היי, אני ליאת, (יו"ר האגודה, למי שלא מכירה או מכיר), וזה הסיפור המוזר על איך מצאתי את עצמי טסה לצ'נגדו שבסין כדי לייצג את האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה בכנס מדע בדיוני עמוס שפות, תרבויות ופנדות.

הכול התחיל כשחננאל לבנה (המזכיר של האגודה) שלח לי הודעת ווטסאפ ושאל אם אני רוצה לנסוע לסין. הסתבר שמגזין סיני בשם Science Fiction World שיצר איתנו קשר לפני כמה חודשים מעוניין להזמין נציגה או נציג של האגודה לכנס המדע הבדיוני האסייתי בנובמבר. מיד אמרתי "בטח" ואז, "רגע, אני צריכה לוודא עם אבנר" (בן זוגי).

לאחר חילופי מיילים, בירורים, תיאומים ודיונים, הייתי בדרכי לצ'נגדו בטיסה ישירה מתל אביב. כן, יש טיסה ישירה מתל אביב לעיר שבכלל שמעתי עליה לראשונה רק בכנס המדע הבדיוני והפנטסיה הבינלאומי "וורלדקון" שנערך באירלנד בקיץ שעבר, ורק בזכות העובדה שצ'נגדו הגישה הצעה לאירוח הכנס ב-2023. על הדרך, נאלצתי להתקין את אפליקציית wechat – החלופה המקומית לווטסאפ, שחסומה בדרך כלל בסין – על מנת שאוכל לתקשר גם עם הבית וגם עם האנשים שאפגוש שם.

"וורלדקון" הוא כנס המדע הבדיוני והפנטסיה הבינלאומי. בכל שנה הוא נערך בעיר אחרת בעולם, וכל קהילה מקומית שרוצה לארח אותו צריכה להגיש הצעה (מעין מכרז) שבה היא מסבירה למה כדאי לערוך את הכנס דווקא אצלם. על המיקום מצביעים באי הכנס שנתיים מראש (ב-2019, למשל, בחרנו את המיקום של וורלדקון 2021). מסורתית, רוב הוורלדקונים נערכים בארצות הברית, כך שערים מחוץ לארצות הברית צריכות להתאמץ קצת יותר כדי לשכנע את הקהל להצביע להן. וורלדקון מעולם לא התקיים בסין, כך שהסינים משקיעים מאמצים רבים בהצעה שלהם. ההזמנה לכנס המדע הבדיוני בצ'נגדו הייתה, ככל הנראה, חלק מהקמפיין שלהם.

צ'נגדו מפורסמת בעיקר כשמורת טבע מחקרית  גדולה לפנדות, וכל העיר מלאה מרצ'נדייז של פנדות מכל הסוגים, כולל פסל ענק של פנדה מטפס על בניין באחד מאזורי המסחר היותר יוקרתיים של העיר. אבל צ'נגדו מכונה גם "בירת המדע הבדיוני של סין", והמוטו של ההצעה הוא "צ'נגדו – יותר מפנדות".

נחתתי בארבע בבוקר, אחרי טיסה של 9.5 שעות (בלי שקע חשמלי!). בשדה התעופה קיבל את פני בחור סיני צעיר עייף למראה, אבל עליז ושמח, הוא העלה אותי על מונית ושלח אותי למלון. במלון קיבל את פני בחור סיני צעיר עייף למראה, אבל עליז ושמח.. במלון לא ידעו אנגלית – כמו ברוב צ'נגדו, כך גיליתי – אז הוא עזר לי לתקשר עם צוות המלון ושלח אותי לחדר.

בניין בצ'נגדו

הנוף מחדר המלון

למחרת כשהתעוררתי לפנות צהריים, כבר הוצב בלובי המלון דוכן של הכנס שאויש על ידי חבורה של צעירים וצעירות סיניים רעננים במפתיע, וכמובן עליזים ושמחים (שלא במפתיע). נרשמתי לכנס, קיבלתי את התג שלי ויצאתי לטיול שארגן הכנס עבור האורחים. זו הייתה פגישתי הראשונה עם שאר אורחי הכנס – קבוצה מגוונת מאוד של סופרים, עורכים, מוציאים לאור ומארגני כנסים משלל מדינות. בין האורחים היו מנהלים של שלושת כנסי וורלדקון העתידיים (ניו זילנד ב-2020, וושינגטון ב-2021 ושיקגו שמבקשת לארח אותו ב-2022) ובן יאלו (Ben Yalow), שהיה בחמישים וורלדקונים ויש לו היסטוריה מרשימה מאוד של פעילות בסגל של מאות כנסים. לפני שהכנס עצמו התחיל לקחו אותנו לסיור שעסק בעבר של העיר, ובעתיד שלה. מטבע הדברים התקיימו בין האורחים שיחות רבות על ארגון כנסים, בעיקר בינלאומיים. בין השאר, התנהלה שיחה מאד מעניינת על מעמד הסופר גם כחובב, וכך שהדור החדש של סופרים לאו דווקא רואים את עצמם גם כחלק מהפאנדום. יאלו סיפר על אירוע שהתרחש לפני שנים במועדון החובבים של בוסטון, כשסופר צעיר הגיע למפגש וסיפר שמכר את הספר שלו להוצאה. לאחר סבב ברכות, החלה העבודה על הפאנזין של המועדון, והסופר הצעיר לא רצה עוד להשתתף בה, "עכשיו כשהוא סופר מקצועי". בשלב זה, קם סופר המדע הבדיוני המפורסם אייזק אסימוב ממושבו בקצה החדר, מעל ערמה של דפי הפאנזין אותם הידק זה לזה, ושאל אם למישהו יש עוד עותקים של עמוד 7.

במהלך הסיור המקדים קיבלנו כל מיני מתנות: דיסקה של הכנס, שהופקה במהדורה מוגבלת עשויה מאותה סגסוגת מתכת שממנה מכינים לוויינים, תמונה רקומה של פנדות ואסופת סיפורי מדע בדיוני קצרים מסין, מתורגמים לאנגלית.

בסוף אותו יום  הוזמנו לארוחה חגיגית עם סגן ראש עיריית צ'נגדו, שנערכה סביב שולחן ענק. האורחים הושבו כך שיהיה עירוב מקסימלי בין אורחים בינלאומיים ומקומיים. אני ישבתי בין וואנג ג'ינקאנג (Wang Jinkang), אדם נחמד מאוד שתיקשר איתי בעזרת תכנת תרגום, והתברר לי שהוא אחד מסופרי המדע הבדיוני הוותיקים של סין, ורג'ינה קניו וונג (Regina Kanyu Wang), אחת מסופרות המדע הבדיוני הצעירות בסין, שדיברה אנגלית לא רעה ועזרה לי להבין איזה מהמנות חריפות מדי. היא סיפרה לי שכולם גדלו על הספרים של ג'ינקאנג, וחשבתי לעצמי שאולי לדור הנוכחי  של החובבים בישראל יהיו סופרים או סופרות שהן יוכלו לומר שהם גדלו עליהם.

למחרת התחיל האירוע שלשמו הוזמנתי: כנס המדע הבדיוני האסייתי החמישי בנושא Multiple Fantasy, Colorful Future

שורה קדמית, מימין לשמאל: ג'יימי גו (Jayme Goh), מימי מונדל (Mimi Mondale), אני.
שורה אחורית, מימין לשמאל: פאט מרפי (Pat Murphy), איילין גאן (Eileen Gunn), סוזאן פאלמר (Suzanne Palmer).

הכנס התקיים במרכז כנסים מקומי שנמצא במתחם שהיה פעם בית חרושת למטוסים. בכניסה למתחם הוצבה "שדרת הרולאפים" שבה לכל אחד ואחת מאורחי ואורחות הכנס, מקומיים ובינלאומיים, היה רולאפ עם תמונה וביוגרפיה קצרה.

אני והרולאפ שלי. התמונה שברולאפ צולמה על ידי נוראל זאבי.

לאחר מכן נכנסנו אל האולם הגדול (והקפוא) שבו התקיימו כל אירועי היום הראשון. היום החל בטקס פתיחה מלא נאומים (כולם תורגמו סימולטנית – עוד על כך בהמשך) של בכירי ממשל ועירייה על העיר ועל קידום המדע הבדיוני בצ'נגדו ובסין כולה, והקשר שלו להתפתחות מדעית וטכנולוגית. אחריו היו מספר פאנלים על קידום המדע הבדיוני הסיני והאסייתי, ולבסוף טקס הענקת פרסים, שכלל קטעי ריקוד ושירה וארך שלוש שעות (ללא תרגום סימולטני!).

טקס הפתיחה (התמונות צולמו על ידי שרה צ'ן Sara Chen)

יש לתחום המדע הבדיוני הסיני שתי גאוות גדולות בתקופה הזו. הראשונה היא "בעיית שלושת הגופים" (The Three Body Problem) של ליו סיצ'ין (Liu Cixin) שזכה בפרס ההוגו בשנת 2015, והוא הפריצה הגדולה של המדע הבדיוני הסיני לתשומת לב המערבית. האחרת היא הסרט The Wandering Earth, ע"פ סיפור קצר של ליו סיצ'ין שהוא סרט המדע הבדיוני המסחרי באורך מלא הראשון שהופק בסין. הוא אף נקנה ע"י נטפליקס להפצה בינלאומית, והוא זמין גם בארץ. שניהם זכו להתייחסויות רבות במהלך האירוע, וליו סיצ'ין אף הוזמן לנאום.

היומיים הבאים של הכנס התקיימו באולמות הקולנוע שבמרכז הכנסים. תוכניית הכנס הורכבה מכארבעים אירועים, בארבע רצועות תוכן מקבילות – בעיקר פאנלים, ומעט הרצאות. בין האירועים היו, למשל, פאנלים והרצאות בנושא "איך יפן רואה את 'בעיית שלושת הגופים'", "ממדע בדיוני לחוק ואתיקה", "תחיית המדע הבדיוני הקשה", "מדע בדיוני נשי בסין וארצות הברית", ואפילו פאנל על דוקטור הו.

אף על פי שהכנס היה קטן יחסית (כ-1,000 חובבים – לשם ההשוואה, פחות מעשירית מהמבקרים באייקון), הוזמנו אליו במימון מלא יותר משישים אורחים בינלאומיים מארבע-עשרה ארצות, ויותר משלוש מאות סופרי מדע בדיוני סיניים. כל זה התאפשר בזכות המימון של ממשלת סין. גם הכניסה לכנס הייתה בחינם, מה שהוביל לכך  שביום שבת שוטטו בכנס הרבה משפחות וילדים שבאו להתרשם. מעט מהאנשים היו מחופשים לדמויות מכל קצוות הז'אנר.

(התמונה צולמה על ידי שרה צ'ן Sara Chen)

מעבר לאירועים עצמם הכנס כלל גם מתחם תצוגות ודוכנים, שהיה מאוד מרשים.
היו תצוגות מושקעות של כריכות ספרים סיניים, תערוכת ספרים בינלאומית (שהספרים שהבאתי איכשהו לא מצאו את דרכם אליה לצערי), תערוכות שהוקדשו ל"מסע בין כוכבים" ול"מלחמת הכוכבים",  ומתחם גדול שהוקדש לסרט המדע הבדיוני הסיני The Wandering Earth שכלל חליפות חלל ואביזרים מהסרט, ואת ערכות הלגו של הרכבים מהסרט.
בהשוואה לתצוגות, מתחם הדוכנים היה פחות מרשים (במיוחד יחסית למתחמי הדוכנים באייקון). הוא היה בשולי האולם, והורכב מכשלושים שולחנות שבהם נמכרו מוצרים שונים, לא כולם רלוונטיים לז'אנר.

הכניסה למתחם התצוגות

חליפות החלל מהסרט The Wandering Earth

מתחם הדוכנים

אחד הדברים המדהימים באמת בכנס היה רב־התרבותיות שלו. בכנסים כמו וורלדקון פגשתי אנשים בעיקר מרחבי אירופה וארצות הברית, ואנחנו, האורחים הישראלים, משובצים לעיתים בפאנל ייעודי כדי לספר לכולם על הז'אנר במקום האקזוטי שבאנו ממנו (פאנל על ספרות ז'אנר ישראלית התקיים בשני הוולדקונים שהייתי בהם). כמובן, גם כשיש רק ישראלים בפאנל בוורלדקון, שפת הכנס היא אנגלית, וכולנו מדברים בה בכל הפאנלים וההרצאות. אבל בצ'נגדו, האירופאים והאמריקאים היו הזרים האקזוטיים דוברי השפה האקזוטית. למרבה השמחה והתדהמה, יכולנו ליהנות מתכני הכנס (לפחות, מחלקם) באמצעות תרגום סימולטני (!) על ידי מתרגמים שתרגמו מסינית לאנגלית, ליפנית ולקוראנית – ובחזרה, כמובן. בפאנל שנכחתי בו כל אחד מהפאנליסטים דיבר בשפתו שלו – סינית, יפנית ואנגלית – וכולם המתינו לסיום התרגום הסימולטני כדי לענות. התרגום הסימולטני הועבר במכשיר אלחוטי שכלל ערוץ לכל שפה וחולק בחינם לקהל. רק באחד האולמות היה תרגום סימולטני, כך שבעצם יכולתי ללכת רק לכרבע מהתכנים בכנס, אבל גם הם היו מעניינים מאוד, ובכלל לשבת באולם ולא לעשות כלום בכנס היה חוויה מאוד חדשה עבורי.

לכל שניים או שלושה מאיתנו, הזרים האקזוטיים, הוצמד מתנדב או מתנדבת שהיו אחראים לוודא שאנחנו יודעים איפה אנחנו אמורים להיות, לסייע לנו בכל מה שאנחנו צריכים ולתרגם במידת הצורך. המתנדבת שלי הייתה סטודנטית קטנה וחמודה בשם ריטה שבכל פעם שראתה אותי במתחם הכנס רצה אלי לוודא שאני לא צריכה משהו, ולשאול לאן אני הולכת ואם אני רוצה שהיא תצטרף. בשלב מסוים גיליתי שהמתנדבים האלו הם למעשה לא מתנדבים – רובם בכלל לא חובבי מדע בדיוני, הם סטודנטים לאנגלית שמקבלים תשלום על ליווי האורחים, ועל הדרך מתאמנים ומשפרים את האנגלית שלהם. גם סגל הכנס אינם מתנדבים – הפעילות היא חלק מהעבודה שלהם בהוצאה לאור או בממשלה.

אני וריטה

אחד מהנושאים המרכזיים בכנס היה יציאה מהשוק המקומי לשווקים גדולים יותר, ורבים מהפאנלים עם האורחים הבינלאומיים ו מהשיחות עסקו בו. באופן טבעי, הנושא הזה קרוב לליבי – מחסום השפה הוא בעיה משותפת של ישראל וסין. ולמעשה אחת המטרות העיקריות שלי בכנס הייתה לעורר עניין של עורכים ומוציאים לאור בסיפורים  של זוכי פרס גפן שתורגמו לאנגלית כחלק מפרויקט שניהלתי בשנים האחרונות. סיפרתי על פרויקט התרגום לאנשים רבים, והעברתי את הסיפורים לקריאה לחמישה מוציאים לאור ועורכים מסין, איטליה, אנגליה וארצות הברית. כולי תקווה שלפחות אחד מהם ירצה לפרסם אחד או יותר מהסיפורים.

הבעיה בסין אינה רק הפריצה לשוק הבינלאומי. במדינה קיימות כמה שפות רשמיות, וכל סופר או סופרת כותבים בדרך כלל בשפת האם שלהם.  המוציא לאור האיטלקי פרנצ'סקו ורסו דיבר הרבה על הדומיננטיות של הארצות דוברות האנגלית (במיוחד ארצות הברית) בז'אנר המדע הבדיוני ועל הצורך בקולות חדשים. בהוצאה לאור שלו הוא מקפיד לתרגם סופרים ממדינות שונות, וספרים מתורגמים נמכרים בכרך אחד יחד עם שפת המקור. במהלך הכנס השתתפתי כצופה בישיבת התנעה של  תהליך הקמת אגודה אסייתית למדע בדיוני שאחת ממטרותיה היא לגשר על הפער בין השפות השונות ביבשת. באירופה קיימת בעיה דומה – חלוקת פרס המדע הבדיוני האירופי היא אתגר בפני עצמו, והפתרון היצירתי והמוזר שהאגודה האירופאית הגיעה אליה הוא שנציגי המדינות באגודה (שניים מכל מדינה)  מגישים רשימת מועמדים ואז מקבלים שלוש דקות להציג אותם ולדבר על היצירות שהגישו. לאחר הצגת המועמדים כל הנציגים מצביעים, אף על פי שרוב הספרים כתובים בשפות שרוב הנציגים אינם דוברים. למרות השיטה הבעייתית קרולינה גומז לאגרלוף, יו"ר ארגון המדע הבדיוני האירופי, אומרת שהפרס פופולרי ובעל משמעות באירופה.

כאמור, הוזמנתי להשתתף בפגישה של האגודה האסייתית, שנמצאת בתהליכי הקמה ראשוניים ביותר. בפגישה נדונו מספר נושאים כמו שיטת החברות בארגון (איך לגייס, האם לגייס, מה משמעות החברות), האם לכל מדינה צריך להיות ועד מקומי או שיש לבחור נציגים מכל מדינה לוועד מרכזי (ואם כן, כמה, איך בוחרים אותם, מה עושים עם מדינות שאין להן ארגון מקומי או שיש להם יותר מאחד, ועוד), וכמובן – מה בעצם מטרת הארגון ומה הדרך הטובה ביותר ליישם אותה. הפגישה זו, יותר מכל דבר אחר בכנס הזה, גרמה לי להבין שחובבים הם אותם החובבים בכל מקום בעולם.

קהל מחוץ למרכז הכנסים (התמונה צולמה ע"י שרה צ'ן Sara Chen)

לאחר הכנס נשארתי עוד כיומיים בצ'נגדו, שהיא עיר מרתקת, וטיילתי עם חלק מהחובבים האחרים שהתארחו בכנס. חלקם הגדול נוסע באופן קבוע לכנסים שנערכים בארצות שונות, גם מעבר להשתתפות קבועה בוורלדקון. המפגש עם תרבויות חובבים שונות נראה לי מרתק, והחלטתי לנסות ולנסוע ליותר כנסים בארצות אחרות. למעשה, בפסח הקרוב אסע לכנס ששמעתי עליו משותפי הלוקסמבורגי לפאנל בוורלדקון האחרון.  הכנס נקרא לקס.קון והוא הכנס הלאומי של לוקסמבורג.

אם מעניין אותך לשמוע עוד על המסע שלי לסין ועל דילמות במעבר יצירות בין גבולות ושפות, בואו לאירוע שלי בכנס "עולמות" בפסח.