אחת-עשרה שנים, עשרים ואחד סרטים ויקום חדש פורץ דרך שכולם מנסים לחקות, ללא הצלחה. והכול מתנקז לסרט סיום ארוך ומרגש שחיכינו לו הרבה יותר מדי זמן.

שנה חלפה מאז מלחמת האינסוף, הסרט המטורף בו ראינו סוף-סוף את כל הגיבורים של מארוול יחד על מסך אחד, אבל בו ראינו גם את מפלתם. בסוף הסרט הקודם איירון-מן נותר תקוע בחלל, קפטן אמריקה ושאר הנוקמים הובסו, ומחצית מן החיים ביקום התפוררו לאבק בנקישת האצבעות של הטיטאן ת'אנוס.

כעת, הגיע הזמן לראות סוף-סוף את ההמשך המיוחל ולגלות האם הוא עומד בציפיות.

בתחילת הסרט אנחנו רואים הנוקמים שנשארו, מרוסקים. כולם פצועים וחבולים, איבדו חברים, אהובים ובני משפחה, וכועסים זה על זה ועל עצמם. אפילו הניסיון שלהם לנקום בת'אנוס לא משפר את מצב רוחם, כי מה זה באמת משנה מה יקרה לת'אנוס, אם חצי מאוכלוסיית העולם אבדו ללא שוב?

כל אחד מן "הגיבורים הגדולים ביותר של כדור הארץ", כפי שהם כונו על ידי ניק פיורי פעם, מנסה למצוא מפלט משלו מן הזיכרונות של התבוסה והאסון. אבל הם לא באמת יכולים להימלט מן המאורעות, וכאשר מוצעת להם תכנית אחרונה נואשת לניצחון הם מתגייסים לנסות להוציא אותה לפועל.

התכנית מסוכנת מאוד – היא עלולה לעלות ביוקר לבני האדם באשר הם, וחלק מן הגיבורים עלולים לשלם מחיר אישי מכאיב מאוד. אבל טבעם של גיבורים הוא שהם לוקחים על עצמם את המשימות הקשות ומקבלים על עצמם את הסיכונים הגדולים. בעת ביצוע התכנית הם יתמודדו לא רק עם קשיים חיצוניים, אלא גם עם השדים הפנימיים הרודפים אותם וילמדו להכיר לעומק את עצמם ואת חבריהם. קווי עלילה ודמויות שהתפתחו על פני יותר מעשור מגיעים לשיא בסרט זה. וכצפוי בסרטי מארוול יש בו קרב אדירים לחיים ולמוות, הגדול ביותר שראינו אי-פעם.

סוף המשחק הוא סרט מטורף. כל סצנה בו טעונה בהרבה מאוד רגש, ודמויות מקבלות בו סגירת מעגל מושלמת. המתח הנבנה לאורך הסרט מוחשי מאוד, והפחד שהנוקמים לא יצליחו במשימתם הוא אמיתי מאוד. אבל השאלה היא אם סוף המשחק עמד בציפיות, אם הוא סיום ראוי לעשייה של שנים רבות ומיליונים רבים. לדעתי, בהחלט. מבחינתי הוא מעמיד את מלחמת האינסוף בצל.

בפן האישי העובדה שכל אחת מן הדמויות בסרט היא דמות שנקשרנו אליה לאורך כמה סרטים, הופכת את צפייה בהם נלחמים, מתייאשים וקווים לתחושה רבת-עוצמה ביותר. הקשר הזה, ההיכרות שלנו עם האישיות וההיסטוריה של הדמויות, הופכים את הפחד שלנו לגורלם לממשי. בפן הכללי קווי עלילה שהתחילו לפני עשר שנים נסגרים, ומי שעקב באדיקות אחרי כל סרט ביקום הקולנועי הזה יזכה לשלל איזכורים והקשרים. בנוסף, אם כל סרט עד עכשיו הציג כמה סצנות שיא, הסרט הזה רצוף בכל כך הרבה סצנות שיא שאין כמעט רגע לנשום. כמעט כל גיבור מקבל רגע משלו, והוא זורח כפי שמעולם לא זרח קודם.

כמובן, הסרט לא מושלם. לא חסרים חורים בעלילה המסובכת שלו, ולמרות שהסרט מנסה להסתיר את זה עם שלל בדיחות ורפרנסים, הם בולטים לעין. יש סצנות מהסרט הקודם שלא זכו להתייחסות מספקת ונשארו פתוחות ולא ברורות, מה שיוצר תחושת החמצה. יש יאמרו שהסוף מאכזב ושהקרבן של חלק מן הדמויות לא גדול מספיק. ובנוסף קפטן מארוול, שההייפ סביבה היה כל כך גדול, בקושי משתתפת בסרט.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שהסרט מנפיק סצנות מעולות בזו אחר זו, מלאות ברגש, אקשן ודרמה. הוא מספק קתרזיס מושלם שעומד במשימה לסיכום עשרים ואחד סרטים. אין ספק שמדובר בסרט הטוב ביותר לא רק של השנה, אלא של העשור.