, הודף אותו כנגד הבר בכוח ומרים את אגרופו מעל ראשו באיום. הגבר השני, שהיה באותו גובה כמו דניאל אבל רחב יותר, נאבק, וערש קילל ואסף צל בין אצבעותיו, ולא היה לו אכפת עוד אם יפגע בגבר השיכור –

״ערש! מאחוריך!״ צעק דניאל, וערש העיף מבט מעבר לכתפו, אל גבר שהרים כסא באוויר מעליו –

האפלה שטפה את הבר כמו סערה, מיידית ופתאומית ומוחלטת, צונאמי של עלטה שבלבל לרגע אפילו את חושיו של ערש. דניאל קפא, ידו האחת עדיין מעל הגבר השיכור והשנייה מושטת לעבר ערש. הבעתה בעיניו הייתה מוחלטת, קמאית, פחדו של האדם הקדמון מהיצורים האורבים בחושך, וערש קילל בליבו את סהר וסגר במהירות את המרחק בינו לבין דניאל. דניאל נאבק לרגע במגע, אבל ערש סגר סביבו את זרועותיו ומשך את ראשו של דניאל מטה אל כתפו. ״תעצום עיניים,״ לחש על אוזנו, ״זה תיכף ייגמר.״

״ערש?״ לחש דניאל. האימה וחוסר הוודאות בקולו היו כשל ילד קטן שהבין שהמבוגרים שיקרו לו, שהמפלצות שמתחת למיטתו תמיד היו אמיתיות. ערש אחז בו בכוח, הצמיד את שפתיו למצחו וליטף את עורפו בידו. את אצבעות ידו השנייה לחץ עמוק אל תוך כתפו של דניאל, מתוך ניסיון לגרום לו להתמקד בחוסר הנוחות ולא בפחד. כל האנושיים האחרים בבר כבר התחילו לצרוח ולבכות. דניאל רעד בלי שליטה, כמו עלה נידף.

החשכה התפוגגה בקושי דקה מאוחר יותר, והשאירה אחריה רק את האפלולית הרגילה של הבר, אבל ערש ידע שהאנושיים הרגישו כאילו זמן רב חלף. השיכורים היו כולם על הרצפה, חיוורים מאימה ורועדים. לפי הריח, לפחות אחד מהם השתין במכנסיים, ולפחות אחד מהם הקיא. ערש כמעט הקיא בעצמו. ביעותי הלילה שלהם השתקפו אליו מעיניהם הקרועות לרווחה, והוא הסיט מהם את מבטו.

סהר עמד במרכז החדר, מרחף מעט על רשת חוטי הצל שלו. ערש הביט בו בגועל. סהר התעלם ממנו.

״מי אתם? מה אתם?״ שאל אחד מהגברים שעל הרצפה, קולו רועד.

״הסיוטים שלכם,״ לחשש סהר וצחק תוך כדי שזרק צל אל עיניהם של הגברים השיכורים כמו ממטרה שחוברה לדלי צבע שחור. הגברים רצו החוצה מהבר, צורחים ומועדים זה על זה.

״באמת היה צריך את כל זה?״ שאל ערש, וידע שסהר שמע את הסלידה בקולו. ״יכולת פשוט לזרוק עליהם צל לפני שעה ולתת להם הוראה לא לחזור לעולם.״

סהר הביט בו, ועיניו היו משטחים שחורים חלקים. ״אולי אם היית כאן לעזור לי לסגור במקום לבטל ברגע האחרון, לא היינו מגיעים לזה,״ אמר, קולו קר. ״אתה לא נראה מאוד חולה.״

״השעה חמש, סהר! כבר אמרתי לך, אנחנו סוגרים בשלוש!״ ערש קרא בחזרה. בדרך כלל השתדל שלא להרגיז את סהר, אבל דניאל עדיין היה צמוד אליו, רועד ומכוסה זיעה קרה, והוא היה צריך שהשיחה הזו תסתיים כדי שיוכל לקחת אותו משם. ״ולמקרה שלא שמת לב, למרות שהרגשתי לא טוב בתחילת הלילה, כן באתי לעזור לך!״

״אני כל כך מעריך את זה,״ אמר סהר בלגלוג. החשכה בעיניו התכווצה, מתאספת אל תוך אישוניו, ואז, לחרדתו של ערש, אותם אישונים התמקדו בדניאל. ״מה זה? ולמה הוא צמוד אליך?״

״הוא איתי,״ אמר ערש בקצרה, ומשך בעדינות את דניאל מכתפו. ״דניאל. אנחנו הולכים.״

דניאל שאף אוויר והנהן. הוא היה חיוור מאוד ועיניו היו אדומות. ערש לקח את ידו והוביל אותו אל הדלת.

רשת הצל של סהר צנחה, חוסמת את דרכם. ערש הסתובב אליו בתנועה חדה, וסהר הרים יד, טווה צל בין אצבעותיו. ״לא בלי הַשְׁכָּחָה,״ אמר, קולו קר כמו הצל האפל של הירח.

״אל תחשוב על זה אפילו!״ ערש הזדקף, ניצב איתן מול סהר, אף על פי שחרדה וזעם וחוסר אונים הציפו אותו. אמא עוד לא הספיקה לדבר עם גברת אופל, מן הסתם, וסהר היה בן למשפחת צל מיוחסת. אפילו אחרי בזבוז הצל הבלתי נתפס שהפגין קודם, הוא עדיין היה חזק מערש. והוא לא היה ידוע ביחס עדין כלפי אנושיים. ערש פסע לפנים, חוסם את דרכו של סהר. ״אמרתי לך, הוא איתי,״ חזר בקול נוקשה, ולפתע, ההשראה נחה עליו. ״ודרך אגב, אני מתפטר.״

״אתה מה?״ שאל סהר, קולו מלגלג, עיניו ברֵכות של חושך, וערש הבין שעשה טעות, שבמקום להסיח את דעתו של סהר, ההתפטרות שבאה אחרי פרץ אדרנלין ושימוש מוגזם בכוחותיו רק חיזקה את זעמו –

״סליחה? סהר, נכון? אתה הבעלים של הפאב כאן?״

ליבו של ערש צנח למשמע הקול. סהר מצמץ ופנה, ממקד את כל תשומת ליבו בדניאל. גבתו התקשתה קלות. רגליו ריחפו מעל הקרקע שוב. דניאל מצמץ וכיווץ את עיניו, מנסה להתמקד בדמות שמולו למרות התאורה הקלושה בבר. ״תיכף יגיע תורך,״ אמר סהר.

״לא, אבל זה חשוב. יש לי תלונה,״ דניאל שרבב את שפתיו. הוא הושיט את ידו וניתק את לפיתת החנק של ערש ממפרקו, ואז צעד קדימה, אל סהר. ערש הביט בו, שזוף וגבוה ומחייך וזורח כמו קרן של אור ירח, איש-לילה שבעצם תמיד היה רק אנושי ולא יותר מכך, וערש חשש באותו רגע שאיבד אותו לנצח, שדניאל לעולם לא יביט לעברו באותו אופן שוב, שלעולם לא יראה שוב את המבט הרך ניבט אליו מהעיניים החומות, את הניצוצות הזהובים שנועדו רק עבורו.

ערש חשב שהצליל של ליבו הנשבר יישמע למרחקים, יקרע לגזרים את הלילה. אבל הוא נותר קפוא, דומם, ולא היה מסוגל להשמיע הגה.

״ממש חשוך ומחניק פה,״ המשיך דניאל, ואז הביט לשמאלו. ״למה שאני לא אפתח קצת חלון? יש זריחה מהממת בחוץ.״

הבהלה שאחזה בערש הייתה כלום לעומת האימה ששינתה את כל הבעתו של סהר. ״לא!״ הוא צרח. ״ערש! תעצור אותו!״

״למה?״ שאל דניאל, שידו כבר הושטה אל סוגר החלון. ״תקשיבו, חייבים כאן קצת אוויר ואור –״

סהר צרח באימה, ואז זרק את הצל שלו על הקיר וטס דרכו כמו דורס לילי, מבלי לגעת ברצפה. הפעולה הייתה מהירה כמו שרק בן למשפחת צל מיוחסת היה מסוגל לה. הצל נסגר אחריו, לוקח איתו עוד קצת מהעלטה בבר. ערש פלט את האוויר בנשיפה מריאותיו. ברכיו היו חלשות פתאום, והוא נתמך בקיר, נשען עליו.

דניאל הסיר את ידו מסוגר החלון ופלט צחוק מהיר, מלא הקלה. ״תודה לאל. לא חשבתי שזה יעבוד,״ הודה. הוא חיכה לתגובה, וכשלא הגיעה, הביט בדאגה לכיוונו הכללי של ערש. ״היי, אתה בסדר? ערש? דבר איתי, אני לא רואה אותך –״

״כן! סליחה. כן. אני בסדר.״ ערש סגר את המרחק ביניהם. ״גם אני נבהלתי. ואו, שאני אידיוט.״ כעת, כשהצליח לנשום שוב, השעון הפנימי שלו אמר לו שהייתה עוד שעה עד הזריחה. כמובן, זה היה משני לעובדה שהבר היה בקומה מינוס אחת. אפילו סהר ידע שהחלון שדניאל הושיט אליו יד הוביל רק למחסן.

״אתה לא אידיוט. אני פשוט גאון,״ דניאל וחייך אליו חיוך רפה. ״זה היה הימור. קיוויתי שהחרדה מהזריחה משותפת לכל רוכבי הצל.״

ערש צחק. ״אתה באמת גאון.״ הוא משך את פניו של דניאל מטה אליו ונשק לו, אבל דניאל עצר אותו.

״רגע, ערש. באמת אין לנו הרבה זמן עד הזריחה,״ אמר, נימה של דחיפות בקולו. ״הדירה שלך בטוח לא תהיה מקום טוב להתחבא כשהוא יבין שעבדנו עליו ויחזור. אתה יכול ללכת לאמא שלך? אני מניח שהוא לא יודע איפה אני גר –״

״לא, לא,״ ערש לקח את ידו של דניאל. עורו היה מיוזע למרות הקרירות היחסית בבר. ״סהר נראה מאוד מפחיד, אבל יש לו אגו של חתול. הוא רותח מהר, מגיב מהר, ואם מביכים אותו הוא יעדיף להעמיד פנים שמשהו לא קרה מאשר להתמודד עם המבוכה. והוא גם בחיים לא יעז לפלוש לדירה שלי. אמא שלו תצטרך להעניש אותו אם זה יקרה, והיא מפחידה.״ הוא ליטף את עורפו של דניאל ומשך אותו שוב לנשיקה. הפעם, דניאל נענה, אבל שפתיו היו קרות מהרגיל. ״חוץ מזה, הוא לא באמת יכול לנהל את הבר בלעדיי. מחר הוא כבר יתקשר ויציע לי העלאה. אל תדאג. אני לא מתכוון לקחת אותה,״ הוסיף ערש.

״אני חושב שלא הבנתי שאתה יכול לעשות דברים כאלו,״ אמר דניאל בקול רפה.

״לסרב להעלאה? גם אני לא. זה כנראה בזכותך.״

דניאל לא השיב את החיוך. ״הוא לא ימחק את הזיכרון שלך,״ ערש הבטיח, קולו חמור. ״אמא שלי פשוט עוד לא הספיקה לדבר עם אמא שלו, אבל היא תעשה את זה.״

״התכוונתי ל… דבר הקודם שהוא עשה,״ אמר דניאל. ״מה זה היה, ערש?״

קולו היה שקט מאוד, אבל ערש בכל זאת התכווץ. ״רשמית, ׳מכת חושך׳, או ׳חושך מצרים׳.״ הוא חייך חיוך נטול הומור. ״הילדים קוראים לזה לפעמים ׳מי מפחד מהחושך׳.״

״הגיוני.״ קולו של דניאל היה קפוא, כמעט נטול רגש.

״אני מצטער,״ אמר ערש, ושמע את הדחייה בקולו. ״זה נורא. אני יודע. אני לא יכול לדמיין –״

״זה היה כמו לחוות את כל הסיוטים שלך בבת אחת,״ לחש דניאל. לפתע, נראה היה שכל כוחותיו נטשו אותו, והוא נשען כנגד הקיר, ראשו בין ידיו. ערש תפס אותו לפני שיחליק לרצפה המטונפת.

״דניאל, בוא נצא מכאן,״ ביקש. ״בוא נלך הביתה. בבקשה.״

שתיקתו של דניאל הייתה אולי הרגע הארוך ביותר בחייו של ערש. לבסוף, הוא הנהן, ונתן לערש לתמוך במשקלו. ערש נעל את הבר מאחוריהם, מתעלם מההרס והגועל. זו לא הייתה בעיה שלו עכשיו. הם שתקו עד שהגיעו לדירה שלו. הוא הוביל את דניאל אל הספה המרוטה והישנה. דניאל התיישב ונשען קדימה, מרפקיו על ברכיו, ידיו מכסות שוב את פניו.

ערש מילא כוס מים, הגיש אותה לדניאל והכריח אותו לשתות. הוא התיישב לצידו, הושיט את ידו לגעת בכתפו של דניאל, היסס, ולבסוף משך את ידו בחזרה. ״זה לא כוח שיש לכל רוכבי ורוכבות הצל,״ אמר בשקט. ״אני לא יכול לעשות את זה. לא שהייתי רוצה. דרך אגב, לנושאי אור יש משהו אפילו יותר גרוע – כמו שלנו יש צל, הכוח שלהם נקרא מנסרה, והם יכולים לשרוף אותך באור שלה…״ הוא נתן להמשך המשפט לגווע. ״סליחה, דניאל. אני סתם מברבר כי אני בלחץ. אני יודע שזאת חוויה איומה. כלומר, אני לא יודע, אבל… ראיתי מה זה עושה לאנושיים. אני שונא את זה.״ הוא נשם עמוק, והוסיף, ״אני אבין אם אתה רוצה ללכת.״

דניאל הזדקף לישיבה. עיניו היו כהות, נעדרות את ניצוצות הזהב שלהן. ״אני לא,״ אמר בשקט. ״אבל אני צריך רגע.״

ערש הנהן, קם, שם מוזיקה, והלך להכין להם ארוחת בוקר. הוא הכין טוסטים וביצים, ופתח עבור דניאל ״פאטה מורגנה״ שמצא בין עשרים הבירות שבמקרר שלו. הם אכלו בשתיקה והקשיבו למוזיקה. דניאל שתה את הבירה בלגימות ארוכות, קצובות.

״בסדר,״ אמר דניאל לבסוף, והניח את הצלחת הריקה שלו על השולחן. קולו היה יציב יותר. ״בוא לכאן.״

ערש נע קרוב יותר אליו על הספה, ודניאל הביט בו, אומד אותו מכף רגל ועד ראש, כאילו ראה אותו לראשונה. לבסוף, הוא חייך, וההקלה גרמה לראשו של ערש להסתחרר. ״ייקח לי זמן לעכל את כל זה,״ אמר דניאל. ״אבל אני אוהב אותך, ואני רוצה להיות איתך. גם אם זה אומר שיום אחד כשנעבור לגור ביחד זה יהיה בגבעתיים.״

״למה שנעשה דבר נורא כל כך?״ ערש עיווה את פניו – או לפחות ניסה, אבל גילה שהוא לא מסוגל להפסיק לחייך.

דניאל צחק. ״כי אתה צריך דירה שאפשר להחשיך אותה לחלוטין – לכל הפחות את חדר השינה, השירותים, המקלחת והמטבח – ואני צריך לפחות חדר אחד עם שני כיווני אוויר שאני אוכל לפתוח בו חלון ולנשום אוויר ואולי אפילו לקבל קצת ויטמין די ומלטונין…״

״אלוהים. אתה צודק.״ ערש קימט את מצחו. ״אנחנו נצטרך לגור בגבעתיים.״

צחוקו של דניאל הדהד בחדר. ״תחשוב על כל חנויות משקפי השמש שתוכל לעשות בהן שופינג,״ אמר דניאל

״אני חושב שאני מעדיף את הזריחה.״

דניאל צחק, וערש חייך, שמח שהוא עדיין מסוגל להצחיק אותו. הם שתקו עוד רגע, אבל השתיקה לא הייתה עוד מתוחה, אלא מלאת ציפייה ומחשבה על העתיד. ערש הרגיש את הלילה דועך בחוץ, אבל דניאל היה איתו, והם היו בטוחים מפני הבוקר.

״אתה יודע למה עצרתי להקשיב לך בטיילת בלילה שנפגשנו?״ ערש שאל.

״אה! הבנתי את זה מתישהו הערב.״ דניאל העביר יד בשׂערו השחור של ערש. ״כי ניגנתי שירים על לילה, נכון?״

ערש התמסר למגע, מתקרב אל דניאל. ״כי ניגנת שירי אהבה ללילה,״ תיקן.

דניאל קימט את מצחו, וערש המשיך. ״שמת לב שעל כל ׳נגמר לי הערב, רוצה את הלילה, שלא ייגמר לי הלילה׳, או ׳כל הלילה היינו תחת כישוף, כל הלילה גילינו סודות של הגוף׳, יש חמישה ׳שייגמר הלילה, אהובתי אל פחד, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר׳ או ׳חוזה לך ברח, חוזה לך ברח, הלילה הוא אפל כל כך׳, או ׳לילה לילה, רק את מחכה, נומי נומי, הדרך ריקה׳ –״

״אל תשכח את ׳באנו חושך לגרש׳,״ אמר דניאל, אבל עיניו נצצו שוב אל ערש במשובה.

״עכשיו אתה סתם מטריל,״ רטן ערש.

דניאל נישק את ההבעה הזועפת מעל פניו, שפתיו מלטפות את כל הזוויות בפניו של ערש, מרככות אותן. ״לא, אני מבין למה אתה מתכוון. ללילה יש שם רע לא מוצדק. אני חושב שאם עוד אנשים היו יכולים להביט בו כמו שאתה מביט, הם היו מחבבים אותו יותר.״

״הם רק צריכים לכבות את האור,״ אמר ערש, ושלח צל אל מפסק החשמל.

״לא, ערש, בחייך,״ דניאל צחק. ״אני לא רואה כלום!״

״ראייה זה אוברייטד.״

״מה לגבי לראות את החבר המהמם שלי כשאנחנו במיטה ביחד?״

״תראה, נשמע שאתה בכל מקרה די עיוור –״

המשך המשפט הפך לקריאת הפתעה משועשעת, כי דניאל הגניב את ידיו מתחת לגופו וקם מהספה בתנועה חלקה כשערש בזרועותיו. ״או, נניח, לא ליפול בדרך למיטה כשאני נושא את החבר המהמם שלי?״ דניאל שאל, ולמרות שמבטו לא היה ממוקד, ערש עדיין היה יכול לראות את ניצוצות הזהב בעיניו בחושך.

״אני אוביל אותך,״ הוא לחש על אוזנו של דניאל, וכרך את זרועותיו סביב צווארו.

הם כמעט נפלו פעמיים בדרך למיטה, ולבסוף ערש התרצה והדליק את האור במקלחת, ששביב דק ממנו חדר מתחת לדלת הסגורה ואיפשר לדניאל להביט בו. ערש היה בלתי מרוצה בעליל, כיוון שכעת, כשהיה מסוגל לראות אותו, דניאל התעקש להסיר ממנו את הבגדים לאט-לאט, כאילו רצה לגלות אותו מחדש, ללמוד להכיר שוב כל נקודה בגופו. כאילו עד כה לא הביט בערש באור הנכון – או בחושך הנכון. ערש המשיך להתלונן על העיניים האנושיות ועל הצורך המוגזם שלהן, אבל דניאל צחק והשתיק אותו, קודם בנשיקות, ואז בכך שגרם לערש לאבד זמנית את היכולת להרכיב משפטים קוהרנטיים.

שניהם יכלו לחיות עם הפשרה הזו.

סיפור זה מתרחש בעולם אורות וצללים. את הסיפור הקודמים בסדרה, ״מי מפחד מהחושך״, ו״מסע של בוקר״, ניתן למצוא באתר rotemwrites.com.

עבור:

ארס צלמון

בר ״תריסר מכשפות סגולות״

רחוב אוסוולדו ארניה 97, קומה מינוס 1, כניסה ג׳, תל-אביב-יפו.

הוראות הגעה: דלת אדומה מימין לסושי, לרדת במדרגות, לפנות ימינה, קוד 9293 במדרגות או להתקשר ל-065-9212834. להגיע אחרי שבע וחצי.

האור החלש בבר השתקף מהחבילה הלבנה והבוהקת, והוחזר מהעגיל בגבתה של השליחה שהחזיקה אותה, ואז שוב מהטאבלט שאחזה בידה, והכול התכנס להדהוד אינסופי של בוהק מעוור.

״אחי, אני רק צריכה חתימה,״ אמרה השליחה, נימה של ייאוש בקולה. ״זה הכול.״

״אבל זה לא השם שלי,״ אמר ערשׂ, עפעפיו סגורים למחצה. הכול היה מואר מדי ובהיר מדי. הוא שפשף את עיניו והחניק פיהוק. ״זה נשמע אותו דבר, אבל ערשׂ זה עם עי״ן ושי״ן. כמו שיר ערשׂ.״

״כן, אני מבינה, ואני אעביר את זה הלאה, נשבעת. אבל אתה לא יכול לחתום לי בכל זאת? מה שחשוב זה שכל השאר נכון, לא?״ היא הדפה את הטאבלט הבוהק לעבר ערש, והוא התכווץ וסגר עוד קצת את חרכי עיניו.

״בדיוק!״ אמר. ״כל השאר נכון! את יודעת כמה משלוחים אנחנו מקבלים ל׳מכשפות תריסים סגולה׳, או ל׳רחוב אוסלו ארני׳, או ל׳רחוב אסלי ארנון׳, וזה רק אלו שאשכרה מצליחים להגיע אלינו ולא הולכים לאיבוד בדרך? אז איך זה שפתאום הכול נכון חוץ מהשם שלי?״ הוא לקח את הטאבלט הבוהק מדי רק כדי שיוכל להפוך אותו כשהאור כלפי מטה, והחזיר לה אותו בלי לחתום. ״זה פשוט חשוד מדי. אני מקווה שאת מבינה.״

היא בהתה בו מעבר לדלפק דקה ארוכה. ערש לא האשים אותה. הוא כנראה היה צריך לחשוב על תירוץ יותר טוב מ״זה חשוד״, או פשוט להגיד את האמת – שהם סירבו, כעיקרון בל יעבור, לקבל חבילות לפני השקיעה. הם העבירו הוראות לגבי שעות משלוחים באופן ברור, ושילמו סכומים מגוחכים כדי שיגיעו אליהם בשעות הרצויות. ערש ידע היטב שהסירובים העיקשים לקבל חבילות לפני השעה הנקובה גרמו לחברות המשלוחים להקפיד יותר – שעות השינה של ערש היו משניות לזמן המבוזבז של השליחים שלהן. הוא בהחלט היה אומר את האמת, אם לא היה ישנוני ומבולבל וקצת מבוהל כשרץ במורד המסדרון מדירתו לבר, מלווה בצלצול אינסופי של טלפון, פעמון, וקול דפיקות רם.

חוץ מזה, הוא שנא שמאייתים את השם שלו לא נכון. במיוחד כשסהר, שהיה לו שם ישראלי נפוץ ומוכר, אהב לצחוק על ערש בפעמים התכופות מדי שהטעות קרתה.

הוא הביט בשליחה ושילב את זרועותיו על חזהו, נחוש בדעתו לעמוד מול השטף הצפוי של ״נו, אחי, תעשה טובה, בחייך״ אלא שידה האוחזת בטאבלט צנחה, וההבעה שעלתה על פניה נראתה מתקוממת.

״אנשים כותבים לא נכון את השורה הכי איקונית מהשיר הכי איקוני של המכשפות?״ שאלה, זעם בקולה.

לראשונה, עיניו העצומות למחצה של ערש התמקדו בה. לא הייתה לה כל דרך לדעת עד כמה החיוך על שפתיו היה מחזה נדיר בשעות כאלו, לפני שהשמש שקעה. ״את אוהבת את המכשפות?״

״ברור!״ היא חייכה אליו בחזרה, והוא ראה שעיניה התרגלו סוף-סוף לאפלולית והחלו לסרוק את סביבתה, משתהות על עטיפות האלבומים על הקירות, על המטאטאים התלויים מהתקרה, על החתולים השחורים שצוירו מעל הבר. ״איך לא ידעתי שהבר הזה קיים?״

״רוב האנשים לא יודעים,״ ערש הודה. ״אנחנו קצת מוחבאים ודי קטנים.״

״אתה הבעלים?״ שאלה השליחה.

״לא, ואין טעם לבקש לדבר איתו. הוא ישן. זו הסיבה שכתוב על החבילה אחרי שבע וחצי. זו השעה שאנחנו מתחילים להתארגן.״

״אה! זה היה אמור להיות שבע וחצי בערב?״ השליחה הביטה בחבילה שוב. ״רגע, אז מה שאתה אומר זה שיש כאן עוד פרט לא נכון.״

״מה?״

״השעה. כתוב שבע וחצי. לא כתוב בערב. זה קצת פחות חשוד עכשיו, לא?״

היא הרימה שוב את הטאבלט, על פניה מבט שערש היה יכול להגדיר רק כאופטימיות חסרת תקנה. באופן חריג, ולמרות שהשמש עוד לא שקעה, הוא החליט לוותר על העקרונות שלו. ״כבר חתמתי לך,״ אמר, וזרק את הצל שלו אל הטאבלט. כשהביטה שוב מטה, החתימה שלו אכן הופיעה שם על החשבונית, ארוכה ומסולסלת. העי״ן והשי״ן הודגשו במיוחד, וכך גם המילה ״בערב״ שהתווספה לשעה.

״אה!״ היא נראתה מבולבלת לרגע, ואז חייכה. ״מתי… טוב, תודה. סליחה שהערתי אותך.״ היא היססה עוד רגע ארוך. ערש ראה את המבט שהגניבה בדגל הגאווה שהיה תלוי מעל הבר. ״תגיד, יש כאן…״

״ערבי נשים? שני וחמישי,״ אמר ערש. ״אבל די גיי-פרינדלי גם בשאר הזמן.״

לחייה סמקו. ״אוקיי. תודה,״ אמרה, קולה רך כמו הלילה. ״אז אני אבוא.״

ערש נאנח. ״חכי רגע.״ הוא התכופף מתחת לבר, אל קופסת הגלויות השחורות. היא הייתה ריקה. הוא נאנח שוב והתרכז, מושך את הצל שלו אל אצבעותיו. לא היה קל להשתמש בצל כדי לעבור בין מקומות בשעות היום, אבל כאמור, הדירה שלו הייתה במורד המסדרון מהבר, והוא זכר שהיו לו עוד כמה הזמנות במגֵרה ליד המיטה. אצבעותיו גיששו בתוכה, העיפו הצידה ערֵמת ניירות וכמה קונדומים, ולבסוף הוא משך אליו את המעטפה הסגורה. הוא פתח אותה והציע לשליחה אחת מהגלויות הבודדות שנותרו בפנים. ״הנה. זה בשביל לעבור את הסלקטורית בכניסה בלי תור.״

״מה, באמת?״

אם ערש היה אנושי, הוא כנראה היה מתאר את ההבעה שעלתה על פניה כ״מאירה״ או ״זורחת״. אבל הוא לא היה.

״תודה רבה.״ היא הפכה את הגלויה ואז הפכה אותה שוב, מאמצת את עיניה. ״זה לא סתם נייר שחור מבריק?״

״המילים מופיעות רק כשהשמש שוקעת,״ ענה ערש.

״מה?! איזה מגניב!״ עיניה של השליחה התרחבו.

ערש חייך אליה. הוא היה גאה במיוחד בגלויות שלו, גם אם סהר חשב שהן מטומטמות. ״בכל מקרה, מה שחשוב זו הגלויה עצמה. המילים זה ציטוט של שיר רנדומלי.״

״איזה שיר?״

הוא קרץ אליה. ״תצטרכי לחכות לשקיעה כדי לראות.״ הוא, כמובן, ראה את המילים על הגלויה בבירור. הו, מה יפים הלילות הקסומים / עת פיה ונסיך וגם מלך רוקדים.הוא ניחש שהיא תאהב את זה.

״מגניב ממש,״ אמרה השליחה שוב, והעבירה את הגלויה לתיק הצד שלה. ״אני אבוא. תודה רבה, אחי.״

״באהבה, אחותי.״ ערש צחק, וכשפנתה ללכת הוסיף, ״זהירות ביציאה, יש מדרגה ש-״

הוא ראה אותה מועדת לפני שקריאת הבהלה נפלטה מפיה, ושלח צל כדי להגן עליה מהמכה הכואבת. היא נהדפה ממשקוף הדלת כאילו היה גמיש וקפיצי, והצליחה להתייצב לבסוף. ״אוף. איך אתם עובדים בחושך הזה?״

״כן, סליחה.״ ולמרות שהפריעה את שנתו, ערש חש נקיפה מהירה של אשמה. ״יש תאורה ביציאה בשעות הפעילות –״

הוא נאלם דום כשהיא פתחה לרווחה את הדלת. האור מבחוץ היה קלוש, קומה שלמה ומסדרון שלם בינו לבין דלת הבניין החיצונית שנותרה פתוחה, לבין השמש – רק השתקפות של השתקפות, חלשה וכמעט בלתי מורגשת – אבל עבורו, האור היה מעוור. ערש לא הצליח להימנע מנשיפת אוויר כאובה. הוא צנח מייד, שוקע אל תוך הצל שלו, צולל אל תוך הקרירות המרגיעה.

״מה קרה? אתה בסדר?״ שאלה השליחה, אבל כשהסתובבה להביט, האזור מאחורי הדלפק היה ריק.

רק דקות ארוכות לאחר שהדלת נסגרה, כשהיה בטוח שהבר חשוך שוב, ערש עלה מתוך הצל שלו ופתח את החבילה שחיכתה על הבר. באופן לא מפתיע, היא הייתה מלאה בגלויות השחורות שהזמין בשבוע שעבר, כשראה שעמדו להיגמר. הוא העביר אצבע על פני השטח החלקים של אחת מהן. השעון הפנימי שלו סיפר לו שהשעה הייתה שש בערב – קרוב מדי לשקיעה, כך שלא יהיה טעם לחזור למיטה. הוא נאנח והתחיל למלא את הקופסה שמתחת לבר בגלויות, בשירים המוחבאים שעליהן. כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר.ואחריו, אתה, איש של לילה / כשהשמש ישנה לך האור מאיר את העיניים / איש של לילה / מכוון את התנועה בחלומות שלי חושפים שיניים.ואז מה עושות האיילות בלילות / הן עוצמות את עיניהן הגדולות / הן שולבות את רגליהן הקלות / ישנות האיילות בלילות.

״אתן לא מבינות כלום, איילות,״ ערש רטן, ואז הלך לנקות את ברזי הבירה. לפחות הערב היה הערב החופשי שלו. אם סהר יטרח להגיע בזמן, כמובן.

סהר, כצפוי, הואיל בטובו להגיע רק עשרים דקות לפני חצות, וכשערש הביע את מורת רוחו, סהר גלגל אליו את עיניו מאחורי משקפי השמש הכהים והאטומים. ״נו, אני פה, בסדר? זה לא כאילו יש מלא תנועה כרגע.״

״נכון,״ אמר ערש בסבלנות. ״בגלל זה סיכמנו שאני לא צריך להיות כאן בימי ראשון ואתה פותח.״

״זה לא כאילו אתה פה מהשקיעה עד הזריחה כל שאר השבוע,״ אמר סהר. ״אתה יודע שיש מיליון שהיו רוצים את העבודה שלך, נכון?״

״אנחנו סוגרים בשלוש,״ אמר ערש, והתעלם מהעקיצה, כרגיל. ״לפעמים בשתיים אם אין אנשים. אתה זוכר שאנחנו סוגרים בשלוש, כן?״

״כן, ערש, אני זוכר. ואתה זוכר שזה הבר שלי?״ שאל סהר, נימה מתקתקה בקולו. הוא הנמיך מעט את משקפי השמש על אפו כדי לנעוץ בערש מבט מזוג עיניים שהיו משטחים שחורים, אטומים ומבריקים. ערש נאבק כדי לא לסגת מהמבט. מזווית עיניו, ראה את שירה הברמנית מתכווצת. אף על פי שהיה בן לאחת ממשפחות הצל השולטות, סהר לא טרח לשמש דוגמה אישית – למשל, להיות זהיר עם הצל שלו ליד אנושיים. ערש היה בטוח ששירה חשדה כבר תקופה ארוכה שמשהו לא רגיל אצל הבוס שלה.

״יופי. אז אני הולך.״ ערש התיק במאמץ את מבטו מעיניו האפלות של סהר, שנדמה כאילו שאבו את האור מהחדר. הוא הוריד את הסינר שלו וזרק אותו לסל הכביסה.

״לאן אתה ממהר, נחש?״ שאל סהר, קולו עדיין מתקתק. ״יש לך תוכניות?״

״לא עניינך,״ סינן ערש, וקילל את עצמו על שהשאיר את חבילת הגלויות הריקה עם השם ״ארס צלמון״ ליד פח הזבל הגדול במקום למעוך ולקבור אותה עמוק בפנים. הוא ידע שימשיך לשמוע בדיחות סרות טעם על נחשים בתקופה הקרובה. הוא יצא החוצה, פנה שמאלה במסדרון, וידא שהוא לבד, ואז זרק את הצל שלו על הקיר ועבר דרכו. הלילה היה נעים, והוא היה מעדיף ללכת ברגל, אבל סהר היה חטטן, נקמן, וחזק. ערש לא היה יכול להיות בטוח שעטלפים לא יעקבו אחריו, והוא רצה פרטיות הלילה, אפילו מרוכבי צל אחרים. בעיקר מהם.

החוף היה מרוחק רק כמה קילומטרים מהבר, אבל המרחק היה גדול יותר מכפי שהצל של ערש היה רגיל לשאת, במיוחד אחרי יום עם מעט שינה. הוא עמד רגע ארוך מול הים, התנשם והביט אל המים כדי לאפשר לעיניו להתרגל בהדרגה לתאורה בחוף ולפנסים המאירים של הטיילת מאחוריו. כשהושיט יד אל כיס מכנסיו, גילה שרק הארנק והטלפון שלו היו שם, ונזכר שכשהתעורר בבהלה ורץ לפתוח לשליחה שכח את משקפי השמש שלו על השידה שליד המיטה. הוא התלבט לרגע אם לחזור ולהביא אותם, אבל החליט לוותר. הוא כבר התמודד עם התאורה בטיילת בלי משקפי שמש, ומעבר בצל למרחק כזה פעמיים באותו לילה ממילא היה מעל לכוחותיו. הוא הסתובב, מפנה לאט-לאט את גבו לים, ונאבק בדחף לצמצם את עיניו. הלילה היה מסביבו, קריר, עוטף, מנחם, והוא ידע שיהיה בסדר.

אפילו בתחילת השבוע, ובשעת לילה מאוחרת יחסית בשביל אנושיים, הטיילת הייתה עמוסה. היו אנשים בכל מקום – הולכים, רצים, מטיילים עם הכלבים, יושבים על ספסלים. ערש עבר זוג מתגפף, מישהו שעשה קסמים עבור כמה תיירים, זמרת עם לופר, ופקח ישנוני שנתן דוחות לאופניים שנסעו מחוץ לשביל המוגדר. לבסוף, שמע את נגינת הגיטרה ואת קול הטנור המוכר שליווה אותה.

״ובלילות, ובלילות,

עולות, עולות בי מנגינות.

וזרם דק קולח,

ותפילותיי לרוח נענות.״

ראש גבוה, מתולתל, נישא מעל הקבוצה הקטנה שהתקהלה סביבו, אפילו בשעה כזו. צעירים וצעירות עמדו צפופים, תולים עיניים בזמר. ערש לא היה יכול להאשים אותם. אחת מהן עדיין נטפה מים, ואפילו לא השתמשה במגבת שאחזה בידה. ערש נעצר הקשיב, עד שהזמר נשא את עיניו לרגע ומבטם נפגש. הפתעה חלפה על פניו ונמסה לחיוך רך.

ערש חייך בחזרה. הוא לא היה מסוגל שלא. המבט נותר מרוכז בו גם כשהאצבעות המשיכו לפרוט על מיתרי הגיטרה.

״מילים מילים, ואת משמעותן –

יבוא לו גל לשטוף אותן.

אבל אני כרוך אחריו,

הוא מחכה לי בלילות.

ללכת שבי אחריו,

לשמוע את הציפורים שרות.״

המבטים מסביבו הפכו מבולבלים. לא תיירים, אם ככה, אלא ישראלים שהכירו את השיר. ערש החניק את צחוקו. השיר הסתיים. הצופים מחאו כפיים. שניים מהם זרקו מטבעות לנרתיק של הגיטרה, ואחת הניחה בו שטר. הם התפזרו, והשניים נשארו לבדם.

״לא יפה לשנות מילים של קלאסיקה,״ העיר ערש. ״וגם ׳אחריו׳ לא יושב טוב באותה מידה על המשקל.״

במקום להשיב, דניאל הניח את הגיטרה בנרתיק, ואז התיישר, תפס בצווארון חולצתו של ערש ומשך אותו אליו לנשיקה ארוכה, ומשקל כבד שערש לא ידע שנח על ליבו התפוגג בבת אחת. כשעצרו את הנשיקה בשביל לנשום, רגליו של ערש רעדו, אבל יד נחה בשקע גבו, מייצבת, חמה, מקרקעת. היד השנייה ליטפה את שׂערו השחור, ממצחו עד עורפו ובחזרה, תנועה כמעט היפנוטית. הוא עצם את עיניו, מתענג על המגע, על ההבטחה. ״זו מצווה לשנות טקסטים של הומופוב ידוע כדי שיישמעו יותר גיי,״ מלמל דניאל, וערש הרגיש את חיוכן של השפתיים שהיו צמודות לאוזנו.

ערש צחק. ״התגעגעתי אליך,״ הוא לחש לפני שהצליח לעצור את עצמו, והתכווץ. הוא ידע טוב יותר מהרבה אחרים שהלילה היה זמן של אמת ושל וידויים, ובכל זאת, לא תמיד הצליח להתנגד לכוחו. אבל דניאל נסוג לאחור כדי להביט בעיניו, ואמר בלי היסוס, ״גם אני. כל כך התגעגעתי אליך, ערש.״

עיני הקינמון שלו נצצו, ולחייו של ערש האדימו. אם לא היה מסוגל להתנגד לכוחו של הלילה, אולי היה עדיף שיעסיק את שפתיו באופנים אחרים. הוא משך את דניאל בחזרה אליו והתווה את קו הלסת שלו בנשיקות קטנות, ואז המשיך לפזר אותן על עצמות הלחיים, על העפעפיים, על כל המקומות ששפתיו כמעט שכחו. ידו של דניאל שנחה על גבו התגנבה מתחת לחולצה, וליטפה את עורו באצבעות מחוספסות ממלחמה ומנגינה. ״כבר חשבתי שלא תבוא.״

ערש נאנח. ״סהר איחר. כרגיל.״

״תזכיר לי שוב למה אתה לא יכול למצוא בוס פחות דוש,״ רטן דניאל. ״חצי מהברים בעיר הזאת מחפשים אחמ״שים –״

״אתה באמת רוצה לדבר על עבודה עכשיו?״ ערש לחש על אוזנו של דניאל, ונשך קלות את התנוך, נהנה מהרעד שחלף בגוף הצמוד אליו. הוא היטה את ראשו לאחור כדי להביט בעיניים החומות שהתכהו, באישונים הרחבים.

״אני יודע מה אתה עושה,״ דניאל התנשם, ״וזה לא יעזור לך.״

ערש חייך כנגד שפתיו. ״רוצה לבוא אליי?״

דניאל היסס רק לרגע קצר, וערש הרגיש את ההשתהות יותר מששמע אותה. ״לא חייבים. אתה בטח מעדיף להיות בבית אחרי חודש בשטח, ולא בדירה המחניקה שלי.״

הוא שאל רק פעם אחת מה דניאל עושה במילואים, ודניאל נעשה שקט ועצוב ושינה את הנושא. ערש לא שאל שוב. לשניהם היו את הסודות שלהם.

״הדירה שלך לא מחניקה.״ דניאל התכופף לסגור את נרתיק הגיטרה. ״האמת שאני לא יודע איך אתה עושה את זה, דירת מרתף קטנטנה בלי שום כיווני אוויר שתמיד מאווררת ועם ריח טוב.״ הוא נראה מהורהר לרגע, וערש הכיר את המבט הזה, את השאלה שנערמה מעל עשרות שאלות אחרות בחודשים האחרונים. ״היי ערש, יש מצב שאתה פותח כל לילה חלון-צל ענקי בין הדירה שלך לבין הגינה הציבורית הקרובה כדי לאוורר אותה ולהכניס ריח של פרחים?״ לא הייתה שאלה שאנושי ידע איך לשאול.

ולערש היה מזל. כי אם דניאל היה שואל, הוא היה עונה. בלי לחשוב, בלי לעצור, בלי להרהר בחוקים וכללים, במשפחות הצל השולטות ובאיסורים שלהן. והוא אפילו לא היה יכול להאשים את הלילה בכך. זה היה רק דניאל.

״אם תבוא אני אראה לך,״ אמר וחייך חיוך מזמין, למרות שהשקר השאיר טעם מר בפיו.

דניאל החזיר את החיוך ותלה את הגיטרה על גבו. ״אני מת לבוא אליך, אני פשוט צריך להעביר שיעור גיטרה די מוקדם. כאילו, מוקדם שלי, אתה יודע – בעשר.״

הוא צחק, אבל בצחוק הייתה נימה של ביטול עצמי. ערש עיווה את פניו. העולם האנושי לא היה סלחן כלפי כחמישית מהאנושיים שהשעון הביולוגי שלהם היה מכוון קצת אחרת – למעשה, מחקרים מעמיקים של משפחות הצל גילו שהנטייה הייתה קרובה יותר לשליש מהאנושיים – ובכל זאת, אנשים כמו דניאל נתפסו כעצלנים, חסרי מוטיבציה ונטולי יכולת תפקוד. דניאל, שנאלץ לשמוע את הנרטיב הזה כל חייו, חי בייסורי מצפון תמידיים על תכונה שלא היה באמת מסוגל לשנות. ערש עמד להזכיר לו את זה, ואז הבין מה דניאל אמר. ״עשר לפנות בוקר?!״

הפעם צחוקו של דניאל היה אמיתי. ״אתה יודע, אף פעם לא יצאתי עם מישהו ששונא בוקר אפילו יותר ממני. זה מרענן.״

״אני מנחש שבני ובנות הזוג הקודמים שלך לא עבדו בברים…״ ערש התחיל, ואז השתתק והסיט את מבטו. הוא חשב על דניאל כעל בן זוגו כבר חודשים, אבל נראה היה שדניאל לא ממהר לתת שם לקשר שלהם, וערש לא התכוון להפעיל לחץ או לקבוע עובדות.

דניאל הניח יד על לחיו, מטה בעדינות את ראשו של ערש כך שיאלץ לפגוש במבטו. ״זה רק מוכיח שכל מי שהיו לפניך לא נחשבים,״ אמר, ונשק לו שוב.

ערש הכריח את עצמו לענות באותה אגביות משועשעת. ״זהו? כמה חודשים ואתה כבר מוכן להכריז שמצאת את הנפש התאומה שלך?״

״כמעט חצי שנה, ערש.״ דניאל הביא את ידו של ערש אל שפתיו ונשק למפרקי האצבעות. ״אם לא הייתי יודע שזה ילחיץ אותך, כבר הייתי קונה טבעת.״

הטון שלו נותר קליל, אבל עיניו היו רכות, צבען קרוב יותר לשוקולד מאשר לקינמון כעת, והוא הביט בערש כאילו היה יצור פלאי. הרגש חנק את גרונו של ערש, הופך אותו אילם. דניאל קרץ אליו והרפה מידו, ואז, להקלתו הרבה של ערש, החזיר את השיחה למסלולה. ״בכל מקרה… כן. עשר לפנות בוקר. תלמיד שביקש במיוחד לפני השיעור נהיגה שלו או משהו.״

ערש לא התעקש. הוא ידע שדניאל לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר על תלמידים. ״אז מחר? אני מסיים לעבוד רגיל, באזור שלוש.״

״או שאולי…״ דניאל התקרב שוב, ושפתיו דגדגו את מצחו של ערש כשהאריך את ההברות ״…נלך אליי הביתה?״

ערש עצם את עיניו, נענה לשפתיים החמות. ״מה עם עדן?״

״מה איתה? היא מתה עליך.״

״הקו בין ׳מתה עליך׳ לבין ׳רוצה לרצוח אותך׳ מאוד דק.״ ערש ניצל את הפרשי הגבהים כדי לנשק את צווארו של דניאל. ״ואני לא מבטיח שאצליח להיות שקט הלילה.״

״גם אני לא.״ ידיו של דניאל היו מתחת לחולצתו של ערש שוב, והוא נצמד אל דניאל מתוך ניסיון לספק ולו במקצת את הדרישה הנואשת של גופו. זה לא עזר, כמובן. למעשה, הקול הגרוני שדניאל השמיע בתגובה גרם לכל הדם בגופו של ערש לנדוד מטה. ״בכל מקרה, היא במשמרת עד שש בבוקר.״ דניאל אמר, קולו נמוך מהרגיל. ״ואחרי עשרים ושמונה שעות במיון היא יכולה להירדם גם באמצע אלנבי.״

״אני לא נשאר לישון,״ אמר ערש.

״אני יודע,״ אמר דניאל ונישק אותו שוב, וידיו נדדו מגבו של ערש מטה, וערש נכנע.

קול נשמע מימינו והסיח את דעתו של ערש, והוא הזעיף את פניו אל שני גברים שהביטו אליהם, על פניהם הבעות של גועל. אחד מהם, כשראה את מבטו הזועף, קימט את מצחו עד שגבותיו התחברו ושילב זוג זרועות שריריות על חזהו, כקורא תיגר. חברו חיקה קול הקאה וצחק.

ערש חשב על חמש דרכים שונות לגרום להם להתחרט שנולדו, ואז הפנה אליהם את גבו, מתעלם. אם ינסו משהו, הוא ידע שירגיש את הצל שלהם מתקרב. אבל פניו של דניאל התקדרו, והוא לקח את ידו של ערש ומשך אותו משם. כשהתרחקו מהפנסים, ערש הצליח לראות שבעיניו החומות של דניאל, מתחת לכעס ולעלבון, נח עצב עמוק. ״תגיד,״ אמר לאחר רגע, ״׳ואיך שלא׳ זה לא שיר על כלבה?״

הצחוק של דניאל היה הצליל האהוב עליו בעולם.

״אני חייב מקלחת,״ אמר דניאל כשערש החל להסיר מעליו את בגדיו. ״אל תלך לשום מקום.״

״נתקלח אחרי,״ אמר ערש, והושיט את ידיו לרוכסן המכנסיים של דניאל.

דניאל פסע לאחור, מחייך, וערש שרבב אליו את שפתיו. ״עיני הכלבלב שלך לא יעבדו עליי,״ אמר דניאל. ״אני מזיע ומטונף.״

״כיוונתי יותר לחתלתול,״ הודה ערש. ״נו, דניאל, לא אכפת לי מזה – מה אתה עושה?״

דניאל הרים את ערש בזרועותיו והדביק נשיקה על שפתיו. ״פשרה,״ אמר, ונשא את ערש הצוחק למקלחת.

הוא החל להסיר את בגדיו של ערש מעליו באיטיות, מותיר שובל של נשיקות על כל פיסת עור שחשף. אבל לערש לא הייתה סבלנות לעדינות הערב – או שאולי פחד ממנה, מווידויים נוספים שלא היה מסוגל לשמור לעצמו עוד. הוא קילף את בגדיו של דניאל מעליו במהירות, צוחק על השיזוף של חולצת המדים, ואז דחף אותו למקלחון הצר. המים היו רק פושרים, אבל הלילה היה חם, וערש טעם את הים והמלח שדבקו בעורו של דניאל. לא היה די מקום במקלחון כדי שיצמיד את דניאל לקיר, ירד על ברכיו מולו ויעצור לכמה רגעים את שפתיו הבוגדניות מלבטא את המילים שסערו בתוכו. אבל אצבעותיו של דניאל היו בכל מקום, על חזהו, על גבו, והם נצמדו זה לזה בייאוש, בכמיהה, נעים זה כנגד זה בלי מחשבה עד שסיפקו את תשוקתם, לפחות זמנית.

כשיצאו מהמקלחת התברר ששניהם גוועים ברעב. דניאל הכין טוסטים עם גבינה צהובה ועגבנייה וחתך סלט, בזמן שערש חיטט בתחתית המקרר ודג החוצה את שתי הבירות האחרונות. הוא לא היה צריך להביט בתוויות כדי לזהות אותן. ״פאטה מורגנה״ ו״בירצינות״, שתי הבירות האהובות על דניאל. ״עדן יודעת שהיא מוזמנת לנצל את הנחת העובדים שלי גם כשאתה במילואים, נכון?״ ערש לא טרח להביא את הפותחן מהמגֵרה, ופתח את הבירות על קצה השיש בתנועה מיומנת ומתורגלת, תופס את הפקקים באוויר.

״אמרתי לה, והיא אמרה שזה מדרון חלקלק שבסופו אנשים מתקשרים אליה לעצות רפואיות,״ דניאל גיחך, העביר את הטוסטים לצלחות והרים את שתיהן ביד אחת ואת קערת הסלט ביד השנייה. ״מצד שני, היא כל הזמן שואלת מה עם הפוטופוביה שלך ואם כבר הלכת לרופא עיניים שהיא המליצה.״

״זה לא פוטופוביה,״ אמר ערש ונאנח. הוא הלך בעקבות דניאל אל הסלון, נושא את הבירות. ״כבר אמרתי לה. זה גנטי, יש את זה לכל המשפחה שלי. וזה לא כזה גרוע עכשיו, אפילו ששכחתי את משקפי השמש בבית.״

״באמת?״ חיוכו של דניאל היה רחב ועיניו נצצו. ״אני ממש שמח לשמוע.״

ערש הרים גבה, ואז כיווץ את עיניו ונשא את מבטו אל התקרה. אהיל הנייר הצבעוני שבסלון נעלם, ובמקומו הייתה נורה גדולה ומשונה, כמעט ריבועית בצורתה. היא הפיצה אור צהוב-כתום שהיה חלש יחסית לגודלה. ״מה עשית?״

דניאל הניח את קערת הסלט על השולחן והתיישב על הספה. ״לפני שנסעתי החלפתי את כל הנורות בבית בנורות חכמות עם דימר.״

ערש בהה בו, וגרונו היה חנוק שוב. ״בשבילי?״ לחש.

״לא, מה פתאום בשבילך? זה פשוט הרבה יותר נוח. לא צריך לקום לכבות את האור כשאנחנו רואים טלוויזיה, או כשאני כבר במיטה אבל שכחתי את האור במסדרון דולק. תקשיב, זה שינה לי את החיים.״

המחנק בגרונו של ערש התפשט. הוא קרס על הספה מול דניאל ולגם במהירות מאחת הבירות מבלי לחוש בטעמה. ״דניאל…״

״ואתה יודע מה עוד? תיקנתי את שני התריסים השבורים בחדר שלי ותליתי את הווילונות האטומים לאור.״

ערש הניח את הבירות. ״דניאל.״ הוא התחיל שוב, ואז נשם עמוק. ״אני ממש מעריך את זה – אתה לא מבין כמה. אבל… אני לא יכול –״

דניאל השתיק אותו בנשיקה. ״אני יודע. אתה לא חייב להישאר לישון. רק רציתי שתרגיש כאן יותר בבית.״

הוא הושיט לערש את אחת הצלחות, אבל ערש הוציא את שתיהן מידיו, הניח אותן על השולחן, ואז נשען לפנים ונישק אותו, נשיקה עמוקה שהותירה את שניהם בלי אוויר. עורו של דניאל היה עדיין חמים מהמקלחת, והוא נצמד אל ערש, ידיו הגדולות בכל מקום.

״רגע,״ ערש היה זה שעצר הפעם, במאמץ רב. ״אמרת שאתה מורעב.״

״טוב, בסדר.״ דניאל העביר יד בשׂערו הרטוב, מסיט אותו ממצחו. המבט שנעץ בערש היה לא פחות מורעב. ״הלילה עוד צעיר. בפורטוגל, או משהו.״

הם אכלו על הספה, שותים בירה, מדברים, מתנשקים. דניאל סיפר סיפורים מצחיקים של חברים מהמילואים – כולם כאלו שהתרחשו מחוץ למילואים עצמם. ערש התלונן על סהר, וסיפר לדניאל על השליחה שהפריעה לו לישון, אבל התסכול שלו התנדף, כאילו אירועים שקרו מחוץ למקום בו דניאל נמצא יחד איתו לא הטרידו אותו עוד – לא באותה מידה. אחרי הארוחה ערש שטף את הכלים בזמן שדניאל סידר את המטבח מאחוריו. לאחר כמה רגעים, ערש הרגיש את צילו הגבוה של דניאל מתקרב אליו, ואז הזרועות הארוכות נכרכו סביבו, ונשיקות עדינות רפרפו על עורפו. הוא לא טרח לנגב את ידיו לפני שמשך את ראשו של דניאל מטה, מעודד אותו. סבלנותו אזלה במהרה והוא הסתובב ומשך את דניאל לנשיקה ארוכה, מלאת להט. דניאל הרים אותו אל השיש בקלות, ושפתיו וידיו נעו כאילו רצו לגעת בכל גופו של ערש, מלטפות, משתוקקות…

צלצול טלפון נשמע מהסלון, וערש הרגיש את גופו של דניאל נדרך, את האצבעות מתהדקות סביב מותניו. ״לך תענה,״ אמר והרפה ממנו.

״בטח שיחת ספאם,״ אמר דניאל, והחזיר את שפתיו לצווארו של ערש.

״באמצע הלילה?״

דניאל משך בכתפיו, אבל התנועה נראתה מעושה. ״או לירי מהשלישות, וכבר אמרתי לה שאני חייב כמה ימים חופש…״

ערש פיתל את צווארו כדי להביט מאחורי דניאל, בטלפון על שולחן הסלון, שהבהב ורטט. הוא צמצם את עיניו, מושך צל לאישוניו ומשתמש בו כדי לחדד את ראייתו. לאחר רגע, הדף מעליו את דניאל בעדינות. ״לך לענות. אני יכול לחכות.״

״למה? הם ויתרו,״ רטן דניאל.

״כדי שאני אהיה רגוע,״ ענה ערש.

ההבעה בעיניו של דניאל הייתה מבולבלת, לא חשדנית, אבל ערש בכל זאת הוסיף, ״זה יכול להיות חשוב.״

דניאל הוריד אותו בעדינות בחזרה לרצפה ונשק לו במהירות. ״תיכף חוזר.״

ערש חייך, אבל חיוכו נעלם כשדניאל פנה לסלון. לאחר רגע, הוא ראה את ההבעה על פניו של דניאל כשהביט בשיחה שלא נענתה, את החיוורון הפתאומי של הפנים השזופים. דניאל הצמיד את הטלפון מייד לאוזנו.

״חני? מה קרה?״

הייתה דממה לרגע בצד השני, ואז גופו של דניאל, שהיה מתוח כמו קפיץ, נרגע מעט. ערש הקשיב לשיחה החד צדדית בחצי אוזן. ״ברוך השם! איפה את? מה את עושה ערה? מה?! עד שעה כזו…?! בטח, ברור שאני אישאר איתך. אבל כמה הליכה זה? אולי תיקחי מונית? שתיים בלילה! נו, לא כזה יקר, חני. אני אשלח לך, בסדר? יש לי כסף לזה. זה גם יותר זול מהאפליקציה… בסדר, חנץ׳. איך שאת רוצה. אבל אני לא רגוע מזה. נו, זה התפקיד שלי, לא? כן, הייתי ער. את ממש לא מפריעה. כן, בטוח. לא, אני לבד בבית, עדן במשמרת.״

קולו היה שקט מהרגיל במשפט האחרון, אבל ערש שמע.

הוא לא נפגע, או לפחות, אמר לעצמו שלא נפגע. הוא פגש את החברים של דניאל, האנשים שדניאל החשיב למשפחתו האלטרנטיבית, האמיתית. האנשים שבחרו בו. המשפחה הביולוגית הייתה חשובה פחות. גם ככה דניאל היה בקשר ממשי רק עם אחת מהם. אבל בכל מקרה, ערש לא רצה לצותת לשיחה. ממילא חיכה להזדמנות לבדוק את לוכד החלומות של דניאל בלי שירגיש.

חדר השינה של דניאל היה מבולגן, אבל ערש הבחין מייד בשני התריסים החדשים שהחליפו את קודמיהם השבורים, ובווילונות החדשים בשני צידי החלון הגדול.

זה לא היה מספיק בשביל שערש יוכל לישון כאן, כמובן. האור שיחדור דרך התריסים הסגורים ומבעד לווילון האטום אולי היה זניח עבור אנושי – אבל עבור ערש זה יהיה כמו לדחוף מוט בוער אל תוך ארובת העין שלו. ובכל זאת, לדניאל היה חשוב כל כך שערש ירגיש בנוח בחדר שלו, ועצם הידיעה גרמה לחלק מהמשקל על ליבו של ערש להתפוגג.

הוא הלך אל לוכד החלומות שהיה תלוי על הקיר מעל המיטה, וגילה שהוא מרוקן לגמרי מהאבקה העדינה של עלי החלום שפיזר עליו. לעזאזל. אולי העלים התפוגגו באופן טבעי בחודש שדניאל לא ישן כאן, אבל סביר יותר שחשדותיו של ערש היו נכונים – ביעותי הלילה של דניאל היו אתגר גדול מדי בשביל כישוריו הבינוניים של רוכב צל ממשפחה לא מיוחסת. הוא ניסה נרות, שקיקי ריח עם עלי חלום, אבקה מתחת למיטה, ועכשיו לוכד חלומות, שתלה מעל המיטה למרות גלגולי העיניים של דניאל – ואף אחד מאלו לא שרדו יותר מכמה שבועות.

זו הייתה בעיה ללילה אחר, בכל מקרה. הלילה, אף סיוט לא ירדוף את שנתו של דניאל. ערש ידאג לכך לפני שילך הביתה.

הוא סרק את התקליטים שנחו לצד הפטיפון הישן. ארתה פרנקלין. ג׳ורג׳ מייקל. טינה טרנר. דיוויד בואי, כמה אוספים של ״מיטב הזמר העברי״. ערש הקניט את דניאל לעיתים קרובות על טעם מוזיקלי של ״הומו שנתקע באייטיז״. כעת, חייך כשבחר את התקליט האחרון והניח אותו בפטיפון. השרב נשבר סוף-סוף, ואוויר הלילה שנשב דרך החלון הפתוח נשא איתו ריח קלוש של ים ושל מלח. תן ברחוב נעצר להביט בערש, ואז השמיע יללה ארוכה, דאוגה. ערש חייך ושלח אליו צל ללטף את פרוותו. הכול בסדר, חבר. הבחור שאני אוהב משקר לגביי, אבל אני משקר גם לגביו וגם לו, אז אני לא יכול להיות אומלל מזה, כי זה יעשה אותי לא רק פחדן, אלא צבוע.

התן הביט בו עוד רגע ואז רץ הלאה. הוא היה יצור פשוט. ערש חשב לעצמו שחתול היה כנראה מסוגל להבין. קולה של יהודית רביץ עלה מאחוריו, רך.

״באת אליי את עיניי לפקוח,

וגופך לי מבט וחלון וראי,

באת כלילה הבא אל האוח

להראות לו בחושך את כל הדברים.״

מאחוריו, קולו של דניאל עלה, מהוסס. ״אוקיי. את בטוחה? אני יכול להישאר עוד… לא, ברור. שטויות, אני תמיד שמח לדבר איתך, חנץ׳. בכל שעה. באמת. תתקשרי תמיד. אבל אל תהרגי את עצמך באולפנה, בסדר? גם אחרי אפשר לשפר בגרויות… כן, בסדר. לא, עוד לא החלטתי לגבי ראש השנה. אני אודיע, מבטיח. בסדר. אוהב אותך.״

הוא ניתק ונכנס לחדר, ממצמץ כנגד החשכה. ערש, כרגיל, לא טרח להדליק את האור. ״מצטער. חני למדה אצל חברות עד מאוחר ואז שמה לב לשעה ופחדה ללכת הביתה לבד בחושך…״ הוא נתן למילים לגווע, ולאחר רגע, פנה להביט בפטיפון. שפתיו התעקלו קלות. ״חשבתי שזה שיר של זקנים.״

עיניו נצצו, וערש ידע שגם הוא זוכר. זה היה ערב קפוא, ודניאל היה עטוף במעיל עם ברדס, ידיו בכפפות נטולות אצבעות כדי שיוכל לנגן. הוא שר, קולו נישא בטיילת הריקה למחצה, וערש הרים את עיניו להביט בו, והרגיש כאילו נלכד באור המנסרה. החיוך על שפתיו של דניאל היה מבויש, ועיניי הקינמון שלו היו כמעט זהובות באור פנסי הטיילת. אפילו עכשיו, בחושך היחסי של החדר, ערש עדיין היה מסוגל לראות את הזהרורים מרקדים בתוכן. נדמה היה לו שמעולם לא הצליח להפסיק להביט בעיניו של דניאל.

״זה שיר יפה,״ אמר לבסוף, וניסה לחייך. ״וזה בסדר. אני יודע שחני חשובה לך.״

דניאל לא ראה היטב את פניו, אבל כנראה שמע משהו בקולו. חיוכו נמוג. הוא התקדם לעבר ערש, אבל מעד בחושך על נרתיק הגיטרה. ערש שלח צל לייצב אותו, ודניאל נחת בכבדות על המיטה. ״איך אתה רואה משהו בחושך הזה?״ התלונן.

ערש גלגל את עיניו והדליק את מנורת הלילה של דניאל, מסיט את עיניו כדי לא להסתנוור. דניאל הביט אחורה אל מקור האור. ״בוא לכאן,״ ביקש, והושיט יד. ערש התיישב מולו על המיטה ולקח את ידו. דניאל שילב את אצבעותיהם והניח את ידו הפנויה על לחיו של ערש. המגע היה אינטימי מדי פתאום, וערש הרגיש כאילו לא היה יכול לשאת את הרגש שנשקף מהעיניים החומות. ״אני באמת מצטער,״ דניאל לחש. ״אני רוצה לספר לה. אבל… רוב המשפחה גם ככה לא ממש מדברת איתי, ואני… מפחד.״

״אני יודע. זה בסדר.״ ערש ליטף את כתפו החשופה של דניאל. ״לא ביקשתי ממך לספר. גם אני עוד לא סיפרתי.״

״כן. אבל…״ דניאל השפיל לרגע את עיניו, ואז שאף אוויר והרים אותן שוב. היד על לחיו של ערש הייתה כמעט חמה מדי. ״הייתי רציני קודם. ערש, אף פעם לא הרגשתי –״

״ששש.״ ערש הניח אצבע כנגד שפתיו, ואז החליף את האצבע בשפתיו שלו, והדף את דניאל אל המיטה.

״לפעמים, הלילה הוא שירים יפים״, שרה חווה אלברשטיין ברקע. ״לפעמים, כן, לפעמים / הלילה הוא ניגון וחדוות נעורים / לפעמים, הוא עד כדי כך תמים״, וערש כמעט צחק, כי הוא אף פעם לא שכב עם מישהו לצלילי חווה אלברשטיין, אבל מהר מאוד לא היה מסוגל עוד להתמקד במוזיקה, שהפכה לרעש רקע כשדניאל הפשיט את שניהם – לא בעדינות כמו קודם, אלא מתוך צורך נואש. הוא לא הסיר את עיניו מערש, וערש ניצל את העובדה כדי לשלוח צל בקצה אצבעו ולהדוף את מכל חומר הסיכה לעבר ידו של דניאל, שגיששה בעיוורון על שידת הלילה. ואז אצבעותיו של דניאל נעו בתוכו, עדינות למרות הצורך הברור של שניהם, וערש התנשף, ציפורניו כמעט פוצעות את גבו של דניאל, אבל דניאל היה איטי, מחושב, זהיר כאילו ערש היה אוצר יקר ערך שהיה צריך לשמור עליו. שפתיו היו פשוקות כאילו רצה שוב לומר משהו, וערש השתיק אותו שוב בנשיקה. הלילה היה זמן של וידויים, אבל הוא היה גם זמן של אהבה, ולפעמים הדרך היחידה להילחם בנטייה אחת הייתה באמצעות האחרת. וכשדניאל נכנע סוף-סוף להפצרותיו וחדר לתוכו, והם היו רק גוף בתוך גוף וחום בתוך חום – מי זו הייתה, חווה אלברשטיין או יהודית רביץ? ערש לא הצליח להיזכר – עיניו של דניאל גמעו כל אחת מתגובותיו, נוצצות עם כל קול וצליל שהשמיע, והמבט הרציני, מלא הרגש, לא השתנה, גם כשערש כרך סביבו את רגליו ומשך אותו עמוק יותר, קרוב יותר, ורגע לפני שהגיע לשיא, ערש חשב שהוא מבין סוף-סוף איך הלילה יכול להיות תמים, אבל הוא איבד את התובנה בשטף העונג. הוא נשך את כתפו של דניאל כדי לא לצרוח, וזרועות חזקות אחזו בו, ולרגע קצר, העולם כולו נמוג והאפלה עטפה את כל חושיו, חובקת ומלטפת כמו הלילה עצמו, והוא היה בבית.

הם היו צריכים כנראה להתקלח שוב לפני שיידבקו זה לזה, אבל דניאל היה מנומנם, וערש הצליח לנתק את עצמו מזרועותיו לכמה רגעים כדי למצוא מגבת נקייה באחת המגֵרות במקלחת, להרטיב אותה במים חמימים ולנקות בעדינות את שניהם. הוא היה יכול לעשות את זה עם צל, אבל למרות שלא הרגיש עוד תשוש כמו בתחילת הערב, ידע שעדיף לשמור את כוחותיו – אפילו רק בשביל ההליכה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, שלא תמיד הייתה נעימה, אפילו לרוכב צל. הוא שטף את המגבת שוב, סחט ותלה אותה על החבל מחוץ לחלון, לצידה של שמיכת חוף צהובה. כשחזר שוב למיטה, דניאל כבר ישן. ערש הרגיש מדקרת צער חולפת בו, ומייד הרגיש מגוחך. הוא יראה את דניאל שוב מחר לפנות בוקר. הוא התלבש, סגר בקפידה את התריסים ואת הווילונות הכבדים כדי שהאור לא יעיר את דניאל, הפעיל את המזגן כדי שהחום לא יעיר אותו, כיסה אותו כדי שהקור לא יעיר אותו, עד שלבסוף התירוצים להתעכב אזלו, מלבד אחד אחרון. הוא התקרב והדביק נשיקת פרֵדה עדינה על מצחו של דניאל, והטביע בתוכה מעט מהצל שלו, יוצר סימן נעלם שיגן על דניאל מסיוטים, לפחות עד שהבוקר יעלה.

הוא לא היה זהיר דיו. דניאל זע, עיניו נפקחו קמעה, וזרוע ארוכה נשלחה למשוך אליו את ערש. אצבעות רכות וחמימות משינה נצמדו ללחיו. ״אל תלך,״ ביקש.

ערש ליטף תלתל, מסיט אותו ממצחו של דניאל. ״אתה יודע שאני לא יכול להישאר.״

״כי אתה ערפד והשמש תהפוך אותך לאבק?״

מילותיו האיטיות, הישנוניות של דניאל היו מבודחות, והוא היה רחוק מאוד מהאמת, כמובן – אבל גם לא מספיק רחוק. ערש הכריח את גופו המכווץ להירגע. ״בדיוק. עלית עליי. אם אני אישאר אני אהיה חייב לשתות את הדם שלך.״

״לא אכפת לי. תישאר בכל זאת. רק עוד קצת. בבקשה.״ עיני הקינמון נעצמו שוב, והיד נשמטה אל שקע צווארו של ערש ונחה שם לרגע, מקרקעת, מנחמת. ״אני ישן יותר טוב כשאתה כאן.״

״אתה תישן טוב הלילה,״ אמר ערש, אבל נחישותו כבר התערערה. הוא היה יכול להישאר עוד קצת. ממילא לא היה מסוגל באמת להירדם לפני שהשמש זרחה.

״אולי רק עוד שעה,״ מלמל, ונכנס למיטה בלי לטרוח להסיר את המכנסיים והחולצה שלו. חיוך ישנוני התפשט על פניו של דניאל כשמשך אותו לתוך השמיכה, אל חיבוק רך וחמים ומלא באותו רגש שערש פחד ממנו כמעט כפי שרצה בו. נשימתו של דניאל הייתה רכה על עורפו, ולהפתעתו של ערש, הוא הרגיש את עיניו נעצמות. נו, טוב. סהר בטח היה לועג לו, קורא לו רוכב צל בינוני, אבל הוא גילה שלא מספיק אכפת לו. בכל מקרה יתעורר לפני הזריחה בין אם ירצה בכך או לא. ככה זה אצל ערפדים.

הוא הצליח להגן על דניאל מסיוטים, אבל לא על עצמו, מסתבר. ערש חלם על הזריחה שוב ושוב, עד שנדמה היה לו שהאור זולג דרך עפעפיו כמו רעל. הוא רטן והרים את השמיכה לכסות את עיניו. זה עזר באופן חלקי בלבד. לעזאזל. הוא שוב השאיר את האור בשירותים דולק. כשעיניו עצומות, ניסה לשלוח צל לכבות את האור, אבל לא הצליח למצוא את המתג. או את השירותים.

עיניו נפקחו בבת אחת. הוא השתנק, והצל שלו הגיב באופן רפלקסיבי, מציף את החדר בעלטה, מגן עליו. אבל הוא לא היה יכול להחשיך את כולו, לא לאורך זמן. הוא משך את הצל בחזרה אליו, אילץ את עצמו לשחרר את החלונות, התריסים, הווילונות, והשתנק שוב כשהאור חדר מבעד לכל קפל, כל חרך, כל סדק. הוא ידע שהחדר היה חשוך, אבל לעיניו שלו, הוא היה מוצף באור חורך, מעוור.

הוא החניק יבבה והכריח את עצמו לנשום, לחזור למנגנוני ההגנה שאמא לימדה אותו בילדותו. הוא מיצק את הצל שלו לתוך עיניו, מייצר עדשות אטומות של עלטה בינו לבין העולם. זה לא עזר. גם מאחוריהן, הרגיש את קרני השמש – רחוקה כל כך מכדור הארץ – ובכל זאת מאיימת לשרוף את ערש באור זריחתה.

לא, לא זריחה – השעון הפנימי של ערש, שהיה אמור להעיר אותו שעה לפני הזריחה, דיווח לו כעת שהשמש עלתה לפני שעה לפחות, אולי שעתיים. הוא הפנה את גבו אל החלונות הגדולים, מנסה להתכווץ, להצטמצם, והגוף החם לצידו נע, איברים ארוכים נמתחו וקול מנומנם רטן במחאה, אבל הזרועות שנכרכו סביבו היו רכות ויציבות.

דניאל.

החיבוק והריח, שניהם מוכרים ומנחמים, ניערו את האימה מעל זיכרונותיו הקבורים של ערש. הוא היה בבית של דניאל. הוא נרדם כאן. הוא חשב שיישן רק קצת – שתחושת הסכנה תעיר אותו, כפי שעשתה הזריחה המתקרבת לאורך עשרים וארבע שנות חייו.

אבל הוא תמיד הרגיש בטוח כל כך עם דניאל. גם עכשיו, כשהמצוקה הלכה וגאתה בתוכו, החיבוק קרקע אותו, עיגן אותו. ערש קבר את פניו בכתף הרחבה, מנסה להירגע. נשימותיו היו מהירות מדי, קולניות מדי. הוא מעולם לא ישן אצל דניאל. הוא מעולם לא היה אצלו בתקופת האור. הוא מעולם לא היה בשום מקום בתקופת האור, חוץ מאשר בבית שלו, או בבית של אמא שלו, או בבר, ועכשיו הוא היה כאן, לכוד, כלוא עד שהאור ירפה ממנו –

״בוקר טוב,״ הקול הישנוני אמר, ושפתיים רכות, חמות משינה, נצמדו למצחו. ״אני כל כך שמח שנשארת…״ המילים גוועו, וכשדניאל דיבר שוב, קולו נשמע עירני יותר. ״ערש? אתה בסדר?״

ערש ניסה לענות, אבל הכול סביבו היה בהיר מדי ומואר מדי. הוא תמיד הרגיש חלש בתקופת האור, אבל זה היה גרוע יותר, כאילו השמש עצמה קרנה אליו בדחייה ובתיעוב, מוודאת שיֵדע שהוא לא היה שייך לכאן, לעולם שלה. הוא ידע שלשמש אין מודעות, אבל ידע גם שהיא צדקה, שאסור לו להישאר כאן –

״ערש? ערש, מה קרה?״ כעת לא היה זכר לשינה בקולו של דניאל, וידיו אחזו בכוח בכתפיו של ערש, לוחצות, כמעט מכאיבות. הבהלה אחזה בערש כשהבין שדניאל ניסה למשוך אותו אחורה מכתפו, להביט בפניו, אבל ערש היה חייב להסתתר, כי העדשות שיצר היו רק פתרון זמני, כי הצל שלו היה משאב מוגבל בתקופת האור, כי תקופת האור הייתה כל כך ארוכה בקיץ, כי הוא ידע שבקרוב יישאר בלי טיפת צל, שהאור ישרוף אותו –

״ערש!״ פחד מילא את קולו של דניאל, וידו האחת טלטלה את ערש, בזמן שהשנייה הרפתה, מגששת, ולפתע האור סביבם היה מעוור, וערש צרח. הצל שלו השתלח בבת אחת לכל הכיוונים, רודף אחרי מקור האור המכאיב. ניצוץ הבזיק באוויר וצליל שבירה נשמע. הנורה בצד מיטתו של דניאל. אבל ההקלה הייתה רגעית בלבד. האור האמיתי, השמש, עדיין הייתה שם. דניאל, שזינק לסוכך עליו בגופו כשהפצפוץ החד של הנורה נשמע, נע בזהירות לאחור עכשיו. הוא לא פחד שהאור יפגע בו, כמובן, אלא שברי הזכוכית. אבל האינסטינקט המגונן עורר בערש מבוכה ובעקבותיה בושה, רגשות שתפסו חלקיק קטן ממקומה של החרדה. ״ס-סליחה. סליחה, לא התכוונתי, אני…״ הוא נעצר כשהבין שלדניאל לא הייתה כל דרך לדעת שהוא זה ששרף את הנורה.

״ערש! אני זה שצריך לבקש סליחה.״ דניאל משך אותו אליו שוב. ״הדלקתי את האור בלי לחשוב – רק רציתי לדעת שאתה בסדר – השם ישמור, אתה רועד, מה… ערש, מה קרה?״

כשפניו שוב בשקע צווארו של דניאל, ערש כמעט הצליח לנשום, כמעט הצליח להשתלט על עצמו, כמעט הצליח לחשוב בהיגיון –

ואז הדלת נפתחה.

העולם הפך איטי מאוד, ובכל זאת, ערש לא היה מסוגל למנוע מהדברים מלהתרחש. הדלת נעה על ציריה, שוטפת את החדר באור מהחלונות העצומים שבסלון, חלונות שלא היו עליהם לא וילונות ולא תריסים, ולא אף הגנה אחרת מפני השמש הבוערת והצורבת. עדן עמדה בכניסה, על פניה עייפות, דריכות ובהלה, וערש ראה את שפתיה נעות, שמע כאילו ממרחק רב את הקריאה המבוהלת – שמו של דניאל ואז שמו שלו, מילים עמומות – הוא חשב שהן היו ״שמעתי צרחות – אתם בסדר?״, אבל לא נותר מקום לשום דבר במחשבותיו, לא תמונה, לא קול, הכול נעשה משני לאור הנורא, המסמא שלכד אותו, וידה של עדן נשלחה אל מפסק האור –

נשיפת כאב נשמעה, ודניאל הרפה ממנו, נרתע לאחור ומערסל את ידו. מבטו של ערש התמקד בסימן שחור שהופיע על היד הפגועה – סימן של צל שהשתלח והיכה לכל עבר. אשמה שטפה אותו, פורצת סוף-סוף לחלוטין את מעטה המצוקה והכאב ומשיבה לערש את שליטתו בעצמו, בצל המשתולל שלו, שנאבק להגן עליו, משתוקק לתקוף גם את עדן, לרמוס אותה בניסיון להגיע אל הדלת ולאטום אותה, לנפץ לרסיסים את המנורה שמעליו, להציף את החדר בעלטה. הוא משך בכוח את הצל שלו, כבל אותו, אזק אותו, דחק אותו מטה. הוא לא ניסה עוד ליצור עדשות, או כיסוי עיניים, או שמיכה – רק להגן על דניאל ועל עדן מפניו. כאב פעם בראשו – לא מהאור, אלא מכפות ידיו שלחצו בכוח על ארובות עיניו, מכסות עליהן, מגוננות. ואז ידיו של דניאל תפסו במפרקיו, משכו בעדינות, ופאניקה גאתה בערש כשהבין שדניאל מנסה להסיר את ידיו מעיניו כדי להביט בו, כדי לראות שהוא בסדר. הוא ניסה לדבר, לעצור אותו, אבל הקול כאילו התאדה בדרך אל פיו, כאילו האור חדר אל תוך גרונו והמיס אותו. דניאל ניסה שוב למשוך בידיו, וערש נרתע לאחור בעיוורון, מתגונן, מתכדרר ומתכווץ, כל שביב אנרגיה שנותרה בו מושקע בשליטה בצל, כדי למנוע ממנו להשתלח שוב –

״רגע, דניאל!״

קולה של עדן חדר את ענן החרדה, מתגבר על הרעם בין אוזניו של ערש, על קול נשימותיו המהירות מדי.

״תסתכל עליו,״ היא אמרה, קולה רך. ״הוא מפחד.״

״עדן – בבקשה, תעשי משהו!״ דניאל התחנן, וקולו לא נשמע עוד נמוך משינה, אלא גבוה מפחד. ״בחיים לא ראיתי אותו ככה, בבקשה –״

״אני אנסה, דניאל – אני רוצה לעזור. אבל אני לא בטוחה שהקרבה שלך עוזרת לערש. נראה לי שהוא לא רוצה שייגעו בו כרגע.״ היא הרימה את קולה, אבל הוא נותר עדין כששאלה, ״ערש, אני צודקת?״

רגע ארוך חלף לפני שערש הבין שדיברה אליו. הוא ניסה שוב לענות, ושוב לא בקע שום קול מגרונו הניחר. האם הצרידות נבעה מצרחות? מבכי? משניהם? לא היה לו מושג. בהיעדר קול, הוא הנהן במהירות כמה פעמים, כריות כף ידו עדיין מכסות על עיניו, לוחצות אותן פנימה. זה לא עזר, כמובן. הוא הרגיש את הצריבה על עורו. האור נגע בכול, פגע בכול. בניתוק מסוים, ערש תהה אם זה היה האופן בו רוכבי הצל הקדומים השתגעו.

״ערש! אתה בסדר?״ דניאל שאל, קולו רווי דמעות.

״דניאל, רגע,״ קולה של עדן נשמע קרוב יותר, אבל עדיין רחוק מספיק. ״אני חושבת שיש סיכוי שזה התקף חרדה. בוא ניתן לו דקה לנשום?״

ערש החניק דחף לצחוק. זה היה הסבר סביר מאוד עבור אנושיים. אולי זו אפילו הייתה האמת, במובן מסוים. הוא שמע את נשימתו של דניאל, כבדה כמעט כמו נשימותיו שלו. ״בסדר,״ אמר דניאל לבסוף, ונשמע שהוא מנסה לשלוט בקולו.

״בסדר,״ הסכימה עדן. קולה עדיין נשמע מאותו מרחק, אבל מזווית אחרת, כאילו ירדה על ברכיה כדי לדבר איתו בגובה העיניים. ״ערש, דניאל ואני כאן איתך. אתה יכול אולי להרים את הראש, או להגיד משהו?״

ערש ניסה בפעם השלישית. כשפתח את פיו, כל מה שעלה ממנו היה יבבה. השמש הייתה בכל מקום – בעיניו, על עורו, בגרונו. הוא השתתק ונענע את ראשו, והתכווץ לכדור קטן יותר.

״אולי זה יעזור אם יהיה כאן פחות אור?״ עדן שאלה, ודניאל השתנק כאילו נחנק.

״שיט – ברור שזה האור, עדן!״

ערש שמע קול רגליים יחפות רצות על הרצפה, ואז את החבטה הרמה של הדלת הנטרקת. הוא לא שמע את רעש המפסק, אבל הרגיש את האור נחלש משמעותית. הוא פלט את האוויר שהיה כלוא בריאותיו בנשיפה חדה, רועמת בחדר הדומם לפתע.

״זה יותר טוב, ערש?״ שאלה עדן.

ערש הנהן במהירות, כמעט חנוק מרוב הקלה.

שום תגובה לא נשמעה, והוא הבין שדניאל ועדן לא היו יכולים לראות אותו במה שללא ספק היה עבורם חשכה מוחלטת. כשניסה שוב לדבר, קולו רעד – אבל הוא הצליח לגרום לו לבקוע מבין שפתיו. ״כ-כן.״

״טוב מאוד. אני ממש שמחה לשמוע את הקול שלך.״ קולה של עדן היה חם ומלא הקלה. ערש האמין לה.

״ערש,״ דניאל השתנק, וערש שמע את הדמעות בקולו. ״אני כל כך מטומטם, אני לא מאמין שלא חשבתי על האור – בבקשה, תגיד לי שאתה בסדר, אני לא רואה כלום –״

״אתה לא מטומטם, דניאל,״ אמרה עדן בעדינות. ״היית בלחץ ולא חשבת. גם לי לקח זמן. הכול בסדר. ערש, בוא רק ננשום שנייה ביחד? אתה יכול בבקשה לקחת נשימה עמוקה, בצורה שאני אשמע? פנימה ואז החוצה?״

ערש שאף אוויר בקולניות ואז נשף אותו לאט-לאט. לאחר רגע, היה מסוגל להרפות ולהרחיק את ידיו מעיניו. ברגע הבא, הוא העז לפקוח אותן.

השמש עדיין ארבה בין החרכים והסדקים, אבל בהשוואה לרגעים האחרונים, זה היה כמעט נסבל. עדן כרעה על הרצפה במרחק כמה צעדים ממנו, מביטה לכיוונו הכללי. דניאל עמד ליד החלון, וערש ראה בבירור את חזהו מתרומם ויורד מהר מדי, את פסי הדמעות על לחייו. שניהם הביטו סביב בעיוורון, מחכים שעיניהם יתרגלו לעלטה. עבור ערש, האור עדיין היה נורא.

״תודה,״ אמרה עדן. ״אתה יכול לומר לי אם קשה לך לנשום כרגע?״

״לא קשה,״ ערש ענה. קולו עדיין רעד, אבל דפיקות הלב שרעמו באוזניו החלו להירגע, סוף-סוף. לעת עתה, אור השמש היה רחוק מספיק.

״בסדר גמור,״ אמרה עדן. ״אני רק רוצה לוודא שמה שקרה עכשיו זה לא התקף אלרגי, או בעיה בלב, או עניין רפואי אחר שדורש טיפול דחוף. אתה לא חייב לספר, רק תגיד לי אם זה מצב שאתה מכיר או שהוא חדש לך.״

״הוא לא חדש לי,״ ערש ענה, קולו רפה. משפט שלם. הוא כמעט היה גאה בעצמו.

״אוקיי,״ אמרה עדן. ״החושך עוזר?״

״כן,״ ערש ענה.

״טוב,״ אמרה עדן וחייכה. ״אז אנחנו יכולים להישאר ככה בינתיים.״ היא התיישבה בזהירות על הרצפה. דניאל ניסה לעשות כמוה ומעד על ערֵמת בגדים. ערש שלח צל לייצב אותו מבלי לחשוב, אבל הצל שלו היה חלש וקטן משציפה. לבסוף, דניאל הצליח להתייצב בכוחות עצמו והתיישב על הערֵמה. ערש הביט בהם, מהסס. העיניים שלהם לא באמת היו מסוגלות להתרגל להיעדר האור, לא מספיק כדי לראות.

״ערש,״ אמר דניאל לאחר רגע. ״אני יכול…״ הוא השתתק, מביט לכיוונה הכללי של עדן.

עדן חייכה. ״אני חושבת שדניאל רוצה לדעת אם זה יהיה בסדר אם הוא יתקרב אליך ויניח עליך יד.״

ערש הנהן שוב, ושוב נזכר שדניאל לא ראה אותו. ״כן, בבקשה,״ אמר, קולו רועד. הוא הביט על ערֵמת החפצים בין דניאל לבינו. ״אבל… זה קצת מסלול מכשולים כרגע.״

למרות שהבדיחה לא הייתה מצחיקה במיוחד, דניאל ועדן צחקו שניהם. ערש שמע את ההקלה בקולם. ״אני חייב לסדר,״ דניאל הודה. הוא ניסה לעמוד, מעד שוב, ואז ויתר, ירד על שש וזחל לעבר ערש. ערש רצה לסגור את המרחק ביניהם בעצמו, אבל הנקודה בה היה מכווץ, בצד המיטה של דניאל, הייתה המוצלת ביותר בחדר, והוא גילה שהוא לא מסוגל לעזוב אותה. ״תיזהר על עדן –״ אמר, מאוחר מדי, כי דניאל כבר התנגש בה. היא צחקה וזזה מהדרך, ואז, סוף-סוף, זרועותיו של דניאל חבקו אותו.

״ערש,״ הוא לחש, וערש נשם עמוק את ריחו ונצמד אליו, אל תוך החיבוק, והלם פעימות הלב באוזניו נרגע סוף-סוף. עורו של דניאל היה לוהט למרות המזגן, וגם הוא התנשם. הוא ניסה להטות את פניו של ערש ולהביט בו. עיניו היו מכווצות, מנסות לשווא לקלוט עוד אור. ״אתה בסדר?״ הוא לחש. ״זה בסדר לשאול אם אתה בסדר?״

״זה בסדר,״ אמר ערש. ״ואני –״ הוא לא היה יכול לשקר לדניאל, להעמיד פנים שלא קרה כלום. ״– אני אהיה בסדר.״

״ערש,״ אמרה עדן. ״אני חושבת שהדבר הנכון עכשיו יהיה שאצא מהחדר ואתן לך ולדניאל פרטיות, ואולי אביא לך כוס מים. אבל אני גם חושבת שעדיף שלא אפתח את הדלת, נכון?״

מבטו של ערש נדד באימה בין הדלת לבין עדן. כן. בהחלט היה עדיף שהיא לא תפתח את הדלת. אבל… היא חזרה מעשרים ושמונה שעות בבית החולים. ודניאל היה צריך להעביר שיעור הבוקר. לא, הוא לא היה יכול להשאיר את שניהם לכודים כאן עד שהשמש תשקע. כמובן שלא. הוא הביט בעדן, קפוא.

״לא חייבים,״ אמרה עדן. ״אפשר להישאר ככה.״

״לא, אני…״ ערש שאף אוויר בקולניות. ״אם את יכולה לפתוח את הדלת ממש קצת, ולסגור אותה ישר אחרייך, ולעשות את כל זה ממש מהר, אני… אהיה בסדר.״ הוא קיווה.

״ערש, שמיכה תעזור?״ דניאל שאל בהיסוס. ״אני יכול לכסות אותך מכל הכיוונים. אם זה בסדר.״

זה היה רעיון מבריק, למען האמת. ״כן. זה יעזור.״

דניאל עזב לרגע את חיבוקו, גישש אל המיטה ומשך ממנה את השמיכה. הוא כיסה את ערש בעדינות ואז גישש סביבו, מוודא שהוא עטוף היטב. ערש התיישב על אחת הפינות ויצר מחדש את עדשות הצל בעיניו. הוא לא היה יכול לעשות יותר – לא בלי להיחשף. הוא שאף אוויר שוב. ״עכשיו זה בסדר,״ הוא קרא בקול, כדי שעדן תשמע אותו מבעד לשמיכה, ואז הוסיף, ״סליחה. אני ממש מצטער על כל זה.״

״הכול בסדר,״ אמרה עדן, קולה רך. ״באמת. לא עשית שום דבר לא בסדר. אני אספור עד שלוש ואז אני אפתח את הדלת ואצא מהר. טוב?״

״בסדר,״ אמר ערש, קולו רועד.

הוא שמע את הרעשים שבישרו שהיא פילסה את דרכה בחזרה לדלת. ״אחת. שתיים. שלוש.״

אנושי לא היה רואה את הבזק השמש מבעד לשמיכה האטומה, אבל ערש ראה אותו, והצליח בקושי רב להחליף את הצרחה שעמדה לבקוע משפתיו בנשיפת בהלה. שתי השניות עד שהדלת נטרקה בצליל חבטה עזה היו ארוכות מאוד, ואז האור שכך שוב.

״אני אשאיר בקבוק מים וכוסות ליד הדלת!״ עדן צעקה מבחוץ. ״תשלחו הודעה אם אתם רוצים קפה או משהו!״

״תודה!״ צעק דניאל בחזרה, ואז פנה בחזרה אל ערש, ונימת קולו הייתה קלילה. ״מה אתה אומר? קפה? או שאולי אנחנו בעצם יותר בעניין של איזה תה צמחים מרגיע? יש לי חליטת צ׳אי מסאלה.״

ערש עיווה את פניו. ״אני שונא תה,״ אמר מתחת לשמיכה.

״אני יודע.״ הוא כמעט שמע את החיוך. דניאל המשיך בהיסוס לאחר רגע. ״אני יכול להצטרף אליך שם?״

ערש שחרר את קצה השמיכה ופוגג את מעטה הצל על עיניו. הוא הרים מעט את השוליים, ודניאל התכופף ונכנס פנימה. הוא וידא שהשמיכה יורדת עד למטה מאחוריו. ״אני יכול לחבק אותך?״ שאל.

ערש הנהן. דניאל היה קרוב מספיק כדי להרגיש את ההנהון, גם אם לא ראה אותו. הוא אימץ את ערש לליבו. ״אתה בסדר?״ שאל. ״סליחה, כבר שאלתי את זה. השם ישמור, ערש. כל כך פחדתי. חשבתי ש… אני אפילו לא יודע.״

האשמה הייתה כמעט נוכחות מנחמת בליבו של ערש עכשיו, כי לא הותירה מקום למחשבה על השעות הקרובות. ״אני כל כך מצטער על כל זה.״

״שלא תעז,״ לחש דניאל בלהט ונשק לשפתיו. אף אחד מהם לא צחצח שיניים, אבל לערש לא היה אכפת. צלצול נשמע במקום כלשהו מעליהם, ודניאל קילל, נעלם לרגע, ואז חזר עם הטלפון שלו. התאורה הייתה קלושה מספיק כדי לא להטריד את ערש, אבל דניאל כיבה אותה במהירות בכל מקרה.

״זה היה השעון המעורר שלך?״ שאל ערש.

״כן, אבל זה לא משנה.״ דניאל היטה את הטלפון כך שלא יאיר לעיניו של ערש. ״שנייה, אני אבטל את השיעור.״

״לא.״ ערש הנמיך את ידו. ״אתה צריך ללכת.״

דניאל הזעיף פנים. ״אני לא צריך לעשות כלום חוץ מאשר להישאר איתך.״

״אני גם ככה לא יכול להישאר כאן,״ ערש אמר, והבין שזו הייתה האמת רק כשביטא אותה. הוא לא היה יכול לעשות שום דבר באור הזה – לא לישון, ובטח שלא ללכת לשירותים, שהיו בצידה השני של הדירה המוארת. ״יש עוד עשר וחצי שעות עד השקיעה.״

דניאל העיף עוד מבט בטלפון שלו, ושאל, ״איך השעון הפנימי שלך תמיד מדויק כל כך?״

״לא מדויק מספיק.״ ערש הביט מזווית עיניו לכיוון החלון. ״הייתי צריך להתעורר.״ מחוץ לדלת, נשמע צליל של זכוכית נוגעת ברצפה – הכוסות, כנראה. ערש שפשף את עיניו. ״עדן בטח חושבת שאני משוגע.״

״עדן נתקלת כל חצי שעה במיון בעשרים דברים יותר משוגעים מאשר פוטופוביה…״ דניאל נתן למשפט לגווע. ערש אמר אתמול שוב שהמצב שלו לא היה פוטופוביה, וכעת הוא הצטער על כך. זה היה בוודאי המצב הקרוב ביותר לאמת, עבור אנושי. ״…או אלרגיה לשמש, או חרדה מאור, או מה שזה לא יהיה,״ דניאל סיים, אבל החיוך על שפתיו היה מעושה.

״תגיד לה שהיא תקבל מיליון בירות בתור פיצוי, בכל מקרה.״ האוויר מתחת לשמיכה הלך ונעשה מחניק וכבד – אפילו עבור ערש, וללא ספק בשביל דניאל, שעורו האדים והיה לוהט למגע. ״אני מוריד את השמיכה.״

״אתה בטוח?״ חיבוקו של דניאל התרופף, מותיר את זרועותיו של ערש חופשיות.

״כן.״ ערש משך את השמיכה מעליהם בזהירות. דניאל לא עזר, אלא הניח לערש להתקדם בקצב שלו. האור בחדר כמעט היה נסבל הפעם. אולי זה באמת היה עניין של הרגל, כמו שטענה אותה רוכבת צל מטורפת שהחליטה לחיות בתקופת האור לפני עשור.

או שהיא הייתה מטורפת. וכמובן, בת למשפחות הצל השולטות.

״מה עוד אני יכול לעשות?״ דניאל שאל, וערש ראה שהוא עדיין הביט בו בעיוורון.

ערש היסס. ״להביא את הטלפון שלי? הוא בצד השני של המיטה, על השידה.״

״אנחנו מחליפים צדדים בפעם הבאה, אני מקווה שזה ברור לך,״ דניאל אמר, וטיפס אל המיטה. ״לא, בעצם תשכח מזה – אנחנו בחיים לא ישנים כאן שוב. מעכשיו רק אצלך.״

ההקלה ששטפה את ערש הייתה עצומה, וגרמה לו להבין שציפה לשיחת פרֵדה, ולא להבנה ואמפתיה. ייתכן ששיחה כזו עוד תגיע. אבל לא, זה לא היה נראה סביר עוד, כי דניאל לא שיקר. מבין שניהם, ערש היה השקרן.

הוא שמע את דניאל מגשש, נתקל במשהו ומקלל. לבסוף, ירד מהמיטה והתיישב שוב לצד ערש, מחזיק את הטלפון ונרתיק משקפיים. ״סליחה שהפעלתי עליך לחץ לישון פה,״ אמר כשהעביר לו את החפצים. ״חשבתי שאני מבין כמה זה חמור, אבל לא באמת הבנתי. אני בחיים לא אעשה את זה שוב. בכל מקרה, קח.״

בנרתיק נחו משקפי השמש של דניאל. הם לא היו אטומים או גדולים כמו אלו של ערש, ובהחלט לא מחוזקים בצל, אבל כשהרכיב אותם, אנחת ההקלה כאילו עברה דרך כל גופו. ״תודה,״ לחש.

״ברור. סליחה שרק עכשיו חשבתי על זה.״

״תפסיק להתנצל. אני זה שצריך להתנצל.״ הוא נשק לדניאל, שהופתע – ערש הבין באיחור שהוא ראה רק את המתאר הכללי של גופו – אבל מיהר לנשק אותו חזרה.

״ממש לא,״ דניאל התעקש. ״ולא אכפת לי מה אתה אומר, אני נשאר איתך. כאילו, אם אתה רוצה להיות לבד זה בסדר, אבל אני אהיה מחוץ לחדר כדי שתוכל לקרוא לי.״

״לא, לא,״ ערש אמר, והצליח למנוע מקולו לרעוד. ״אני בסדר. זה עבר. אני יכול ללכת הביתה.״ הוא לא ידע איך יעשה את זה, אבל ידע שהוא מוכרח. הוא באמת לא היה יכול לבלות יום שלם בחדר הזה. או לגרום לדניאל להפסיד עבודה בגללו.

״ערש,״ דניאל הושיט יד מהוססת, מגשש עד שמצא את לחיו. ״אתה יושב במשקפי שמש בפינה מוצלת בחדר חשוך כמו הלילה.״

״אני יודע.״ ערש נשם נשימה עמוקה. הוא פתח את הטלפון שלו. ״וזה לא הדבר הכי מוזר שאתה הולך לראות. אבל… אני לא יכול להסביר. לא כרגע. אני מבטיח שאסביר כשאוכל.״

״בסדר.״ דניאל קיבל את דבריו בלי היסוס, בלי שאלות, אבל קמטי דאגה חרשו את מצחו.

ערש היסס עוד רגע, מחפש נואשות מוצא אחר מהאפשרות היחידה שעלתה בדעתו. הוא לא מצא כזה.

הוא חייג לאמא שלו.

הם הקשיבו לצליל החיוג ביחד. חמישה צלצולים, שישה צלצולים, שבעה. לבסוף, בעשירי, הקול הישנוני ענה.

״ערש? מתוק שלי, אתה עדיין ער? קרה משהו?״

בלי נזיפות. בלי כעס. רק דאגה. ערש הרגיש את הדמעות עולות שוב בעיניו, ומצמץ במהירות. ״אמא,״ אמר, ולמרות שניסה, קולו רעד שוב. ״נרדמתי מחוץ לבית. התעוררתי עכשיו, ו… אני רחוק מדי,״ סיים בהיסוס, עיניו נחות על דניאל.

״אין לך מספיק צל כדי לחזור,״ אמרה אמא, מבינה מייד. ״בסדר. הכול בסדר. אנחנו נטפל בזה. אתה במקום בטוח?״

״ב-בערך.״ הוא לא רצה להדאיג אותה. ״אין שמש ישירה.״

״אוי, ערש שלי.״ לא היה סיכוי שלא תדאג, מן הסתם. קולה היה מבוהל. ״אתה לבד?״

שפתיו של ערש היו יבשות מדי. ״לא,״ לחש.

״אויב או חבר?״ לא היה זכר לקולה הרך. היא הייתה זאבה שמוכנה להגן על גוריה.

״חבר,״ ערש אמר בתקיפות. ערש היה בטוח שאפילו ראשי משפחות הצל לא היו יכולים לפגוע בדניאל בתקופת האור ובמרחק של חצי עיר, אבל הוא לא רצה להסתכן. דניאל נראה מבולבל, כנראה בגלל הדיסוננס בין המילים לבין הטון.

״בסדר, חמוד.״ קולה של אמא התרכך מעט, אבל אז נעשה ממוקד וענייני. ״אני שולחת את מעיין לאסוף אותך.״

הוא נשף אוויר בהקלה, אבל מייד נדרך שוב. ״אני לא יודע איך…״ הוא היסס. ״אף פעם לא…״

״יש שתי אפשרויות,״ אמא אמרה. ״אחת דורשת הרבה כוח, והשנייה דורשת הרבה אומץ. אם יש לך מספיק צל בשביל זה, אתה יכול לחכות שהיא תתקשר ואז להשתמש בו לעבור למונית.״

ערש היסס. ״אני בקומה שלישית,״ הוא אמר בשקט.

״לא בלתי אפשרי,״ אמא אמרה. ״אבל תצטרך הרבה צל. במיוחד בתקופת האור. האפשרות האחרת היא להתכסות. בגדים, כובע גדול, משקפי שמש, כל דבר שיש לחבר שלך להשאיל. אפשר גם לכסות את הראש בשמיכה. מעיין יכולה לעלות ללוות אותך.״

לכסות את הראש בשמיכה? זה לא עזר לו הרבה קודם. ערש הרגיש את נשימתו נעשית כבדה ומהירה שוב. דניאל, שעדיין אחז בו, הרגיש גם הוא בשינוי. הוא עטף את ערש בשמיכה ולחץ את ידו הפנויה. המגע החם איזן את ערש, אבל נשימתו עדיין הייתה מהירה מדי.

״ערש, תקשיב,״ קולה של אמא היה רך. ״אני אגיד למעיין להביא אותך אליי. אז לא משנה מה, זה רק צד אחד. אתה רק צריך לצאת משם, זה הכול.״

זה הכול. הוא שתק וניסה להתרכז בנשימה, לעצור את החרדה המתגברת. ידו הייתה מיוזעת מאוד בתוך ידו הגדולה יותר של דניאל. אמא שתקה לרגע ארוך, מקשיבה לנשימותיו. ״הפחד חזק יותר מהכאב, ילד שלי,״ אמרה לבסוף. ״זה כמו כשאנושיים שנשרפים בשמש. אתה יודע, כשהעור שלהם נעשה אדום? זה בערך ככה, רק קצת יותר מהר וקצת יותר חזק. וגם זה רק אם האור ייגע בך. אם תתכסה, זה לא יכאב בכלל. אולי העיניים ירגישו קצת רגישות ביממה שאחרי, אבל לא תהיה שום השפעה אחרת.״

״את מבטיחה?״ לחש ערש.

״מבטיחה. שלח לי את הכתובת עכשיו, בסדר? לא משנה איפה זה בעיר, המונית תהיה שם תוך רבע שעה.״

״מעיין לא קוסמת, אמא,״ ערש חייך חיוך רפה. ״זה בוקר. יש פקקים.״

״אז היא תשלח לך צפי הגעה,״ אמרה אמא. ״והיא תחכה כמה שתצטרך.״

ערש עצם את עיניו לרגע. ״תודה רבה, אמא. באמת, אני לא יודע מה הייתי… ממש ממש תודה.״

״אין על מה, מתוק שלי.״ קולה חם ורך. ״נתראה בקרוב. אני אכין שוקו חם.״

הוא ניתק וניסה להרגיע את נשימתו, מתקרב לדניאל מבלי להבחין בכך.

״זה היה נשמע כמו חדשות טובות,״ דניאל אמר בשקט, משעין את מצחו כנגד מצחו של ערש. ״אבל אתה נראה עוד יותר לחוץ. אנחנו סומכים על מעיין?״

ערש הנהן. ״היא החברה הכי טובה של אמא שלי, והיא מכירה אותי יותר מעשרים שנה. גם היא עובדת במוניות, אבל המונית שלה מאוד אטומה לאור.״

״מה היא עושה כשהיא מסיעה תיירים שבאים לכאן בשביל שמש?״ דניאל חייך כנגד שפתיו.

״אני לא חושב שהיא מסיעה כאלו,״ השיב ערש בחיוך קלוש. למעשה, חברת המוניות שבה עבדו מעיין ואמא שלו הייתה שייכת לאחת ממשפחות הצל העשירות ביותר – רחוקה מאוד ממשפחתו שלו – ומעיין הייתה הנהגת הפרטית של אותה משפחה. הוא היה משוכנע למדי שהיא מעולם לא הסיעה מישהו שלא היה רוכב או רוכבת צל.

״אז מה הבעיה?״ שאל דניאל, ומיד ענה על השאלה בעצמו. ״הדרך למונית. נכון?״

ערש הנהן, ומצא שהוא תשוש מכדי לדאוג מהניחוש המוצלח מדי. הוא עצם עיניים ובחן את הצל שלו. להשליך צל על הרצפה ולעבור דרכו אל המונית הייתה הדרך הטובה ביותר, אבל גישוש מהיר הבהיר לו שהוא לא מסוגל לכך. לא שלוש קומות בתקופת האור. הוא השתמש ביותר מדי צל בלילה הקודם, ישן מעט, ו… כנראה שעדן צדקה, הוא עבר התקף חרדה, הוא היה שטוף זיעה קרה, והתשישות שחש לא הייתה קשורה רק לכך שהוא ער בתקופת האור, וגם לא לקרני השמש שבקושי נגעו בו.

לצאת לשמש. בקיץ. שיא התקופה החזקה של האור. בלי ענן בשמיים. בשעות הבוקר. הוא שאף אוויר, אבל ריאותיו כאילו היו חנוקות.

״ערש,״ ידו של דניאל ליטפה את עורפו, מנחמת ומקרקעת. ״יש משהו שאני יכול לעשות? כל דבר?״

בגדים? כובע? כפפות? שמיכה? מטרייה? ערש ניסה לדמיין את הדרך החוצה מהחדר, את הסלון שטוף השמש, את חדר המדרגות מלא החלונות, ולבסוף, את המדרכה בחוץ, חמישה צעדים לפחות בשמש ישירה, בלי שום הגנה. האימה שוב עלתה בתוכו. הוא הסיט את מבטו מעיניו הדואגות של דניאל, ואז עצר, מהסס. גם באפלה, הוא הצליח לראות את מתאר הצל שדניאל הטיל: צל אנושי, שלם, מלא. לא כמו הצל הקטנטן ונטול הממשות של ערש. ״אני…״ הוא היסס. ״יש משהו. שאתה יכול לעשות. לתת לי. או יותר נכון, שאני יכול לקחת ממך. אבל… אני לא חושב שתרצה. ואני אפילו לא ממש יכול להסביר… אלוהים, אני מצטער, זה כל כך משוגע –״

ידיו של דניאל נגעו בשתי לחייו. באפלה, ערש ראה אותו מטה קלות את ראשו, חושף את צווארו.

״זה בסדר,״ הוא אמר. ״אני תורם דם כל כמה חודשים. אני יכול לעמוד בזה.״

ערש צחק ונשק לו. הוא לא ידע אם ערפדים היו קיימים – הוא חשד שלא, אחרת רוכבות ורוכבי הצל כבר היו יודעים עליהם. אבל לא היה לו ספק שאם רוכבי צל היו ידועים ומפורסמים כמותם – כלומר, אם הם היו אגדה ולא אמיתיים וחיים בין האנושיים – דניאל כבר היה מנחש. ״זה לא דם,״ אמר לבסוף. ״אבל זה כן משהו… אינטימי באותה מידה.״

״אינטימי.״ שפתיו של דניאל התעקלו. ״מעניין.״

ערש גלגל את עיניו. ״גם לא זה.״ הוא שאף אוויר. ״אני רוצה לקחת חלק מהצל שלך.״

דניאל קישת את גבתו, אבל הוא נראה מסוקרן, לא מאוים. ״כמו בפיטר פן?״ שאל. ״מגניב. בטח.״

ערש בהה בו לרגע. דניאל פשוט הסכים מייד. בעיניו לא היה דבר מלבד אמון וביטחון ושעשוע קל.

הגיע לו מישהו יותר טוב מערש.

״זה לא יפגע בך,״ ערש מיהר לומר. ״תהיה קצת יותר עייף ואיטי, כמו אחרי הרבה בירה או מעט שינה, אולי באמת גם קצת כמו אחרי תרומת דם. אבל זה יעבור מהר. אתה אפילו לא צריך לבטל את השיעור.״

״למי אכפת מהשיעור. מה אתה צריך שאני אעשה?״

״כלום.״ ערש היסס. ״בעצם, אולי תשכב. הרבה זמן לא עשיתי את זה.״

״אל תדאג, אני אהיה עדין,״ אמר דניאל, וערש צחק צחוק קלוש, שכנראה נשמע היסטרי. עיניו של דניאל היו רכות והוא רכן לפנים ונישק אותו. ״מה שזה לא יהיה, אני סומך עליך.״

ערש ציפה שישכב על המיטה, אבל כמובן שדניאל לא רצה להרחיק אותו מהפינה המוצלת. הוא השתרע על הרצפה כשראשו בחיקו של ערש. ״ככה זה בסדר?״

״מעולה.״ קולו של ערש היה חנוק שוב. הוא ליטף את צד פניו של דניאל והסיט כמה תלתלים ממצחו, ואז הניח את ידיו מתחת לגופו של דניאל, במרווח שבין כתפיו לבין הרצפה. החדר היה חשוך מספיק כדי שהצל בקושי ייראה, אבל ערש הרגיש אותו – חזק ויציב כמו דניאל, מוכן להתמצק ולקום לחיים ברגע שהשמש תיגע בו, לעמוד מולה איתן בצבעיו הכהים והעשירים.

ערש מעולם לא קינא באנושיים על שהלכו בשמש. אבל באותו רגע, היה רוצה להיות מסוגל לעמוד לצידו של דניאל כשהאור נגע בו, לראות את הצבעים שהשמש הטילה בעיניו ובשׂערו ובצל שלו. רק פעם אחת.

הוא נגע בקצות הצל של דניאל, והצל נענה למגעו כמו אהוב. הוא נשם עמוק ורכן לעבר פניו של דניאל. ״אתה מוכן?״ לחש. דניאל הנהן ועצם את עיניו.

ערש נישק אותו, ובו זמנית, משך אליו חלק מהצל של דניאל. עיניו של דניאל נפקחו לרווחה והוא התנשם – בהפתעה, לא בכאב, ערש הבין בהקלה. לרגע ארוך, החדר טבע בעלטה. ואז, ערש שאף אותה אליו, ומשך את ידיו, עוצר את זרימת הצל. האור הציץ מבין הסדקים שוב, אבל הוא היה מסוגל לשאת אותו עכשיו. ״זהו. אתה בסדר?״ שאל, חשש בקולו.

דניאל התיישב בקלות, בלי מאמץ או קושי, ולא נראה עייף, מעורפל או לא יציב. אישוניו היו רחבים מאוד וכהים מאוד, והוא הביט בערש כאילו לראשונה הצליח לראות יותר מאשר קו מתאר לא ברור בחושך. ״זה היה אדיר,״ הוא אמר. מבטו התרוצץ לכל עבר, סורק דרך עיניים חדשות את החדר שראה בכל יום בשנים האחרונות. הוא מצמץ והביט שוב בערש. ״אם ככה אתה רואה את העולם, לא מפתיע שהאור מפריע לך.״

זליגה, הבין ערש. רוכבי ורוכבות צל חזקים ומנוסים ממנו היו יכולים לקחת צל מאנושיים בלי שירגישו בכך בכלל, ובוודאי בלי לשתף איתם חלק מהראייה שלהם. הוא חייך אל דניאל, שמח שהיה מוקסם ולא מבועת. ״תן לי את היד שלך. לא זו, השנייה.״ הוא ערסל את ידו הפגועה של דניאל, שהצל פגע בה. הוא התרכז, ואז דחף צל בעדינות אל תוך הסימן השחור. הצל כיסה לרגע את האיזור הפגוע, התפשט עוד סנטימטר, ואז התכווץ שוב אל תוך עצמו. תוך שניות, היד הייתה חלקה ובריאה. ״אדיר,״ דניאל לחש שוב, יראת כבוד בקולו.

ערש חייך ועמד להגיב, אבל אז הטלפון שלו השמיע צליל. ״היי ערש חמוד,״ אמרה ההודעה ממעיין. ״אני כאן למטה, חונה על המדרכה צמוד לבניין. קח את הזמן, בלי לחץ. תגיד אם אתה רוצה שאני אעלה.״

ערש כתב לה שהוא תיכף מגיע, והוסיף אמוג׳י לב. אבל בניגוד לדבריו, משך את ברכיו לחזהו וחיבק אותן. הוא שאף אוויר ונשף אותו שוב לאט, כמו שעדן אמרה לו לעשות. זה עזר. קצת. ״אני חייב ללכת.״

דניאל בחן אותו. ״אתה לא נראה כאילו אתה עומד לקום ולצאת מהדלת,״ אמר. עכשיו, כשעיניו שוב הביטו ישירות בערש, הוא הבין שהיה לו קל יותר כשדניאל ראה רק את מתאר גופו בחשכה. הוא הכיר את ערש טוב מדי, זיהה טוב מדי את הרגשות בעיניו.

ערש נשם עמוק, הוריד את משקפי השמש של דניאל, והושיט לו אותם. ״אני לא.״

ידו נותרה באוויר רגע ארוך. לבסוף, דניאל נאנח, עטף את ידו של ערש בידו וסגר אותה סביב המשקפיים. ״תשאיר אותם אצלך,״ אמר בשקט. ״אני עדיין בא אליך הלילה?״

ערש לטש בו מבט. ״אתה עדיין רוצה לבוא? כלומר, כן, ברור, אני ממש אשמח –״

״אתה אידיוט.״ דניאל קטע אותו, ואז נשק לשפתיו. לא היה שמץ של היסוס בנשיקה, וערש נמס לתוכה.

״אני כל כך מצטער על כל זה,״ הוא לחש, קולו שוב חנוק.

״זה בסדר. אבל… אני באמת אצטרך שתסביר.״

״אני אסביר. אני מבטיח.״ הבטחה שהיה אסור לערש לתת, ובהחלט אסור לקיים. אבל לא היה אכפת לו. הגיע לדניאל לדעת. וערש סמך עליו. ובכל מקרה, לא הייתה אף דרך אחרת להסביר את מה שדניאל ראה, את מה שהוא יראה תיכף.

כמובן, הוא היה יכול פשוט… לא להסביר. ערש אגרף את ידו, ציפורניו חותכות בבשרו. גם בזה לא היה לו הרבה ניסיון, אבל הוא נאלץ לעשות את זה בעבר, והוא ידע כמה זה קל. לזרוק צל לעיניים של דניאל, לומר לו שהוא לא ראה שום דבר חריג, שהוא לא יראה שום דבר חריג בעוד רגע. דניאל יאמין בזה, ידע שזו האמת. ערש לא יצטרך לומר לו דבר, לא יצטרך להעמיד אותו בסכנה של הַשְׁכָּחָה גרועה יותר, כזו שתגיע מאחת ממשפחות הצל השולטות כשיגלו מה הוא יודע. כזו שתגרום לו לשכוח את ערש. במקום זאת, הוא היה יכול לשכוח רק את השעה האחרונה.

המחשבה עוררה בו בחילה, ולא רק בגלל שהיה זה הצל של דניאל שישמש אותו לפעולה הזו. הוא ידע שלא יהיה מסוגל לעשות לו את זה.

הוא יספר לו. והוא יתמודד עם אמא, או עם כל רוכבת או רוכב צל אחרים בהמשך, בתקווה שזה לא יהיה סהר או הגברת אופל. הוא קיווה מאוד שזו לא תהיה אופל.

הוא נישק את דניאל פעם אחרונה. ואז היסס כשחשב על מה שעמד לעשות. ״אולי כדאי שתסתכל לצד השני. אני לא בטוח שאתה רוצה לראות את זה.״

״אני בטוח שאני רוצה,״ דניאל אמר, עיניו החומות נוצצות בחשכה. ״זה מגעיל?״

״בעיניי לא, אבל… אין מלא אנשים שראו את זה ויכולים להביע דעה.״ ערש ניסה לחייך. חיוך התשובה של דניאל היה רחב. ערש חיזק את משקפי השמש של דניאל בצל, הרכיב אותם, ואז השליך את הצל שלו ישירות אל הרצפה מתחתיו. הוא דמיין את המושב האחורי של הלימוזינה של מעיין: המושבים הכהים, החלונות הצבועים בצבע שחור אטום ומכוסים בווילונות, האור העדין כל כך שהיה כמעט בלתי נראה. בהקלה עצומה, הרגיש את מעבר הצל נרקם, מתייצב, והניח לעצמו להתחיל לשקוע מטה אל תוכו. עיניו של דניאל היו רחבות מאוד וגדולות מאוד. ״אמרתי לך לא להסתכל,״ האשים ערש.

״כל כך אדיר,״ מלמל דניאל בפליאה, יותר לעצמו מאשר אל ערש.

ערש לא הצליח למנוע מחיוך לעלות על שפתיו. ״נתראה בערב,״ אמר, ונתן לצל לבלוע אותו.

הוא צנח לתוך הלימוזינה של מעיין ונפל קדימה על הרצפה, מגונן אינסטינקטיבית על עיניו וראשו. הלימוזינה, כצפוי, הייתה חשוכה לגמרי. מעיין הורידה אפילו את הכיסוי המחוסם החשמלי שהחשיך את השמשה הקדמית. למרות זאת, שמיכה שחורה גדולה ועבה צנחה על ראשו, מכסה אותו.

״היי, חמוד שלי,״ אמרה מעיין, קולה מרגיע ומלא חמלה. ״יש מתחתיך מגֵרה עם כיסויי עיניים, אם אתה צריך.״

״היי, דודה מעיין,״ הוא לחש. הוא לא קרא לה כך כבר שנים, מאז שהתבגר והבין שהיא לא באמת הייתה הדודה שלו, אלא רק הייתה החברה הכי טובה של אמא. ״אני… חושב שאני בסדר.״

הוא העז להרים את קצה השמיכה ולהציץ אליה, כאילו היה עדיין ילד קטן ששיחק איתה מחבואים והיא מצאה אותו בתחתית ארון הבגדים. הוא ידע שהוא נראה נורא – חיוור, מפוחד, פרוע, עם בגדים מקומטים – בלי נעליים, הוא הבין פתאום – ועם משקפי שמש גדולים מדי על עיניו. אבל מעיין חייכה אליו בגאווה. ״תראה אותך! לרוכבי צל מבוגרים ממך איך כזו סיבולת. כל הכבוד.״ ולפני שהיה יכול להסמיק, או להתוודות שלקח צל מבן אנוש, או להתחיל לבכות, המשיכה, ״אבל תכסה את הראש בכל זאת. תיכף אנחנו בבית.״ היא העלתה את המחסום בין קדמת המכונית לחלק שלו כדי שתוכל להוריד את הכיסוי מהשמשה הקדמית, והוא כיסה את הראש בצייתנות.

אחרי נסיעה של רבע שעה שהייתה כמו נצח, ערש שמע את קול הזמזום המוכר של החניון נפתח, ואז נסגר שוב, כמו מנגינה מוכרת שמבשרת שהוא בטוח. ״הגענו,״ אמרה מעיין, אבל ערש כבר הסיר את השמיכה מעל ראשו, והדלת האחורית של הלימוזינה נפתחה, ואמא הצמידה אותו אליה, מאמצת אותו אל ליבה ורועדת.

״אני בסדר, אמא,״ ערש לחש, והופתע לגלות שהוא מתכוון לזה. ״הכול בסדר.״

אחרי שני ספלי שוקו חם ועוגיות, מעיין הכריזה שהיא חייבת לישון בשביל להיות מסוגלת לתפקד הלילה. היא חיבקה את ערש וביקשה שיזכור שאם הוא נתקע שוב בתקופת האור הוא לא צריך לחכות לאמא שלו, ויכול פשוט להתקשר בעצמו. ערש אמר תודה, ושאין לו כוונה להפוך את זה להרגל, אבל הוא חיבק אותה בחזרה, וניסה לשלוח אליה את מעט הצל שנותר בו כדי לפצות על השינה שגרם לה לאבד. היא התנתקה ממנו וטפחה על שכמו. ״באמת שאין בזה שום צורך, חמוד,״ אמרה, כי כמובן שהיא הייתה מסוגלת לדעת כשנתנו לה צל. ערש חשב על הצל ששלח אל דניאל לעיתים קרובות, בדרך כלל כשמעד – דניאל היה כולו איברים ארוכים מדי ומגושמים, כאילו כל הקואורדינציה בגופו התקבצה בידיו ובשפתיו – ותהה אם יום אחד, גם דניאל יוכל לדעת.

״טוב,״ אמרה אמא חצי שעה מאוחר יותר. ״זה לא נורא.״

״לא נורא?״ ערש כמעט נחנק מהשוקו שלו.

״אני לא יודעת אם שמת לב, מתוק שלי,״ אמרה אמא, חיוך על שפתיה. ״אבל גם דודה מעיין היא לא רוכבת צל.״

״נו, אמא!״ ערש קבר את פניו בכרית הספה האהובה עליו. ״בשביל לגלות לאנושיים צריך… ועדה, או משהו כזה, לא?״

״אה, כן. אישור של המשפחות השולטות.״ קולה של אמא נשמע אגבי. ״הגברת אופל חייבת לי טובה. אני אדבר איתה. ממילא אם הבן שלה היה מנהל את העסק שלו במקום להטיל על כתפיך את כל העבודה –״

״אל תדברי עם הגברת אופל על סהר,״ התחנן ערש, מרים את עיניו להביט בה. ״זה לא יביא שום דבר טוב.״

״בסדר,״ רטנה אמא, והבעת זעף נדירה נחה על פניה. ״בכל מקרה, אני אדאג לזה. אף אחד לא ייגע בדניאל.״ היא חייכה אליו, אבל פניה היו עצובים. ״בגלל זה לא סיפרת לי עליו? פחדת שאכריח אותך לגרום לו לשכוח?״

״לא,״ אמר ערש. ״אבל חשבתי שתעדיפי שאהיה עם רוכב צל. אמרת ש…״ הוא היסס. ״שזה קשה יותר.״

״זה קשה,״ אישרה אמא. היא נשענה קרוב יותר וליטפה את שׂערו השחור. ״אבל הדבר הכי חשוב הוא שתהיה עם מישהו שטוב לך איתו, לא משנה אם זה רוכב צל או אנושי. אני מצטערת אם גרמתי לך לחשוב אחרת.״

ערש לקח את ידה. ״זה לא היה משהו שאמרת. אלו החרדות האישיות שלי.״

״זה כנראה גם משהו שאמרתי, בין אם התכוונתי לומר אותו או לא,״ אמרה אמא. ״אבל זה לא משנה עכשיו. ערש, לא הייתי רוצה שתפחד לספר לי על משהו שקורה בחיים שלך, בטח משהו כל כך חשוב. אני רוצה לשמוע עם מי אתה יוצא, אני רוצה לשמוע על בעיות עם בנים ובנות, אני רוצה לשמוע כל מה שאתה רוצה לספר.״

״אמא,״ ערש צחק. ״אני לא בגן. ולא יצאתי עם אף אחד או אחת הרבה זמן לפני דניאל. את יודעת את זה.״

״איך אני יודעת אם אתה לא מספר לי כלום?״ אמא שאלה בזעף.

״אמא!״ ערש קבר את פניו שוב בכרית.

צחוקה של אמא הצטלצל בחדר כמו פעמונים. ״תביא אותו לארוחת ערב בראשון,״ אמרה. ״אני רוצה לפגוש אותו.״

״אם הוא עדיין ירצה להיות ביחד,״ אמר ערש, ודמעות צרבו את עיניו. ״אפילו אם הצל והאור הם לא יותר מדי בשבילו, הוא מבין עכשיו ששיקרתי לו במשך חודשים.״

״ערש,״ אמרה אמא ברכות, ואז היא נעה קרוב יותר אליו אל הספה, וחיבקה אותו. ״אתה יכול רק להסביר, ולהתנצל, ולקוות שהוא יבין, ואז אולי להתנצל שוב. אפילו רוכבי צל לא יודעים לפענח איך אנושיים חושבים,״ הוסיפה, וערש צחק מבעד לדמעות.

הוא התעורר על הספה השחוקה והרכה שעה אחרי השקיעה, מכוסה בשמיכה. אמא כבר הלכה לעבודה, והוא תהה אם היא הייתה במונית או במוקד היום, ואם הודעה ממנו תסיח את דעתה. אבל אמא מעולם לא עשתה תאונה בחייה, ובכל מקרה, כשהושיט יד אל הטלפון שלו כבר היו לו כמה הודעות ממנה. ״הלכתי לעבודה. אוהבת אותך. אמא״. ואז, ״יש מרק עוף במקרר לארוחת ערב. תאכל בבקשה! אמא״. ואז, ״תמסור ד״ש לדניאל, ואל תשכח לגבי יום ראשון! אמא.״ ולבסוף, ״ואל תחשוב אפילו ללכת לבר הלילה! כתבתי לסהר שאתה אצלי ואתה לא מרגיש טוב ושלא יבנה עליך ליממה הקרובה. נשיקות, אמא״.

החיוך של ערש התפוגג בהודעה האחרונה. הוא כעס לרגע על שהחליטה עבורו, אבל אז הבין שצדקה. הוא לא היה במצב לעבוד הלילה. ראשו פעם בכאב, ולמרות שישן שעות, הרגיש תשוש לחלוטין. הוא היה חייב לנוח. וממילא הבטיח לדניאל לדבר. היו לו שלוש הודעות נוספות – שתיים ממעיין ומעדן, ששאלו איך הוא מרגיש, ואחת מדניאל. זה היה סלפי של דניאל עם נער מנומש, שהניח את זרועו סביב כתפו של דניאל את זרועו בחיבוק נלהב. הגיטרות שלהם נחו ביניהם, וערש חייך כשראה את ההבעה על פניו של הנער, שהייתה קצת יותר מאשר רק הערצה למורה או לדמות אח גדול. ״ליאב ביקש למסור לבנזוג שלי תודה שהוא הסכים שניפגש מוקדם, ושהוא ממש ישתדל שזה לא יקרה שוב,״ נכתב בהודעה, ובסופה השאיר דניאל אמוג׳י צוחק.

דניאל היה בסדר, ואפילו הצליח להגיע לשיעור. ערש הניח שזה יהיה המצב, אבל שמח לקבל אישור, ושמח באותה מידה שדניאל נשמע כאילו הכול היה בסדר ביניהם. בזמן שהביט ארוכות בסלפי, הופיעה הודעה נוספת. ״היי, אתה ער! בוקר טוב! או שבעצם, לילה טוב? מה אתה מעדיף? ואיך אתה מרגיש?״

״לילה טוב,״ כתב ערש ושלח אמוג׳י מחייך ואמוג׳י לב. ״אני מרגיש הרבה יותר טוב. איך אתה מרגיש? אתה עדיין רוצה לבוא?״

״אחלה, במיוחד יחסית למישהו שישן ארבע שעות כולל שנ״צ.״ אמוג׳י צוחק נוסף. ״שלוש אצלך, או שאתה רוצה זמן להתארגן אחרי העבודה קודם?״

״לקחתי יום מחלה,״ כתב ערש בחזרה. ״רוצה לבוא עכשיו?״

הוא ראה את התשובה מוקלדת, מפסיקה, ומתחילה שוב. ״אני חייב לנגן קצת,״ כתב דניאל לבסוף. ״היו שלוש קבוצות תגלית בים אתמול בערב, אתה לא מבין כמה כסף הן משאירות. מה דעתך לבוא לטיילת ואז נלך אליך?״

״קבענו.״ ערש שלח לב, ונזכר בחלום שהרהר בו כבר תקופה – בר משלו, בלי בן מפונק של משפחת צל שולטת שצריך להיענות לכל גחמותיו. לאחרונה הצטרפה לחלום במה קטנה למופעים, והוא דמיין את עצמו מקשיב לנגינה של דניאל מאחורי הבר כל לילה, הולך לישון יחד איתו כל בוקר, קם יחד איתו בשקיעה.

ערש היה טוב במיוחד בהפלגה בדמיון, בניית מגדלים באוויר שלעולם לא יהפכו ממשיים. אחרי הכול, הלילה היה זמן של חלומות.

הוא כמעט לא ביקר בטיילת מוקדם כל כך אחרי השקיעה. הכול היה עמוס מדי, מוצף מדי באנשים, ואור הירח והפנסים והמסעדות היה מבריק מדי. ערש דחף את משקפי השמש של דניאל גבוה יותר על גשר אפו, מצמצם את עיניו כנגד האור. כעבור כמה רגעים, זיהה את קולו של דניאל בקהל, שר באנגלית במבטא ישראלי, ומצא את עצמו מפלס דרך בין כעשרים צעירים, רובם בהירים מדי ושרופים מהשמש ומיוזעים – חניכי תגלית, ערש ניחש. מבטו של דניאל פגש בעיניו, והוא חייך, וערש השיב את החיוך בביישנות. דניאל סיים לשיר את Midnight Sky של מיילי סיירוס, ואז שתה מים מבקבוק של ליטר וחצי בזמן שחבורת הצעירים מחאה כפיים ושרקה והניחה מגוון של שטרות ומטבעות זרים בנרתיק הגיטרה שלו. ״אקסקיוז מי,״ אמר דניאל לצעירות בקדמת המעגל, וביקש מהן בנימוס לתת ל״בויפרנד״ שלו לעבור. ערש אהב את המילה הזו, שלא הייתה משתמעת לשתי פנים. גם הנשיקה שדניאל הדביק על שפתיו לקול תשואות הצעירים לא הייתה משתמעת לשתי פנים. ״אתה בסדר?״ דניאל לחש על אוזנו. ערש הנהן אל תוך החיבוק, לא בוטח בקולו.

״שיר אחרון ונלך,״ אמר דניאל. ערש פסע לאחור להצטרף שוב למעגל הצופים, שפינו לו מקום תוך כדי מחיאות כפיים, והרגיש שהוא מאדים עד קצות אוזניו. דניאל, שעורו השזוף לא הסמיק בקלות, רק השקיט את הצהלות, ואז התחיל לנגן את Because the Night. רוב הצעירים לא הכירו את השיר, אבל עיניו של דניאל נחו רק עליו כששר, ״Because the night belongs to lovers, Because the night belongs to us,״ ושום דבר אחר לא היה חשוב. אחר כך, למרות קולות המחאה סביבו, דניאל התנצל וארז את הגיטרה שלו. ערש הביט בתנועותיו האיטיות מהרגיל, בפיהוק הענק שהתאמץ להסתיר. ״אתה עייף,״ אמר. ״זו אשמתי.״

״אני חושד שזה בעיקר בגלל שהייתי ער עד מאוחר – אז כן, סוג של אשמתך, אני מניח.״ דניאל קרץ אליו. ״אבל אני לא מרגיש יותר עייף מהרגיל אחרי לילה עם מעט שינה, ואני רגיל לזה. חוץ מזה, עשיתי שנ״צ קודם. מה איתך? אתה באמת בסדר? אין… נזקים מחשיפה לשמש?״

הוא בחן את עורו של ערש בזהירות, וערש חייך. למען האמת, הוא היה בטוח שהגיע לאמא כשכוויות על עורו, והתפלא לגלות שהשמש לא הייתה ישירה מספיק כדי לפגוע בו. ״אני צריך להישבע שוב שאני לא ערפד?״

דניאל לא חייך הפעם, וגם חיוכו של ערש דעך. ״אין נזקים. אני בסדר גמור, בזכותך.״

השתיקה התארכה ביניהם עוד רגע. סביבם, הטיילת התחילה להתרוקן סוף-סוף, אבל דניאל עדיין הביט סביבו, מוודא שאיש לא היה במרחק שמיעה לפני שדיבר. ״חשבתי על זה כל היום,״ אמר, קולו שקט. ״ואם אתה לא ערפד, אין לי עוד רעיונות. כלומר, אני די בטוח שאתה לא איש זאב. אולי מכשף או משהו כזה – עדן הייתה באיזה קבוצת מבוכים ודרקונים לפני שנתיים והיא שיחקה מכשפה שקיבלה כוחות מהאפלה, אבל אני חושב שהאפלה בעצם הייתה סוג של אלה קדומה שנתנה לה כוחות או משהו כזה –״

״סיפרת לעדן?״ ערש נחרד.

״מה? לא!״ הבעתו של דניאל הייתה פגועה, ועיניו היו רחבות. ״אני לא אעשה כזה דבר בלי רשות, ערש.״

ערש כיסה לרגע את עיניו בידיו. ״סליחה. אתה צודק. לא חשבתי. כלומר, נלחצתי. יש… כל מיני חוקים לגבי זה. היה אסור לי להראות לך.״

״זה לא שעשית את זה בכוונה.״ דניאל לקח את ידו. ״ערש, הם יכולים לעשות לך משהו? כאילו, זה משהו שהם עושים? מועצת העטלפים והינשופים מתכנסת ומחליטה לכבול אותך על ראש הר בזריחה או משהו?״

המילים נשמעו קלילות ומבודחות, אבל הבהלה בקולו של דניאל עמדה בניגוד חד להן.

״לא, לא, שום דבר כזה,״ ערש מיהר להרגיע, מתאמץ שלא לצחוק מהתמונה המנטאלית שעלתה בראשו. ״בטח לא עכשיו. אולי בימי הביניים.״ לאור הבהלה, הוא החליט שלא לספר לדניאל על הדברים שמשפחות הצל כן היו יכולות לעשות לו, להם. אמא הבטיחה לטפל בזה. ״אבל אסור שאף אחד אחר ידע, דניאל. לא עדן. לא חני. אף אחד.״

״אני לא אספר. אני נשבע,״ אמר דניאל ברצינות רבה, ואז מצחו התקמט. ״אבל אני מקווה שאתה לא מנסה לומר לי שנולדת בימי הביניים, כי אני לא בטוח שאצליח להתמודד עם זה.״

״לא,״ ערש צחק, ״אני באמת בן עשרים וארבע. וגם, אין מועצת עטלפים וינשופים. הם לא ממש מתעניינים בדיונים ארוכים ומתישים בחדרים סגורים באמצע הלילה…״ הוא השתתק כשהבחין שפיו של דניאל היה פעור, ואז פלט צחוק קצר וקבר את פניו בידיו. ״מצטער. אני עושה הכול הפוך. אני פשוט לא יודע איך לדבר על זה.״

הוא הרגיש את ידו של דניאל על עורפו, מגע מנחם, מקרקע. ״אני הראשון שאתה מספר לו?״

ערש היסס לרגע ארוך. כשפקח את עיניו והביט בדניאל, העיניים החומות היו רכות וטובות ועדינות, כמו תמיד. ״אתה האנושי הראשון שאני מדבר איתו על זה,״ אמר בשקט, וחיכה להתכווצות, לרתיעה, לבהלה. גם הפעם, הייתה רק סקרנות בעיניו של דניאל, ואולי דאגה.

״בסדר,״ אמר דניאל לאחר רגע. ״מה דעתך שאני אשאל ואתה רק תענה?״

ערש הנהן. זה יהיה קל יותר ויותר. הוא היה יכול לעשות את זה.

דניאל שאף אוויר. ״שאלה ראשונה. זה… קשור איכשהו ל…״ הוא הצביע למעלה ״או ל…?״ הוא הצביע למטה.

ערש חייך ונד בראשו לשלילה. זו הייתה שאלה קלה בהרבה משחשש, והוא כנראה היה יכול לצפות שזו תהיה השאלה הראשונה של דניאל, בהתחשב במשפחה שבא ממנה. ״אף אחד מהם. ולא, אין לנו איזשהו ידע שאין לך בעניין הזה. חלק ממשפחות הצל מאמינות. שלי לא.״

״משפחות הצל,״ חזר דניאל. הוא העיף מבט בצל של ערש, ואז בצל שלו. הוא פתח את פיו לשאול, ואז סגר אותו שוב. ״בסדר,״ הוא אמר, והכתיף את הגיטרה שלו. ״יש לי עוד בערך מאתיים שאלות, אבל אני חושב שאני רוצה לשבת בשבילן.״ הוא לקח את ידו של ערש. ״רוצה ללכת אליך? או שנרד לחוף?״

היה עדיף לנהל שיחות כאלו בפרטיות, מן הסתם, אבל החוף היה ריק מאוד, והמחשבה על החול והים והגלים והלילה כאילו הזרימה אוויר לריאותיו של ערש. או שאולי זה היה החשש בתוכו, זה שהבטיח לו שדניאל יעזוב אותו כשידע את כל האמת, ושלפחות אם יהיו במקום ציבורי, זה יהיה פחות מביך. ״מה עם הגיטרה שלך?״

״היא תהיה בסדר בנרתיק. אבל אם תשמור עליה חמש דקות, אני ארוץ רגע הביתה ואביא שמיכת חוף.״

ערש קימט את מצחו, מאמץ את זכרונו. ״הצהובה? זו שהייתה תלויה אתמול על החבל בחוץ?״

דניאל נראה מבולבל. ״כן, למה?״

במקום תשובה, ערש משך אותו אל המדרגות המתעקלות היורדות לחוף. כשהגיעו לזווית שלא ראו ממנה אנשים אחרים, הוא ביקש מדניאל להשגיח, ואז עצם את עיניו והשליך צל על הקיר. הוא הכיר היטב את הנוף מחלון המקלחת בדירה של עדן ודניאל, את החבלים המתנופפים ברוח, את שמיכת הפיקה הצהובה. הוא גישש דרך הצל, תפס אותה בידו ומשך אותה אליו.

דניאל בהה בשמיכה שערש הגיש לו לרגע ארוך לפני שלקח אותה. הוא גלגל את השמיכה כדי לבחון כתם דיו בפינתה. ״זו באמת השמיכה שלי,״ מלמל.

ערש הנהן. ״הרבה יותר קשה ליצור דברים מצל מאשר להשתמש בצל כדי להביא אותם ממקום אחר. זה תלוי במרחק, כמובן.״

״הגיוני,״ אמר דניאל, אבל הבעתו רמזה שההיגיון עזב את העולם לנצח.

ערש חייך חיוך קלוש. ״בדיוק עמדתי לומר שאני מתרשם מכמה אתה סבבה עם כל זה.״

דניאל צחק צחוק קלוש. ״בסדר. אולי ייקח לי קצת זמן. אבל כבר חשדתי הרבה זמן שמשהו שונה בך.״ הוא תלה את השמיכה על כתפו, מעל הגיטרה, והושיט שוב את ידו לאחוז בידו של ערש. ״אז זה מה שאתה? איש צל?״

״רוכב צל. יש גם שמות אחרים, אבל הם יותר מגוחכים.״

דניאל הביט בו בציפייה, וערש גלגל עיניים. ״הם לא בשימוש נפוץ. שליטי הלילה, אדוני החושך, שוכני האפלה…״

דניאל גיחך, וערש שמח לראות את הבהלה שוככת. ״אתה גם לא הראשון שמבלבל אותנו עם ערפדים,״ אמר. ״יש תאוריה שאנחנו אחד ממקורות ההשראה.״

״מה, רק בגלל שאתם חיוורים, השמש פוגעת בכם, אתם מדברים עם עטלפים ואתם רואים בחושך?״

פרץ הצחוק שעלה בערש היה מתגלגל, מזכך. דניאל חייך אליו. ״זה היה מדהים לראות את מה שאתה רואה,״ הודה, קולו רך. ״כמו משקפי ראיית לילה, רק… עם כל כך הרבה צבעים שאף פעם לא ראיתי – לא ככה.״

לחייו של ערש התחממו שוב. החוף היה ריק ברובו, אבל דניאל בכל זאת משך אותם לאזור מבודד יחסית.

״אפשר?״ ערש לקח ממנו את השמיכה, וידא שוב שאנשים לא הביטו לכיוונם, וניער אותה, זורק צל לפינותיה. השמיכה צנחה על החוף במלבן מושלם. ערש התיישב והושיט את ידו בהזמנה לדניאל.

דניאל צחק ולקח את ידו. ״אתה נהנה מזה.״

״קצת,״ ערש חייך והודה, ״ממש רציתי לספר לך. כבר הרבה זמן.״

דניאל נישק אותו, ואז הניח את הגיטרה והתיישב מולו בישיבה מזרחית. ״בסדר. סיבות שחשדתי: בלילה שנפגשנו – החלאות שניסו לגנוב לי את הגיטרה – אתה זה ש…?״

ערש הנהן. דניאל רדף אחרי שני הנערים, אבל הם היו מהירים ממנו, וככל הנראה מנוסים בגנבות. ערש חשב שהיה דיסקרטי וזהיר, אבל הוא היה צריך במקביל לזרוק צל כדי לעצור אותם, לתפוס את הגיטרה כשנפלה, ולוודא שדניאל לא שם לב. כנראה שנכשל בחלק האחרון. עיניו של דניאל היו חמות ונוצצות.

״חשבתי שזה מוזר שלא קרה לגיטרה כלום כשהיא נפלה,״ אמר. ״ואו. תודה. אני לא יודע מה להגיד.״

״אתה לא צריך להגיד כלום,״ אמר ערש והסמיק. ״מה עוד?״

״הילד שעף מהאופניים לכביש לפני חודשיים, בזמן שניגנתי. הייתי בטוח שהוא ישבור את המפרקת –״

״גם אני,״ הודה ערש. ״זה היה מזל שראיתי אותו בזמן.״

דניאל בהה בו בפליאה. ״זה מדהים, ערש,״ אמר, קולו שקט.

כעת כל פניו של ערש להטו. והוא שמח שדניאל לא ראה היטב בחושך. הוא משך את ברכיו לחזהו. ״אלו יכולות בסיסיות של רוכבי ורוכבות צל. אני אפילו לא מהחזקים. מה עוד?״

דניאל שאף אוויר. ״בלילות שאנחנו נפגשים אין לי סיוטים. ובדרך כלל גם לילה או שניים אחרי.״

ערש הנהן. ״נגיד, אם הייתי רוכב צל חזק, הייתי יכול לדאוג שלא יהיו לך סיוטים אף פעם,״ הוא הודה. ״אבל אני עובד על זה –״

הנשיקה שהפתיעה את ערש וקטעה את דבריו הייתה נואשת ומלאת הכרת תודה ותשוקה. אצבעות ארוכות ומחוספסות ליטפו את עורפו, ערסלו את פניו. ״ערש,״ הוא אמר, קולו נפעם ונמוך מהרגיל, ועיניו היו מבריקות מאוד. הוא פתח את פיו, סגר אותו, פתח שוב, עד לבסוף ויתר על הניסיון לדבר ורק נישק את ערש.

כמה דקות לאחר מכן, צלצול הטלפון של דניאל קטע את מה שהיה עלול להפוך להתנהגות לא ראויה לחלוטין במקום ציבורי, ולמרות שערש התכוון להטיל מעליהם מסך צל, הוא לא באמת ידע אם יצליח לשמור עליו יציב בלהט הרגע. דניאל התנתק ממנו בצער וגישש בכיס שלו, וערש ראה את שמה של חני על הצג. דניאל היסס.

״זה בסדר,״ ערש אמר. ״תענה. יש לנו את כל הלילה.״

דניאל חייך אליו וענה לטלפון. ״היי, חני. מה המצב?״ הוא השתהה. ״בטח. בכיף. אני שמח שהתקשרת. האמת שרציתי לספר לך משהו.״ הוא נשם עמוק ואז שילב את אצבעותיו באצבעותיו של ערש. ״אני יוצא עם מישהו.״

ערש עצר את נשימתו. הוא הביט בפניו של דניאל בריכוז, מחפש שביב של הבעה, רמז של תגובה. לבסוף, כשחיוך עלה על שפתיו של דניאל, זה היה כמו הכוכב הראשון של הלילה. ״כמעט חצי שנה. כן. ערש. כן, כמו שיר ערש… נכון. גם בעיניי זה יפה. אני אגיד לו.״ הוא צחק. ״ברוך השם. כן, האמת שאני איתו עכשיו. אין בעיה, נשלח לך.״ אחיזתו בידו של ערש התהדקה כשהקשיב, וקולו שוב נעשה נמוך. ״גם אני אותך, חני. וגם אני שמח שסיפרתי לך. אני אתקשר אחר כך. ביי.״

הוא נשף אוויר בקולניות, והטלפון נפל מבין אצבעותיו. ערש משך אותו אליו לחיבוק. גופו של דניאל רעד, ונשימותיו היו מהירות. ערש ליטף את שׂערו והמתין. ״היא שמחה בשבילי,״ דניאל לחש לבסוף כנגד צווארו. ״ממש. והיא אמרה שהיא רוצה לפגוש אותך.״ הוא פלט צחוק קצר. ״היא רוצה שנשלח לה סלפי.״

לחייו היו רטובות, וערש נישק את הדמעות. ״אז בוא נעשה את זה,״ הציע.

״עוד מעט,״ אמר דניאל, והמשיך לאחוז בו.

״גם אמא שלי רוצה לפגוש אותך,״ ערש אמר כשעזבו סוף-סוף את החוף והחלו במסע לעבר הדירה שלו. ״האמת שהיא דרשה שאני אזמין אותך לארוחת ערב ביום ראשון. כאילו,״ הוא הרגיש מבויש פתאום. ״אם אתה רוצה.״

דניאל חייך. ״בטח. בשמחה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה.״

ערש אמר לו, ודניאל פרץ בצחוק. ״לבנה וערש צלמון. הכי שמות של אדוני חושך. כל כך הייתי צריך לנחש.״

״רק אל תשתמש לידה במושג הזה.״ ערש רטן, אבל חייך. ״זה מזכיר לי, אני צריך תמונה של חני.״ גבותיו של דניאל התרוממו, וערש המשיך, ״אם תהיה לי תמונה, אני אוכל לוודא שבפעם הבאה שהיא הולכת הביתה מאוחר בלילה לבד יהיה לה ליווי. גם חפץ ששייך לה יעזור – משהו לא ישן, שעדיין יש לו את הריח שלה.״

דניאל בהה בו לרגע ארוך. עיניו נצצו שוב, ואגודלו ליטף את ידו של ערש שהייתה משולבת בידו. ״אתה יכול לעשות את זה?״

״לא עם צל,״ ערש הסביר. ״יש הרבה בעלי חיים ליליים ששומרים על אנושיים בשבילנו. הם ישגיחו עליה.״

״זה לא יפחיד אותה?״ שאל דניאל.

ערש קישת אליו את גבתו ושפתיו התעקלו. ״אתה אפילו לא שמת לב.״

דניאל עצר כל כך בפתאומיות שערש כמעט מעד. ״אתה עובד עליי.״ הוא הביט סביבו. ״אתה רוצה להגיד לי ש…״

ערש עצם עיניים לרגע ושלח את הצל שלו סביבו. ינשוף קרא מעליהם כשנחת על גג הבניין הסמוך. שני חתולים שישבו על גדר סמוכה חדלו לרגע ללקק זה את זה והביטו בהם. עטלפים דאו במשק כנפיים מעל ראשם, ותן מיילל הופיע בקצה הרחוב, מציץ אליהם.

״הם לא יחשפו את עצמם עד שמשהו יקרה,״ הסביר ערש. ״והם אולי לא יעילים כמו מלווים של נושאי אור – כאילו, כלב גדול שנובח יכול להבריח כמעט כל אחד. אבל הם מצוינים בהסחות דעת.״

דניאל עדיין הביט סביבו, המום, אבל כשערש דיבר, תשומת ליבו התמקדה בו שוב. ״נושאי אור?״ שאל, ולעזאזל, ערש שכח אותם. הוא לא רצה להיכנס לזה, לפחות לא כרגע – רשמית, נושאי אור ורוכבי צל חיו בשלום מתוח מאז הנישואים של בת ובן למשפחות הצל והאור השולטות. מעשית, ערש עצמו מעולם לא פגש נושאי אור, וקיווה שלעולם לא יפגוש בהם. אבל דניאל לא שאל שאלות, רק נראה מהורהר. ״רוכבי צל ונושאי אור,״ הוא אמר, כמעט לעצמו. ״זה הגיוני. כי כדי שיהיה עוד אור אתה צריך להביא אותו איתך, או להביא משהו שידליק אותו – אבל צל זה משהו שיש באופן טבעי ברגע שיש אור.״

״גם כשאין. אתם פשוט לא רואים אותו,״ אמר ערש, אבל חיוך נח על שפתיו. ״אף פעם לא חשבתי על זה ככה.״

דניאל חייך בחזרה. ״היי, תודה על כל…״ הוא סימן בידו על הסמטה סביבם, ואז הסתובב להביט בבעלי החיים. ״ותודה גם לכם.״

החתולים חזרו ללקק זה את זה, מה שהיה מקביל עבורם לגלגול עיניים. ערש צחק ולקח את ידו של דניאל, והם המשיכו ללכת. עיני הקינמון של דניאל נצצו, שברירי זהב ודבש באור הפנסים הקלוש. לפני שפנו בחזרה לרחוב הראשי, כשהים עוד בגבם, ערש עצר לרגע. בהזמנה ביישנית, הושיט יד לעיניו של דניאל, וחשב לעצמו שהוא בטח נראה מטומטם, אבל דניאל הבין מייד. ״באמת?״ שאל ביראה, וכשערש הנהן, עצם את עיניו.

״זה יהיה רק לדקה או שתיים,״ התריע ערש, מתרכז. שיתוף ראייה לילית הייתה אחת המיומנויות המורכבות ביותר, השפעה מתמשכת על אחד החושים המרכזיים, כנגד האינסטינקט האנושי. זה היה קל יותר ככל שרוכב הצל או רוכבת הצל היו חזקים יותר. ערש לא היה חזק – במיוחד לא הלילה – והוא לא רצה לקחת מדניאל צל ללא צורך.

הוא הסיר את ידו מעיניו של דניאל, שהתכהו מחום לשחור. דניאל הביט לכל הכיוונים, כאילו פחד למצמץ. עיניו גמעו את הלילה, וערש שמע את נשימתו נעתקת.

כשהראייה הרגילה שלו חזרה אליו, דניאל עצם את עיניו לרגע ארוך, שואף אוויר לאט, כאילו רצה לשמור את התמונה בזיכרונו. לבסוף פקח את עיניו, וערש התכווץ כנגד ההערצה, ההערכה והאהבה שבתוכן, והבטיח לעצמו לנסות להיות ראוי להן.

ערש חשב שהלילה עוד ארוך כשהגיעו לדירה שלו, אבל הזמן עם דניאל תמיד חלף מהר מדי. אם רק היה זוכר את זה, אולי אירועי היממה האחרונה היו נמנעים. אבל ערש לא היה יכול להתחרט על שום דבר שקרה. הוא לא הסתיר עוד סודות מדניאל, ולא מאמא. ודניאל עצמו הסיר חלק ממשקל הסודות מכתפיו, שנראו קלות יותר, גם אם העצב עדיין היה טמון בעיניו. לפחות הלילה, הפליאה תפסה את מקומו. ערש פתח את הדלת החיצונית שהובילה לבר – ובהמשך המסדרון, לדירה שלו. ״אתה עייף?״ שאל.

דניאל נענע את ראשו לשלילה. ״אתה יודע שאני איש של לילה.״

החיוך על שפתיו היה משתוקק ומזמין, ועיניו נצצו, וערש חשב על כל הדברים שגילו זה על זה היום, ועל כל הדברים הרבים שעוד יוכלו לגלות ביחד. הוא שלף את המפתח מכיסו, ואז שמע צעקה זועמת ממורד המסדרון, ועצר. דניאל הביט לאותו כיוון, מופתע. ״הבר עדיין פתוח?״ שאל.

ערש הידק את שפתיו. ״מדי פעם סהר מחליט שאנחנו לא רווחיים מספיק, ובמקום לעשות משהו הגיוני כמו שלט ברחוב שמפנה לבר המוסתר שלו – או, נגיד, פרסום בסושיאל – הוא מחליט להשאיר את הבר פתוח עד הזריחה.״

״וזה רווחי?״ דניאל נראה ספקן.

״ברור שלא. אין הרבה אנשים בבר בשעות כאלו, ומי שנשאר בדרך כלל שיכור ברמה שהם לא מצליחים ללכת הביתה.״ הוא נשק לדניאל במהירות ודחף את המפתח לידו. ״תיכנס. אני כבר בא.״

דניאל היסס, וידיו אחזו במותניו של ערש, ממאנות להניח לו ללכת. ״אתה בטוח?״

ערש הנהן. ״אני אהיה בסדר. כל עוד לילה בחוץ, אף שיכור לא יכול עליי. תן לי חמש דקות. ותרגיש חופשי להיפטר בינתיים מכל הבגדים המיותרים האלו.״ הוא משך בעדינות במפתח הצוואר של החולצה של דניאל, ודניאל צחק, הדביק על שפתיו של ערש נשיקה קלילה, יותר הבטחה למגע מאשר מגע, ולקח את המפתח. ערש חצה את המסדרון ופנה ימינה אל הבר, שאכן היה פתוח, ומטונף מהרגיל לסוף משמרת – זכוכיות שבורות, רצפה דביקה, כיסאות הפוכים – ובאמצע כל אלו עמד סהר, שניסה לגרש שישה צעירים שיכורים שהחליטו לשחק באולינג עם הבקבוקים שעל המדף מאחורי הבר. ערש נזכר פתאום שסהר היה אמור לחשוב שהוא חולה, ועצר – אבל סהר כבר הבחין בו, והמבט שתלה בערש דרך משקפי השמש הכהים מדי היה מיואש, אולי אפילו מפציר. ערש עיווה את פניו. סהר היה מבוגר ממנו בעשור, מנוסה ממנו – הוא ניהל את הבר שנים לפני שערש התחיל לעבוד בו – וחשוב מכל, רוכב צל חזק בהרבה ממנו. אבל איכשהו, תמיד כשהוא נשאר אחראי על הבר שלו, יצר סיטואציות כאלו, ואז לא הצליח לצאת מהן.

ערש הצטרף אל סהר מאחורי הבר, וגילה שהוא מזהה שניים מהגברים הצעירים, שהיו לקוחות בעייתיים אפילו באחת בלילה, ועל אחת כמה וכמה לקראת השעה חמש. ״אני מצטער, חברים, אבל אנחנו סגורים,״ הוא אמר בטון תקיף ושילב את זרועותיו על חזהו.

״הזמנו עוד בירה,״ נהם אחד הגברים.

״וקיבלתם אותה,״ סהר נהם בחזרה.

מישהו זרק פקק של בקבוק שפגע במשהו מאחורי גבו של ערש, והוא כפה על עצמו להישאר זקוף. הוא לא באמת חשש מהגברים האלו, אבל גם לא רצה לפגוע בהם, מה שבהחלט יקרה אם המצב יתדרדר – בין אם מצידם או מצידו של סהר, שהושיט יד אל המשקפיים שלו. ערש הניח יד מרסנת על מפרק ידו. ״אני מבטיח לכם שאם תלכו עכשיו תקבלו עוד בירה בפעם הבאה,״ אמר בקול רם. ״ואני גם מבטיח לכם שאם לא תלכו עכשיו, לא תוכלו להיכנס לכאן יותר.״

הם היססו. לרגע, היה נראה שהם ייכנעו. ואז אחד מהם הרים בקבוק ריק והניף אותו אל ראשו של סהר.

ערש הרגיש את סהר שולח את הצל שלו לכל הכיוונים, מושך אליו את כל מה שהלילה הותיר אחריו בבר – התלהבות של רוקדים, הדים של מוזיקה, ערפול של אלכוהול שהביא הנאה לחלק ממבקרי הבר ושכחה לאחרים, סקרנות של דייטים ראשונים, שמחה של חברים שנפגשו אחרי חודשים או שנים –

״אין זמן לזה, סהר!״ ערש צעק והדף את סהר הצידה שבריר שנייה לפני שהבקבוק נחת על ראשו. הוא הגן על שניהם במעטה של צל, ואז שלח כמה מכות צל מהירות כמו צליפת שוט. סהר הניף את עצמו בצל אל מעבר לבר – פעלול מיותר לחלוטין שלא באמת גרם לו להיראות כמו גיבור סרט האקשן שבוודאי דמיין – ושלח שני פרצי צל מהירים אל רגליו של אחד השיכורים, לוכד אותו וגורם לו ליפול על הרצפה. אחד האחרים עשה את דרכו אל מאחורי הבר, לקופה, וערש זרק אליו צל כמעט כלאחר יד, כובל את מפרקיו ואת קרסוליו. אחר ניסה להפתיע את ערש מאחור – ערש הרגיש, כמובן, את צילו של האנושי המתקרב, ותכנן לחכות עד הרגע האחרון כדי להפיל אותו – אבל אז היה עוד צל מאחוריו, שהיה מוכר לו כמו צילו שלו, והוא קפא והסתובב. דניאל הסתער על האיש שניסה להתגנב מאחורי ערש, הודף אותו כנגד הבר בכוח ומרים את אגרופו מעל ראשו באיום. הגבר השני, שהיה באותו גובה כמו דניאל אבל רחב יותר, נאבק, וערש קילל ואסף צל בין אצבעותיו, ולא היה לו אכפת עוד אם יפגע בגבר השיכור –

״ערש! מאחוריך!״ צעק דניאל, וערש העיף מבט מעבר לכתפו, אל גבר שהרים כסא באוויר מעליו –

האפלה שטפה את הבר כמו סערה, מיידית ופתאומית ומוחלטת, צונאמי של עלטה שבלבל לרגע אפילו את חושיו של ערש. דניאל קפא, ידו האחת עדיין מעל הגבר השיכור והשנייה מושטת לעבר ערש. הבעתה בעיניו הייתה מוחלטת, קמאית, פחדו של האדם הקדמון מהיצורים האורבים בחושך, וערש קילל בליבו את סהר וסגר במהירות את המרחק בינו לבין דניאל. דניאל נאבק לרגע במגע, אבל ערש סגר סביבו את זרועותיו ומשך את ראשו של דניאל מטה אל כתפו. ״תעצום עיניים,״ לחש על אוזנו, ״זה תיכף ייגמר.״

״ערש?״ לחש דניאל. האימה וחוסר הוודאות בקולו היו כשל ילד קטן שהבין שהמבוגרים שיקרו לו, שהמפלצות שמתחת למיטתו תמיד היו אמיתיות. ערש אחז בו בכוח, הצמיד את שפתיו למצחו וליטף את עורפו בידו. את אצבעות ידו השנייה לחץ עמוק אל תוך כתפו של דניאל, מתוך ניסיון לגרום לו להתמקד בחוסר הנוחות ולא בפחד. כל האנושיים האחרים בבר כבר התחילו לצרוח ולבכות. דניאל רעד בלי שליטה, כמו עלה נידף.

החשכה התפוגגה בקושי דקה מאוחר יותר, והשאירה אחריה רק את האפלולית הרגילה של הבר, אבל ערש ידע שהאנושיים הרגישו כאילו זמן רב חלף. השיכורים היו כולם על הרצפה, חיוורים מאימה ורועדים. לפי הריח, לפחות אחד מהם השתין במכנסיים, ולפחות אחד מהם הקיא. ערש כמעט הקיא בעצמו. ביעותי הלילה שלהם השתקפו אליו מעיניהם הקרועות לרווחה, והוא הסיט מהם את מבטו.

סהר עמד במרכז החדר, מרחף מעט על רשת חוטי הצל שלו. ערש הביט בו בגועל. סהר התעלם ממנו.

״מי אתם? מה אתם?״ שאל אחד מהגברים שעל הרצפה, קולו רועד.

״הסיוטים שלכם,״ לחשש סהר וצחק תוך כדי שזרק צל אל עיניהם של הגברים השיכורים כמו ממטרה שחוברה לדלי צבע שחור. הגברים רצו החוצה מהבר, צורחים ומועדים זה על זה.

״באמת היה צריך את כל זה?״ שאל ערש, וידע שסהר שמע את הסלידה בקולו. ״יכולת פשוט לזרוק עליהם צל לפני שעה ולתת להם הוראה לא לחזור לעולם.״

סהר הביט בו, ועיניו היו משטחים שחורים חלקים. ״אולי אם היית כאן לעזור לי לסגור במקום לבטל ברגע האחרון, לא היינו מגיעים לזה,״ אמר, קולו קר. ״אתה לא נראה מאוד חולה.״

״השעה חמש, סהר! כבר אמרתי לך, אנחנו סוגרים בשלוש!״ ערש קרא בחזרה. בדרך כלל השתדל שלא להרגיז את סהר, אבל דניאל עדיין היה צמוד אליו, רועד ומכוסה זיעה קרה, והוא היה צריך שהשיחה הזו תסתיים כדי שיוכל לקחת אותו משם. ״ולמקרה שלא שמת לב, למרות שהרגשתי לא טוב בתחילת הלילה, כן באתי לעזור לך!״

״אני כל כך מעריך את זה,״ אמר סהר בלגלוג. החשכה בעיניו התכווצה, מתאספת אל תוך אישוניו, ואז, לחרדתו של ערש, אותם אישונים התמקדו בדניאל. ״מה זה? ולמה הוא צמוד אליך?״

״הוא איתי,״ אמר ערש בקצרה, ומשך בעדינות את דניאל מכתפו. ״דניאל. אנחנו הולכים.״

דניאל שאף אוויר והנהן. הוא היה חיוור מאוד ועיניו היו אדומות. ערש לקח את ידו והוביל אותו אל הדלת.

רשת הצל של סהר צנחה, חוסמת את דרכם. ערש הסתובב אליו בתנועה חדה, וסהר הרים יד, טווה צל בין אצבעותיו. ״לא בלי הַשְׁכָּחָה,״ אמר, קולו קר כמו הצל האפל של הירח.

״אל תחשוב על זה אפילו!״ ערש הזדקף, ניצב איתן מול סהר, אף על פי שחרדה וזעם וחוסר אונים הציפו אותו. אמא עוד לא הספיקה לדבר עם גברת אופל, מן הסתם, וסהר היה בן למשפחת צל מיוחסת. אפילו אחרי בזבוז הצל הבלתי נתפס שהפגין קודם, הוא עדיין היה חזק מערש. והוא לא היה ידוע ביחס עדין כלפי אנושיים. ערש פסע לפנים, חוסם את דרכו של סהר. ״אמרתי לך, הוא איתי,״ חזר בקול נוקשה, ולפתע, ההשראה נחה עליו. ״ודרך אגב, אני מתפטר.״

״אתה מה?״ שאל סהר, קולו מלגלג, עיניו ברֵכות של חושך, וערש הבין שעשה טעות, שבמקום להסיח את דעתו של סהר, ההתפטרות שבאה אחרי פרץ אדרנלין ושימוש מוגזם בכוחותיו רק חיזקה את זעמו –

״סליחה? סהר, נכון? אתה הבעלים של הפאב כאן?״

ליבו של ערש צנח למשמע הקול. סהר מצמץ ופנה, ממקד את כל תשומת ליבו בדניאל. גבתו התקשתה קלות. רגליו ריחפו מעל הקרקע שוב. דניאל מצמץ וכיווץ את עיניו, מנסה להתמקד בדמות שמולו למרות התאורה הקלושה בבר. ״תיכף יגיע תורך,״ אמר סהר.

״לא, אבל זה חשוב. יש לי תלונה,״ דניאל שרבב את שפתיו. הוא הושיט את ידו וניתק את לפיתת החנק של ערש ממפרקו, ואז צעד קדימה, אל סהר. ערש הביט בו, שזוף וגבוה ומחייך וזורח כמו קרן של אור ירח, איש-לילה שבעצם תמיד היה רק אנושי ולא יותר מכך, וערש חשש באותו רגע שאיבד אותו לנצח, שדניאל לעולם לא יביט לעברו באותו אופן שוב, שלעולם לא יראה שוב את המבט הרך ניבט אליו מהעיניים החומות, את הניצוצות הזהובים שנועדו רק עבורו.

ערש חשב שהצליל של ליבו הנשבר יישמע למרחקים, יקרע לגזרים את הלילה. אבל הוא נותר קפוא, דומם, ולא היה מסוגל להשמיע הגה.

״ממש חשוך ומחניק פה,״ המשיך דניאל, ואז הביט לשמאלו. ״למה שאני לא אפתח קצת חלון? יש זריחה מהממת בחוץ.״

הבהלה שאחזה בערש הייתה כלום לעומת האימה ששינתה את כל הבעתו של סהר. ״לא!״ הוא צרח. ״ערש! תעצור אותו!״

״למה?״ שאל דניאל, שידו כבר הושטה אל סוגר החלון. ״תקשיבו, חייבים כאן קצת אוויר ואור –״

סהר צרח באימה, ואז זרק את הצל שלו על הקיר וטס דרכו כמו דורס לילי, מבלי לגעת ברצפה. הפעולה הייתה מהירה כמו שרק בן למשפחת צל מיוחסת היה מסוגל לה. הצל נסגר אחריו, לוקח איתו עוד קצת מהעלטה בבר. ערש פלט את האוויר בנשיפה מריאותיו. ברכיו היו חלשות פתאום, והוא נתמך בקיר, נשען עליו.

דניאל הסיר את ידו מסוגר החלון ופלט צחוק מהיר, מלא הקלה. ״תודה לאל. לא חשבתי שזה יעבוד,״ הודה. הוא חיכה לתגובה, וכשלא הגיעה, הביט בדאגה לכיוונו הכללי של ערש. ״היי, אתה בסדר? ערש? דבר איתי, אני לא רואה אותך –״

״כן! סליחה. כן. אני בסדר.״ ערש סגר את המרחק ביניהם. ״גם אני נבהלתי. ואו, שאני אידיוט.״ כעת, כשהצליח לנשום שוב, השעון הפנימי שלו אמר לו שהייתה עוד שעה עד הזריחה. כמובן, זה היה משני לעובדה שהבר היה בקומה מינוס אחת. אפילו סהר ידע שהחלון שדניאל הושיט אליו יד הוביל רק למחסן.

״אתה לא אידיוט. אני פשוט גאון,״ דניאל וחייך אליו חיוך רפה. ״זה היה הימור. קיוויתי שהחרדה מהזריחה משותפת לכל רוכבי הצל.״

ערש צחק. ״אתה באמת גאון.״ הוא משך את פניו של דניאל מטה אליו ונשק לו, אבל דניאל עצר אותו.

״רגע, ערש. באמת אין לנו הרבה זמן עד הזריחה,״ אמר, נימה של דחיפות בקולו. ״הדירה שלך בטוח לא תהיה מקום טוב להתחבא כשהוא יבין שעבדנו עליו ויחזור. אתה יכול ללכת לאמא שלך? אני מניח שהוא לא יודע איפה אני גר –״

״לא, לא,״ ערש לקח את ידו של דניאל. עורו היה מיוזע למרות הקרירות היחסית בבר. ״סהר נראה מאוד מפחיד, אבל יש לו אגו של חתול. הוא רותח מהר, מגיב מהר, ואם מביכים אותו הוא יעדיף להעמיד פנים שמשהו לא קרה מאשר להתמודד עם המבוכה. והוא גם בחיים לא יעז לפלוש לדירה שלי. אמא שלו תצטרך להעניש אותו אם זה יקרה, והיא מפחידה.״ הוא ליטף את עורפו של דניאל ומשך אותו שוב לנשיקה. הפעם, דניאל נענה, אבל שפתיו היו קרות מהרגיל. ״חוץ מזה, הוא לא באמת יכול לנהל את הבר בלעדיי. מחר הוא כבר יתקשר ויציע לי העלאה. אל תדאג. אני לא מתכוון לקחת אותה,״ הוסיף ערש.

״אני חושב שלא הבנתי שאתה יכול לעשות דברים כאלו,״ אמר דניאל בקול רפה.

״לסרב להעלאה? גם אני לא. זה כנראה בזכותך.״

דניאל לא השיב את החיוך. ״הוא לא ימחק את הזיכרון שלך,״ ערש הבטיח, קולו חמור. ״אמא שלי פשוט עוד לא הספיקה לדבר עם אמא שלו, אבל היא תעשה את זה.״

״התכוונתי ל… דבר הקודם שהוא עשה,״ אמר דניאל. ״מה זה היה, ערש?״

קולו היה שקט מאוד, אבל ערש בכל זאת התכווץ. ״רשמית, ׳מכת חושך׳, או ׳חושך מצרים׳.״ הוא חייך חיוך נטול הומור. ״הילדים קוראים לזה לפעמים ׳מי מפחד מהחושך׳.״

״הגיוני.״ קולו של דניאל היה קפוא, כמעט נטול רגש.

״אני מצטער,״ אמר ערש, ושמע את הדחייה בקולו. ״זה נורא. אני יודע. אני לא יכול לדמיין –״

״זה היה כמו לחוות את כל הסיוטים שלך בבת אחת,״ לחש דניאל. לפתע, נראה היה שכל כוחותיו נטשו אותו, והוא נשען כנגד הקיר, ראשו בין ידיו. ערש תפס אותו לפני שיחליק לרצפה המטונפת.

״דניאל, בוא נצא מכאן,״ ביקש. ״בוא נלך הביתה. בבקשה.״

שתיקתו של דניאל הייתה אולי הרגע הארוך ביותר בחייו של ערש. לבסוף, הוא הנהן, ונתן לערש לתמוך במשקלו. ערש נעל את הבר מאחוריהם, מתעלם מההרס והגועל. זו לא הייתה בעיה שלו עכשיו. הם שתקו עד שהגיעו לדירה שלו. הוא הוביל את דניאל אל הספה המרוטה והישנה. דניאל התיישב ונשען קדימה, מרפקיו על ברכיו, ידיו מכסות שוב את פניו.

ערש מילא כוס מים, הגיש אותה לדניאל והכריח אותו לשתות. הוא התיישב לצידו, הושיט את ידו לגעת בכתפו של דניאל, היסס, ולבסוף משך את ידו בחזרה. ״זה לא כוח שיש לכל רוכבי ורוכבות הצל,״ אמר בשקט. ״אני לא יכול לעשות את זה. לא שהייתי רוצה. דרך אגב, לנושאי אור יש משהו אפילו יותר גרוע – כמו שלנו יש צל, הכוח שלהם נקרא מנסרה, והם יכולים לשרוף אותך באור שלה…״ הוא נתן להמשך המשפט לגווע. ״סליחה, דניאל. אני סתם מברבר כי אני בלחץ. אני יודע שזאת חוויה איומה. כלומר, אני לא יודע, אבל… ראיתי מה זה עושה לאנושיים. אני שונא את זה.״ הוא נשם עמוק, והוסיף, ״אני אבין אם אתה רוצה ללכת.״

דניאל הזדקף לישיבה. עיניו היו כהות, נעדרות את ניצוצות הזהב שלהן. ״אני לא,״ אמר בשקט. ״אבל אני צריך רגע.״

ערש הנהן, קם, שם מוזיקה, והלך להכין להם ארוחת בוקר. הוא הכין טוסטים וביצים, ופתח עבור דניאל ״פאטה מורגנה״ שמצא בין עשרים הבירות שבמקרר שלו. הם אכלו בשתיקה והקשיבו למוזיקה. דניאל שתה את הבירה בלגימות ארוכות, קצובות.

״בסדר,״ אמר דניאל לבסוף, והניח את הצלחת הריקה שלו על השולחן. קולו היה יציב יותר. ״בוא לכאן.״

ערש נע קרוב יותר אליו על הספה, ודניאל הביט בו, אומד אותו מכף רגל ועד ראש, כאילו ראה אותו לראשונה. לבסוף, הוא חייך, וההקלה גרמה לראשו של ערש להסתחרר. ״ייקח לי זמן לעכל את כל זה,״ אמר דניאל. ״אבל אני אוהב אותך, ואני רוצה להיות איתך. גם אם זה אומר שיום אחד כשנעבור לגור ביחד זה יהיה בגבעתיים.״

״למה שנעשה דבר נורא כל כך?״ ערש עיווה את פניו – או לפחות ניסה, אבל גילה שהוא לא מסוגל להפסיק לחייך.

דניאל צחק. ״כי אתה צריך דירה שאפשר להחשיך אותה לחלוטין – לכל הפחות את חדר השינה, השירותים, המקלחת והמטבח – ואני צריך לפחות חדר אחד עם שני כיווני אוויר שאני אוכל לפתוח בו חלון ולנשום אוויר ואולי אפילו לקבל קצת ויטמין די ומלטונין…״

״אלוהים. אתה צודק.״ ערש קימט את מצחו. ״אנחנו נצטרך לגור בגבעתיים.״

צחוקו של דניאל הדהד בחדר. ״תחשוב על כל חנויות משקפי השמש שתוכל לעשות בהן שופינג,״ אמר דניאל

״אני חושב שאני מעדיף את הזריחה.״

דניאל צחק, וערש חייך, שמח שהוא עדיין מסוגל להצחיק אותו. הם שתקו עוד רגע, אבל השתיקה לא הייתה עוד מתוחה, אלא מלאת ציפייה ומחשבה על העתיד. ערש הרגיש את הלילה דועך בחוץ, אבל דניאל היה איתו, והם היו בטוחים מפני הבוקר.

״אתה יודע למה עצרתי להקשיב לך בטיילת בלילה שנפגשנו?״ ערש שאל.

״אה! הבנתי את זה מתישהו הערב.״ דניאל העביר יד בשׂערו השחור של ערש. ״כי ניגנתי שירים על לילה, נכון?״

ערש התמסר למגע, מתקרב אל דניאל. ״כי ניגנת שירי אהבה ללילה,״ תיקן.

דניאל קימט את מצחו, וערש המשיך. ״שמת לב שעל כל ׳נגמר לי הערב, רוצה את הלילה, שלא ייגמר לי הלילה׳, או ׳כל הלילה היינו תחת כישוף, כל הלילה גילינו סודות של הגוף׳, יש חמישה ׳שייגמר הלילה, אהובתי אל פחד, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר׳ או ׳חוזה לך ברח, חוזה לך ברח, הלילה הוא אפל כל כך׳, או ׳לילה לילה, רק את מחכה, נומי נומי, הדרך ריקה׳ –״

״אל תשכח את ׳באנו חושך לגרש׳,״ אמר דניאל, אבל עיניו נצצו שוב אל ערש במשובה.

״עכשיו אתה סתם מטריל,״ רטן ערש.

דניאל נישק את ההבעה הזועפת מעל פניו, שפתיו מלטפות את כל הזוויות בפניו של ערש, מרככות אותן. ״לא, אני מבין למה אתה מתכוון. ללילה יש שם רע לא מוצדק. אני חושב שאם עוד אנשים היו יכולים להביט בו כמו שאתה מביט, הם היו מחבבים אותו יותר.״

״הם רק צריכים לכבות את האור,״ אמר ערש, ושלח צל אל מפסק החשמל.

״לא, ערש, בחייך,״ דניאל צחק. ״אני לא רואה כלום!״

״ראייה זה אוברייטד.״

״מה לגבי לראות את החבר המהמם שלי כשאנחנו במיטה ביחד?״

״תראה, נשמע שאתה בכל מקרה די עיוור –״

המשך המשפט הפך לקריאת הפתעה משועשעת, כי דניאל הגניב את ידיו מתחת לגופו וקם מהספה בתנועה חלקה כשערש בזרועותיו. ״או, נניח, לא ליפול בדרך למיטה כשאני נושא את החבר המהמם שלי?״ דניאל שאל, ולמרות שמבטו לא היה ממוקד, ערש עדיין היה יכול לראות את ניצוצות הזהב בעיניו בחושך.

״אני אוביל אותך,״ הוא לחש על אוזנו של דניאל, וכרך את זרועותיו סביב צווארו.

הם כמעט נפלו פעמיים בדרך למיטה, ולבסוף ערש התרצה והדליק את האור במקלחת, ששביב דק ממנו חדר מתחת לדלת הסגורה ואיפשר לדניאל להביט בו. ערש היה בלתי מרוצה בעליל, כיוון שכעת, כשהיה מסוגל לראות אותו, דניאל התעקש להסיר ממנו את הבגדים לאט-לאט, כאילו רצה לגלות אותו מחדש, ללמוד להכיר שוב כל נקודה בגופו. כאילו עד כה לא הביט בערש באור הנכון – או בחושך הנכון. ערש המשיך להתלונן על העיניים האנושיות ועל הצורך המוגזם שלהן, אבל דניאל צחק והשתיק אותו, קודם בנשיקות, ואז בכך שגרם לערש לאבד זמנית את היכולת להרכיב משפטים קוהרנטיים.

שניהם יכלו לחיות עם הפשרה הזו.

בחוץ, השמש זרחה על יום חדש, אבל ערש ידע שהיא תשקע שוב.בחוץ, השמש זרחה על יום חדש, אבל ערש ידע שהיא תשקע שוב.