2015 הייתה שנה מעניינת לאולפני מארוול וליקום הקולנועי של מארוול. ענף הסרטים הממשיך לצמוח של המותג התקשה השנה, כשחתם את השלב השני, שחוץ משני הסרטים האלה היה מצוין, עם "אוונג'רס: עידן אולטרון" הגדוש יתר על המידה ו"אנטמן" העשוי למחצה, שני סרטים שונים מאוד זה מזה שהמאפיין האחד המשותף שלהם הוא האופן החד-משמעי שבו הם מראים עד כמה מארוול לא מעוניינת לתת לנשים את מרכז הבמה בסרטים שלה – ולמעשה מפחדת מכך. בענף הטלוויזיה עלו שלושה פרויקטים מעניינים מאוד – גם אם בסופו של דבר לא מושלמים – שכולם העניקו מקום רב יותר לנשים ולמי שאינם לבנים מכפי שנראה שהסרטים אי-פעם יעשו. "הסוכנת קרטר" נתנה במה לאחת מהדמויות (וההופעות) המרתקות ביותר ביקום הקולנועי של מארוול, אם כי התכנית התקשתה למצוא משהו לעשות עם הגיבורה שלה או, עם יוצא דופן אחד, להקיף אותה בדמויות משנה מעניינות כמוה. "דרדוויל" היא ללא ספק הדבר הניסיוני ביותר – מבחינה חזותית ומבנית – שמארוול הפיקו, וכוללת את אחד הנבלים הטובים ביותר, גם אם הסדרה בכללה סובלת ממחסור בסיפור לכיד ומעניין. ועכשיו, לקראת תומה של השנה, השותפות של מארוול עם נטפליקס מביאה לא רק את תכנית הטלוויזיה הטובה ביותר עד כה, אלא יצירה שתדורג בקלות גבוה בכל רשימה של נכסי היקום הקולנועי של מארוול – "ג'סיקה ג'ונס".

ג'סיקה ג'ונס (קריסטן ריטר), גיבורת הסדרה הנושאת את שמה, המבוססת על הקומיקס של בראין מייקל בנדיס ומייקל גיידוס, היא בלשית פרטית מרבה לשתות, בעלת יצר להרס עצמי שיש לה כוח-על (שטרם הוסבר). בפרק הפיילוט ג'סיקה נשכרת למצוא נערה שנעלמה, וכאשר היא מתחקה על עקבותיה היא מגלה שהנערה נחטפה על ידי קילגרייב (דיוויד טננט), אדם בעל כוחות שליטה נפשית שהחזיק בג'סיקה, ואילץ אותה במשך חודשים להתנהג כבת זוגו ולבצע פשעים למענו, מעשה שהותיר אותה שבורה וסובלת מתסמונת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). כאשר קילגרייב מאלץ את הקרבן החדש שלו לבצע רצח מחריד על סף דלתה של ג'סיקה, ג'סיקה נשבעת לרדוף אחריו ולעצור אותו.

ברמה הבסיסית ביותר שלה, הגאונות של "ג'סיקה ג'ונס" היא שזה כל מה שהתכנית עוסקת בו. סיפור קטן, אינטימי, המכיל את עצמו, שתחומיו הם ניגוד מוחלט לסיפורים חובקי העולם ומשמידי העולמות הרגילים של היקום הקולנועי של מארוול. קילגרייב הוא נרקיסיסט שחסרים לו יכולת או, למעשה, עניין כלשהו להרוס את העולם. הוא מסכן רק אנשים שאתרע מזלם לפגוש אותו. אבל עבור אנשים אלה, הוא סיוט. באחת הסצנות אנחנו רואים אותו מצווה על אדם "תחצה את הכביש, תעמוד מול הגדר, ותישאר שם לנצח". בפעם הבאה שאנחנו רואים את האיש המסכן, שעות לאחר מכן, הוא עדיין מול הגדר, ופניו מסכה של אימה. מטרתה של ג'סיקה אינה להרוג את קילגרייב (דבר שהיא יכולה לעשות, בקלות רבה למדי, פעמים אחדות במהלך העונה) אלא להוכיח את קיום הכוח שלו וכך את חפות האנשים שמשלמים על הפשעים שהוא הורה להם לבצע – ובעיקר את חפותה של הופ שלוטמן (ארין מוריארטי), האישה הצעירה שאותה ג'סיקה נשכרה למצוא בפיילוט. רוב הסרטים והסדרות ביקום הקולנועי של מארוול מתקשים למצוא אתגר ראוי לגיבורים שלהם, אבל כאשר מה שמונח על כפות המאזניים כה אישי מצליחה "ג'סיקה ג'ונס" לעורר רגש רב יותר מאשר השמדתו כמעט של העולם ב"עידן אולטרון".[1] הרשע שקילגרייב מחולל הוא אמנם מקומי, אבל הוא מעורר אימה מהפכת קרביים. העובדה שכמעט לבטח יחמוק ללא עונש, אלא אם ג'סיקה תצליח להערים עליו, מעוררת זעם. בתום פרק הפיילוט "ג'סיקה ג'ונס" העלתה אותנו לחלוטין בחכתה – אנחנו צריכים שג'סיקה תביס את קילגרייב, באופן שבו אף סיפור אחר ביקום הקולונעי של מארוול לא הצליח לעשות.

טוב של"ג'סיקה ג'ונס" יש סיפור מלוכד כל כך, מכיוון שברמה הטכנית הוא רק לעתים רחוקות יותר מבסדר. למעשה, היא משרה תחושה שהיא מעין תמונת מראה של "דרדוויל", סדרה שעונתה הראשונה הייתה חסרת צורה והקצב שלה גרוע, אבל שרגעים בה – סצנות כמו העימות של קרן עם ווסלי, שיחותיו של מאט עם האב לנטום, או הקרב המפורסם במסדרון – נותרו חקוקים בזיכרון. אין רגעים ברמה הזו ב"ג'סיקה ג'ונס", אבל יוצרת הסרה מליסה רוזנברג והכותבים שלה הצליחו במקום ש"דרדוויל" נכשלה, ובנו את העונה שלהם בקצב מושלם, בלי להניח לסיפור לגווע לרגע אך כשהם נותנים, בעת ובעונה אחת, לצופים מרחב לנשום (בניגוד ל"דרדוויל", שהמבנה הלא מאוזן שלה הפך אותה אידאלית לצפייה בבולמוס, "ג'סיקה ג'ונס" כנראה הייתה עובדת לא פחות טוב כסדרה שבועית). גם חזותית "ג'סיקה ג'ונס" חסרה את הרהב החזותי של "דרדוויל", את המוטיבים החזותיים החוזרים של צבע ומרקם, וכמובן את כוראוגרפיית הקרבות המדהימה שלה (וזה מוצדק במידה מסוימת מכיוון שקילגרייב אינו לוחם וג'סיקה מסתמכת יותר על כוח גס מעל מיומנות, אבל בכל זאת חבל שסצנות האקשן של הסדרה כה חסרות ברק). אף אחד מחוסרים אלה אינו קריטי – שוב, הכתיבה השימושית אך הלא יוצאת מן הכלל הזו מניעה את העלילה, ועושה זאת בשלמות – אבל בשנה שבה נטפליקס שוב ושוב פרצה את גבולות היכולת של הטלוויזיה, והביאה לנו לא רק את "דרדוויל" אלא גם את Sense8, Unbreakable Kimmy Schmidt ו- Master of None, קצת מאכזב ש"ג'סיקה ג'ונס" נראית ונשמעת כל כך קונבנציונלית.

אין בכך לומר ש"ג'סיקה ג'ונס" היא אך ורק קונבנציונלית. אם לסדרה חסר סגנון משלה, היא בהחלט מפצה על כך בכך שיש לה נקודת מבט ברורה – זו של סדרה שנוצרה בידי נשים, על נשים ועבור נשים. זה ניכר בפרטים הקטנים ביותר, כמו העובדה שהתפקידים השוליים שבכמעט כל סדרה אחרת היו מגולמים כדבר מובן מאליו בידי גברים – תפקידים כמו שליח המוסר חבילה, אורח בתכנית רדיו או סוחר סמים – מגולמים בידי נשים. או בעובדה שבתפקידים של דמויות חוזרות או מתארחות רבות לוהקו שחקניות אופי בגיל העמידה כמו קרי-אן מוס, רובין ווייגרט, ג'סיקה הכט ורבקה דה מורניי. או בעובדה שמופיעות בה שלוש דמויות של נשים גאות. גם קרוב יותר ללב הסיפור הסדרה ממשיכה לתת עדיפות לדמויות של נשים ולקשרים בין נשים. הקשר העיקרי בה הוא בין ג'סיקה ואחותה המאמצת טריש (רייצ'ל טיילור), ואף על פי שלשתי הנשים יש עלילות-משנה רומנטיות – לג'סיקה עם בעל הבר הנאה לוק קייג' (מייק קולטר, שסדרת היקום הקולנועי של מארוול-נטפליקס שלו תצא בשנה הבאה); לטריש עם השוטר וויל סימפסון (וויל טרוול), עוד אחד מקרבנותיו של קילגרייב, המנסה להצטרף למלחמתה של ג׳סיקה בו – בסופו של דבר שני הגברים זוכים ליחס שולי בהשוואה לסיפור האהבה העיקרי של העונה בין שתי האחיות.[2]

וכמובן, הדבר שכולם מדברים עליו, העובדה ש"ג'סיקה ג'ונס" היא תכנית העוסקת במפורש, ללא כחל וסרק, באונס, בהתעללות ובהחלמה מהם. בקומיקס המקורי קילגרייב היה נבל-על שהשתמש בכוחו כדי לגרום לג'סיקה לבגוד באוונג'רס. הסדרה בחוכמה מעניקה לו מניע אישי יותר, וכך דוחה יותר. קילגרייב טוען שהוא מאוהב בג'סיקה, אבל למען האמת הוא רוצה שהיא תהיה רכושו, והמעשים שהוא עושה כדי לזכות בתשומת לבה – משליחת הופ כדי שתהרוס את עצמה למול עיניה, למיקום מרגל בבניין המגורים שלה, לניסיון לפגוע באנשים היקרים לה כמו טריש ולוק – מתוכננים לבודד אותה ולנצל את רגשות האשם והתיעוב העצמי שלה. הסכנה האמתית לג'סיקה במהלך העונה אינה שקילגרייב יהרוג אותה – דבר שהוא לא רוצה לעשות – אלא שהיא עלולה לאמץ את ראיית העולם הארסית שלו, להשתכנע שה"אהבה" שלו אליה אמתית, או לפחות שהיא הדבר הטוב ביותר שלו היא יכולה לקוות אחרי כל מה שהוא עשה לה ואילץ אותה לעשות. כוחו של קילגרייב הופך למטפורה לנרקיסיזם ולתחושת ה"מגיע לי" של מתעלל, הרואה אנשים אחרים רק במושגים של מה שהם יוכלו לעשות עבורו, ואינו מסוגל לזהות שהם אנשים אמתיים עם רגשות אמתיים.[3]

ככל שהדיוקן של קילגרייב כמתעלל הוא מבריק, מה שעוד יותר מבריק ב"ג'סיקה ג'ונס" הוא שקילגרייב אינו הדמות היחידה של מתעלל על המסך, ושבשונה ממנו המפלצתיות של האחרים פחות גלויה בעודם גורמים נזק עצום. מוס, למשל, משחקת את עורכת הדין רבת העוצמה ג'רי הוגארת', שעוזבת את אשתה, וונדי (ווייגרט), למען המזכירה שלה. כאשר הגירושים הופכים מרירים, הוגארת' מגייסת את עזרתו של קילגרייב כדי לגרום לאשתה להפחית את הדרישות שלה, בתוצאות נוראות וצפויות. בניגוד לקילגרייב הוגארת' אינה סוציופתית ובכל זאת כאשר היא מעומתת עם התוצאות של מעשיה, היא נסוגה לאותה הצדקה של קילגרייב. "אמרת לי לטפל בזה," היא אומרת למאהבת שלה, שנאלצה להרוג את אשתה של הוגארת' כדי להגן על עצמה. "אני לא עשיתי שום דבר. את בחרת לתפוס את זה ולרוצץ את הגולגולת שלה."

הסיפור שהתכנית מעניקה לסימפסון, שכמעט הורג את טריש על פי הוראת קילגרייב, ואז מוּנע על ידי רגשי האשם שלו להצטרף לג'סיקה במסעה נגד קילגרייב, הוא אפילו יותר מעניין. בסדרה אחרת, סימפסון עשוי היה להיות הגיבור. מעשיו תחת השפעתו של קילגרייב חמורים מספיק כדי לגרום לו להיראות מסוכן, אבל לא מסוכנים מדי מכדי להקנות לו פגיעות מושכת (במילים אחרות, הוא פוגע באנשים אחרים, אבל מעולם לא מציב את הגבריות שלו בסכנה). הוא מונע מרגש אשם על שפגע באישה, אבל זה לא מונע ממנה לפתוח בקשר רומנטי אתו. אבל בגלל שהסדרה היא סיפורן של ג'סיקה וטריש, נחישותו של סימפסון לגאול את עצמו, בעוד שהיא מובנת ואפילו מעוררת הזדהות, נראית ככופה את עצמה וכביטוי של תחושת "מגיע לי", וככל שהסדרה נמשכת הוא מעורר עוד ועוד סימני אזהרה, שכל אחד מהם בפני עצמו אפשר היה אולי להסביר ולכל אחד מהם אפשר היה לסלוח, אבל יחד הם מציירים תמונה של גבר המונע בעיקר על ידי הצורך להגן על הדימוי העצמי השברירי שלו. מובן מדוע סימפסון רוצה להתנצל בפני טריש, אבל העובדה שהוא מתעקש שהיא תאפשר לו לעשות זאת, בכך שהוא מתנחל לפני דלתה למשך שעות, מדאיגה יותר. מובן מדוע סימפסון חושב שהרקע שלו ביחידות מיוחדות הופך אותו מתאים במיוחד להתמודד עם קילגרייב, אבל העובדה שלאחר שג'סיקה סירבה לו הוא מתחיל להשמיץ אותה מאחורי גבה באוזני טריש נראית כמו טקטיקה מכוונת. מובן מדוע סימפסון לא מסכים עם ג'סיקה מה חשוב יותר – להרוג את קילגרייב או לעזור לקורבנותיו שהואשמו שלא בצדק, אבל העובדה שהוא מנסה לחבל בניסיונותיה לעשות זאת משרים את התחושה שזה נעשה יותר כדי לספק את צרכיו מאשר בניסיון לעשות את הדבר הנכון.

לקראת סוף העונה, מתברר שמה שמניע את סימפסון הוא חוסר יכולתו לקבל את העובדה ששליטתו עצמית נשללה ממנו. וזה, שוב, מובן ומעורר אהדה, אבל השיטה שלו להתמודד עם זה היא לוותר על השליטה – למדען שעשה עליו ניסויים בצבא, נתן לו תרופות שהופכות אותו למפלצת של זעם ואדרנלין. זה חשוב מכיוון שהתדמית שמתעללים רבים מקרינים – ושהשיח הציבורי סביב התעללות מאמץ לעתים קרובות – היא שהם עבדים לזעמם. זו הדרך שבה סימפסון מתרץ את מעשיו כאשר התרופות שהוא לוקח מביאות אותו לתקוף את טריש וג'סיקה. אבל האמת היא שסימפסון נתן לעצמו רשות לאבד שליטה כאשר בחר לקחת את התרופות האלה, ושהוא ממשיך לבחור בכך אפילו אחרי שראה את התוצאות ההרסנית, הכול בגלל שאינו יכול להתמודד עם העובדה שהוא עלול להיות חסר ישע בפני אנשים כמו קילגרייב – וג'סיקה.[4]

אבל מה שהופך את "ג'סיקה ג'ונס" לסדרה שכדאי לצפות בה הוא שזו אינה רק סדרה על אנשים מרתקים אך איומים. הוגארת', סימפסון וקילגרייב מתקיימים, חלקית, כדי להיות ניגוד לסיפור העיקרי של הסדרה, העוסק באנשים המנסים להתגבר על התעללות בלי שהם עצמם יהפכו למתעללים. הם נוחלים רמות שונות של הצלחה בכך – אחת הבחירות החכמות ביותר של הסדרה היא להראות מגוון רחב של שורדי התעללות, עם מנגנוני התמודדות שונים. הם נעים מטריש המגובשת (אם כי לא בהכרח יציבה), אישה הרוצה לשפר את העולם ולה לב של גיבורת-על גם אם לא ניחנה בכוח כזה; עד לשכן של ג'סיקה מלקולם (אקה דרוויל), שרוצה להמשיך להאמין בטוב לבם של אנשים אבל נאבק בהשלכות של ההשפעה של קילגרייב עליו, ובשאלה אם הוא בחר לציית להוראותיו; עד להופ, המתדרדרת לניהיליזם אחרי שקילגרייב הופך אותה למפלצת, אבל אמונתה של ג'סיקה מעודדת אותה להמשיך להילחם. וכמובן, ג'סיקה עצמה, שתגובותיה להתעללות של קילגרייב הן אמביוולנטיות מאוד וסותרות זו את זו, ולעולם לא לחלוטין טובות או רעות. היא שותה, מתנהגת באופן מסוכן, ומסרבת לקבל טיפול להפרעת הדחק הפוסט-טראומטית, אבל ההרסנות שלה מכוונת פנימה – אפילו ברגעיה האפלים ביותר היא רק לעתים נדירות מאבדת שליטה עד כדי פגיעה באחרים ללא הבחנה. ובעוד שהנחישות שלה ללחום למען קרבנותיו של קילגרייב ראויה להערכה, זו בבירור השלכה. ג'סיקה נחושה להוכיח את חפותם של קרבנותיו האחרים של קילגרייב, ולשכנע אותם שאינם אחראים למה שאולצו לעשות, מכיוון שהיא מציבה לעצמה רף גבוה מכדי שאי-פעם תוכל לסלוח לעצמה על שעשתה כמותם.

תגובתה מרובת הפנים של ג'סיקה להתעללות – שהיא רק לעתים רחוקות הרואית בלבד – היא חשובה לנוכח ההיסטוריה הקשה שיש לז'אנר גיבורי-העל עם טראומה והתעללות. מקורם של רוב גיבורי-העל, אחרי הכול, במעשי התעללות, טראומה או חילול, מהוריו של בטמן שנרצחו לנגד עיניו ועד לניסויים בבני אדם שיצרו את קפטן אמריקה. ובאותה מידה נבלים רבים הם קרבנות של התעללות וניסויים שהגיבו באלימות ובנקמנות למה שנעשה להם. לכן סיפורי גיבורי-על רבים נופלים בפח של הפיכת התעללות לפֵטיש, בדרך כלל תוך התעלמות מהסיבות המערכתיות שלה, ובאופן אפילו מטריד יותר יוצרים הבחנות לא מציאותיות בין תגובות "נכונות" ו"לא נכונות" של קרבנותיה. העובדה שג'סיקה לא מגיבה לאונס ולכך שחוללה בדרך נכונה, אך עדיין מתנהגת בגבורה ובחוסר אנוכיות, היא תזכורת חשובה שאין דרך "טובה" להגיב להתעללות, וחשוב יותר – שהתעללות אינה אמצעי להשגת מטרה, כפי שיותר מדי סיפורי גיבורי על רומזים באופן לא מפורש.[5] והעובדה שג'סיקה מתקשה למצוא דרך להתגבר על החוויות שלה בלי לאבד את עצמה להן מעניקה משקל מוסרי למילותיה כאשר היא נוזפת באחרים שעשו כך – בניגוד לסיפורי גיבורי-על אחרים, שבהם גיבורים בעלי פריבילגיות רבות מטיפים לקורבנות הלומי טראומה על הצורך להרפות מכעסם.

למעשה, אם יש נקודה בעייתית אחת עם הדרך שבה הסדרה מטפלת בג'סיקה, זה בכך שהיא אינה מרחיקה לכת מספיק בתיאור הכיעור שכמעט לבטח ינבע מהטראומה שהיא סבלה. ריטר בהחלט מוכנה, אבל נראה ש"ג'סיקה ג'ונס" קצת מפחדת להפוך אותה לאנטי-גיבורה שהיא כל הזמן אומרת לנו שהיא. למרות הרס היצר העצמי והגישה המחורבנת, ג'סיקה היא אדם רחום מאוד ולא אנוכי, שמעבירה את רוב העונה בניסיון לעזור לאנשים זרים כמעט, ואשר לעולם לא מצדיקה לגמרי את הבוז והכעס שרבות כל כך מן הדמויות מכוונות אליה. אפילו האלכוהוליזם של ג'סיקה, שנרמז אליו פעמים רבות כל כך במהלך העונה, נראה כמו תכונה שמיידעים אותנו עליה. אנחנו כל הזמן רואים אותה מורידה משקאות, אבל בשום שלב ההתמכרות לכאורה שלה לא מחבלת במסעה. (העובדה שרייטר פשוט לא נראית כמו אישה שחיה בתחתית בקבוק במשך כמעט שנה לא עוזרת.)

באופן פרדוקסלי, הסדרה ממעיטה בחשיבותם של הרגעים שבהם ג'סיקה כן עושה דברים המגדישים את הסאה. ברגע של משבר היא תוקפת וכמעט הורגת את ונדי הוגארת', אבל היא גם מצילה את חייה ברגע האחרון, ובכל מקרה ניסיון הרצח הזה מגומד אחרי מעשיה של הוגארת' עצמה בניסיון להרוג את ונדי. וחשוב מכך, מוקדם בסדרה אנחנו לומדים שהדבר שרודף את ג'סיקה יותר מכול בנוגע לזמן שבו הייתה עם קילגרייב הוא העובדה שהוא גרם לה להרוג מישהי, שיותר מאוחר מתברר שהיא אשתו של לוק. רדופה על ידי האשמה, ג'סיקה מתחילה לעקוב אחרי לוק, ולבסוף פותחת בקשר מיני אתו בלי לגלות לו על הקשר ביניהם. כאשר לוק מגלה את האמת, הוא מבטא את הגועל שלו במונחים שנראים כאילו הם מזכירים בכוונה את ההאשמות של ג'סיקה את קילגרייב בהתעללות מינית: "שכבת אתי… הנחת לי להיכנס לתוכך. נגעת בי באותן ידיים שהרגו את אשתי." ובכל זאת בשאר העונה העובדה שג'סיקה בחרה, מרצונה החופשי, לעשות את זה ללוק לא נידונה, וכולם מתנהגים כאילו הדבר שבשלו ג'סיקה צריכה לחוש אשמה היא הפעולה שבה לא יכלה לשלוט, הריגת אשתו של לוק, ולא הפעולה שבה יכלה לשלוט. בסוף העונה קלייר אפילו מעודדת את לוק לתת ליחסים שלו עם ג'סיקה הזדמנות נוספת.

קשה להתנער מהתחושה ש"ג'סיקה ג'ונס" מפחדת להניח לגיבורה שלה להיות באמת רעה ודוחה. הדברים שלכאורה הופכים אותה לאנטי-גיבורה הם למעשה תכונות מאוד מעוררות אהדה, ואין הכרה מספיקה ברעות האמתיות שהיא עושה.[6] זה חשוב במיוחד מכיוון שבעונה הבאה, קילגרייב כבר לא יעמוד לרשות הסדרה להתעלל בו. בלי הסיפור המבריק הזה, המהדהד עמוק, "ג'סיקה ג'ונס" תצטרך להסתמך יותר על הדמות שעל שמה היא קרויה, ואני לא בטוחה שיש לה מספיק אמון בה – או בנכונות הקהל לקבל אותה כדמות ראשית אפילו אם היא עושה דברים מכוערים ולא-הרואיים. אם זה יקרה עדיין תהיה לנו העונה הראשונה המבריקה הזו, והעובדה שהיא סוף-סוף מצאה סיפור רב-עוצמה, מרתק, לספר בתוך היקום הקולנועי של מארוול, אבל הייתי רוצה להאמין שבסדרה הטובה ביותר שמארוול הפיקה יש יותר חיים מסיפור אחד בלבד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

[1] למעשה, הבעיה האמתית היחידה של הנחת היסוד של הסדרה היא שהיא גורמת לשיל"ד להיראות חסרת תועלת לחלוטין. קילגרייב, כפי שאנחנו לומדים בסוף העונה, השאיר מאחוריו במשך עשרות שנים שובל של גופות וחיים מנותצים, ובכל זאת הארגון שתפקידו היה לטפל באנשים כמותו מעולם לא הבחין בקיומו. אבל בהתחשב בסלידה הגוברת שלי משיל"ד, אני נוטה לראות בזה פיצ'ר ויתר מאשר באג.

[2] התכנית גם מצטיינת במילוי סצנות הרחוב והרקע בתערובת שמייצגת את המגוון האמתי של ניו יורק, ושתיים מהדמויות העיקריות מגולמות בידי גברים שחורים, אם כי גורלן של נשים לא-לבנות פחות טוב. רק דמות נשית אחת מגולמת בידי אישה לא לבנה – קלייר טמפל (רוזריו דוסון) שנלקחה מ"דרדוויל" – והיא מופיעה בפרק אחד בלבד.

[3] טננט מעולה להפתיע בתפקיד זה, אבל קשה להתנער מההרגשה שרוזנברג ליהקה אותו כקילגרייב רק בגלל מעמדו כאייקון אהוב על גיקים, כדרך לנפץ כמה הרגלי מחשבה ארסיים של הקהילה, כמו הנטייה לסלוח להתנהגות "מגיע לי" שקועה בעצמה של דמויות גברים לבנים ולתרץ אותה.

[4]                      מאפיין חשוב אחר של עלילת-המשנה של סימפסון הוא העובדה שטריש ממשיכה לקבל את ההצגה העצמית שלו כאדם טוב שהתרופות עשו אותו למרושע. הסדרה מציבה את טריש כניגוד יציב, בריא, ליצר ההרס העצמי של ג'סיקה, מישהי שעיבדה את היסטוריית ההתעללות בה כילדה והמשיכה הלאה בעוד ג'סיקה נותרת לכודה בטראומות שלה. אבל העובדה שטריש מאמינה למניפולציות של סימפסון מרמזת שהיא פגומה ממש כמו ג'סיקה – ומזכירה לנו כמה ממאירות המניפולציות האלה.

[5] העובדה שכוחותיה של ג'סיקה אינם תוצאה של ההתעללות של קילגרייב עוזרת, אם כי העונה רומזת רמז עבה שמקורם בניסויים לא חוקיים, סוג אחר של התעללות שגם קילגרייב היה קרבן שלו.

[6] במובן מסוים, "ג'סיקה ג'ונס" היא קרבן של תזמון. בשנה אחרת, היותה ממוקדת נשים והעיסוק בנושאי טראומה והתעללות היו מהפכניים. אבל ב-2015, שנתנה לנו את "מקס הזועם: דרך הזעם", "קימי שמיט" ו-UnREAL – כולם ממוקדי נשים ונוגעים בנושאים דומים לאלה של "ג'סיקה ג'ונס" – קל יותר להבחין שהביצוע שלה, למרות שעודנו מצוין, נופל מזה של האחרים.

~~~~~~~~~~~~~~

הרשומה המקורית בבלוג של אביגיל נוסבאום.