סיפור מועמד לפרס גפן, פורסם לראשונה בפרויקט כתיבת קיץ של קבוצת "ספרים?" בפייסבוק. עריכת הסיפור: גלי אחיטוב.

הלילה קריר ושקט. וכשאני אומרת שקט אני מתכוונת "רגוע", בלי הרבה פעילות.

לפחות לא פעילות מהסוג שבגללו אני מפטרלת ברחובות בשלוש לפנות בוקר, עייפה כל כך עד שאני כמעט מתפתה למצוא מקום לרבוץ בו ולנמנם עד שהשמש תעלה. חשבתי שכבר הצלחתי להתרגל לשעות האלה של הסיורים, אך מתברר שטעיתי. 

בעוד שעה או שעתיים תתחיל השינה – של אלה שישנים, זאת אומרת – להפוך לרדודה, כזו שבה החלומות מתפוגגים בקלות, כהרף עין, אפילו החלומות החזקים והמציאותיים במיוחד.

החלומות שלכם הרבה פחות מסוכנים בבוקר, תסמכו עליי.

סליחה, זה היה דבר ממש משונה להגיד על ההתחלה, עוד לפני שאני מציגה את עצמי. קוראים לי שחר, ואל תחשבו שאני משוטטת ברחובות לפנות בוקר כי אני נהנית מזה. 

אני ציידת סיוטים. ויש לי עבודה לעשות. 

המשמרת שלי הולכת ומתקרבת לסיומה, ואני כבר מתחילה לפנטז על המקלחת ועל השינה נטולת החלומות שמצפות לי כשאחזור לבסיס.

אני מגיעה לשטח פתוח. פעם היה פה פרדס ועכשיו זה שטח נדל"ן מוזנח של מישהו. האזור מלא בחממות שבורות, צינורות ופסולת בניין. חבל. הנוף פה יפהפה ביום, ואפילו בלילה רואים מפה עד האופק את העיירות הסמוכות, את המושבים הקטנים, את התאורה על הכבישים מתפתלת כמו שרשרת חרוזים מוזהבים בחלון ראווה של חנות תכשיטים. 

זו נקודת סיור קבועה שלנו בגלל שמתגורר פה ילד קטן בשם אורי, ומדי פעם יש לו סיוטים על המקום הזה.

החברים של אורי שכנעו אותו להיכנס פנימה לתוך השטח למרות השלט של "סכנה! אין כניסה". הם קראו לו פחדן, ואיימו שאם לא ייכנס, הם יגידו לכולם לא לשתף אותו יותר במשחקים. הוא עדיין חושש שמישהו יגלה שהם היו שם, ואז עלולים לקרות לו ולמשפחה שלו דברים איומים.

אני מתקרבת לבניין ומניחה יד על הקיר החיצוני המחוספס, שדוקר נורא בידיים. אם עוברי אורח היו מסוגלים לראות אותי עכשיו זה יכול היה להיות מראה ממש משונה – בחורה מניחה יד על קיר הבניין באמצע הלילה ומלטפת אותו, כאילו הוא איזה חיית מחמד. לאט לאט אני מתחילה לטפס בשקט על הקיר – החליפות שלנו, כהות ושקטות, הופכות אותנו לחלק מהצללים, מאפשרות לנו לחמוק מן העין, לטפס בזריזות, לנוע כל כך בשקט עד שאפילו בעלי חיים לא תמיד מבחינים בנו. הן גם מונעות מהמעטים שמשוטטים ברחובות בשעות האלה ללטוש בנו עיניים או להתקשר למשטרה במחשבה שאנחנו פורצות. סבטה אומרת שאנחנו באמת סוג של פורצות, רק שאנחנו פורצות לתוך החלומות ולא לוקחות שום דבר בעל ערך. להיפך. אנחנו נפטרות ממה שמסכן את כולנו. 

הקור המקפיא שנושב מן הסיוט של אורי מחלחל אל עצמותיי עוד לפני שאני מגיעה אל חלון חדרו. ערפל כתום כהה ממלא את החדר, סיוט ברמת סיכון בינונית – שווה תשומת לב, אבל לא דורש את מירב המאמצים כדי להיפטר ממנו. אילו הערפל היה צהוב הייתי עוזבת אותו לנפשו – עם סיוטים בדרגת צהוב הנפש האנושית מסוגלת להתמודד, ויודעת להדוף אותם החוצה לגמרי בעצמה. 

ערפל בדרגת אדום ומעלה זה כבר עניין אחר. 

הכניסה לחדרי השינה היא החלק הקל, במיוחד בקיץ, כשהתריסים לא מורמים והחלונות לא מוגפים היטב או בכלל.

אורי שקוע בשינה, מסובך כולו בסדינים. הוא עדיין צעיר מאוד ונוח להשפעה, לכן קל לי למדי להחליק לתוך הסיוט שלו. אני נעמדת לצד מיטתו, עוצמת את עיניי ומחזיקה את כפות ידיי מעל לראשו.

אני צוללת לתוך החלום שלו בשניות ומיד מוצאת את עצמי שוב באותו שטח פתוח, ספק שטח חקלאי נטוש ספק אתר בנייה. בחלום של אורי פזורים בו גם רסיסים חשוכים של גן שעשועים בלילה – אני יכולה להבין את זה, גן השעשועים כל כך שונה ומפחיד בחושך – ואזור גרוטאות מחצר בית הספר. כולם מקומות שמפחידים אותו. כולם מככבים בסיוטים שלו. 

אני מאתרת את לב הסיוט שלו נובר בתוך ערימת הגרוטאות ומנסה למשוך משם משהו שנראה כמו בובה בלי פנים. 

הלב שלי נותן זינוק קטן. זה כלב. גדול. ממש גדול. אם לב הסיוט הזה ימשיך לשוטט פה ויגדל הוא עלול להתפתח לפוביה, ואז הסיוטים של אורי יהיו מסוכנים באמת. 

פחד מכלבים הוא נפוץ מאוד, בעיקר אצל ילדים. כשאני הייתי ילדה הייתי מבועתת בכל פעם שכלב רק התקרב אליי. עכשיו אני מחבבת כלבים, אבל איפשהו, עמוק בפנים, ייתכן ששאריות של הפחד הזה עוד נשארו בתודעה שלי, מסכנות אותי.

סיוטים יכולים לעשות הרבה מאוד נזק עם פחדים של ציידות – הסיוט עלול להשתמש בפחד שלך נגדך ואז לטפס עלייך כדי להתגשם במציאות, כאילו את שלב בסולם או מאחז יד נוח.  

אורות הם אחד הדברים שהכי מפחידים סיוטים. לכן אורות-פיות הם נשק מספר אחת בארסנל של כל ציידת – קשים למדי לשליטה, אבל נראים ושוקלים בערך כמו בועות סבון יציבות במיוחד. ובדיוק כמו בועות סבון, אנחנו מכוונות אותם בנשיפה – תאמינו לי, זה לא קל.

אני פותחת את הקופסה. היא אכן דומה מאוד למכלים הקטנים שהיינו מפריחים בעזרתם בועות סבון כשהיינו ילדים, אבל בגרסה קצת יותר מהודרת, ועליה חרוטות מילות הגנה, מילות לחש עתיק לשינה טובה שקודמותינו השתמשו בהן.

הסיוט מבחין כנראה שמשהו לא בסדר, כי הוא זוקף את אוזניו ועומד דרוך, פרוותו הכהה סומרת.

אני לוקחת נשימה עמוקה ונושפת על אורות הפיות, שלוש אלומות אור עגלגלות ומאירות שפורחות החוצה מקופסתן ומרחפות באיטיות לעבר האויב.

"זוזו כבר, עצלניות שכמוכן!" אני נוזפת בהן בלי קול בעודי ממשיכה לנשוף ולכוון אותן, להרחיף אותן לעבר הכלב שעבר למצב הסתערות.

כשהן מגיעות אל הכלב המסתער שקצף ניגר מפיו (יש לאורי דמיון מרשים מאוד וטורד מנוחה עבור ילד בן תשע), אני נושפת שלוש נשיפות קצרות ומהירות, ואורות הפיות מתחילים לנוע סביב ראש הכלב, חגים סביבו במעגל במעין ריקוד אורות מסחרר, יוצרים מעגל שלם של אור.

זו ההזדמנות שלי. אני מחזיקה בכוח את הקופסה של אורות הפיות ופוקדת עליהם להתחזק.

לא. זה לא מדויק. 

יותר נכון לומר שאני מוצאת בתוך עצמי את הדרך לגרום להם להאיר חזק יותר. אני קוראת לאור, מחפשת אותו, חושבת עליו ומתרכזת בו. אני חושבת על אור שמש מסתנן בין העלים בחורשה, על אור ירח מנצנץ על המים, על שמיים זרועי כוכבים. אני חושבת על אש באח, אני חושבת על נרות דולקים, על עששיות, פנסים, על האופן שבו בני האדם מאז ומעולם חיפשו את האור ומצאו דרך לשמר את האור, לתעל אותו, להאיר את כל הפינות הכי אפלות שאליהן הגיעו.

חלק מהאימונים של ציידות סיוטים כולל משחק אסוציאציות בלתי נגמר שכולו קשור באורות, שבו עלייך להיזכר בכל מקור אור שראית אי פעם בחייך.

לעשות את זה באימונים זה דבר אחד, אבל לעשות את זה כשאת נמצאת מול הסיוט של אדם אחר זה לא תמיד פשוט.

צריך בשביל זה לא רק יכולת להתרכז אלא גם מין עמוד שדרה פנימי, או "מעיין מואר" כמו שאור אוהבת לקרוא לזה (האם אני צוחקת עליה על זה קצת? כן, בהחלט).

הסיוט של אורי נסוג בחזרה לתוך הגרוטאות, ואגב נסיגה אני רואה אותו נעשה פחות ופחות מוחשי, יותר ערפילי. אני מתלבטת אם לנסות ללכוד אותו בעזרת לוכד החלומות.

לבסוף אני מחליטה שלא ועוזבת את הסיוט לפני שהחלום שלו מתחלף או מסתיים וקורס לתוך עצמו, ולכי תדעי מתי תוכלי להיחלץ משם אם בכלל.

אני לא יודעת אם הסיוטים של אורי מסוכנים כל כך שכדאי להשקיע עכשיו את זמן הסיור היקר שלי בלפוגג אותם אחד אחרי השני. אם אראה שהסיוט הזה חוזר על עצמו בסיור הבא, אמצא זמן ללכוד אותו כמו שצריך.

אם כי לא כדאי להזכיר את זה בפני סול. היא להוטה כל כך לציד, שמבחינתה לילה בלי לפוגג סיוט הוא לילה מבוזבז. אם היא תדע שפספסתי הזדמנות לפוגג סיוט מדרג כתום היא תטיף לי במשך נצח – וכל דקה שבה את שומעת הטפות במקום לישון נמשכת נצח.

הדאגתי אתכם? מצטערת! חשוב לציין שלא כל הסיוטים מסוכנים כל כך, כמובן.

הרבה מאוד תלוי בצירוף של נסיבות – עומק השינה של החולמים, מצבם הנפשי, ואפילו אירועים חיצוניים שמשפיעים על החלומות של הרבה אנשים באזור – גם זה יכול לקרות, בעיקר פה בישראל. אנחנו תחת השגחה כבדה של הסוכנות העולמית לעל טבעי ותת הכרה, או בראשי תיבות עלט"ה. 

אני חומקת החוצה מהחדר של אורי, חליפת הלילה מגנה עליי היטב ואני לא משמיעה שום צליל בזמן שאני מחליקה מטה ומשתלשלת במורד הקיר בחזרה אל הרחוב.

אני עוצרת לנשום קצת את אוויר הלילה לפני שאמשיך בסיור, מניחה לרוח ללטף את השיער שלי ולצנן את פניי המלוהטות מהלחימה בסיוט. שלא לדבר על ההליכה הממושכת והטיפוס אל חלונות הבניינים שקדמו לה. הסיורים האלה ברגל מפרכים ולא פשוטים – אבל חשוב שלא יהיו מחיצות בינינו לבין אוויר הלילה, בינינו לבין החשכה שבה אנחנו מרגישות את החלומות, החשכה שכל פנסי הרחוב גם יחד לא מסוגלים להתמודד איתה. 

לפתע אני מבחינה בנצנוץ של אור מעל אחד היישובים הסמוכים. 

אני נדרכת, אבל אז מגיע הבהוב נוסף. פנס של ציידת. זו הגזרה שסבטה מכסה הלילה, נראה לי. היא כנראה פרשה את כנפי החליפה שלה והמריאה מעל אחד הפארקים השכונתיים הקטנים שהיא מחבבת. אני ממש יכולה לראות אותה בעיניי רוחי מניפה את היד ומאותתת לי שהכל אצלה תקין.

אני מהבהבת חזרה שני הבהובים קצרים מהקרקע בעזרת העששית בחגורה שלי, ומפנה את הראש לעבר הגזרה שנור אמורה לכסות. היא עוד לא מהבהבת, אבל בטח היא עוד לא סיימה את הבדיקה שלה. הצוות שלנו קיבל שטח גדול יחסית לכסות הפעם. 

ככה זה. הרבה התראות, מחסור בכוח אדם. קשה לגייס חדשות למסדר שלנו, לחיים שלא מתאימים לכל אחת. מעט מאוד ילדות נולדות עם המתת, עם היכולת לצלול לתוך חלומות. מעטות עוד יותר מתוכן מתגלות בזמן.

הוותיקות במסדר שלנו רוטנות תמיד שאנחנו דור שפורח מאוחר והיכולת לשקוע בחלומות של אנשים אחרים מתגלה אצלנו הרבה יותר לאט, לפעמים מאוחר מדי בשביל להכשיר ולחמש ציידת סיוטים. התפקיד שלנו מורכב. החיים שלנו מורכבים. ומי שפורשת באמצע עלולה להפוך להיות מסוכנת מאוד, בגלל הקרבה לכוחות שאנחנו מתעסקות איתם. 

לא היה מחזור גיוס נורמלי כבר כמעט ארבע שנים. שלנו היה האחרון, ועכשיו פשוט מצרפים אלינו פה ושם ציידות בודדות, שעברו את ההכשרה שלהן בנפרד. 

אף אחת מאיתנו לא לגמרי שלמה עם ההחלטה הזו, אבל אנחנו במחסור חמור כל כך בכוח אדם עד שאין לנו ברירה אלא לקבל אותה. אנחנו לא יכולות לפטרל כולן בו זמנית במשך כל כך הרבה לילות ברצף. אנחנו עדיין אנושיות, אחרי הכול, למרות הקרבה שלנו לנסתר. 

בערך.

אנחנו לא לגמרי מבינות איך אנחנו אמורות לסמוך על מישהי שעברה את ההכשרה שלה בנפרד. כלומר – יש סיבה שלקח לנו זמן להרכיב צוות. אנחנו מתאמנות יחד במשך חודשים, משכללות את היכולות שלנו, לומדות כל מה שיש לדעת על המקצוע וזו על זו. 

אנחנו חייבות להכיר זו את זו לעומק. ואני מתכוונת – ממש לעומק. אחד האתגרים הכי גדולים שלי באימונים היה לפתוח את עצמי בפניהן תחת עיניהן הבוחנות של המשגיחות, לתת לנערות אחרות לראות ממה אני פוחדת. יש שיפור, אבל אני עדיין לא באמת טובה בזה. לא כמו נור או אור. אור מעולה בזה, ואחרי האימונים היא כל כך זחוחה עד שלפעמים מתחשק לי לסטור לה.

אם מישהי מאיתנו נלכדת בתוך סיוט של מישהו אחר אנחנו חייבות להכיר את תת המודע שלה כדי להגיע אליה ולחלץ אותה. מי שלא עברה איתנו את האימונים הפיזיים והמנטליים הסוחטים, מי שלא רצה איתנו בכפות רגליים מדממות עם ציוד מלא עליה ולא ישבה איתנו בצלילות התודעה שהותירו אותנו סחוטות כמו קליפות לימונים רקובות, היא פשוט לא מישהי שאנחנו יכולות לסמוך עליה שתדע לתפקד כמו שצריך ברגע האמת.

זה כמו קיר בלתי נראה שחוצץ בינינו לבין האחרות. 

לזכותן של החדשות ייאמר שהן מקבלות את הקיר הזה כפי שהוא ומתייחסות אלינו כאל בכירות יותר. לא כמו אל המדריכות האחרות – אחרי הכול אנחנו באותה דרגה כמוהן, ובכל זאת הן מתייחסות אלינו אחרת ומבקשות ללמוד מאיתנו, וזה יותר טוב מכלום. 

מדי פעם יש חיכוכים בצוות שלנו בגלל זה. סול וסבטה ואור חושבות שאנחנו צריכות להתגבש יותר טוב עם המצטרפות החדשות. אור מתנשאת מעליי כשהיא מדברת על לבטוח באנשים, לתת הזדמנות, לפתוח את הלב. סול ישירה מאוד ואומרת לי בפרצוף מה היא חושבת על הגישה שלי. זה גורם לי להרגיש כמו פעוטה נזופה ואין דבר שאני שונאת יותר.

כמעט נהרסה לנו משימה פעם בגלל הוויכוח מי תצא עם נהרה, הבחורה הכי חדשה ביחידה, לפטרול באזור מודיעין ושוהם.

אני גוררת רגליים וממשיכה הלאה, פוקחת עין על חלונות הבתים. מדי פעם אני מציצה במקומות שמוכרים לי מהסיורים הקודמים, ובאלו שיש עליהם התראות, לראות אם יש משהו חריג בחלומות של דיירי הבתים. 

נכון האשליות האופטיות האלה שצריך לבהות בהן בחצי-פזילה עד שפתאום רואים אותן?

אז זה קצת ככה עם החלומות שלכם. ככה אני רואה אותם. אני מציצה בחלונות הבתים, לא לגמרי בלי מאמץ, ובודקת אם אני רואה את הערפל המוכר שאופף את החלומות החזקים או החיים במיוחד, אלה שרוב האנשים אפילו לא זוכרים. 

בבניין שמול מגרש המשחקים עם המגלשה הצהובה הגבוהה, בחלון הקומה השלישית, ערפל ורוד ואוורירי מתנחשל ואופף את האדניות עם הפרחים: האישה המבוגרת שגרה שם חולמת כנראה חלום ממש טוב.

אני מצליחה לראות בחלום שלה כוסות תה פרחוניות וענוגות ועוד אישה שצוחקת איתה. הן יושבות יחד ליד אותו שולחן. אני לא נשארת מספיק זמן כדי לברר מה הקשר ביניהן, אבל הוא מואר כל כך שהוא קורן בחשכת הלילה ומאיר את הדירה כולה. 

אני כמעט מתפתה להציץ יותר מקרוב ונמלכת בדעתי ברגע האחרון. אני לא יכולה לשקוע בחלום עכשיו, לא חלום שלי ולא של מישהי אחרת. 

השעות שלפני עלות השחר הן החשוכות ביותר. הלוואי שגם בשבילנו זו הייתה סתם קלישאה שחוקה. הסיוטים חזקים יותר בשעה הזו, כשכל התודעות רק מתחילות לחמוק מהם ולעזוב את עולם החלום, לשוב אל פני המציאות. הסיוטים מנסים בדרך כלל לנצל את המצב הפגיע ביותר ולהתגנב לתוך התודעה שלכם כמו נוסע סמוי.

בבניין אחר, ממש מול המכולת השכונתית, ישן נער שהחלום שלו ממלא את החדר בערפל סגול. 

אנחנו מכירות את ההתראה הזו. קוראים לו זוהר, והוא עדיין לא יודע שהוא ערוץ פתוח אל… משהו אחר. העל טבעי, תורת הנסתר, ידע קדום, קסם, מיסטיקה, איך שלא תקראו לזה. 

כל אחת קוראת לזה אחרת, ובתחילת האימונים היו לנו ויכוחים קולניים על המונחים האלה בחדר האוכל.

אנחנו עדיין רבות על זה מדי פעם, אבל באמצע משימה כבר לא משנה איך קוראים לזה. משנה רק הסכנה שאנחנו צריכות להרחיק מכם.

ערפילים כסופים של נפשות חסרות מנוחה עולים לפעמים מהחלונות הגבוהים של הבניינים רבי הקומות. אני פורשת את ידיי ומושכת בחוטים המחוברים לשרוולים כדי למשוך החוצה את הכנפיים של החליפה שלי וממריאה כדי לבדוק. ערפילי החלום אמנם נראים קלושים ולא מסוכנים, ובכל זאת אני עולה להסתכל. 

אני זהירה, או לפחות משתדלת להיות. לא היו לנו תקריות במחוז השרון כבר כמה חודשים ואנחנו בהחלט מתכוונות לשמור על זה כך. אחרי הכול, אנחנו מובילות בראש הטבלה במשרד של אורית נר, יו"ר ארגון עלט"ה בישראל. 

הערפילים הכסופים, המסתעפים ומתפתלים בתוך עצמם, לא נראים מסוכנים לאף אחד. רואה חשבון צעיר שהלך לישון מאוחר ומתקשה להירדם מהחשש שלא יצליח לתפקד למחרת, ומאפרת שחוששת לומר למנהלת האימתנית שלה שהיא מצאה עבודה חדשה עם תנאים יותר טובים ושכר יותר טוב, מעבדים את החששות שלהם דרך חלומות טורדי מנוחה. הכלב של המאפרת חולם חלום ירקרק של בעלי חיים, שמאיר קלושות את מיטת הכלבים הרכה והיקרה להחריד שלו.

שום דבר רציני. לא משהו שקרוב אפילו להשתחרר בעולם, לקבל ממשות. הכול בסדר. 

אני משלימה את הסיבוב בגזרה שלי ושולחת יד לפנס הראש שלי להבהב לסבטה ונור שסיימתי את הפטרול, אבל משהו עוצר אותי. 

קשה לתאר איך זה להיות בקרבתו של סיוט. זה כמו קור איטי שמזדחל על עמוד השדרה שלך, עוטף כל חוליה בנפרד בקרח וגורם לעור שלך להצטמרר בתחושה כל כך לא נעימה שכל בליטה של עור ברווז דוקרת כמו סכין. 

הסיוט שאני מרגישה עכשיו חזק במיוחד. 

ערפל סמיך ואדום מתאבך מאחד החלונות בבניין דירות גבוה. גינה קטנה מקיפה אותו סביב סביב, וחתול שנח על גדר האבן מביט מעלה במבט סקרני לעבר הערפל, מנסה להבין מה פשרו. 

אתם אולי לא יכולים לראות ערפילי חלום, אבל החתולים שלכם בהחלט יכולים. תאמינו לי אם אומר לכם שבאחד התרגילים בהכשרה שלנו אנחנו שוכבות בלי תנועה, מנסות לדמיין את עצמנו חוזרות לאדמה שממנה באנו וקמות שוב כחתולים? זה אחד התרגילים הכי חשובים בשביל לפתח את הראייה שלנו, זו שמאפשרת לנו להבחין בערפל שמקדים את הסיוטים. 

אור סיפרה פעם ש"הטוות לקרב" עובדות על משקפיים שיאפשרו לבנות החדשות לראות את הערפל גם בלי ההכשרה המנטלית שאנחנו עברנו. אני כבר לא טורחת להתווכח איתה בעניין. מה שכן, הבגדים של "הטוות לקרב", שמאפשרים לנו לפרוש כנפיים ולעופף באוויר הלילה, מאפשרים לי כעת גם לטפס בקלות וביעילות, חמקמקה כצל, אל החלון בקומה השישית שממנו בוקע הערפל. 

זה נראה כמו חדר סטנדרטי של אישה צעירה או נערה. הוא לא גדול במיוחד, שטיח לבן צמרירי מכסה חלק ניכר מרצפתו ומגשר בין שולחן הכתיבה התכול והמסודר להפליא (מרבית המתבגרות שבחדריהן אני מבקרת בלילות מתקשות מאוד לשמור על שולחנותיהן מסודרים) לבין ארון בגדים בצבע דומה, שאחת מדלתותיו פתוחה למחצה ובגד נוצץ כלשהו תלוי עליה.

הבחורה הצעירה שלכודה בחלום בלהות לא נעה כלל. היא רק שוכבת שם בגבה אליי, מצונפת בתוך עצמה. 

הדבר הראשון שאני עושה הוא לשלוח את ידי לשוטט מעל ראשה, פניה עדיין פונות הלאה ממני, לוודא שאין שיתוק שינה ואם כן לשחרר אותה ממנו מייד. לעיתים זה כל מה שצריך כדי להחזיר את הסיוט אל המקום שממנו הגיע, או לפחות להחליש אותו מאוד לפני שנתעמת איתו.

לבחורה הזו יש תלתלים חומים וקופצניים – הם בוודאי מלאי חיים כשהיא ערה ומנערת אותם בחופשיות לאור היום. כעת הם סבוכים כמו הקוצים סביב היפהפייה הנרדמת, רגע לפני שהנסיך מגיע להעיר אותה בנשיקה.

"מצטערת", אני ממלמלת כשטעמו החמוץ-מריר של הערפל מתחיל למלא את נחיריי ואת פי, "פה לא יהיו נשיקות. כלומר, תזמיני אותי לארוחת ערב קודם או משהו". 

אני מבינה שעליי למהר. הסיוט כבר קרוב, והוא מטפס מעלה מעלה בשולי תודעתה. אני יכולה לחוש בעוצמתו, לראות את הצורות המעורפלות שבתוכו מופיעות ונעלמות כמו צלליות שחורות בערפל האדום. זה מבעית, יפהפה ומסוכן להחריד. 

רגע, שלחתי איתות לנור ולסבטה? 

אני לא זוכרת.

האם הזעקתי אותן, כדי שיהיו מוכנות לכל צרה שלא תבוא מהסיוט הזה? אני מקללת את עצמי נמרצות. אלה תמיד הפרטים הקטנים שמכשילים אותך בסוף.

לא נותר לי אלא לקוות שהן ישימו לב שאני לא שולחת איתות יותר מדי זמן.   

החולמת על המיטה מתהפכת לעברי פתאום, שולחת יד נואשת שנשמטת מיד מעבר למזרן כאילו היא חשה בנוכחותי ויודעת שאני אוכל להציל אותה מהסיוט שקונה אחיזה בתודעתה, מטפס במהירות מהחלומות האפלים שלה אל עבר המציאות.

אני מכינה את עצמי לפגוש בסיוט שלה ולהתעמת איתו פנים אל פנים. במקום זה, מה שאני פוגשת זה את הסיוט שלי.

כי אני מזהה את הבחורה הזו.

אני מכירה את הפנים של החולמת שישנה שינה לא נוחה על המיטה מולי, שתלתלים חומים פרועים וסבוכים מעטרים אותם. כלומר, הכרתי אותה. פעם, בעבר, כששתינו היינו צעירות בהרבה, ילדות ממש. אני לא יודעת אם אני מכירה אותה עכשיו.

קוראים לה נוגה.

נוגה שטיינברג שוכבת מולי על המיטה המוצעת בסדין עם הדפסי חד קרן, לכודה בסיוט הגדול והחזק ביותר שנתקלתי בו בכל שנות הכשרתי. ואלה, יש לציין, לא רבות די הצורך. 

הזיכרונות הלא קרואים מגיעים בזה אחר זה כמו סיוטים קטנים, נמשכים ממני בזרם הולך וגובר. לשווא אני מנסה לנשום, להניח סכר דמיוני על השצף התודעתי, לעצור את הגאות. 

כשאת ציידת סיוטים, את חייבת לשלוט ברגשות שלך. על זה הסיוט מטפס. בזה הוא נאחז. זה מה שמזין אותו, מחזק אותו. הפחדים שלנו משמשים שותפים לפשע עבור הסיוטים שמנסים לעבור לעולם שלנו. 

זה לא שמצופה מאיתנו להיות חסרות רגש לחלוטין.

הגיעו לאוזנינו סיפורים איומים על האימונים של הציידות שקדמו לנו – עשו להן דברים מחרידים לפעמים כדי לעקור מהן את הרגשות שלהן. לנו הבהירו כמה אנחנו בנות מזל שלא הכריחו אותנו לעבור אפילו רבע ממה שהן עברו. 

אנחנו למדנו שעלינו לשלוט ברגש שלנו. להדחיק אותו, להרחיק אותו מהסיוט כמו שמרחיקים סכין חדה מפעוט ששולח אליה ידיים. לשם כך עלינו להרגיע את עצמנו, לדחוק את הרגש אל מאחורי הראש, אל מגירה סודית – כל אחת והמטאפורה שהיא בוחרת להשתמש בה. 

רוב הזמן זה עובד, ואם לא – כדאי שיהיה לך גיבוי, כי את בצרה צרורה. אני, למשל, בצרה צרורה ממש עכשיו. והנה מה שהופך אותי לציידת הסיוטים הכי לא יציבה בארץ: מעולם לא הצלחתי להשיג שליטה מלאה על הרגשות שלי. 

חלמתי פעם על נוגה. זה לא היה חלום טוב, אבל משום מה לא חוויתי אותו בתור סיוט. הרגשתי… טוב, בתוך החלום הזה. וזה מה שמדאיג אותי עוד יותר. 

בחלום שחלמתי אנחנו נפגשות שוב במרכז המסחרי האפרורי והמאובק בראש העין – הצבעים העליזים של השלטים לא מצליחים להחיות אותו. בחלום אני תופסת אותה בשתי רגליה ומטיחה אותה שוב ושוב בכל דבר בטווח ראייה  – בעמוד שמחזיק את הסככה, באחד הסלעים שמקשטים את הגינה. ובסוף בחלון זכוכית. בחלום אני מסתלקת משם ומחייכת בסיפוק, מרוצה מכל האנשים שרואים אותי מגואלת בדמה, מתלחששים בדאגה ועוברים לצד השני של המדרכה. 

אני נזכרת כעת בכל מה שגיליתי על עצמי באימונים. הייתי אמורה לרכוש את האמון של הצוות שלי וללמוד לסמוך עליהן, אבל גם על עצמי למדתי. אני נקמנית. אני לא משחררת. אני סוחבת עליי את העלבונות עד שהם משתרשים לי בנשמה ומרעילים לי את הזיכרונות, גורמים להם להירקב מבפנים. אם לא אשחרר, אני עלולה למצוא את עצמי במצב מאוד לא נעים מול סיוט. מעולם לא שחררתי את נוגה, והנה אני במצב מאוד לא נעים מול סיוט. הסיוט שלה.  

נוגה ואני. אני ונוגה. היינו… חברות? אני חושבת?  

אני לא יודעת כמה זמן זה באמת נמשך. שבועות? חודשים? אולי שנה. אני רק יודעת שבכל הזמן הזה פחדתי פחד מוות לאבד אותה, והיא ידעה זאת היטב. עשיתי כל מה שהיא רצתה, הייתי כל מה שהיא ביקשה, הפסקתי כל מה שהיא ביקשה ממני להפסיק – לדבר עם ילדה אחרת, להסתובב עם הבן שחיבבתי, לרכוב על אופניים (היא לא ידעה איך), לקרוא ספרים (היא עדיין קראה לאט וההורים שלה לא היו מרוצים). היא הקניטה אותי לעיתים קרובות, קראה לי "תינוקת" כשביקשתי לצפות בסרטים מדובבים שהיא כבר יכולה לראות באנגלית, כעסה עליי כשבכיתי.  

היום אני בטוחה שאמא שלי התביישה עמוקות באופן שבו הפכתי את עצמי לכלבלב שעשועים. כעת, ממרחק של זמן, אני בהחלט מבינה אותה. אני מובכת מזה בעצמי. 

אני מתארת לעצמי שזה היה מעורר רחמים, אבל לא ראיתי שום דבר מלבד האהבה הבוערת שלי אליה. זכור לי במעורפל שאמא ניסתה להנחות אותי איך להתנהג אליה, להעניק לי כלים שלא ידעתי להשתמש בהם. היא ניסתה להגיד לי לעמוד על שלי, אבל לא הייתה לי קרקע פנימית יציבה מספיק כדי לעמוד עליה מול החברה היחידה שהייתה לי. 

האפשרות להישאר בלעדיה הבעיתה אותי יותר מאלף מפלצות.  

הסיוט חש במצוקה שלי, מרגיש כיצד הקרקע הפנימית שבניתי לעצמי לאורך השנים, באימונים, בערבי הגיבוש של הצוות, בגיחות הליליות שלי עם סול וסבטה ואור ונור, נשמטת לי בבת אחת מתחת לרגליים.

אני מרגישה את הסיוט שלה מתעצם, גדל עוד ועוד, גומע עוד ועוד מהפחד שלה ומהפחד שלי בעת ובעונה אחת. אני רואה אותו מבעד לערפל הסמיך כמו ענן של דם, נעשה מוחשי יותר ויותר, הולך ותופח כמו לוע ענקי, חור שחור שנפער במציאות ומאיים לבלוע אותה. 

אני צריכה להיכנס לשם. אני פוקדת על עצמי להיכנס לשם ולהילחם בסיוט שלה, להכריח אותו לסגת למקום שממנו בא, אבל אף שריר כבר לא מציית לפקודתי, ואני קופאת מפחד.

הסיוט מתעוות, ומתחיל להצמיח משני צדדיו בליטות גדולות שהולכות ומתארכות, יורדות ממנו אל רצפת החדר שעליה הוא עומד להתגשם. ארבעה מקלות מאורכים ומעוותים בעלי כמה מפרקים מכל צד שלו, תומכות בו כאילו היה חצובה שחורה בת שמונה רגליים… 

הו לא. 

הו. 

לא. 

שכחתי שנוגה היא ארכנופובית. הסיוטים של ארכנופובים הם אולי לא הגרועים ביותר, אבל הם לא רחוקים מראש הרשימה. 

הידיים שלי רועדות נורא, אבל ההכשרה שלי עושה את שלה, כי אני מוצאת את האומץ לנוע שוב ומתחילה להתכונן. 

אני מוציאה את החבל, מחברת את קצהו לחגורה שלי. וקושרת את קצהו השני למיטה. אני חייבת להישאר מעוגנת במציאות, בכול מחיר, אחרת הכול אבוד מראש. זה חבל יפהפה, דק וחזק, נוח לנשיאה. חוט כסף שזור בו, כי בינינו – מה יכול להיות מציאותי יותר מכסף?

אחר כך אני מוציאה את לוכד החלומות שלי – לא, לא אלה שמוכרים בחנויות עם קלפי טארוט וספרי אסטרולוגיה. לוכדי החלומות שלנו, ציידות הסיוטים, נראים אחרת לגמרי. 

זו מין קופסה קטנה עשויה כסף, מעוטרת באותו כתב הגנה שחרוט על הפגיון. הקופסה הזו מלאה בעשבים ריחניים ומשובצת אבנים שנחשבות יעילות כנגד מתחים ושינה רעה: קמומיל, אם הפנינה, פלואוריט, מימוזה. הרבה מהצמחים שאתם מאמינים שעוזרים לשינה טובה פועלים היטב על סיוטים – הם משחררים את המתח שיוצר את הסיוט בתודעה שלכם. תחשבו על זה כמו על חיתוך של גומייה מתוחה יתר על המידה. הכוח של העשבים והאבנים כאילו מנתק את הקשר ביניכם לבין החלום הרע שלכם, מרחיק אותו מהמציאות ומונע ממנו להתגשם.

אנחנו לא יודעות אם לצמחים ולאבנים באמת יש כוחות או שהאמונה של אנשים רבים כל כך טוענת אותם בכוחות, ועד כמה שכיף לנו להתנצח על כל בזמן הארוחות במפקדה, זה לא באמת חשוב.

ריח העשבים ממלא כעת את האף שלי וממלא אותי באומץ לקראת ההתמודדות עם הסיוט. אני מסתכלת בו, רוטט ורועד כמו גוש גדול של חשכה. אני יכולה לו. אולי. אני חייבת להאמין שאני יכולה לו.

אני מאמצת אליי את לוכד החלומות ואת אורות הפיות ופוסעת לתוך הערפל שאופף אותי כמו שמיכה של דם. 

יש תרגול שאנחנו עושות, כדי להכין אותנו לרגע הזה שבו אנחנו חוצות את הערפל של הסיוט. זה לא תרגול נעים. הוא כולל מי קרח, פלפל שחור ועשן סמיך. לא כיף לעבור לתוך סיוט של מישהו אחר, ועד שלא תצליחי לעשות את זה ולקום מיד על הרגליים, מוכנה להילחם – תצטרכי לעשות את זה שוב ושוב כדי לסיים את ההכשרה שלך כציידת. 

העוצמה של הסיוט כמעט מכריעה אותי כשאני עוברת לצד השני של הערפל, והעולם מאדים סביבי כאילו נפלתי לתוך הגיהינום עצמו. 

הסיוט אורב לי, בוחן אותי מלמעלה למטה, מפוטם היטב בפחדיה של החברה שלי לשעבר. אני נמלאת ערגה ופחד וזעם, ותוהה אם אי פעם הייתי טובה מספיק בשביל שיהיו לי בכלל חברות, אם אלמלא הלחימה בסיוטים יחד מישהי מהן הייתה מסתכלת בכלל לכיוון שלי.

לכל הרוחות! אני מסרבת לתת לסיוט של חברה לשעבר לשחק במחשבות שלי ככה.

כעת אני אמורה לשחרר את אורות הפיות, אבל אני לא בטוחה שהם יספיקו הפעם. אני מהססת, וברגע הנוסף של ההיסוס העכביש אדיר המימדים של הסיוט שלה מכה. הוא מזנק לעברי, ויש לי בדיוק שבריר שנייה לחמוק ממנו. 

אני לא מספיקה.

אני קפואה מפחד, איטית מדי, מגושמת מדי. הוא עליי, הרכות של רגליו השעירות מתנגשת עם הנוקשות של הצבתות שלו. עד מהרה אני מאבדת כל תחושת כיוון כשהוא מגלגל אותי בעוצמה ובמהירות של גל מתנפץ, עוטף אותי סביב סביב בקורים דביקים. 

אני צורחת. 

החדר של נוגה, מואדם מרוב ערפל, הופך לצורות מטושטשות שמעורפלות סביבי בעודי שוקעת עמוק יותר לתוך הסיוט שלה, לתוך העכביש העצום שנפשה הכבולה בקורים של פחד סייעה להגשים. היא מקרבת אותו למציאות באופן מסוכן שיכול להשמיד את שתינו, ואולי עוד רבים אחרים – ואני משותקת וכבולה למקומי לא יכולה לעשות דבר כדי למנוע זאת, רק לצפות בממלכת הסיוט שלה נפרשת לפניי. 

יש בזה עונג מסויים ואפל, אני חושבת לעצמי, לצפות בפחדים הכי גדולים שלה. משהו קמאי ונקמני מרים את ראשו בתוך חזי, טועם את האוויר המורעל של המקום ומתענג עליו. אני עדיין מפרפרת ונאבקת בקורים הדביקים, מנסה לשלוח את ידי אל הסכין, אל קופסת אורות הפיות, אל… משהו. אבל אני הולכת ונחלשת, הסיוט של נוגה שואב ממני את כל כוחותיי. 

התענוג של לצפות בה בחולשתה הוא חרב פיפיות. 

אנחנו כבר לא בחדר של נוגה. אנחנו בחדר אחר, בנוי בסגנון ישן שהיום הוא כנראה עיי חורבות באיזה אי נידח. החדר מואר קלושות בעששיות ובאש האח. העכביש כבר לא גוהר מעליי. לפחות לא במקום שאני יכולה לראות. 

כשהחדר מתבהר לנגד עיניי נגלה מולי נול אריגה עתיק, ואישה יושבת ואורגת בו. היא גבוהה וארוכת איברים, תסרוקת מסוגננת מדגישה את שיערה הארוך. היא עוטה אריג יפהפה שעוטף את כל גופה, ומבטה נעוץ בנחישות במלאכתה.

מעולם לא ראיתי אף אחד אורג בנול אמיתי. פעם אחת ראיתי איך טווים צמר בביקור עם בית הספר בחוות האלפקות, אבל מעולם לא ראיתי דבר כזה. לא ככה. ידיה של האישה נעות במיומנות זריזה ובעיניה בוערת אש שלא הכרתי, שלא ראיתי מעולם. היא מפחידה אותי. או אולי את נוגה? אני לא יכולה לדעת בוודאות, הסיוט מערבל את רגשותינו אלה באלה, קושר אותנו ברשת אחת, מתכונן לשאוב לתוכו את שתינו. 

הבד שהאישה אורגת יפהפה בצורה נוראית, או אולי נוראי בצורה יפהפייה; לוחמים שוחטים בו זה את זה, נשים מתעוותות, הבעות כאב בל יתואר על פניהן כשגופן משתנה והופך מפלצתי. ילדים בוכים מוחזקים מעל מזבחות. בתים עולים באש, שדות קמלים תחת גשם שוצף שלא מפסיק. זוהי מלאכת מחשבת של עינויים ומצוקה וסבל נורא, ומעל כל זה, מתנועעים עם כל זיע של הבד, דמויותיהם הנוראות של בריות ספק שמיימיות ספק שטניות, אלו שגורמות את הסבל ומתענגות עליו. 

האריגה הזו היא יריקה בפרצופם של כוחות הנסתר – היא מציגה את האכזריות שלהם כפי שהיא ומסרבת לסגוד להם, לרצות אותם, להעריץ אותם, להקריב להם קורבנות כדי שיתרחקו ממנה. האריג הזה מציג את כוחות הנסתר כפי שהם נתפסו אי אז בתודעתם של בני האדם שעדיין פחדו פחד מוות מליקוי החמה, בצורתו הגולמית ביותר. האישה אורגת אותם כאילו חייה תלויים בכך. 

והיא שונאת אותם.

נוגה שם. היא שוכבת לצידי על השטיח הקלוע באותה תנוחה שבה היא שוכבת על המיטה, תלתליה פרועים והיא נושמת בכבדות, לכודה בדיוק כמוני.  

אני מנסה לגשש אחר קופסת אורות הפיות שלי. כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, היא מאמץ כביר עבורי, נפשי שזורה עמוק כל כך בתוך הסיוט עד שכוחותיי מזינים אותו ומחזקים אותו. בכל זאת ידי תרה אחר הזיז הקטן שפותח את קופסת אורות הפיות, אני מרגישה אותם מתדפקים על המכסה מבפנים, נכונים להסתערות אחרונה ונואשת.

ידי החלקלקות מזיעה מתקשות למצוא אחיזה. ליבי הולם במהירות וגרוני יבש, אבל אני מרגישה כאילו זה קורה רחוק ממני, למישהי אחרת. 

אסור היה לי להרחיק כל כך לתוך החלום שלה.

הסיוט מאפיל סביבי בבת אחת כשאישה נוספת מתקרבת אלינו, עצם נוכחותה מעמעמת את האורות.

היא בריה מרהיבה ונוראה שמפיצה סביבה מעין אור אפל שקשה לתארו במילים. היא עטופה בבדים מאותו סוג כשל האורגת, גם לה יש ידיים ורגליים וצוואר ארוך ואפילו שיערה הבהיר עשוי בתסרוקת דומה ומסוגננת, אותו אף מרשים ועיניים קודחות ובוערות, אבל היא איכשהו הרבה פחות אנושית, ואני יודעת את זה מייד, עוד לפני שהיא פותחת את פיה כדי לדבר. 

האישה הזו היא מרכז הסיוט. אתנה. אני חושבת שאני מכירה את הסיפור הזה.

הקראתי אותו לנוגה לפני שנים, בהפסקה, מתוך אחד הספרים שהיו לנו בכיתה. לא ידעתי שהוא קנה בה אחיזה איתנה כל כך, עד עכשיו.

מרכז הסיוט בוחנת את מעשה האריגה מקרוב. האישה לצד הנול לא פוסקת ממלאכתה, אבל שפתיה רועדות ואני מבחינה באגלי זיעה על מצחה. 

"איך את מעזה?!" אומרת האלה שבמרכז הסיוט, והקול שלה נשמע כמו אלפי סכינים שמישהו משחיז לקראת קרב. או טבח. 

"זאת האמת", עונה האישה השנייה. הקול שלה נסדק כאילו היא נחנקת, כאילו היא מנסה לא לומר את המילים אבל הן נמשכות החוצה ממנה בכוח. 

"אחרי כל מה שעשינו בשבילכם? יש לך מושג כמה השקענו בכם? כמה זמן, כמה מאמץ, כמה מהכוח שלנו הענקנו לכם? כמה מתנות?!" 

"לא ביקשנו דבר מכל זה".

"את חושבת שזו אשמתנו?" אתנה לועגת לה, "אתם מעוללים את כל זה לעצמכם! אנחנו המקור לכל הטוב בחיים שלכם. אתם זקוקים לנו! אתם כלום בלעדינו!" 

עיניה של האלה רושפות, אש חמדנית ומסוכנת בוערת בהן כשהיא מביטה במעשה האריגה היפהפה. היא אוהבת אותו ושונאת אותו. היא רוצה שהוא יהיה שלה. היא רוצה להשמיד אותו, ורוצה את היכולת ליצור אותו בעצמה, כדי שתוכל לתבוע עליו בעלות.

היא לא יכולה.

ארכנה שבה למלאכתה לצד הנול וממשיכה לארוג כאילו היא יודעת שזמנה אוזל. הקול שלה שקט מאוד כשהיא ממשיכה לדבר. 

"לעולם לא נדע מה עֶרכנו אם נמשיך לחיות בצל שלכם, וניאלץ להיות אסירי תודה על כל הרע שאתם עושים". 

זעמה של מרכז הסיוט משתולל כעת. זה מבעית ואני מתכווצת מבפנים. התקווה לשרוד את הסיוט הזה, לצאת ממנו בחתיכה אחת, הולכת ומתרחקת. הרסתי הכול. היא מניפה את ידה וקרעים מתחילים להופיע בבד שאורגת האישה על הנול, המלאכה היפהפייה הולכת ונהרסת.

ארכנה מתחילה להשתנות אף היא. אני זוכרת את הסיפור. אני יודעת מה עומד לקרות לה.

אי שם מעליי הסיוט משקשק ומתפתל, אני יכולה לראות אותו בעיניי רוחי מקבל אחיזה במציאות, קורע את העולם עצמו כאילו היה בד עדין, הולך ומתגשם בחדרה של נוגה בעוד היא עצמה מתפוגגת לתוך הערפל. 

במובן מסוים, זה בדיוק מה שהוא. בגלל זה העולם זקוק לציידות סיוטים. בגלל זה לציידת סיוטים אסור בשום אופן להיכשל. אסור שזה יהיה הסוף.  

נוגה מסתכלת בי. היא מביטה ישר עליי, ואני תוהה אם היא יכולה לראות אותי כשהיא לכודה בלב הסיוט שלה. 

אני לא יודעת כמה ממי שהיא נשאר עדיין בתוכה. אבל נדמה לי שהעיניים שלה מתרחבות ונדמה לי שהיא מנסה להניע את הפה שלה ולומר לי משהו, אז אולי… אולי… 

אני תרה בעיניי אחר כל דבר שיכול לעזור לי בחדר. אני בספק אם אורות הפיות שלי יפעלו כעת, בחשכה הזו שהאישה הקורעת את הבד מפיצה סביבה. 

אני צריכה משהו אחר, משהו חזק יותר. 

אבל אין בחדר שום אור מלבד האורות העמומים של העששיות שנראים כמו אורות רפאים בביצה, ואש האח שנראית עכשיו טורפנית ומסוכנת. באור העמום אני מחפשת את עיניה של האישה שהפכה עכשיו לעכבישה ענקית. 

ארכנה. 

האם הגדולה של "הטוות לקרב", הסיוטים המבוייתים, החלומות שבחרו להצטרף לשורותינו, שמגנים עלינו מהסיוטים האחרים, שתופרים את מדי הלילה שמעניקים לנו כישורים נכבדים כל כך. אבל היא לא הייתה סיוט מבוית. עדיין לא. המבט שלה היה חלול וריק ורעב, כאילו היא מרוקנת לגמרי מבפנים. 

והאישה ההיא, מרכז הסיוט, האלה, ההתגלמות הממשית של כוח הנסתר – היא שעשתה לה את זה. אני מעיפה בצער מבט אחרון במעשה האריגה ההרוס, ואז אני מבחינה במשהו שלא הבחנתי בו קודם.

לתוך כל אחת מהתמונות האיומות, המסוייטות, שארגה ארכנה בבד, היא הכניסה גם דמות של פרפר אחד, קטן ושברירי, כמעט שקוף.

ארכנה, אישה חכמה שכמוה. 

היא ארגה לתוך ממלכת הסיוט שלה את התקווה הקטנה ועדינת הכנפיים של פנדורה, זו שנשארת איתנו לפעמים ממש עד הסוף ומאירה לנו את הדרך. 

כעת אחד הפרפרים האלה הוא התקווה האחרונה שלי. 

בתנועות איטיות עד כאב פיזי ממש אני שולחת שוב את היד לעבר הקופסה שלי, נלחמת בעייפות, בכבדות שפושה באיבריי כמו ארס, בקורים הבלתי נראים שעוטפים אותי סביב סביב. אני מוצאת אותה, נוקשה וחלקלקה וחמה ובטוחה לצידי. 

אני מצליחה סופסוף לשחרר את הנצרה שלה ופותחת את המכסה. אורות הפיות משתחררים. הסיוט מסתנוור וצורח בזעם, ויש לי בדיוק דקה למלא את ריאותיי ולנשוף בכל הכוח שנשאר לי, לכוון את אורות הפיות. 

הם מרחפים ללא צליל אל עבר מעשה האריגה של ארכנה ומתבייתים על הפרפר הקטן, הלבן, שמרפרף בכנפיו בין עולם הסיוטים לעולם בני האדם. הם מוצאים אותה, סובבים מעליה במעגלים שלוש פעמים בדיוק. זה קשה. עליי לשמור על ריכוז ולכוון אותם בנשיפה, הלחיים והשפתיים שלי כואבות כמו בימי האימונים. 

לבסוף דמותה הקטנה של התקווה הארוגה בבד ניצתת באור לבן זוהר ומסמא, ואחריה ניצתת עוד אחת, ועוד אחת, נדלקות כמו כוכבים בשמי הלילה. אני חושבת לעצמי שמעולם לא ראיתי דבר יפה כל כך.

אתנה, לב הסיוט של נוגה, צורחת צרחה איומה ונוראית. הכאב והזעם שלה מפלחים את כל ישותי ומהדהדים לי בשיניים ובאוזניים ובעצמות, מכים בכל שריר בעוצמה אדירה. אני מבינה רגע אחד מאוחר מדי שאנחנו עדיין לכודות ברשת קורי העכביש של הסיוט שעודנו מנסה להתגשם בחדר, שאנחנו נמצאות בשכבה השנייה של הסיוט, שהדלקתי את אורות הפיות במקום עמוק בהרבה משאמורים להדליק בו אורות פיות בדרך כלל.

אני מבינה שאנחנו חייבות להסתלק, ומהר, אחרת הסיוט יקרוס עלינו ואנחנו נילכד בו למי יודע לכמה זמן. אולי לתמיד.

"נוגה!" אני קוראת, "נוגה!" 

היא פוקחת את עיניה, ממצמצת לנוכח האורות הלבנים המסנוורים ומנסה למקד את מבטה. 

"שחר?" היא לוחשת. 

הסיוט הולך וקורס סביבנו, ואנחנו טובעות באור לבן. 

"אנחנו צריכות לצאת, עכשיו!" 

אני מאומנת היטב. אני חזקה מספיק כדי לעמוד עכשיו, הסיוט עוד מנסה להיאחז בי אבל הקשרים שלו רופפים, ולפיתת הברזל שלו סביב צלעותיי כבר לא הדוקה כמו קודם. נוגה מביטה בי, מהססת. 

"בואי כבר!" 

היא מבועתת. היא מבולבלת. אין לה מושג מה קורה כאן, המבט שלה מטושטש. היא אפילו עוד לא יודעת שזה חלום. ובכל זאת היא מושיטה את היד שלה לעברי, ואני עוזרת לה לקום. 

"מכאן," אני אומרת וכבר מרגישה חזקה יותר, מרגישה את משיכתו של החבל השזור בחוט של כסף על הקרסול, חשה את ידה החמה של נוגה בתוך ידי. 

ואני נזכרת. 

אני נזכרת בחמימות שהרגשתי בכל פעם שהיא צחקה מהבדיחות המטופשות שלי. אני נזכרת במסיבת ההפתעה שהיא ארגנה לי, איך היא תמרנה אותי היטב כדי שלא אגלה דבר. איך הלכנו לישון זו לצד זו במרפסת ביתה בקומה השנייה, תחת הכוכבים בלילות סתיו קרירים. באותו רגע, בעומק הסיוט שלה, כשנשמתה חשופה ופגיעה בפניי, אני מבינה שהיה לה אכפת ממני, בדרכה שלה. 

אני נזכרת איך אמא שלי נשמה לרווחה כשנוגה סופסוף עברה דירה ונסעה לעיר אחרת. המשכנו להתכתב קצת, אבל אחרי כמה חודשים המכתבים נעשו תכופים פחות עד שפסקו לגמרי. הקיץ אחרי שעזבה היה משמים ובודד מאוד. הבנתי שהיא לא הותירה בחיי מקום לאיש מלבדה, והטינה שחשתי אליה נרקבה והחלה לתסוס ולבעבע, עד שכל מה שנותר לי ממנה היה רק זיכרון מריר וחשדנות כלפי כל מי שמנסה להתקרב אליי, חשדנות שרק האימונים לצד ציידות הסיוטים הצליחה לסדוק מעט, אבל לא לגמרי.

ובכל זאת כשהיא נותנת לי את היד שלה ואני מובילה אותה אל מחוץ לסיוט המתפרק שלה, מפלסת דרך בין סדקים של אור ומגששת את דרכי בחזרה אל המציאות, אני תוהה מה היה אילו היינו נפגשות שוב במקום אחר. 

מה היא זוכרת מאותם ימים? האם גם היא זוכרת אותי מפונקת ושתלטנית? אולי זו דרך דו כיוונית, לפעמים אנשים פשוט משפיעים ככה זה על זה, נעים במסלול התנגשות, חודרים האחד לחלומות של האחר, הטובים והרעים. 

קראתי איפשהו שהגיהינום הוא הזולת. אולי אנחנו יכולות לומר אותו הדבר על הסיוטים. 

הסדקים המוארים מתרחבים לפתע, ואני רואה בבירור את הדרך החוצה. 

מישהו עוזר לי. יותר נכון, מישהן. פרצופיהן החיוורים מדאגה של סבטה ונור מציצים אליי מבעד לערפל החלום שנוגה ואני פוסעות דרכו בחזרה לחדר שלה, לצאת ממעטה הסיוט שגורם לעולם להיראות כאילו אנחנו מסתכלות עליו דרך צלופן אדום מלוכלך. 

נור נראית מרוכזת מאוד, נושכת את שפתיה כמעט עד זוב דם. סבטה מסמנת לי בידה למהר, תנועותיה מבוהלות.

הסיוט כנראה קרוב לקריסה הרבה יותר ממה שחשבתי. אני נלחצת. אם נמעד כאן או נתעכב לרגע, אנחנו עלולות להילכד בתוך הסיוט מי יודע לכמה זמן.

"רוצי!" אני אומרת לנוגה ומתחילה לרוץ. היא לא מהירה כמוני וידה כמעט נשמטת משלי. כל נים מנימי גופי צורח אליי להרפות ממנה ולהציל את עצמי. אבל אני רק מהדקת את האחיזה, ידי חלקלקה מזיעה. 

אנחנו חוצות את הסף, וסבטה קולטת אותי בזרועותיה רגע לפני שהסיוט מתפוגג. 

נור קורסת לרצפה, חיוך מרוצה על פניה. היא הייתה חניכה מצטיינת בקורס ללחשי אחיזה ומתגאה ביכולת הזו, גם אם היא לא מרבה להראות את זה. 

"לא שמרתי על הקצה כמו שצריך," היא מתנשפת, משתנקת ובולעת את רוקה כאילו סיימה זה עתה ריצת מרתון, "הייתי אמורה… לתת לך… לפחות… עוד דקה". 

"את בסדר? כמעט הלכת לאיבוד שם". אומרת סבטה ובוחנת את אישוני עיניי. 

אני פוערת אותן כמיטב יכולתי, למרות שהן עדיין כואבות בגלל אורות הפיות המסנוורים והמעבר מהסיוט למציאות בעודי ערה. לפעמים כשנכנסים עמוק מדי לתוך סיוט חזק מדי הוא יכול להשתלט עלייך, או גרוע מזה, להחליף אותך במשהו שנראה כמוך. זה מספיק גרוע כשזה קורה לאדם רגיל. זה הרבה יותר מפחיד כשזה קורה לציידות. האישונים הם הסימן הראשון שהסיוט הצליח לצוד אותך, אז אני עומדת שם בדממה עד שסבטה מסיימת לבחון את עיניי בקפידה. 

"נוגה?" אני שואלת. 

נור מחווה לעבר המיטה. נוגה שקועה בשינה קלה, קרובה עד כדי סכנה לערות. היום הולך ועולה, פס של אור כבר מצטייר במזרח. זה הזמן שציידות הסיוטים נקראות בו לחזור אל הבסיס, להוריד את התלבושת וללכת לישון לכמה שעות טובות. 

"את מכירה אותה?" נור שואלת כשאנחנו מטפסות דרך החלון ויורדות למטה, מתעטפות בגלימות הצל שנועדו להגן עלינו מעדי ראייה כשאנחנו מתעכבות עד שעת בוקר כל כך מאוחרת. 

"הכרתי פעם", אני עונה. 

"היא ממש חזקה. הסיוט שלה היה עצום", מעירה סבטה כשהיא פורשת את כנפי העטלף של תלבושתה, ונור ואני ממהרות לעשות כמוה. "יכול להיות שנצטרך לדווח עליה". 

"יכול להיות", אני אומרת. 

נוגה. חברה לשעבר. אחות לנשק. ציידת סיוטים. 

אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין את זה, בטח לא אחרי הלילה. 

ממילא כל מה שאני יכולה לדמיין עכשיו זאת המיטה שלי, מקווה לא להירדם בתעופה. למרות שגם אם אירדם, אני חושבת בחיוך קטן כשהאדמה המכוסה טל מתרחקת ממני, החברות שלי יהיו שם כדי לתפוס אותי.