"פעמים שעולה בידך להמלט מההווה, על המגוחך והמדכא שבו, ואתה מפליג אל עתיד רחוק-רחוק; ואילו משתקעת אהלך בתחומו אתה תוהה – הלא הוא ההווה שברחת ממנו".

הערת המבוא הזו של ארי אִבּן זהב בפתיחת "שמים מאסו הבונים" מבשרת על תוכנו, למי שמכיר את התחושות הקשות שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשממדי ההרס והיקף השמדת היהודים בשואה התבררו.

הסיפור מתרחש במאה ה-22, בעולם הנחלק בין ה"על-אדמתיים" וה"תת-אדמתיים". בעשור האחרון של המאה העשרים, שנתיים אחרי המלחמה הגדולה החמישית, שבה חרבו כל הערים הגדולות בארצות הברית (וגם כמה קטנות יותר), בנה לעצמו המיליונר י'והן דניאל בית מתחת לאדמה. כמו כל ממציא דגול, גם דניאל ספג עלבונות ולגלוג בתחילת ימיו בביתו התת-קרקעי. אלא שעם התפתחות התעשייה ובעקבות כך התפתחות כלי ההשמדה ההמונית, חיקו אותו עשירים רבים נוספים. תוך פחות ממאה שנה עברה רוב האוכלוסייה להתגורר בערים מתחת לאדמה ו"נשארו למעלה רק דלת-העם והאיכרים, שמוכרחים עד היום להסתפק במרתפי הגנה, אם גם משוכללים". (עמ' 1)

במאה ה-21 נערכו מלחמות רבות בין העל-אדמתיים לבין התת-אדמתיים, שבסופן ניצחו כמובן התת-אדמתיים – אנשי האליטה החברתית והפוליטית ובעלי הרכוש. על העל-אדמתיים נאסר להחזיק נשק ובזמן מלחמה הם היו הראשונים שגויסו – לתפקידים פשוטים, כי הם לא יכלו להפוך לקצינים. רק מספר מוגדר מהם הורשה ללמוד באוניברסיטאות – שכולן כמובן היו תת-אדמתיות – ורוב המסיימים את הלימודים נשארו בעולם התת-אדמתי. ניסיונות מרידה של התת-אדמתיים דוכאו ביד קשה והספר נפתח בתיאור עולם מנוון ומדוכא מעל האדמה מול פריחה תרבותית וטכנולוגית בעולם שמתחת לאדמה.

הכבישים בעולם התת-אדמתי עשויים זכוכית ותנועת האנשים נעשית בעזרת גלגיליות חשמליות בגודל עדשים הצמודות לנעליהם. התזונה היא כדוריות מזון, ולבוש הוא "בגדי טראנספריה – מין חומר שקוף מעביר זיעה" (עמ' 10). מעט רחובות בערים הישנות שעל פני האדמה שופצו והם נשמרים לצורך ביקורים של תת-אדמתיים – בעיקר ילדים בסיורים לימודיים. צחוקם של המבקרים על כך שבעולם העל-אדמתי עדיין לובשים בגדי אריג, הולכים ברגל וממש לועסים אוכל מעורר עליהם את זעמם של העל-אדמתיים שנעלבו מהלעג – ולכן הביקורים נערכים בחסות הגנה משטרתית חמושה.

עם פתיחה כזו די ברור שיגיע מורד על-אדמתי שינסה לשנות את מצב אחיו הנדכאים ולפרוק את עולו של שלטון התת-אדמתיים. ומורד כזה אכן מגיע, אלא שהתיאור אינו של מרד עבדים בסגנון ספרטקוס או קטניס אוורדין. הגיבור שלנו הוא מדען ממוצא על-אדמתי שהתחנך והתברג בצמרת עולם המדע והאקדמיה התת-אדמתית.

~~~

הספר עוקב אחרי שני דורות למשפחת דניאל העל-אדמתית: אנטול ובנו י'והן. אביו של אנטול נהרג בהפגנת כורים שפוזרה על ידי המשטרה בירי בעת שהנער (בן 16 אז) למד בגימנסיה בעיר התחתית, כיוון שהוכר כמוכשר וחכם. מות אמו כעבור כשנתיים הביא אותו להחלטה "לעזוב את ארצות התרבות המתקדמת על עולמן התת-אדמתי והעל-אדמתי וללכת לארצות-המזרח הנחשלות, כביכול." לכן עבר ללמוד באוניברסיטה "שפות שמיות, בעיקר ערבית". כדי לממן את הנסיעה לחג'אז (בערב הסעודית של ימינו) אנטול דניאל גונב תכשיט יקר, ולאחר מכן מחזיר אותו לבעליו תמורת 1,500 שקלים, שאותם הוא נשבע לעצמו שיחזיר. הגניבה תתנקם בו בהמשך ותשפיע גם על גורלו של בנו י'והן.

אנטול הסתגל לחיים בחג'אז, להליכה ברגל, לבגדי הבד ולאכילה של ממש ולא לחיים על תזונה מגלולות. לאחר מכן התאהב – דרך קשרי וידיאו – בסילביה, אחותו של כומר איטלקי שהפך לחברו בריאד, שאותה נשא לאישה. אנטול וסילביה העדיפו שצאצאם הראשון יהיה זכר "והלא בימינו אלה אפשר לכל אשה ללדת בן או בת, כרצונה. (עוד לפני שלשים שנה רצו רבים בבנות, כי רק הבנים לוקחו לצבא. אולם מהזמן שגם נשים נקראות אל הדגל, ממש כמו הגברים, ביכרו הזוגות הצעירים בנים על הבנות. מחשבי קצין חישבו ומצאו, שכעבור חמישים שנה יהיו שני שלישים של העולם התרבותי זכרים וכך תחסרנה נשים למחצית הבחורים; אך משירגישו מוסדות-הספירות בסכנה, ודאי שיצא חוק בין-תרבותי לכיוון לידת הזכרים והנקבות)." (עמ' מב') לבן שנולד להם קראו י'והן, והוא גיבורו של הספר.

למרות כוונתם של הוריו לחזור לאירופה המלחמה המתמדת שם הביאה לדחיית הנסיעה שוב ושוב, וי'והן גדל בריאד. י'והן התברר כנער מבריק שגם "היו לו לנער כשרונות טלפטיים מובהקים". (עמ' נא'). כשחזרו לאירופה, י'והן הפך לחוקר מוכר ומוערך והמציא מכשיר היכול לשנות את כל העולם. אך הפוליטיקאים ואנשי הצבא מתערבים ומנצלים את ההמצאה, כפי שקורה לכל המצאה המאיימת על אלו שבידם הכוח והשליטה התקשורת.

~~~

כפי שניתן להבין, מדובר בדיסטופיה שאין בסופה "והם חיו באושר ועושר". כל טכנולוגיה חדשה מוצאת מיד את מקומה בארסנל כלי הנשק – ותקווה לא נראית באופק. האווירה משקפת את תחושת הייאוש של אחרי שתי מלחמות העולם, כשהתנפצה האמונה שהמהפכה התעשייתית תביא בעקבותיה פריחה עולמית – אמונה שנקברה עם מיליוני ההרוגים והנפגעים מהנשק להשמדה המונית שפותח וניתן לצבאות שהשתתפו במלחמות העולמיות.

תפיסות העולם המובעות בספר, הנראות מיושנות להחריד לקורא בן ימינו, היו מתקדמות לזמנו של הכותב. הנשים למשל מקבלות את התפקידים המסורתיים של גידול ילדים ודאגה לתפקוד הבית, וכמובן ממתינות שהגבר יחזר אחריהן. אלא שיש נשים באקדמיה, כולל סטודנטיות ועוזרות מחקר בתחומי המדעים המדויקים. בחברה ה"מודרנית" של התת-אדמתיים גברים כנשים מתאפרים ומשקיעים רבות בתכשיטים ותסרוקות. סילביה, אמו של י'והן, היא דמות חזקה ודעתנית – למרות היותה "רק" עקרת בית. כך גם חברתו של י'והן ללימודים (שגם שמה סילביה), המאוהבת בו. וכשי'והן אינו מתייחס לכך היא אינה נכנסת לדיכאון אלא מתקדמת בלימודי הפיזיקה.

הספר גם מבקר את ההיבריס האנושי: עם כל ההתקדמות הגדולה בבנייה ותכנון של העולם התת-אדמתי, רעידת אדמה אחת גדולה פוגעת בכללי הסדר הציבורי ומאלצת את האליטה החברתית להתמודד עם החיים שמעל האדמה.

תיאורי העולם האקדמאי והדינמיקה הפנימית שלו גרמו לי לחייך. העולם בספר קיים אולי בעתיד, אבל כשתיאור מלפני שנים רבות כל כך של התככים הפנימיים בין חוקרים ואנשי סגל היה יכול להיכתב על ידי מי שמעורב בעולם האקדמי גם היום – נראה שיש דברים שאכן מקובעים ולא משתנים.

~~~

הספר נכתב בארץ ישראל ובעברית, אלא שלא ניתן לנחש זאת כלל בזמן הקריאה. למעשה, ללא נתונים אלו, הייתי משערת שהכותב הוא אירופאי – עם העדפת מה לניחוש שהוא איטלקי – וודאי שלא יהודי! ארץ ישראל אינה נזכרת בו כלל וגם לא העם היהודי.

קורות חייו ודמותו של מחבר הספר, ארי אבן זהב, מחדדים עוד יותר תמיהה זו. ארי אִבְּן זהב (ליאו גולדשטיין בשמו המקורי) נולד בפולין במפנה המאה ה-19 (יח כסליו תר"ס, 28/11/1899). הוא גדל בבית ציוני וכבר מגיל צעיר כתב שירים בעברית. עם סיום לימודיו בתיכון נסע ללמוד באוניברסיטת לייפציג בגרמניה. הוא הפסיק את לימודיו כדי לעלות לארץ, ובהמשך קיבל תואר דוקטור בבולטימור. עם עלייתו לארץ התמנה למזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, כשנה לפני פתיחתה, ושימש בתפקיד עד שנת תש"ו (1946) – מעל 20 שנה. אבן-זהב היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר באוניברסיטה הצומחת והיה מעורב בכל ההיבטים של ראשיה – האקדמאיים כמו החברתיים. "ידועה למשל, פעילותו ביחד עם קלוזנר למנוע מש"י עגנון את קבלת פרס נובל בסוף שנות הארבעים ונסיעתו לחאלב בניסיון להעביר לארץ את כתר ארם צובא" (ויקיפדיה, מקורות לאירועים אלו שם).

אבן-זהב כתב ספרים ושירים רבים על ירושלים, ועל מצבת קברו בהר הזיתים נחקק המשפט "מצאה ירושלים את משוררה", שאמר עליו דוד ילין במבוא שכתב לספר שיריו של אבן זהב "ירושלים של מעלה".

אז מנין ההגדרה, החוזרת ונשנית בתיאורי יצירותיו, של הספר כ"רומן אוטופי"? נראה שהמקור הוא חוסר ההבחנה בין אוטופיה לדיסטופיה בראשית השימוש בשפה העברית, כפי שניכר בתיאור באנציקלופדיה תדהר: "מאורעות הדמים, הדיכוי והמלחמה דובבו את עטו לכתיבת הסיפור האוטופי 'שמים מאסו הבונים'".

כתיבתו של אבן-זהב רבה ומגוונת: שירים, ספרי נוער וספרים המתארים את אנשי ירושלים וחייהם. "שמים מאסו הבונים" נראה חריג ביותר לעומת שאר היצירות שכתב, בהיעדרם המוחלט של הציונות, היהדות וארץ-ישראל ממנו. ואולי לא רצה ארי אבן זהב לקשר את הארץ שאהב ואת האידאולוגיה שהאמין בה לספר פסימי וקודר כזה.

לא מדובר בספר המושך את העין. דפוסו צפוף וקטן יחסית למקובל היום וגם שפתו של הספר, כמו ספרים אחרים שנכתבו בשפה העברית המתחדשת, מהווה אתגר לקורא בן זמננו. עם זאת, מי שיתגבר על משוכות אלו יפגוש ספר מדע בדיוני מעניין ויופתע למצוא המצאות שחלקן כבר שגורות בימינו, כמו שיחת ועידה בווידיאו, לצד כאלו שרק מתחילות להיות נפוצות היום, כמו מדפסות תלת-ממד. זאת לצד מוצרים והמצאות שעדיין אין בידינו היום.

אם אתם נתקלים בספר, כדאי בהחלט להתמודד עם המגבלות הטכניות מחד והתוכן המדכא מאידך. תגלו ספר מושך ומעורר מחשבה, מביכורי ספרות המדע הבדיוני של החברה הציונית בארץ ישראל שלפני קום המדינה.

~~~~~~~~~~~~~

הערך על ארי אבן-זהב באנציקלופדיה תדהר.

~~~~~~~~~~~~~

שמים מאסו הבונים

ארי אִבּן זהב, הוצאת "יבנה" תל אביב, 1945

קנ"ה (=155) עמודים

תמונת הכריכה מתוך אתר findabook.co.il