על הרפתקאותיהן הקודמות של ענבר ואלמוג ניתן לקרוא בסיפור "סוף טוב" שהתפרסם בהיה יהיה 2019 וכאן באתר האגודה.

"אז אתה פורש?" שאלה המראיינת ברדיו.

"עוד לא פורש, אבל…" אנחה בקעה מפיו של המרואיין, "תביני, כבר שנים המנגינות זורמות ממוחי. אני בקושי מספיק להשלים יצירה לפני שמגיעה אחת אחרת. ועכשיו, כשזה הפסיק, אני לא בטוח איך ממשיכים מכאן. איך להתמודד עם השקט הזה. אומרים לי לצאת לחופשה, לעשות דברים אחרים, לנוח, אבל אני רק רוצה לכתוב שוב תווים."

~~~~~~~~~~~

"אני לא מבין," אמר הכתב, "איך כבר עכשיו את יודעת שצפוי עיכוב בקולקציית הסתיו?"

"המעצבות והמעצבים שלנו," אמרה מנכ"לית חברת האופנה, "משהו לא זורם בעיצובים. דומים מדי לשנה הקודמת, אותם צבעים, גזרות כמעט זהות. פסלנו את כל הקו ואנחנו מנסים שוב. אני מקווה שיחזור למעצבים מגע הזהב שלהם ונדביק את הפיגור. אם העיצובים לא מוכנים, אז הכול מתעכב, רכש הבדים, התפירה, הכול. זה נראה רחוק, בכל זאת, כמעט שנה, אבל עובדים על הדברים האלה זמן רב מראש. כדי שהבגדים יהיו מוכנים בסתיו, אני צריכה את ההשראה שלהם עכשיו."

~~~~~~~~~~

'אמילי הסתירה את פניה בעיתו-' ענבר נתקעה. איפה הנו"ן הסופית על המקלדת הארורה? היא גירדה בראשה ביד שמאל ובימין עברה על האותיות ולחשה אותן לעצמה. עיניה תפסו את האות, אבל אז גילתה שזו האות ו' בה השתמשה כבר.

אנקת זעם בקעה מפיה.

"מה קרה עכשיו?" שאל אביתר, השותף המושלם שלה לדירה, ששטף את הכלים שנותרו מהבישולים לשאר השבוע.

"איפה הנו"ן הסופית?" זעקה ענבר.

"שורה עליונה מימין ליד האות ו'," קרא אביתר.

ענבר חיפשה שוב ובאמת היו שם שתי אותיות מאוד דומות, האחת מעט ארוכה מהאחרת.

"למה שמו אותן כל כך קרוב?" היא קראה. "זה מבלבל."

"משהו עם מכונות כתיבה ליידיש. לא יודע," השיב אביתר, שהמשיך לשפשף את הסיר.

"ואיך ידעת בכלל בלי להסתכל?"

"אני מקליד עיוור מאז בית ספר," אמר אביתר. "גם קוד וגם טקסט. כדאי לך גם ללמוד אם את רוצה להתחיל להקליד סיפורים."

"אני חושבת שאחזור לכתוב ביד. המקלדת הזאת הומצאה במיוחד כדי לענות אותי!" הכריזה.

"עזבי ביד, אף אחד לא כותב כבר ביד," אמר אביתר. "תמשיכי להקליד ותגלי די מהר שאת זוכרת איפה האותיות."

ענבר הקישה על הנו"ן ואמרה, "גם ככה אני כבר שבועות לא מצליחה להתקדם בסיפור הזה. זה לא ישתפר אם אני אצטרך גם לחפש את האותיות."

"ענבר, את מפגרת בעשרים שנה לפחות אחרי שאר האנושות," אמר אביתר.

"לא כולם חייבים להיות טכנולוגים!" הכריזה ענבר.

"כן כולם חייבים! אנחנו במאה העשרים ואחת, והיא לא התחילה אתמול!"

"תשמע, אני לא עד כדי כך מיושנת. אני יודעת איפה האותיות באנגלית. ואני יודעת איך מחפשים בגוגל. ואני אפילו יודעת להזמין דברים בטלפון."

פכפוך המים מהברז נפסק, ואביתר פנה אליה בגבות מורמות.

"את יודעת שהאותיות מסודרות במקלדת הזאת בדיוק כמו שהן במקלדת של הטלפון?"

"באמת?" שאלה ענבר.

"כן. נשבע לך."

"אז למה לא אמרת קודם?"

"לא חשבתי שיש מישהו שלא יודע!" הוא ענה בקול רם ופתח את הברז שוב.

היא חזרה לסיפור שלה. כבר יש לה משפט שלם, אבל עד שאיתרה את הנו"ן הסופית כבר שכחה מה התכוונה לכתוב אחריו. מה זה היה שהיא חשבה עליו לפני שעה? אה, היא נזכרה, אמילי אמורה להציץ על הבחור החתיך שנכנס לבית הקפה שישבה בו. היא הקלידה, 'והציצה בזהירות' – עכשיו כשהבינה שהאותיות מסודרות כמו בטלפון היא איתרה אותן מהר יותר – 'מעל שפתו על הצעיר הבלונדיני שישב שדכעלך' ברק אפור זינק על השולחן, חלף דרך אצבעותיה שעל המקלדת, קפץ על הקיר וחזרה על הרצפה. ענבר בקושי הספיקה לצעוק מהכאב שחלף באצבעותיה, וברק לבן קפץ עליהן, משאיר שריטה מדממת על הקמיצה השמאלית שלה, התנגש בשידה, נפל על הרצפה, התגלגל ומיהר אחרי הברק האפור שכבר רץ למקום אחר בבית.

"שייחנקו החתולים הארורים האלה," קראה ענבר.

"לא חבל? עד שהם התאקלמו פה?" שאל אביתר.

"המניאקית הקטנה שרטה אותי," אמרה ענבר והלכה לשטוף את השריטה עם מים וסבון בחדר האמבטיה. חורף הקשישה, החתולה שהיא ירשה עם הדירה מסבתה, לא שרטה כמעט בכלל עד יום מותה. למה אף אחד לא סיפר לה שגורים קטנים שורטים כל הזמן? מאז שהחתולים הגיעו הביתה שלושה שבועות קודם לכן, היא התמלאה שריטות יותר מאשר בכל ימי חייה. היא הדביקה פלסטר על האצבע הפצועה, שמה ליבה לכך שיש לחדש כבר את מלאי הפלסטרים המתדלדל במהירות, וחזרה למחשב, שם ראתה את אוסף האותיות חסר הפשר בהמשך המשפט הבודד שטרם סיימה להקליד. אין ספק שהחתולים מקלידים מהר ממנה. היא מחקה את הג'יבריש והתכוננה להמשיך. מה היא רצתה לכתוב הלאה? אמילי מציצה על שון החתיך מעבר לשפת העיתון, ואז הוא מקבל שיחת טלפון ו… היא שכחה מה רצתה לכתוב. מה זה היה?

היא אימצה את מוחה כדי לנסות להיזכר על מה חשבה כשאבדה לה הנו"ן הסופית, רגע לפני שהחתולים שעטו על המקלדת, ולא הצליחה. ולריאן, הגור האפור, שוב חלף על פני המקלדת כאילו הוא ברק בשמיים, הקיש על אותיות אקראיות, זינק על השידה, התנגש באגרטל הפרחים, ואז נחבט בקיר. האגרטל התנודד. ענבר זינקה לאחוז בו אך הוא החליק מאצבעותיה, התנפץ על הרצפה ופיזר פרחים רטובים לכל עבר.

"מה זה היה?" שאל אביתר.

ולריאן נבהל מהרעש זינק לצד השני של החדר ונעץ מבט מבוהל באגרטל השבור שתקף אותו. ענבר נהמה.

"אוי, לא…" אמר אביתר, "זה האגרטל שסבתא שלי נתנה לי מתנה כששכרתי ממך את החדר."

ענבר ניערה את רסיסי הזכוכית מכפות רגליה היחפות.

"תיזהרי," אמר אביתר, "אל תזוזי. אני אביא מטאטא…" הוא מיהר למרפסת השירות שלהם וחזר עם מטאטא, יעה וכמה סמרטוטים. ענבר ספגה בזהירות את כל המים בסמרטוט ואביתר טאטא את השברים לתוך היעה. לפני שהספיק לפנות הכול לפח צלצל פעמון הדלת.

"מי שם?" הוא שאל.

"זו אלמוג!" קראה הילדה, השכנה מלמטה. היא וענבר הצליחו לגרש בשנה הקודמת מהעולם את אָטְרוּאֶל, איש הצל המסתורי, שביקש להמאיס סיפורים על בני האדם, והפכו לחברות טובות אחרי שיתוף הפעולה המוצלח.

"אני יכולה לשחק עם הגורים?" שאלה אלמוג.

"אני לא יודע…" החל אביתר אבל ענבר קראה, "כן, בטח, בואי לשחק איתם," והוסיפה לאביתר, "עדיף שהיא תעסיק אותם לפני שהם יבואו לדרוך על הזכוכיות שעוד נשארו."

היא עדיין לא העזה לזוז ממקומה, ואביתר פתח את הדלת ביד אחת כשהיעה העמוס ברסיסים בידו השנייה. אלמוג בת התשע נכנסה פנימה ואיתה ילדה אחרת עם שיער בלונדיני חלק ועיניים שנראו מעט חתוליות.

"זאת החברה החדשה שלי, יוּלִינְקָה," אמרה אלמוג במאור פנים. "יולינקה, אלה ענבר ואביתר. אני וענבר החזרנו לפני שנה את הסוף הנכון של כל הסיפורים!"

"שלום," הכריזה יולינקה, והפנתה את תשומת ליבה לשני הגורים שרצו אליה כאילו הייתה אימם האובדת וזינקו לזרועותיה. היא הרימה את שניהם ביחד, והם התחככו בלחייה.

"אתם חמודים כל כך," אמרה יולינקה.

"הם אוהבים אותך!" התרשמה ענבר. ולריאן וקמומיל היו ידידותיים כלפי זרים, אבל לא עד כדי כך.

"כל החתולים אוהבים אותי," אמרה יולינקה וחזרה להתגפף עם הגורים. "מה אתה אומר?" שאלה את ולריאן, "שברת אגרטל? כל הכבוד!"

"איך ידעת…" החלה ענבר לשאול, ואז הבינה. הילדה ראתה את השברים ביעה שאביתר בדיוק השליך לפח. הרצפה עוד הייתה רטובה והפרחים מפוזרים עליה. לא היה קשה להסיק מה נשבר, מה עוד שהילדות אולי הספיקו לשמוע את צליל ההתנפצות מלמטה. אבל איך היא ידעה שוולריאן האשם ולא קמומיל? כנראה ניחוש טוב.

"אתן לומדות באותה כיתה?" שאלה ענבר.

"פגשתי אותה קודם בגינה בדרך מהספרייה, כשהיא האכילה חתולים בחוץ," אמרה אלמוג.

ככה היא מביאה אליהם ילדה שרק פגשה והיא לא יודעת עליה כלום? תהתה ענבר בינה לבין עצמה, אך שתי הילדות התיישבו על הספה עם הגורים וענבר החליטה לברר את הסוגיה כשיסיימו לנקות הכול. הם המשיכו לאסוף זכוכיות ולשטוף את הרצפה לצליל צחוקן של הילדות המחבקות ומנשקות את הגורים המגרגרים. לבסוף הכול היה נקי, הפרחים מצאו משכן בקנקן אחר, וענבר חשה שהיא מתמלאת יצירתיות. היה ברור לה מה אמור לקרות בסיפור שלה: אמילי מציצה על שון בזמן שהוא משוחח בטלפון. מחלקי השיחה שהיא שומעת היא מבינה שהוא משוחח עם ידיד שלה! זאת אומרת, יש גורם משותף שיכול להכיר ביניהם. כשהוא מסיים את השיחה הוא יוצא מבית הקפה, ומאחר שהיא סיימה את השתייה שלה גם היא יוצאת ואז… הוא נחטף לנגד עיניה על ידי אנשים בחליפות!

ענבר פנתה לחזור למחשב והופתעה לראות את אביתר מתיישב מולו בעצמו ומתחיל להקליד.

"אבל אמרת שאני אוכל לכתוב עם המחשב שלך!" היא אמרה.

"אני מצטער, פתאום קלטתי איך צריך להמשיך את המשחק שאנחנו תקועים איתו בעבודה כבר חודש," אמר אביתר. "אני חייב לכתוב הכול לפני שאשכח." הוא הקיש במהירות על העכבר ואז החל להקליד במהירות אדירה.

ענבר הביטה בו בתסכול, ואז הבינה שגם כך ההקלדה תהייה לה איטית מדי. המחשבות שלה טסו ובנו לה סצנות בראש ודרשו ממנה לפרוק הכול. היא הביאה את מחברת הסיפורים הגדולה שלה, פתחה בעמוד נקי והחלה לכתוב במהירות את המילים שזרמו ממוחה. אפילו כשראתה בזווית העין את קמומיל הלבנה עם הזנב בצבע קרם מטפסת על הווילון ומשאירה בו חורים לקול צחוקן של הילדות היא לא הפסיקה לכתוב.

כשהתעוררה בבוקר, ראשה דחוק הצידה בזמן שקמומיל מנמנמת בשלווה במרכז הכרית, היא חשה כאילו בילתה את הערב הקודם בנסיעה ברכבת הרים. היא מילאה עשרים או שלושים עמודים ברצף, ואפילו לא הייתה בטוחה כמה הספיקה. כשהילדות הלכו בקושי היה לה כוח להתקלח, והיא צנחה עייפה ישר למיטה. אפילו הרגליים הקטנטנות שהתהלכו עליה לא הפריעו לה להירדם.

היא עדיין חשה עייפה, אבל למרות שחפצה להמשיך ולישון היה עליה בכל זאת לקום. בשנה החולפת היא שדרגה את העסק שלה מ"ניקיון ארגזי חול של חתולים" ל"טיפול מקיף בחיות מחמד". כעת הציעה ללקוחותיה הטרודים חבילת טיפול מלאה בחיית המחמד שלהם: הוצאת כלבים לטיול, לקיחת חיית המחמד לווטרינר או למספרת החיות כשיש צורך בכך בשעות העבודה של הלקוח, קניית אוכל וחול, ניקוי כלובים של מכרסמים. היא הייתה עסוקה מתמיד בשנה הזו וחוג לקוחותיה גדל. ולריאן וקמומיל הגיעו אליה דרך העסק. אחד מלקוחותיה, שחתולתו הקשישה מתה, חשק בגורה ג'ינג'ית שראה במודעת אימוץ ושילם לענבר כדי להביא אותה מהאומנה. כשהגיעה למקום גילתה שני בחורים צעירים שהפכו את דירתם למרכז חירום לגורים נטושים. לבד מהגורה הג'ינג'ית שרצה הלקוח שלה, היו שם עוד שישה חתלתולים מייללים ורעבים לתשומת לב ושני גורי כלבים. היא התאהבה מייד בוולריאן וקמומיל, החליטה לסייע לשני הצעירים המותשים מהטיפול בכל כך הרבה גורים ואימצה אותם בעצמה, לחרדתו של אביתר שלא ציפה שהיא תחזור הביתה עם שני גורים חדשים.

"החדר שלי מחוץ לתחום!" הוא הודיע מייד. "אני לא משלם לך שכר דירה בשביל שחתולים ירבצו לי על המיטה." בתוך יומיים הוא כבר התכרבל איתם מתחת לשמיכה שלו, קנה להם חטיפים וצעצועים ושיחק איתם בחכה ובלייזר.

ענבר קמה והתארגנה. היא זרקה כמה דברים לתבנית לארוחת הבוקר, ובזמן האפייה ניקתה בזריזות את ארגז החול ואת כלי המים של החתולים, מזגה לתוכו מים טריים ומילאה את קערות האוכל שלהם בזמן שהם מתרוצצים בין רגליה ודוחפים את ראשם לתוך זרם האוכל הנשפך מהשקית לקערה. אז ישבה לאכול ובחנה את היומן שלה להיום. היא צריכה לקחת שרקן לווטרינר, לנקות שני ארגזי חול שלמרבה המזל נמצאו בדירות סמוכות ואז להספיק להוציא כלבה בצד האחר של העיר לטיול בצהריים. אחרי זה יש לה שעתיים לבלות בבית של חתול ששותפיו לדירה נסעו לחו"ל. היא לא רק תשחק איתו אלא גם תארגן את הארגז והאוכל שלו באותה הזדמנות, ותוכל גם לאכול צהריים בעצמה. היא ארזה את שארית ארוחת הבוקר בקופסת האוכל שלה למטרה הזו.

היא החנתה את הקטנוע בחצר הבניין של הלקוח, עלתה לקומה השנייה וחיפשה את המפתח של הדירה בארון החשמל כפי שתיאמה עם הלקוח מראש. הוא לא היה שם. ענבר מיהרה להתקשר ללקוח, עגור שמו.

"הלו," הוא ענה.

"הי, עגור, זו ענבר מ'שירות מחמד'. היית אמור להשאיר לי את המפתח של הדלת כדי שאני אוכל לקחת את פוצפיץ לווטרינר."

"אה, שכחתי מזה," אמר עגור, "תיכנסי, אני בבית." הוא ניתק.

ענבר צמצמה את עיניה בחשד, לחצה על הידית ונכנסה פנימה. עגור ישב מול הטלוויזיה ובהה בתצוגת אופנה.

"מה אתה עושה בבית?" שאלה ענבר.

"לקחתי יום חופשי מעבודתי."

"אז אתה לא צריך אותי היום?"

"צריך, צריך," אמר עגור, מבטו עדיין נעוץ בדוגמניות הצועדות על המסלול.

"אתה חולה?" היא שאלה תוך כדי כך שניגשה לכלוב של השרקן. סל הנשיאה שלו היה תלוי בסמוך.

"מצב רוחי רע."

"מה קרה?" שאלה ענבר, ופתחה את הכלוב של פוצפיץ.

"איני סבור שתביני," הוא אמר, וצליל קולו האומלל גרם לה להתעקש.

"נסה אותי," היא הרימה את השרקן בעדינות וליטפה אותו.

"אני עומל על ספר שירים חדש," הוא אמר, "בימות שגרה אני מסיים בית בשבוע."

היא הכניסה את פוצפיץ לסל הנשיאה. "בית אחד בשבוע שלם?"

"אני חוצב את המילים מנימי נפשי," אמר עגור. "אבל בחודש האחרון המקוש דמם, הסלע נאטם, פלגי הנפש התייבשו." נימת קולו התמלאה תקווה כשהוסיף, "ואתמול, לשעות ספורות, האור נגה, הזרם התחדש כבימי קדם ואספתי בידיי החשופות את המלים הנובעות, סיתתי אותן כהלכה ובניתי מהן את הבניין. שני בתים שלמים כתבתי אתמול בשעות ספורות."

"זה נשמע נהדר," אמרה ענבר. היא בדקה בשעונה, וראתה שעוד נותרו כמה דקות לשיחה לפני שתצטרך לצאת לכיוון מרפא השרקנים.

קולו נבל, "אבל אז הכול נגמר. המעיין יבש שוב. אין יותר מילים, ונפשי מתה."

ענבר עצרה את עצמה בכוח מלציין שמחצבת הנפש הפכה למעיין בתוך אותו התיאור.

"גם לי קרה משהו דומה אתמול," אמרה, וגבותיו התרוממו.

"גם את משוררת בסתר?" שאל.

"כותבת סיפורים קצרים," אמרה ענבר. "לא באופן קבוע. בשנה שעברה עברתי איזו חוויה שהזכירה לי סיפורים שהייתי כותבת בתיכון, וחזרתי לזה קצת. מילאתי כמה דפים בחודשים האחרונים. הם לא טובים אז לא הראיתי לאף אחד, אבל זה היה כיף. ובחודש האחרון כלום לא עלה לי בראש. היו לי כמה רעיונות אבל לא הצלחתי לכתוב אותם. אתמול השותף שלי הציע לי לנסות להקליד על המחשב שלו, וזה היה כישלון חרוץ כי אני לא אשת מחשבים דגולה, אבל פתאום חזרה לי המוזה וכתבתי אתמול סיפור שלם! שוב ביד, אבל זה עבד."

עגור חייך בסלחנות. "אז את אומרת שאולי כדאי שאנסה להשתמש במחשב הטכנולוגי עבור היצירה הפנימית?"

"מה יש לך להפסיד? לי זה נתן את ההשראה." היא נופפה לו בידה ולקחה את השרקן לווטרינר.

כשחזרה עם השרקן הבריא עגור ישב מול מחשבו העתיק, עמוד לבן של מעבד תמלילים פתוח לפניו. הוא הקליד מילה ומחק. הקליד, ומחק. לפחות היה נראה שהוא בקיא במיקום האותיות במקלדת יותר ממנה. הוא השתמש בשתי אצבעות, בעוד היא רק באחת.

"גם לי לקח זמן אתמול," היא הבטיחה לו. "תמשיך לנסות."

היא הלכה לטפל בלקוחותיה האחרים, ומאוחר יותר לאחר שאכלה צהריים והחתול ששמרה עליו נרדם על ברכיה היא שלחה לעגור מסרון ושאלה אותו מה שלום השיר.

"השדה קמל והמילים אינן פורחות," הוא השיב.

היא שלחה לו אמוטיקון של חיבוק כי חשה שהוא זקוק לו, והוסיפה, "גם לקוחה שהייתי אצלה אחריך התלוננה לי שאין לה השראה בזמן האחרון לצייר, אבל אתמול היא השלימה בישיבה אחת ציור שנסחב לה כבר חודש. אולי היה משהו באוויר, וזה יחזור."

כשכבר דילגה במעלה המדרגות בדרך הביתה, אלמוג פתחה את דלת הדירה שלה.

"ענבר!" היא קראה, "זיהיתי את הצעדים שלך. אני ויולינקה נוכל לבוא היום שוב לשחק עם הגורים?"

ענבר עצרה וראתה את יולינקה עומדת מאחורי אלמוג ובידיה ג'ינג'ר, החתול השמנמן שגר בדירה, שלמרות היותו אנטיפת כלפי זרים בכל זאת התרפק על הילדה וגרגר כל כך חזק שהצליל הגיע עד לענבר בחדר המדרגות. השתיים נהיו חברות טובות מאוד מהר, היא חשבה, בזוכרה שאלמוג סיפרה לה שפגשה את הילדה רק ביום האתמול.

"כן, בטח," אמרה ענבר. "תעלו עוד שעה כזה?"

"תודה!" הכריזה אלמוג בחיוך רחב וסגרה את הדלת.

ענבר עלתה הביתה, הדפה את הגורים הנרגשים עד שהתקלחה והחליפה בגדים מאלה שהייתה איתם במגע עם כל כך הרבה חיות אחרות, וניגשה להכין לעצמה ארוחת ערב, כשהגורים מסתובבים לרגליה ולפעמים מנסים להעפיל במעלה המכנס שלה כשהם נועצים בה את ציפורניהם הזעירות. היא נתנה להם כמה חטיפים שיתעסקו איתם בזמן שהיא אוכלת. כשכמעט סיימה נשמעה נקישה בדלת. טרם חלפה השעה. בטח לילדות לא הייתה סבלנות. היא קמה לפתוח, ושתי הילדות שעטו פנימה, והגורים במקביל דהרו מהמטבח, נחבטו ברגליה של ענבר בדרכם וזינקו שוב לידיה של יולינקה שהרימה אותם בחיוך רחב.

"וואו, את מגנט חתולים אמיתי," אמרה ענבר וסגרה את הדלת.

יולינקה התגפפה עם הגורים ואמרה לוולריאן, "חרבנת על השטיח במרפסת? כל הכבוד."

"מה?" פלטה ענבר.

"הוא אמר לי שהוא חרבן במרפסת שלכם. איפה יש מרפסת?"

"את מדברת עם החתול?" צחקה ענבר.

"אני מבינה אותם," אמרה יולינקה, והזכירה לענבר את עצמה בתור ילדה קטנה בעלת דמיון מפותח, שבטוחה שהיא מתקשרת עם חיות ושהן משדרות לה מסרים שבינם לבין המציאות לא היה דבר. שתי הילדות התיישבו על הספה ושיחקו עם הגורים. אלמוג הביאה חכה. ענבר חזרה לארוחה שלה לפני שתתקרר, אבל עוד לפני שסיימה אחז בה שוב הדחף לכתוב סיפור, והיא הביאה את המחברת כדי לכתוב תוך כדי אכילה, וכשהתרוקנה הצלחת הדפה אותה הצידה והמשיכה לכתוב כמו הייתה רוח סערה.

היא מילאה עשרים דפים עד שהילדות אמרו שלום והלכו, ורק אז נרגע הדחף המטורף שאחז בה. היא התנשמה כאילו רצה ריצת מרתון וניגשה להכין לעצמה תה עם עוגיות הלימון שלה. הטלפון שלה צפצף. מסרון מעגור.

"צדקת!" הוא כתב שם, "הספינה הפליגה מהנמל והעלתה אוצרות של ממש ברשתה, שלושה בתים יקרים מפז שנכתבו בעזרת הטכנולוגיה!"

"סחתיין," היא הקלידה, "מחכה כבר לקרוא את הספר."

הדלת נפתחה ואביתר נכנס. השעה כבר הייתה תשע בערב.

"מאוחר," ציינה ענבר, ולגמה מהתה שלה.

הוא הביט בה כולו נרגש. "לא תאמיני מה קרה," אמר. "חניתי למטה כבר בשש ואז אחז בי שוב דחף מטורף כמו אתמול לגבי המשחק, וזה אחרי יום יבש לגמרי בעבודה. ישבתי באוטו והקלדתי בלי הפסקה עד עכשיו. בחיים לא היה לי דבר כזה." הוא נכנס לחדרו, יצא בלי התיק שלו ונכנס לחדר האמבטיה. הוא יצא כמה דקות מאוחר יותר ושאל, "שמת לב שאחד החתולים חרבן על השטיחון במרפסת השירות?"

"מה?" ענבר מיהרה לשם. אכן, במרכז השטיחון הבלוי שסבתה המנוחה קנתה עוד לפני שענבר נולדה התנוססה כיכר חומה קטנה ורכה למראה שצחנתה כבר מילאה את המרפסת הקטנה.

"טוב, הזדמנות לזרוק את הדבר המתפורר הזה," אמר אביתר מאחוריה.

"איך היא ידעה?" שאלה ענבר.

"מי?"

"יולינקה. החברה החדשה של אלמוג. הן שוב עלו לשחק עם הגורים והיא אמרה לי שוולריאן אמר לה שהוא חרבן על השטיחון במרפסת. היא אפילו לא ידעה שיש מרפסת."

"אולי מריחים את זה עד הדירה של אלמוג," הציע אביתר, התכופף, וגלגל את השטיחון עם החבילה בתוכו.

למחרת כשהתעוררה גילתה בטלפון שלה הודעת ביטול של הלקוחה הראשונה לאותו היום, בגלל מחלה של ספר הכלבים. היא תתאם בהמשך מועד חדש. אביתר כבר יצא לעבודה מוקדם כהרגלו, וענבר התארגנה בעצלתיים ופתחה את הטלוויזיה על תוכנית בוקר אקראית שתתנגן ברקע כשהיא מכינה ארוחת בוקר מושקעת מהרגיל. היא האזינה בחצי אוזן תוך כדי הכנת תערובת למאפינס בטטה כשדיברו על הסינגל החדש של דוגמנית כלשהי שפצחה בקריירת שירה. כשעברו לדבר על אילוף כלבים, תחום ששקלה ללמוד באופן מקצועי כדי להרחיב את שירותי העסק שלה, היא הקשיבה ביתר תשומת לב, תוך מילוי תבנית השקעים בתערובת המוכנה. לאחר שהכניסה את התבנית לתנור החם שטפה היטב את כל הכלים, וכשהייתה באמצע ניקיון השיש אמרה המנחה, "ועכשיו נדבר על תופעה מסתמנת, מחסום כתיבה כללי עולמי."

המטלית נפלה מידיה של ענבר, והיא מיהרה לטלוויזיה והביטה בה בריכוז, הרבה יותר מדי מקרוב. מסתבר שכבר חודש יש דיבורים ברשתות החברתיות, אליהן ענבר סירבה להירשם, על כך שכותבים ברחבי העולם חווים מחסום כתיבה משותף. באולפן ישבה סופרת ידועה וסיפרה על כך שכבר חודש אין לה רעיונות חדשים.

"זה קורה לפעמים," היא ענתה לשאלת המנחה, "פעם היה לי מחסום כתיבה של שנה וחצי, אז לא דאגתי בגלל כמה ימים של יובש. אבל בהדרגה הבנתי שיש כאן משהו מעבר לכתיבה האישית שלי. סופרות וסופרים אמריקאים החלו לצייץ בטוויטר על מחסום כתיבה ושנגמרו להם כל הרעיונות. סופרת אחת כתבה על זה ופתאום המונים מגיבים לה, גם ההיא, גם אצלו, זו נתקעה בספר החדש, זה לא יודע איך לסיים את המחזה. וכמה ימים אחרי זה ראיתי שגם ציירים ופסלים וכותבי בדיחות בטלוויזיה, כולם מתלוננים על אותו דבר. כל היוצרים."

"אבל יש עדיין תוכניות אירוח מצחיקות," אמרה המנחה.

"מאוד קשה להם," אמרה הסופרת. "הם מספרים שהם מתאמצים נורא כדי להפיק את הבדיחות, ואם לא היו מחויבים לזה בחוזה והיה דדליין הם לא היו מצליחים. והם לא אוהבים את התוצאה. וגם הצופים מתלוננים שלא מצחיק."

והמנחה נזכרה בשף שאירחה יומיים קודם שהתלונן שקשה לו לאלתר לאחרונה מאכלים חדשים. והסופרת הזכירה קופירייטר בתעשיית הפרסום שרואיין לעיתון ואמר שהוא שוקל לפרוש כי חש שמיצה את המקצוע ואין לו יותר רעיונות חדשניים להציע ללקוחותיו.

"כנראה יש משהו באוויר," אמרה המנחה ושתיהן צחקו.

ענבר הוסיפה לעמוד מול הטלוויזיה מהורהרת עד שריח של עשן החזיר אותה למציאות.

"המאפינס!" היא קראה ורצה למטבח. מאוחר מדי. הם כבר היו שרופים בחלקם העליון.

לאחר ארוחה של חצאי מאפינס יבשים אך טעימים היא לקחה את החתולים שלה עצמה לווטרינרית, לקבל את החיסון הראשון שלהם. הווטרינרית התפעלה מהגורים החמודים, בדקה, חיסנה ואמרה לענבר שייתכן שהם יהיו עייפים מן הרגיל ביום יומיים הקרובים.

"זו תהיה ברכה!" אמרה ענבר, ולקחה את השניים הביתה.

כשחזרה מביקורי הלקוחות של היום, מצאה את שני הגורים מכורבלים על הספה זה עם זה, שקועים בשינה עמוקה. החיסון עשה את הלא יאומן וגרם להם לנוח. ליתר ביטחון עשתה סריקה מהירה בבית ולשם שינוי לא מצאה שום נזקים. אף חתול לא עשה את צרכיו מחוץ לארגז. כל חפצי הזכוכית והקרמיקה היו שלמים. אף גליל נייר טואלט לא התפורר באופן מסתורי והתפזר ברחבי החדר. אני חייבת לחסן אותם כל יום, היא אמרה לעצמה והלכה למטבח כדי לתכנן את ארוחת הערב. נקישה בדלת עצרה אותה, והיא הלכה לפתוח.

אלמוג ויולינקה עמדו בפתח בחיוכים גדולים.

"הי," אמרה ענבר.

"אפשר גם היום לשחק עם הגורים?" שאלה אלמוג.

"הם קיבלו חיסון והם ישנים," אמרה ענבר.

"אבל אני באתי, הם יתעוררו," אמרה יולינקה, חלפה על פני ענבר כאילו זה הבית שלה ונכנסה לסלון. ענבר הביטה בה בפה פעור, ובקושי שמה לב שאלמוג סגרה את הדלת אחריה. לפני שהחליטה מה לומר, יולינקה ניגשה אל הגורים הישנים.

"הם באמת מותשים," אמרה, התיישבה לידם וליטפה אותם בעדינות. קמומיל הרימה את ראשה ונעצה בה מבט עייף.

"לא עשיתם היום כלום?" שאלה יולינקה. קמומיל הניחה לראשה לצנוח ועיניה נעצמו.

יולינקה הפנתה מבט מודאג לענבר. "הם לא הזיקו היום?" שאלה.

"למרבה השמחה, לא," אמרה ענבר. "הם עייפים מהחיסון."

"למה נתת להם את הדבר הזה?" שאלה יולינקה.

"כדי שלא יהיו חולים במחלות איומות של גורים," אמרה ענבר. "ואיך ידעת אתמול שאחד הגורים חירבן במרפסת שלנו?"

"ולריאן אמר לי," אמרה יולינקה. "הוא שלח לי תמונה של מה שהוא עשה וראיתי שזה כמו מרפסת."

"מה?" ענבר פסעה קדימה. "תגידי, ילדה, מאיפה את בכלל? מהשכונה פה?"

"לא, אני לא מפה," אמרה יולינקה. "אני מסתובבת בכל מיני מקומות."

"עכשיו היא ישנה אצלי," אמרה אלמוג. "אמא ואמא הסכימו שהיא תתארח אצלנו כמה ימים."

"אין לך בית?" התפלאה ענבר.

"יש לי, אבל הוא רחוק," אמרה יולינקה. "ואני לא מגיעה אליו הרבה כי יש לי עבודה חשובה מאוד, שכבר חודש אני לא מצליחה לעשות, ורק בימים האחרונים אני מצליחה פה בזכות החתולים שלך כי הם קטנים ומזיקים, אבל היום הם ישנים ו…" היא השתתקה.

ענבר התאמצה להבין. "חודש?" שאלה, "כמו מחסומי הכתיבה שיש לכולם? גם לך יש כזה?"

"כן!" זעקה יולינקה, "בדיוק זה. כבר חודש יש מחסום יצירה גדול על כל העולם. אני והאחרות, אנחנו מנסות להביא את היצירה אבל משהו לוקח אותה! ורק פה עם החתולים שלך הצלחתי, לפחות בתחומי העיר הזאת. זו בעיה כשיש לי לתעל את התוהו של רק שני חתולים."

"מה?"

אלמוג התיישבה על הספה מצידם האחר של החתלתולים הישנים וליטפה אותם בעדינות.

"אני אסביר לה," היא אמרה ליולינקה.

"אבל היא לא תבין. היא מבוגרת," אמרה יולינקה.

"היא תבין," אמרה אלמוג, והפנתה את פניה לענבר.

"יולינקה היא פיית חתולים," אמרה. "והיא יכולה לשאוב את כל הנזק והמהומה שחתולים גורמים ולהפוך את זה להשראה. היא ניסתה עם ג'ינג'ר אבל הוא שמן ועצלן ורק ישן כל היום. הגורים שלך מספקים לה את מה שהיא צריכה."

"פיית חתולים שמביאה השראה?" שאלה ענבר. "איך את יודעת?" בעבר ענבר לא הייתה מאמינה לזה, אבל לפני שנה היא ואלמוג הרי גירשו מהעולם את אָטְרוּאֶל, איש הערפל ששינה את סופם של כל הסיפורים כך שלא היה כיף יותר לקרוא אותם, כנקמה על כך שאיש לא חיבב את הכתיבה שלו. הרעיון של פיית חתולים נראה לה הגיוני הרבה יותר ממנו.

"היא סיפרה לי," אמרה אלמוג.

"את מוזה?" שאלה ענבר.

"יש שקוראים לנו ככה," אמרה יולינקה. "אבל לא, אנחנו לא המוזות מהסיפורים. אנחנו ממירות את התוהו ובוהו שיוצרים החתולים להשראה לאנשים. אבל בחודש האחרון הכול נעצר. משהו שואב את מה שאנחנו מפיקות. וגם את מה שיש לאנשים מתוך עצמם בלעדינו הוא שואב. ואני לא יודעת מה ומי. רק פה אצלך עם החתולים שלך הצלחתי. אני לא יודעת במה הם שונים משאר החתולים, אבל כאן אני סוף סוף יכולה למלא את ייעודי בלי שגוזלים את מה שאני מפיקה! מחר הם כבר יתאוששו?"

"בגלל זה הייתה לי השראה בימים האחרונים?" שאלה ענבר. "כי היית פה ותיעלת את כל המהומה שהחתולים יוצרים?"

יולינקה חייכה. "כן, וזה היה נהדר. הרגשתי איך ההשראה מגיעה אלייך ואל יוצרים אחרים בסביבה שהיו כל כך זקוקים לה, והשתמשו בה כדי להביא שמחה ועניין לעולם."

"מכל העולם רק פה את מצליחה? עם שני הגורים האקראיים שלי?"

"כן."

ענבר נזכרה שוב באטרואל. תחושה מטרידה תקפה אותה, כאילו מישהו עוקב אחריה בסתר, בלי שהיא יודעת, ורק מותיר בה את ההרגשה שנועצים בה מבט. היא הסתכלה לתוך עיניה של אלמוג. "מה אם אלה לא החתולים?" שאלה. "אולי זה אנחנו? את זוכרת מה עשינו ביחד בשנה שעברה?"

"שברנו את הכישוף של הערפל הזה," אמרה אלמוג.

"וזה חיסן אותנו מפניו. את זוכרת?" שאלה ענבר. "ואם פה זה המקום היחיד שיולינקה מצליחה לעבוד בו, אולי החיסון הזה עדיין פעיל."

"מי? אתן יודעות מי עושה את זה?" שאלה יולינקה.

הבעה ערמומית עלתה על פניה של אלמוג. "איפה המחשב שלך?"

"לא שלי, הוא של אביתר. והוא לקח אותו לעבודה."

אלמוג הוציאה את הטלפון החדש שלה. "תני לי רגע לגגל," אמרה, ושקעה במסך, מתקתקת עליו במהירות.

"אז אתמול ושלשום ההשראה חזרה לעולם בזמן שהיית פה ושיחקת עם החתולים?" שאלה ענבר.

"רק פה בעיר," אמרה יולינקה. "בדרך כלל יש לי חתולים רבים לעבוד איתם, אבל עכשיו רק שניים, וזה לא מספיק לקנה מידה גדול. וגם כל האחרות כמוני מושבתות."

היא המשיכה ללטף את החתולים המותשים שפיהקו אחד אחרי השני, והתכרבלו להם מחדש.

"אחרות?" שאלה ענבר. "כמה אתן?"

"הרבה," אמרה יולינקה. "מסתובבות בעולם וממירות אנרגיה אחת לאחרת. איני מכירה את כולן."

"ומאיפה אתן באות?"

"מפה. מאז ומעולם היינו פה, ועזרנו לנשים וגברים למצוא השראה ליצירה. זה מה שעשינו מאז שחר הזיכרון עד עתה. פגשתי לאחרונה כמה מאחיותיי ומכולן נגנבת אנרגיית החַיוֹת."

"וכשאתן מתעלות אנרגיה, היא נגנבת? ומה אם תפסיקו?"

"אבל הוא לא גונב רק מאיתנו. הוא גונב גם מהאנשים. לאנשים יש ניצוץ יצירה משל עצמם, ואנחנו רק מוסיפות עליו. אבל הוא גונב גם את זה, את מה שהאנשים מביאים מתוך עצמם."

"אבל אולי זה לא יספיק לו, והוא יתייאש," הציעה ענבר.

"אין סיכוי!" הכריזה אלמוג, והפנתה אליהן את מסך הטלפון. "מצאתי את הפושע. יש איש אחד שמפרסם דברים שהוא כותב באינטרנט. היחיד בחודש האחרון. מפרסם כל יום סיפור חדש. והוא משוויץ בכל אחד שהוא היחיד שמפרסם."

ענבר לקחה ממנה את הטלפון וראתה בלוג בשם "הסופר היחיד שנותר".

"הוא יודע," אמרה. היא נכנסה לסיפור הראשון שברשימה והחלה לקרוא.

אלמוג המשיכה, "הוא גונב לכולם את ההשראה כדי שלאחרים לא יישאר. אם יולינקה והחברות שלה יפסיקו להמיר אנרגיית תוהו להשראה, זה יהיה טוב מאוד מבחינתו. זה מה שהוא רוצה להשיג, שהן יתייאשו ויפסיקו."

ענבר קראה במהירות את הסיפור. מעולם לא דמיינה שאפשר לכתוב גרוע כל כך. אולי הייתה לאיש השראה, אבל כישרון? זה לא היה לו כלל. בהקלה הגיעה לסוף הסיפור הקצר וגילתה את החתימה, "היחיד שכותב".

"מעניין איך מגיעים אליו," תהתה. הרגשה רעה תקפה אותה. זה הוא, ידעה. אטרואל. איש הערפל שבשנה שעברה שינה את סופם של כל הסיפורים כנקמה על שכתיבתו נדחתה. הוא חזר והחליט לשנות את חוקי המשחק. אם האנושות לא רוצה את הכתיבה שלו, הוא יהיה הכותב היחיד.

"הוא פרסם כתובת למכתבי מעריצים. בדף יצירת קשר," אמרה אלמוג.

"מעריצים? בכלל לא עף על עצמו, אה?" אמרה ענבר. היא פתחה את התפריט על שלושת הקווים בצד ולחצה על "יצירת קשר". אכן, כפי שאמרה אלמוג, הייתה שם כותרת "כתובת למעריצי האהובים" ואז אפילו לא תיבת דואר, אלא כתובת של בית בעיר הסמוכה.

"זה לא רחוק מפה," אמרה ענבר. "בואו ניקח מונית וניסע לשם. נתעמת איתו. נכריח אותו להפסיק את מה שהוא עושה."

עיניה של יולינקה זהרו והיא חייכה. "נוכל להשיב את הדברים לתקנם?"

"כמו שעשינו בשנה שעברה!" הכריזה אלמוג, שוכחת עד כמה פחדה מאטרואל בזמנו.

ענבר לקחה את הטלפון שלה כדי להזמין מונית, אך צליל המפתח בדלת שינה את דעתה. אביתר נכנס הביתה.

"מהר, אביתר," אמרה ענבר. "אנחנו צריכות טרמפ!"

"כולכן?" שאל אביתר.

"זה יעזור לך בעבודה!"

ענבר התישבה בכיסא הנוסע ליד אביתר, ושתי הילדות חגרו את עצמן בכיסא האחורי.

"את בטוחה שכריות מתאימות בתור בוסטר?" תהה אביתר.

ענבר העיפה מבט לאחור. "אה… כן?" קיוותה.

"ההורים שלהן הסכימו שהן יבואו איתנו?" המשיך אביתר לשאול.

"כן, בטח," אמרה אלמוג בביטחון עצמי רב. "שאלתי את אמא אם אני יכולה לצאת לסיבוב עם ענבר והיא אמרה שכן."

"היא הבינה שזה לסיבוב במכונית?"

"באאארור."

המכונית יצאה לדרך לפי הוראות של תוכנת ניווט מהטלפון של אביתר.

"ומה איתך, יולינקה?" שאל אביתר. "ההורים שלך הסכימו?"

"אני מתארחת אצל אלמוג, אז מה שאמא שלה מסכימה טוב גם בשבילי," אמרה יולינקה.

"למה את מתארחת אצלה?"

"ההורים שלי בחו"ל," אמרה יולינקה.

"אולי תשאלי אותם בכל זאת?" הציע אביתר. "שלא יאשימו אותי בחטיפה."

"הם בטרק בבהוטן," אמרה יולינקה. "אין שם קליטה."

"בהוטן?"

"הם חיכו לטיול הזה שנים."

אביתר נאנח ולחץ על הגז. "אם אני מקבל קנס, אני שולח את החשבון להורים שלך בבהוטן."

"איפה זה בהוטן?" שאלה אלמוג.

יולינקה השיבה, "ליד סין. יש שם עדיין מלך."

האישה שבטלפון הובילה אותם לרחוב הולנדי של בתים נמוכי קומה מוקפים בגינות ירק בקצה העיר הסמוכה, וליד האחרון בשורה, שמעבר לו יש רק שדות, הכריזה סוף סוף: "הגעת ליעד".

"ברור שהאמן המיוסר יגור הכי בקצה," אמרה ענבר. אביתר החנה את המכונית בסמוך לגדר הבית.

"איך מי שגר פה קשור ליובש בעבודה שלי?" שאל אביתר.

"אם זה היצור שסיפרתי לך עליו, הוא קשור ליובש של כולם," אמרה ענבר ויצאה מהמכונית.

השלט על דלת העץ הנושנה בישר שכאן גר "הסופר היחיד בעולם". ענבר הרימה את ידה לנקוש, אך אלמוג שאלה, "מה זה תור לחתימות?"

ענבר הפנתה את ראשה וראתה באמצע גינת הפרא המקיפה את הבית, שטח שבורא מעשבים שוטים, ורוצף באבנים ירושלמיות במסלול שהתפתל כנחש מאמצע שביל הכניסה עד לרחבה שעליה שולחן גינה מפלסטיק וכיסא. בתחילת השביל נקבע שלט שנכתב בו, "התור לחתימות מתחיל כאן".

"איך הוא עף על עצמו," מלמלה ענבר והבטיחה לאלמוג להסביר לה אחר כך. היא נקשה בדלת.

"תראי, חוט לפעמון," קראה אלמוג בשמחה, שלחה את ידה ומשכה בכל כוחה. צלצול פעמונים החריד את האוויר וענבר קפצה במקומה.

"מי בדלת?" קרא קול גברי מצידו הרחוק של הבית הקטן.

"מעריצים!" צעקה ענבר.

"אני בא!" קרא האיש, וכעבור רגע פתח את הדלת.

ענבר ציפתה לראות את דמות הערפל הכהה והמסתורית שזכרה מהשנה הקודמת, אך בפתח עמד איש רגיל למראה, כהה עיניים, בגובה של אביתר, נאה מאוד ועם שיער כל כך שחור עד שנראה צבוע. לרגע תהתה אם קלעה נכון לזהותו, אך כשדיבר לא היה בה ספק.

"ענבר!" אמר. הוא הנמיך את מבטו והוסיף, "וגם הילדה. ועוד ילדה." הוא הרים את מבטו שוב ואמר, "וגם גבר. מה אתם רוצים?"

"את ההשראה שלנו בחזרה!" אמרה ענבר.

הוא התמם, "למה את חושבת שאני עשיתי את זה?"

"הסופר היחיד בעולם?"

"היחיד שעדיין כותב כפי הנראה. אבל זה לא אומר שאני אשם בזה שכולם איבדו את החשק ליצור מאז שהתחלתי לפרסם את היצירות שלי. הם מבינים שאין טעם אפילו לנסות להתחרות בי."

אלמוג קראה מייד, "אף אחד לא ירצה אפילו להתחרות בך. קראתי את הסיפורים שלך בדרך. הם מחורבנים!"

אטרואל נעץ בה מבט נורא וסומק עלה בלחייו. רעיון עלה בדעתה של ענבר. אולי תצליח להפיס אותו בדיבורים. אחרי הכול, בשנה הקודמת הם כן שוחחו, ואמנם השיחה איתו אז נועדה לתת לאלמוג זמן לגייס את הילדים לפעולה, אך היא כן הצליחה להגיע איתו להבנה כלשהי. שווה לנסות.

"עזוב, היא רק ילדה, לא מבינה עדיין," אמרה ענבר.

אלמוג החלה למחות, אך ענבר הניחה יד על כתפה, לסמן לה שהיא מסיחה את דעתו של האיש. אטרואל חזר להביט בה.

"היא מחפשת סיפורי הרפתקאות," אמרה ענבר. "הסיפורים שלך רגישים ובוגרים יותר."

הוא חייך.

"אנחנו יכולים להיכנס?" שאלה ענבר. "טיפשי לעמוד פה בדלת."

"בוודאי," אמר אטרואל, וזז לאחור כדי שיוכלו להיכנס. הוא סגר את הדלת אחריהם. אלמוג ויולינקה התלחשו ביניהן. ענבר ראתה שהם בסטודיו גדול, שבו היו בערבוביה פינת ישיבה, פינת עבודה עם מחשב ומדפסת, ובחלקו השמאלי של החלל מטבח שחור יוקרתי למראה וכל כך מצוחצח שנראה כאילו לא נעשה בו כלל שימוש. דלת אחורית הובילה לגינה, ודלת סגורה נוספת לשאר הבית. גיבוב תמונות סר טעם, סגנון או מכנה משותף עיטר את הקירות. בפינת הישיבה היה גם עציץ פלסטיק. הילדות סיימו להתלחש. יולינקה הפנתה את תשומת ליבה לעציץ, פנתה להסתכל במטבח, וסיימה את הסיבוב בפינת העבודה, שם נעצה במחשב מבט חשדני.

אביתר אמר לתוך אוזנה, "ענבר, זה היצור שסיפרת לי עליו? הוא נראה די אנושי. לא כמו ערפל."

ענבר אמרה, "הוא אמר לי בשנה שעברה שהוא יכול להיראות אנושי. היה לו קשה בגלל הכישוף שהוא הטיל על כל העולם."

"את רואה?" אמר אטרואל, "זה רק מוכיח שזו לא אשמתי. הנה, אני שומר ללא קושי על צורה אנושית. מול עינייך."

יולינקה, שעדיין בהתה במחשב, שאלה, "עוד מישהו גר בבית?"

"לא, רק אני. למרות שאשמח לחברה," אמר אטרואל. "אומנים כמותי לא חייבים לחיות בדד."

"אז ברור שאתה כישפת את הבית," אמרה יולינקה. "ההשראה זורמת לכאן. אני מרגישה אותה. היא חזקה במיוחד כאן ליד המחשב, אבל היא נוכחת פה בכל מקום, השראה של אנשים רבים."

אטרואל הסמיק שוב. "איך את יודעת, ילדה?"

יולינקה פנתה בחזרה אליהם והודיעה, "אני פיית חתולים שהופכת את אנרגיית ההרס שלהם להשראה, ומוסיפה לאנשים על מה שבא מתוכם." היא הוסיפה בטון חרישי ומאיים,  "אבל אתה גוזל את כל עמלי."

"מעולם לא שמעתי על שכמותך!" הכריז אטרואל.

"גם אני לא שמעתי על שכמותך," החזירה יולינקה ועיניה זהרו.

ענבר נעה כדי לחצוץ ביניהם לפני שיתפתח עימות. "אז אתה כן אחראי למה שקורה?"

"ובכן, כן," הודה אטרואל. "אני מושך אלי את כל אנרגיית היצירה של העולם. אבל זה כישוף הרבה יותר פשוט מזה של שנה שעברה, כי במקום לכשף את כל העולם, כישפתי רק את עצמי. חבל שלא חשבתי עליו כבר בשנה שעברה כשכעסתי ורציתי להעניש את כולם שלא קיבלו את סיפוריי. הכישוף הזה הרבה יותר טוב. כך אני היחיד שאכתוב סיפורים, ולא תהייה לאנושות ברירה אלא לקבל אותם! כי הם יהיו היחידים!" הוא שוב חייך, מרוצה בעליל מעצמו על עורמתו.

"אף אחד בחיים לא יקבל –" החלה אלמוג, אבל ענבר היסתה אותה. היא לא רצתה להרגיז את אטרואל, אלא לדבר על ליבו. לרווחתה יולינקה סימנה לאלמוג לשמור מרחק ואלמוג התקרבה לדלת, מקום ממנו תוכל להימלט בקלות.

"תשמע," אמרה ענבר מייד כדי שאטרואל יישאר ממוקד בה, "אני מבינה שאתה רוצה שכולם יקראו את מה שאתה כותב, אבל אתה לא חושב שזה קצת מוגזם לייבש את כל שאר שוכני כדור הארץ?"

"כן," הוסיף אביתר, שאומנם נראה מבולבל מהסיטואציה אך התמודד היטב, "אתה אפילו לא ממקד את זה רק לסופרים. אתה שואב את היצירה גם מתחומים שאין לך עניין בהם. אנשים לא מצליחים לכתוב קוד נורמלי בעבודה שלי בחודש האחרון." הוא הצביע על המחשב, "אתה משתמש בקוד שאנשים כתבו. אם תמשיך לגנוב להם את היצירתיות, לא יהיו שדרוגים לתוכנות שלך."

"הוא בן הזוג שלך?" שאל אטרואל.

"לא, אני רק שוכר ממנה חדר," אמר אביתר.

"טוב מאוד," הפטיר אטרואל והוסיף בקול מלטף, "חשבתי עלייך בשנה האחרונה." הוא נטל את ידה של ענבר, והמשיך, "קבעתי את מגוריי בעיר הזו כדי להיות קרוב אליך. אילו היה לי לב, היית נכנסת הישר לתוכו."

ענבר משכה מייד את ידה, ונרעדה.

"באנו לבקש ממך להפסיק את מה שאתה עושה," אמרה.

"אתם מבקשים?" שאל אטרואל. "ואם אסרב? מה אז?"

אלמוג קראה ממקומה הבטוח ליד הדלת, כשידה האחת על הידית מוכנה לברוח, "ניצחנו אותך בשנה שעברה, ונוכל לנצח אותך שוב!"

אטרואל גיחך. "את חושבת שאני לא לומד לקח? העברתי שנה שלמה במישור האסטר בהחלמה, וניצלתי אותה כדי לתכנן היטב את צעדיי. הכישוף הקודם היה גדול מדי, רגיש מדי. דרש ממני יותר מדי מאמץ כדי לשמור עליו. את הנוכחי תכננתי הרבה יותר טוב, ילדה. מאחר שהפעם כישפתי את עצמי ולא את העולם, אין שום דבר שבני אדם יכולים לשנות בהתנהגותם כדי להעמיס עלי יותר מדי. לא, ילדה, זה הכול תלוי אך ורק ברצון שלי. העולם לא רצה את הסיפורים שלי, אז לא יהיו לו סיפורים של אף אחד אחר."

"אתה בכיין שאין דברים כאלה," אמר אביתר. "ענבר סיפרה לי שנעלבת כי דחו אותך מקבוצת כתיבה. אפשר לחשוב. אנשים מוכרים באמזון את הזבל הכי גרוע שאפשר להמציא, וקוראים אותם. תעשה אותו דבר במקום לדפוק לכל השאר את החיים."

שוב עלה סומק מסוכן בלחייו של אטרואל.

"בבקשה, אטרואל," אמרה ענבר.

"עד כמה את מחבבת אותו?" שאל אטרואל.

"אנחנו חברים טובים," אמרה ענבר.

"הוא מעליב אותי וכדאי שיפסיק. לא מדברים ככה לאסטרי," אמר אטרואל.

ענבר זזה שוב, הפעם כדי לחצוץ בינו לבין אביתר. "בבקשה, תקשיב לי," התחננה. "אם הכישוף שלך ימשיך לאורך זמן, אנשים יפסיקו ליצור. לא רק סיפורים, גם לא יהיו סרטים, והצגות ומוזיקה חדשה. שמעת את אביתר, גם לא יהיו המצאות חדשות. העולם יקפא על שמריו. בהתחלה ימשיכו לצרוך את הישן, אבל בסוף הכול יימאס ולא יהיה עוד טעם לחיים שלנו. אי־אפשר רק להסתכל על העבר. אתה לא סתם הופך את עצמך לסופר היחיד. אתה לוקח למין האנושי את העתיד."

"לא אכפת לי," הוא אמר. "אבל בשבילך אני מוכן להפסיק את מה שאני עושה."

לרגע ענבר חשה תקווה שבזה המשבר ייגמר, אך הוא רכן לפנים ושוב לקח את ידה בין ידיו. "בתנאי שתבואי איתי לחיות בביתי במישור האסטר. אז אעזוב את העולם במנוחה."

צמרמורת עברה בה, בדיוק כמו בשנה שעברה כשהוא הציע את זה בפעם הראשונה. הוא אמר לה אז שלעולם לא תוכל לחזור, שתהייה כלואה שם לנצח.

"כבר אמרתי לך לא," היא אמרה וניסתה למשוך את ידה בחזרה, אך הוא אחז בה חזק.

"אז הצעתי לך לבוא להתארח שם כידידה. עכשיו אני מציע לך להיות בת זוגי."

"לעולם לא."

הוא עזב את ידה. "אם התשובה שלך היא לא, אז גם שלי היא לא. תתרגלו לחיות בעולם שבו אני היוצר היחיד."

"עכשיו, אלמוג!" אמרה יולינקה שידיה היו מונפות אל על.

אלמוג פתחה את הדלת לרווחה. בשביל, בגינה, בכביש, על המכונית של אביתר, בכל מקום השתוללו חתולים בכל הצבעים ובכל הגדלים, חלקם עם קולרים, רובם ללא, אחד אפילו נראה כחתול בר. הם השחיזו ציפורניהם על גדר העץ, עקרו את האבנים המשובצות בשביל, חפרו בגינה. כאילו אלפי חתולים מכל הסביבה התקבצו סביב הבית והזיקו. כשאלמוג פתחה את הדלת כמה מהם פרצו פנימה, הסתערו על הספות והכיסאות, שרטו ונשכו, העיפו את עציץ הפלסטיק ולעסו אותו.

"מאיפה כל החתולים האלה?" נזעק אטרואל.

"אני קראתי להם," אמרה יולינקה, "ועכשיו תקבל עוד ממה שאתה רוצה. הרבה יותר ממה שאתה רוצה." היא כיוונה אליו את ידיה. עיניה זהרו, קומתה גבהה, וכעת היא לא נראתה כילדה אלא כאלה זועמת יפהפייה.

אטרואל רץ בתחילה לגרש את החתולים המזיקים, אך תפס בראשו.

"הסיפורים!" הוא קרא. "אני חייב לכתוב אותם." הוא מיהר למחשב, הפעיל מעבד תמלילים, והחל להקליד במהירות, נראה כאילו עובר עליו פרץ ההשראה שתקף את ענבר כשיולינקה באה לשחק עם הגורים, אלא שאטרואל נראה אחוז טירוף ממש. הוא הקליד כאילו אין לו שליטה על אצבעותיו, ריר נזל מפיו, הוא התנשם. עיניו כמעט יצאו מחוריהן.

"מה את עושה?" הוא צרח, תוך כדי שהוא מקליד. ענבר התקרבה לראות מה קורה שם וראתה אותיות מעורבבות, חצאי משפטים, היה ברור שמחשבותיו רצות מהר יותר משהוא מסוגל לפרוק אותן אל המקלדת, אפילו הוא.

"אני לא יכולה לשבור את הכישוף שלך, אז אני מזינה אותו, נותנת לו יותר ממה שאתה יכול לסבול," אמרה יולינקה. "לא תוכל לנוח עד שלא תוציא את הכול מהמחשבה. ולעולם לא תצליח להוציא את הכול. זה יבוא מהר מכדי שתוכל לכתוב."

המקלדת השמיעה תקתוקים רמים, החתולים יללו ונאבקו זה בזה ובספות ובגינה, זינקו לגובה וקרעו את התמונות הגרועות, אטרואל נאנק. ענבר סתמה את אוזניה לחסום את הרעש ההולך ומתגבר. עוד חתולים זרמו לבית. אחד מהם קפץ על המקלדת, על אצבעותיו של אטרואל. מקשים נעקרו. אחר שלף בשיניו את ההתקן המחבר את המקלדת למחשב ורץ איתו. אטרואל צרח כשהמקלדת הפסיקה להגיב.

"לא!!!" הוא קרא והשליך את המקלדת מעליו, "אני חייב לכתוב. חייב להוציא את זה. תנו לי משהו לכתוב עליו!"

הוא שלף מהמדפסת שלו את כל הדפים, השליך את המגש, שלף עט ממגרה והחל לכתוב, אך החתולים קפצו גם על הדפים ופיזרו אותם לכל עבר. אחד מהם תפס בשיניו את העט וברח החוצה. אטרואל ניסה לרדוף אחריו, אך כשל על חתול אחר ונפל על פניו.

"תחזיר את העט," צרח. הוא קם וחיטט במגרה עד שמצא עיפרון, תפס נייר וכתב עליו, אך לאחר כמה מלים העיפרון נשבר והוא השליך אותו וצרח שוב. "תפסיקי, פיה מרושעת!"

צורתו החלה להתעוות, הפכה יותר מעורפלת, יותר צל. החתולים נבהלו וברחו ממנו. אחד מהם נס למטבח והעיף את הקומקום החשמלי ממקומו על הרצפה. מים נשפכו, וחתול אחר החליק עליהם, משאיר כתם בוץ גדול אחריו.

"בטל את הכישוף שלך, והבטח לא להתערב שוב בעבודה שלי," אמרה יולינקה.

"כמה זמן תוכלי להמשיך…" הוא צרח שוב.

"יותר משאתה תוכל לסבול את זה."

הוא ניסה לאחוז שוב בעיפרון השבור, אך לא הצליח לאחוז בו באצבעות הצל שלו. העיפרון החליק דרכן.

"בסדר," הוא מלמל. "בסדר, אני אבטל את הכישוף. אני מבטיח. לא אחזור עליו. בבקשה תפסיקי, אחרת לא אוכל להתרכז מספיק כדי לבטל אותו."

האש בעיניה של יולינקה שככה. היא הורידה את ידיה, ונראתה שוב כמו ילדה תמימה בת תשע. צורתו של אטרואל התמצקה בחזרה. הוא התיישב על הרצפה כילד נזוף, עצם את עיניו והתרכז.

"זהו," אמר, "ביטלתי את הכישוף."

יולינקה התרכזה גם היא, וחיוך עלה על פניה. "כן, הוא ביטל את הכישוף. ההשראה כבר לא נשאבת לכאן מכל העולם. כל היוצרים יקבלו את ההשראה שלהם בחזרה, ואני ואחיותיי נוכל לתגבר אותה באנרגיית החתולים."

כאילו צייתו לפקודה, החתולים המשתוללים רצו החוצה, ואלה שבגינה התפנו ממנה. הדירה נראתה כאזור אסון.

"מצטערת על הבית שלך," אמרה יולינקה בקול שהצער ממנו והלאה.

"למי אכפת," מלמל אטרואל, "זה לא הבית שלי. אני חוזר למישור האסטר. לא נחמד כאן. ועכשיו כשלכולם שוב תהייה השראה אף אחד לא יתעניין בסיפורים שלי. מה הטעם לכתוב אותם בכלל?"

"אף אחד גם לא מתעניין בסיפורים שלי," אמרה ענבר. "אז מה? אני כותבת בשביל עצמי. כי זה כיף לכתוב ולהמציא. לא בשביל מחיאות כפיים. אתה לא יכול להכריח אף אחד להתעניין בסיפורים שלך. אם אתה רוצה שזה יקרה אתה צריך להתאמן ולהשתפר ולמצוא את הקהל שאתה מדבר אליו. זה לא משהו שעושים עם כישוף. צריך לעבוד בשביל זה."

הוא נעץ בה מבט נעלב. "לעבוד? כדי ליהנות מאהדת אנושיים? לא מדברים ככה לאסטרים."

הוא התפוגג לעשן מול עיניהם ונעלם.

"בואו נסתלק לפני שיאשימו אותנו בכל זה," אמר אביתר ופנה לדלת.

"אני מקווה שלבעל הבית יש צ'ק ביטחון," הוסיפה ענבר והלכה אחריו.

"זה היה כיף!" קראה אלמוג. "יולינקה, את באה?"

יולינקה נותרה במקומה, מחבקת חתול שחור עם כתם לבן על הגב שגרגר כעת על ידיה ככרית רוטטת, כאילו לא היה מפלצת משתוללת מלאה שיניים וציפורניים רק רגעים ספורים קודם.

"אני אשאר פה קצת עם החבר החדש שלי," אמרה. "אבל אבוא לבקר, מבטיחה."

"ביי," קראה ענבר. אלמוג חיבקה את יולינקה ואת החתול שבידיה, ובאה אחריהם למכונית החונה שבאורח פלא שרדה ללא פגע את מתקפת החתולים על הבית. כשאביתר סובב את המכונית ענבר הספיקה לראות את יולינקה יוצאת לגינה ולרגליה להקת חתולים קטנה, שהתחככה בה באהבה.

"אז מה בעצם היא עשתה לאטרואל?" שאלה אלמוג.

"נתנה לו יותר מדי השראה," אמרה ענבר. "קרה לי פעם שכתבתי סיפור ולא הספקתי לכתוב את מה שרץ לי בראש. זה היה מתסכל. ומה שהיא עשתה לו היה כנראה גרוע פי אלף. זה בוודאי היה נורא בשבילו."

"מגיע לו!" אמרה אלמוג.

בימים הבאים החיים חזרו למסלולם כאילו לא יבשה מהם היצירה למשך חודש. המלחינים חזרו להלחין, המשוררים חזרו לשורר, הפסלים חזרו לפסל וענבר חזרה לכתוב את סיפוריה הקטנים. היא אפילו ייסדה לעצמה קבוצת כתיבה קטנה, ופעם בשבוע אירחה את עגור המשורר וכמה אנשים שמצאה באינטרנט לערב של כתיבה משותפת והחלפת רעיונות. לפעמים יולינקה הייתה מצטרפת אליהם כדי "לשחק עם הגורים" והקבוצה באותם ערבים הייתה פורייה מאוד והספיקה רבות. מבלי לדעת מה היא עגור כינה אותה "המוזה הפרטית שלנו". ענבר אפילו נרשמה לסדנת כתיבה, רצתה להתאמן ולהשתפר ולפרסם, להוכיח לעצמה שהיא טובה מאטרואל שחיפש את הדרך הקלה. כבר לא היה לה אכפת מהנזקים שגורמים החתולים לבית. כעת ידעה שהכרית הקרועה שלה היא ההשראה של האחר.

ערב אחד אלמוג עלתה אליהם כדי לשחק עם הגורים אחרי יום מעייף במיוחד, ומצאה את ענבר שרועה על הספה, מלטפת את קמומיל ולא עושה דבר.

"את לא כותבת היום?" שאלה.

"אני עייפה," אמרה ענבר.

"אולי תבדקי בשבילי אם את יכולה? כי רציתי לצייר ואין לי רעיונות. יכול להיות שאטרואל שוב עושה תעלולים למרות שהוא הבטיח?"

"לפעמים סתם נגמרים הרעיונות, את יודעת…"

*

תודה לדניאלה קרני-הראל שלכדה את הברק האפור בעין המצלמה על הצילום, ולילדים שתרמו את שמותיהם לסיפור: יולי ברקאי, אלמוג בן-יוסף ואביתר גר.