(השיחה התקיימה ב-2016, תמלול מפגש הפקות מקור תודות לגלי אחיטוב)

רותם: אז, ראיון עם יושבת ראש האגודה הישראלית למדע בדיוני, פנטזיה ופוקימונים. ליאת שחר-קשתן.

ליאת: פוקימונים נכללים בתוך הפנטזיה.

רותם: אם זה היה תלוי במה שקורה היום, זאת היתה האגודה הישראלית לפוקימונים, מדע בדיוני ופנטזיה בישראל. אז, איך את מרגישה לגבי השינוי בשם האגודה, נכון לימים אלה?

ליאת: ובכן, יש אסיפה כללית בשמונה-עשרה לאוגוסט. אתם מוזמנים להעלות הצעה לשינוי השם.

מהקהל: אגודת הפוקימונים או האגודה?

רותם: האגודה הישראלית לפוקימונים, מדע בדיוני ופנטזיה.

מהקהל: לא האגודה. אולי תהיה עוד.

רותם: אני לא יודעת אם תהיה עוד אגודה. מה שחשוב זה שנהיה הראשונים. ככה היינו גם במדע בדיוני ופנטזיה. ליאת, ספרי לי על האגודה הישראלית לפוקימונים, מדע בדיוני ופנטזיה.

ליאת: אם את אומרת פוקימונים עוד פעם אחת אני מכה אותך. זאת שאלה מאד כללית. האגודה זה הרבה דברים.

רותם: מה עושה האגודה? מה עושה ועד האגודה? ומה עושה יושבת-ראש האגודה?

ליאת: האגודה מקדמת מדע-בדיוני ופנטזיה, בעיקר את העיסוק במדע בדיוני ופנטזיה. זה אומר שאנחנו רוצים לעודד כתיבה, קריאה, דיבור על, התעסקות עם, ובאופן כללי, מודעות לכל הז'אנר הזה. אנחנו רוצים שיותר אנשים יהיו מודעים אליו, יותר אנשים יקראו אותו, יותר אנשים ייחשפו אליו, ויותר אנשים יצרכו את הז'אנר.

רותם: אוקיי. ויש לאגודה ועד.

ליאת: יש לאגודה ועד.

רותם: התנדבותי.

ליאת: כל האגודה התנדבותית.

רותם: מדהים.

ליאת: ועד האגודה בגדול מנהל את האגודה. קודם כל את כל הצדדים הביורוקרטיים-טכניים, מול רשם העמותות, מול הבנק, מול רואה חשבון… כמו שאני רואה את זה הוועד פה כדי לספק את המבנה שבתוכו אנשים יוכלו לפעול בשביל התחומים שהם רוצים לפעול בהם.

רותם: אוקיי. ואיפה את בתוך כל זה?

ליאת: בתוך הוועד יש הרבה אנשים שיש להם כל מיני תפקידים ותחומים שהם מתעסקים איתם. חלק מהתפקידים והתחומים הם כאלה שנדרשים להתנהלות התקינה של האגודה: אם זה גזבר, אם זה מזכיר, אם זה מי שעובד מול רשם העמותות. ואז יש את כל התפקידים שאנשים לוקחים על עצמם כדי לקדם את מה שהם באו לקדם בתוך הוועד: אם זה תאים, אם זה הקרנות סרטי קולנוע. התפקיד של היו"ר זה לנהל ולתאם, לוודא שכולם יודעים מה הם צריכים לעשות ובאמת עושים את זה, שאין להם איזושהי בעיה שצריך לפתור. ולוודא שהכל, בגדול, רץ חלק. ואם אחד הדברים החשובים נופל כי אין לחבר הוועד זמן כרגע, או שהוא לא כל כך מתפקד – אז אני רואה את התפקיד של היו"ר בתור זה שצריך לתפוס את כל הדברים החשובים כדי שלא נאבד אותם.

רותם: אז בואי נתחיל באיך הגעת לכנסים, ואיך הגעת להתנדבות בכנסים.

ליאת: גיליתי את הכנסים מאוד מאוחר.

רותם: כמה מאוחר?

ליאת: בגיל עשרים ו…חמש? אני רוצה להגיד? הייתי כבר בשנה השנייה של התואר הראשון שלי, הייתי בפקולטה ברחובות –

רותם: איזה שנה זה היה?

ליאת: זה היה באלפיים ו…שתיים.

רותם: באלפיים ושתיים כבר היה לנו אייקון, כבר היה לנו פנטזי.קון בפעם הראשונה… את גילית את הכנסים רק כמה שנים אחרי שהם התחילו.

ליאת: זה היה חסך מאד גדול בחיים שלי שלא ידעתי עליו. ידעתי שיש כנסים, אבל איכשהו זה נראה לי נורא רחוק, וגם לא היתה לי גישה. הכרתי אדם או שניים שהלכו לכנסים – אביאל טוכטרמן זכרונו לברכה, למשל, אבל לא כל כך הבנתי איפה הם, או איך מגיעים אליהם, והכל נראה נורא מורכב –

רותם: אני זוכרת בתור טינאייג'רית ששאלתי 'מה לעזאזל עושים בכנס. מה יש לכם לעשות שם כל הזמן'. גם אני יכולה לדבר על בלגריאד חצי שעה, ואז נמאס לי.

ליאת: זהו, אז אני גיליתי שיש כנסים בשלב מסויים, ואז זה פשוט… התמסמס. שכחתי מזה לחלוטין. ואז עשיתי צבא, התחלתי את התואר הראשון והגעתי לרחובות, ובעצם הדבר הקהילתי הראשון שהייתי בו היתה סדנת הכתיבה הרחובותית שהעבירה יעל מיכאלי בזמנו. עכשיו, אני לא כותבת. לא כתבתי גם אז, אבל הייתה מודעה על לוחות המודעות של הפקולטה –

רותם: הופיעו המילים 'מדע בדיוני ופנטזיה' ונמשכת אליהם כמו עש לאש?

ליאת: ואז הלכתי לסדנה, ואיכשהו במקביל התגלגל לידי הפלאייר של מסיבת פורים הרחובותית, של התא ברחובות. ספי"ר, קראו להם. זה כבר היה ב-2003. זו לא הייתה מסיבה, זה היה כנס לילה. זה נורא בלבל אנשים הרבה שנים.

רותם: אבל אנשים הגיעו מחופשים?

ליאת: אנשים הגיעו מחופשים, וזה התחיל באיזה עשר בלילה, והיה אמור להימשך עד איזה שש בבוקר, זה היה מרחק הליכה מהבית שלי, ולא היה אף אחד שרצה לבוא איתי. אני במקור מחיפה, אז כל החברים שלי מחיפה, שאמנם היו חנונים, לא רצו לבוא, ומהפקולטה לא הכרתי אף חנון. החלטתי לקחת איזשהו הימור מטורף, ופשוט ללכת לבד. 

רותם: שזה משהו שלא ידעת, אבל אנשים עושים בכנסים עד היום. הם פשוט הולכים לבד והם פוגשים שם חברים.

ליאת: זה נראה לי מטורף! זה נראה לי מטורף עוד אז. אמרתי, טוב, אני אלך, זה מרחק הליכה מהבית, מה כבר יכול להיות. מקסימום אני אחזור הביתה. התחפשתי לפולגארה. 

רותם: פולגארה זה שמלה כחולה ופס לבן בשיער, למי שלא מכיר. דמות מבלגריאד.

ליאת: חיפשתי כל כך הרבה זמן צבע לבן לשיער! בסוף מצאתי איזה ספריי, שהיה נורא לא אפקטיבי ועשה מין גוש לבן בשיער שלי – לא משנה.

רותם: אבל אנשים זיהו אותך?

ליאת: אנשים זיהו אותי, זה היה מדהים! הגעתי לשם, נכנסתי, הסתכלתי על התכנייה, היה כל מיני הרצאות, כל מיני הקרנות, אנשים אמרו לי "היי, פולגארה", אני כזה "כן! איך ידעתם!"

רותם: יש עוד גיקים בעולם!

ליאת: לא ניהלתי שיחה עם אף אחד באותו ערב. הייתי שם מעשר בלילה עד חמש בבבוקר והסתובבתי כל הערב עם חיוך. לא דיברתי עם בנאדם אחד! ישבתי בהרצאות, ישבתי ב"של מי השורה הזאת", ישבתי בהקרנות, הייתי מוקפת גיקים, הייתי כזה: וואי.

רותם: זה משהו מאד חזק שהרבה חובבים מדברים עליו, הפעם הראשונה שהם מצאו את עצמם מוקפים בגיקים.

ליאת: ואז משהו כמו שבוע אחרי גיליתי שיש "ביגור" – זה היה בעצם הכנס הראשון שלי, ביגור 2003. כל כך התרגשתי, ישבתי לילות שלמים מול התכנייה ונרשמתי למשחקים – שוב, לבד, כן?

רותם: את הכרת משחקי תפקידים? כאילו, היה לך ניסיון בזה?

ליאת:  כשהייתי בתיכון ובצבא מצאתי קבוצה איכשהו, זה לא כל כך הסתדר – לא הייתה לי קבוצה קבועה, אבל ידעתי מה זה משחקי תפקידים, נורא רציתי לשחק. נרשמתי להמון משחקים, הלכתי לשם לשלושה ימים, לקחתי שק שינה. אמרתי שוב, מקסימום אני אסע הביתה.

רותם: איפה היה ביגור?

ליאת: ביגור היה אז בפנימייה הזאת, בכפר בתיה. ברעננה.

רותם: אז הלכת לביגור, וישנת שם בשק"ש.

ליאת: הלכתי לביגור, ושיחקתי עם אנשים, ישנתי בשק"ש, פגשתי אנשים. ביגור אז היה בדיוק לפני פנטזי.קון, שהיה אז במופת. גם לפנטזי.קון הלכתי, הלכתי ל"דוני דארקו", אני זוכרת. שם כבר הכרתי קצת אנשים, אבל לא ממש אנשים להסתובב איתם, ואז היה את האייקון של אורסון סקוט קארד, ואני זוכרת שכמו כל חובבת מתחילה התקשרתי לסינמטק פעם בשבוע לשאול אם כבר נפתחה הזמנת הכרטיסים. 

רותם: לא עקבת באינטרנט, כמו חובבת טובה.

ליאת: לא – זה לא היה באינטרנט. היית צריכה להתקשר לסינמטק ולהזמין. התקשרתי אליהם כל שבוע, הזמנתי כרטיסים, עמדתי בתור המטורף לחתימות אצל קארד –

רותם: בתור המטורף הזה אנחנו נפגשנו פעם ראשונה! (לקהל) הייתי מחופשת לסטורם. היא הייתה עם בועות סבון.

ליאת: ואני זוכרת שהסתובבתי בכנס ובאיזה שהוא שלב ראיתי קבוצה של אנשים עומדים בקופות ומדברים – כלומר, מתנדבים, ושאלתי את מי שהלך לידי מי זה האנשים האלה, והוא אמר לי "אה, זה הפראיירים". ואמרתי "אוקיי, סבבה" והמשכתי הלאה. 

רותם: זה היה אייקון הראשון שלך.

ליאת: הגעתי בתור אורחת מהשורה, שילמתי על כל האירועים שלי.

רותם: בפעם האחרונה אי פעם.

(צחוק מהקהל)

ליאת: שנה אחרי זה כבר כבר הייתי מעורבת בתא הרחובותי, והייתה את מסיבת הפורים, ש… לא התכוונתי להיכנס לניהול שלה, אבל איכשהו הערב התגלגל ו…

רותם: זה בעצם תמצית הקריירה של ליאת באגודה. "לא התכוונתי, אבל איכשהו…"

ליאת: היה נורא קשה למנהל – אז פשוט לקחתי את זה. ואז היה את פנטזי.קון 2004, שהיה במרכז לארץ ישראל יפה, שאז התנדבתי פעם ראשונה, וגם, כמו כל מתנדבת טריה, בחרתי כרטיס לכל סלוט שבו לא הייתה לי משמרת, בגלל זה תמיד הייתה לי אמפתיה למתנדבים שעשו את זה. ואמרתי לאחראי מתנדבים עשר פעמים, שאם שמים אותי מול neverwhere של ניל גיימן – אני לא מתנדבת!

רותם: סנקציות זו דרך טובה להתחיל את הקריירה התנדבותית שלך. אגב, זה היה הפנטזי.קון האחרון. וזה לא היה באשמת התכנייה המושלמת שלי.

נעמה פרידמן מהקהל: אנחנו עשינו פנטזי.קון אחרי זה ב-2007!

רותם: אני מתקנת –  זה היה הפנטזי.קון האחרון במתכונת הזאת, לפני שהוא התאחד עם אבק כוכבים שהיה במקביל. פנטזי.קון הפך בהמשך לכנס קיץ של יום אחד.

ליאת: הסתובבתי עם חברי התא הרחובותי, עם כרמל ברגמן, שהיה אז מאד פעיל והיה אחרי זה בוועד האגודה. הוא היה ע' כוח אדם, ה-ע' של נעמי כרמי. באתי, ועזרתי בעיצוב, כי כולם באו כבר ועזרו עם העיצוב –

רותם: תלינו פיות קטנות.

ליאת: תלינו פיות קטנות, אני זוכרת, והיתה בֶּאֶר – לא משנה, כל זה לא רלוונטי –

רותם: זאת הייתה תחילת ההתנדבות שלך.

ליאת: זאת הייתה תחילת ההתנדבות שלי, ואז… באייקון 2004 כבר הייתי אחמ"שית. נעמי קלטה אותי.

רותם: כמו שאחראי מתנדבים עושים עד עצם היום הזה –

ליאת: כן. ונעמי כבר די רצתה לפרוש. אז באייקון 2005, אני ואלון פאר כבר היינו א' כוח אדם. וככה נכנסתי לכנסים.

רותם: אז זה גם עונה לי על השאלה של "מתי שמעת על האגודה בפעם הראשונה". באייקון.

ליאת: זה לא לגמרי נכון, כמו רוב האנשים, לא חיברתי בראש בין האגודה לכנסים. זו תפיסה שאנחנו עובדים לשנות. על האגודה שמעתי רק איזה שנה פלוס אחרי! לא היה לי מושג שהיא קיימת.

רותם: מה, לא אמרו לך אפילו שאת יכולה לעשות כרטיס חבר ולקבל הנחות?

ליאת: יכול להיות שאמרו לי, אני לא זוכרת. אני חושבת שלא נרשמתי לאגודה עד שלא רצתי לוועד.

רותם: איך הגעת לוועד ואיך הגעת להיות יושבת-ראש?

ליאת: איך הגעתי לוועד. לוועד הגעתי גם כן בצורה מאד רנדומלית. זה היה באלפיים ו…חמש? עמדנו אני ונעמי ודובי זולטי ועוד כמה אנשים, דיברנו על ועד האגודה, נעמי הייתה אז בוועד עדיין, ואז דובי אמר: "אני חושב שזה רעיון מאד טוב שליאת תהיה בוועד". ואני אמרתי: "יאללה". (צחוקים בקהל) that was it. אז רצתי לוועד.

רותם: אוקיי. ונשארת.

ליאת: ונשארתי.

רותם: והפכת ליושבת-ראש.

ליאת: (צוחקת) כן… שוב, לא תכננתי.

רותם: באופן מפתיע ולא צפוי.

ליאת: הוועד, אני חושבת שזה היה הדבר הראשון שרצתי אליו אקטיבית. כתבתי מצע והכל! אני כותבת מצע כל שנה, האמת-

רותם: את עושה copy-paste.

ליאת: אני לא! אני צריכה לחפש את המצע הראשון שלי. זה יהיה מצחיק. אני זוכרת שרצתי להיות מזכירת האגודה, ואז באסיפה הכללית אמרו לי, "נראה לך שזה התפקיד היחיד שתעשי", ואז רמי אמר, "אין לכם מושג כמה עבודה זה להיות מזכירת האגודה".

רותם: תכל'ס.

ליאת: אז הייתי מזכירת האגודה, אכסנתי את כל ה"מימד"ים אצלי, הייתי שולחת אותם, הייתי עושה מסיבות "מימד"ים –

רותם: מסיבות "מימד"ים!

ליאת: מסיבות "מימד"ים, מסיבות כרטיסי חבר –

רותם: למי שלא יודע, מושגים שבאים לתאר בצורה ממש כיפית ונחמדה את העבודה הנורא-נורא-נורא קשה ומייגעת של להכניס מלא דברים למעטפות לבד, וכיוון שאתם לא רוצים לעשות את זה לבד אתם לוקחים את כל החברים הפראיירים שלך, ואנשים פראיירים שאינם החברים שלכם, אוספים את כולם בחדר, ואז איכשהו זה כן נהיה כיף. בגלל שזה הרבה אנשים מגניבים.

מהקהל: מה זה "מימד"ים?

ליאת: המימד העשירי הוא המגזין שהוצאנו לפני  שהיה הספר "היה יהיה". זה היה –

רותם: בטאון האגודה?

ליאת: כן. הוא יצא שלוש-ארבע פעמים בשנה –

רותם: לא, פעמיים-שלוש בשנה.

ליאת: שלוש-ארבע.

נעמה פרידמן (מהקהל): הכוונה הייתה ארבע, לפעמים זה יצא שלוש.

ליאת: זה היה במתכונת של מגזין, היו שם כתבות, סיפורים מקוריים ומתורגמים, ויש לנו ערימות מהם all over the place.

רותם: חברים אגודה שרוצים "מימד"ים, בואו לקחת.

ליאת: עכשיו, איך הגעתי להיות יו"ר האגודה… אני לא רציתי להיות יו"ר האגודה. האמת.

רותם: פשוט נמשכת לזה… כמו פוקימונים ל-lure.

ליאת: אני מצנזרת את כל הקטעים האלה, אני מקווה שזה ברור לך.

רותם: לא!

נעמה פרידמן (מהקהל): אני אדאג שהיא לא תצנזר, אל תדאגי.

רותם: תודה!

ליאת: לא תכננתי להיות יו"ר האגודה. זה היה באלפיים ו…תשע?

טל גולדמן מהקהל: זה הסיפור של כל בעל תפקיד בכנסים. 'לא תכננתי להיות…'

רותם: לא, אני תמיד רציתי להרים הפקות מקור!

נעמה פרידמן מהקהל: מישהו תפס אותי שיכור באיזה ערב…

ליאת: בכל אופן. לא תכננתי להיות יו"ר, לא רציתי להיות יו"ר. מה שקרה זה, ב-2009 הייתה שנה מאד קשה ומאתגרת לאגודה. כל הסכסוך סביב אייקון התחיל להתגבש ולעבור אסקלציה, ואני ביקשתי מאמיר ארד לרוץ כיו"ר באותה שנה, ושאני אהיה גם בוועד, ואנחנו נעשה את זה פחות או יותר יחד.

רותם: אני לא חושבת שבאיזשהו שלב זה היה פחות או יותר יחד.

ליאת: היה לנו… חוסר הסכמות בקשר לדרך שבה צריך ללכת, והייתה לכולנו שנה מאד קשה, במיוחד לאמיר, שלא היה כל כך פעיל לפני זה. הוא הכיר את האגודה והכל, אבל נחת לאמצע חתיכת סיפור.

רותם: הוא נחת בשנה שבה היה הכי קשה להיות יושב ראש האגודה.

ליאת: היה לו מאד קשה, ואני לגמרי מבינה אותו. ומה שקרה, שבאסיפה הכללית בעולמות באותה שנה, שזה היה בבית ציוני אמריקה, הוא פשוט פרש. עכשיו, הוא לא אמר לנו שהוא הולך לעשות את זה. אף אחד לא ידע שזה הולך לקרות. הוא אמר את כל מה שהיה לו על הלב, פרק את הכל, ואז סגר את הלפטופ שלו ויצא מהחדר. אנחנו ישבנו שם המומים, כאילו –

רותם: בהינו באוויר. ועד האגודה בשוק. 

ליאת: ואז התחילו שאלות מהקהל, ומה עכשיו, ומה זה, ואני כזה: אתם יכולים בבקשה לצאת, ולתת לנו כמה דקות –

רותם: פשוט בהינו, שכבנו על הרצפה כמו מג'יקארפ, זה היה כזה –

(צחוקים בקהל)

ליאת: ואז כולם יצאו מהחדר ואני התחלתי לבכות. כי ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. ואז בחרו אותי ליו"ר.

נעמה פרידמן מהקהל: היי, את אמרת שאת מסכימה.

ליאת: לא אמרתי שכפו עלי, אמרתי שהבנתי מה הולך לקרות. זה היה די בלתי נמנע.

רותם: לפעמים פוקימון לא רוצה להתפתח, אבל הוא חייב – אני מפסיקה, סליחה. מצטערת.

ליאת: לא היה אף אחד בוועד שרצה את זה, או שהיה מוכן לזה – זה לא שלא הייתי מוכנה, לא רציתי.

רותם: אני מניחה שזה גם עונה לשאלה הבאה שלי – האם היו לך רגעים שהתחרטת שלקחת על עצמך את האחריות הזאת.

ליאת: זה היה השלב שבו לא רציתי לקחת את האחריות, זה היה בחוסר ברירה. אבל בשאר השנים הבאות שרצתי ליו"ר, זה כבר היה לגמרי בחירה שלי, זה לא היה –

נעמה פרידמן מהקהל: חלק מהריצה בשנים היה ריצה מחוסרת ברירה.

ליאת: כן, טוב, זה תפקיד שהוא לא בדיוק נחשק. הוא מאד קשה. אני לא חושבת שהייתה שנה אחת שמישהו רץ מולי לתפקיד הזה, או שאמר שהוא רוצה, או שהביע איזושהי נכונות, או –

רותם: צריך אופי מאד ספציפי.

ליאת: האם היו רגעים שהתחרטתי?

רותם: ובאיזו תדירות.

ליאת: ברור שכן. כאילו, זה לא תפקיד קל. נקודות השבירה הן נקודות בעיקר של ספקות. אתה לא בטוח שמה שאתה עושה הוא נכון. אתה לא בטוח שאתה מוביל לכיוון הנכון. אתה בחרת את הדרך שלך ואנשים לא מסכימים איתך, ואתה מתחיל לתהות אם בחרת בדרך הנכונה –

רותם: זה גם מוביל לשאלה הבאה שלי: למה. למה בעצם לעשות את זה. מה את מקבלת מזה. מה את משקיעה בזה כל כך הרבה.

ליאת: בכנות, בשביל הבנאדם הזה, שפתאום מגלה שיש כנסים.

רותם: שנמצא במקום שאת היית. כן, יש מאות כאלה.

ליאת: מאות כאלה, ובני נוער, ואם היה את העולם הזה כשהייתי בת 16 החיים שלי היו כל כך שונים עכשיו! ואני חושבת שזה פשוט בשביל האנשים האלה, שיגלו את הקהילה הזאת, וימצאו את הבית שלהם, וימצאו את המקום שלהם, וימצאו את החברים שלהם, וימצאו את הייעוד שלהם –

רותם: הרבה פעמים אנשים בתפקידי סגל קשים מתעודדים מקריאת תגובות על הכנס, לראות כמה אנשים נהנו, וכמה אנשים פגשו חברים פעם ראשונה. ויש בזה משהו מאד מנחם, לדעת שאנחנו עוזרים לאנשים אחרים לא לעבור את החוויה הזאת שאנחנו עברנו, של לגדול בלי הקהילה הזאת.

ליאת: נכון. וגם, בסופו של דבר, כשדברים הולכים לכיוון שרצית ומצליחים – יש הרבה מאד סיפוק בלבנות משהו, בלקדם משהו, בלדעת שזה משהו שאת עשית, שהפרויקט הספציפי הזה לא היה קורה בלעדייך.

רותם: או הפרויקטים המתמשכים, כאילו, להסתכל על כל ה-"היה יהיה" שהוצאנו, להסתכל על איך אייקון נראה, איך פרס גפן נראה – כל הדברים האלה – זו עבודה של הרבה מאד אנשים, אבל עדיין יש סיפוק בדחיפה. כאילו, בגדול הוועד והיו"ר לא יכולים לעשות את הדברים בעצמם, זה בלתי אפשרי, העבודה של ניהול האגודה היא מספיק קשה. אבל להניע דברים בכיוון הנכון, ולדחוף אותם, ולעזור להם להתקדם, ולוודא שהם קורים – זה מה שהוועד צריך לעשות. ולתמוך בדברים. ולאפשר אותם.

רותם: אוקיי. כמה זמן זה לוקח ממך? ועל חשבון מה זה בא? ואיך משלבים את זה, גם? כאילו, איך משלבים את האגודה, ואת העבודה והמשפחה, ואת כל שאר הדברים?

ליאת: זה לא פשוט. יש תקופות שזה קל יותר, יש תקופות שזה קשה יותר. יש תקופות של יותר לחץ, ויש תקופות של יותר דברים שקורים. התקופות הכי בעייתיות הן התקופות שבהם לאנשים יש פחות זמן, ואז יש יותר דברים שאת צריכה לתפוס בידיים שלך. זה לוקח ממני במינימום כמה שעות בשבוע. וזה רק לענות על מיילים ולטפל בדברים. איך משלבים את זה? למזלי, אבנר בעלי הוא מאד מבין ומאד תומך במה שאני עושה ומבין למה אני רוצה לעשות את זה. למעשה הוא גם מאד עוזר לי: הוא מייעץ, הוא אחד האנשים הראשונים שאני פונה אליהם בדילמות, הוא נותן לי את האפשרות להתעסק עם זה. וצריך לפנות מקום גם לחיי חברה, זה לא יכול לבלוע הכל. בהתחלה היה לי מאד קשה לאזן את הדברים, וזה מאד עזר שלא היו לי חיי חברה אז. ככל שהתנדבתי באגודה –

רותם: זה כישור נרכש. זה כמו שאת גורמת לכל האנשים מסביבך להתנדב. בעלך התחיל להרצות בכנסים.

ליאת: אז בהתחלה, האמת, ההתנדבות הייתה החיי חברה שלי. ולאט לאט אתה לומד – קודם כל לשחרר סמכויות, שזה משהו שתמיד היה לי קשה מאד. לתת לאנשים אחרים להתעסק עם הדברים, ורק לפקח מלמעלה, ובאיזשהו שלב אתה חייב להגיד לעצמך: אוקיי סבבה, הכל נורא חשוב ונורא לחוץ והכל, אבל אני לא אעשה את זה עכשיו. עכשיו אני אעשה משהו אחר. עכשיו אני אצא, עכשיו יש לי חברים, עכשיו יש לי עבודה, עכשיו יש לי לימודים.

רותם: לשים לעצמך גבולות.

ליאת: למשל אחרי שאני לוקחת את הילדה מהגן ועד השלב שהיא הולכת לישון, אני לא מתעסקת עם האגודה. כאילו, רק בווטסאפים וכאלה, אבל אני לא אענה למיילים.

רותם: לא נכנסת לפרויקטים גדולים.

ליאת: לא. כל עוד היא ערה, ודורשת תשומת לב, אז אני בדרך כלל לא עושה את הדברים האלה. אבל שוב – פה נכנס אבנר, שהוא שותף מלא לכל הנושא של גידול הילדה. ואז אם יש לי ישיבות הוא נותן לי את הזמן ואת האפשרות לעשות את זה.  

רותם: ואת גם צריכה להפריד בין הדברים שהם המחויבות שלך כיו"ר האגודה, והדברים שאת לוקחת על עצמך כי את רוצה לעשות את הדברים.

ליאת: זה ברור, זה משהו אחר לגמרי. כל הזמן אומרים לי, את לא יכולה לקחת את זה, ואת לא יכולה לקחת את זה, ואת לא יכולה לעשות את זה גם.

נעמה פרידמן מהקהל: והם צודקים.

רותם: לרוב היא עושה את זה בכל זאת, כן. מה שאני רציתי לשאול זה לגבי אתגרים. גם מה היה הכי מאתגר בתפקיד שלך – אני חושבת, האמת, שדי ענית על זה, בהקשר של הסכסוך של אייקון –

ליאת: כן.

רותם: ומה הכי מאתגר בתפקיד באופן כללי.

ליאת: רוב התפקיד, כמו שאני רואה אותו, האתגר שלו זה להניע אנשים.

רותם: כי זה התנדבותי.

ליאת: אתה לא יכול לנהל ארגון התנדבותי בלי להיות מסוגל להניע אנשים, ולגרום להם לרצות לעשות את הדברים האלה. אמנם אנשים באים בתחושת שליחות, וזה חשוב, והכל, אבל בסופו של דבר אנשים באים גם כדי להרגיש שמעריכים אותם ושהם חשובים ושהם משמעותיים. וצריך לדעת לתת לאנשים את ההרגשה הזאת. ובצד השני, צריך גם לדעת להגיד לאנשים מתי הם עשו עבודה לא טובה, שזה קשה. וזה תהליך שאנחנו עוברים רק עכשיו. כאילו, במשך שנים פשוט לא נגענו בזה, כי היה לא נעים. כי בנאדם מתנדב, אז כאילו, אז מה אם הוא עשה עבודה לא טובה, הוא עדיין השקיע את הזמן. אבל הוא עשה עבודה לא טובה! או שהוא לא עשה עבודה! וזה קשה, לעמוד מול הבנאדם, שלפעמים הוא חבר שלך או במעגלים החברתיים שלך, ולהגיד לו: בנאדם, אני מצטער, אבל אתה פישלת. אתה לא עשית את זה טוב, אתה לא עשית את זה בכלל. בעיקרון אכזבת את כולנו ובגללך אין כלום. 

רותם: (צוחקת) כן, זה נאומי הביקורת הבונה של ליאת.

ליאת: כן, בדיוק ככה. You suck, don't do it again.

(צחוקים מהקהל)

ליאת: זה תהליך לא קל. הנושא של ניהול כוח אדם, הנעת כוח אדם, וכן –

רותם: וזה האתגר השוטף בתפקיד שלך.

ליאת: זה האתגר השוטף. בין היתר.

רותם: אוקיי. באיזה הישג או תהליך, או שינוי, את גאה במיוחד במסגרת העבודה שלך כיושבת-ראש?

ליאת: זה לא שאלה פשוטה. כל התהליכים הקטנים, כמו ההליך משוב הזה, שעדיין לא המריא… השינויים בהתנהלות של פרס גפן –

רותם: נושא מניעת הטרדות מיניות בכנסים, שאת לקחת על עצמך ובלי זה זה היה לוקח עוד שנים עד שזה היה קורה, אם בכלל.

ליאת: כן, אבל – אני חושבת שבסופו של דבר, אני הכי גאה באמת ב… אני כן הכי גאה בהתנהלות סביב התביעה. אלו היו השנים הכי קשות כיו"ר, היה קשה בתוך הוועד, היה קשה מחוץ לוועד, באגודה –

רותם: היה הרבה אנטגוניזם בתוך האגודה.

ליאת: היה קשה בתביעה עצמה, היה קשה מול כל הדברים האלה, ואני כן מרגישה שבסופו של דבר, עם כמה שהיה קשה לנתב את העניין הזה עם כל הזרמים הסותרים, בסופו של דבר עשיתי את זה בצורה שהייתה הכי נאמנה לדרך שבה אני רציתי שזה יקרה, שהאמנתי שנכונה בשביל האגודה.

רותם: אני יכולה להגיד, מהצד שהיה בתוך הוועד באותן שנים, שכולנו התרגזנו על ליאת כי היא הייתה טובה מדי. ואמרנו לה שהיא מתנהגת כמו פלאדין. כמו לוחמת צדק משוגעת, שחייבת תמיד לומר את האמת, חייבת תמיד להזהיר, חייבת תמיד שכל הצדדים ידעו הכל –

ליאת: תביעה זה לא דבר פשוט, התביעה הזאת לא הייתה דבר פשוט –

רותם: וגם, שוב – המצב באגודה היה לא פשוט. כאילו, הלך והתגבר אנטגוניזם על המצב הקיים של אייקון באותם שנים, 2009 היה שנה שבה אייקון נראה… מאוד רחוק מהחזון שלנו כאגודה, אנשים מאד לא נהנו שם, וכל הזמן ניסינו לתת עוד סיכוי ועוד סיכוי ועוד סיכוי.

ליאת: וכן, הרבה אנשים אמרו "צריך לצאת, צריך לצאת, צריך לצאת". כמה שנים קודם, קרן אמבר זכרונה לברכה אמרה את זה. זה היה עיקר חוסר ההסכמה שלי עם אמיר, אבל אני מרגישה שכל ה"צריך לצאת" בשום שלב לא שיקלל פנימה את האיך ומה. אוקיי? לצאת – ומה? ומה יקרה? לצאת ולא להיות באייקון? לצאת ולעשות אייקון משלנו? אף אחד לא נתן את הלצאת ומה.

רותם: נתנו הצעות לא טובות. כמו לצאת ולהגיד לכל המתנדבים והמרצים שלנו לא להיות חלק מאייקון. שאי אפשר לעשות את זה. הם לא היו עושים את זה. הם חיפשו כיף.

ליאת: חלק היו, אבל לצאת ולא לספק לאנשים האלה חלופה זה היה מאד בעייתי. ואז הגענו למצב שבו נדחקנו לקיר, באיזשהו מקום. כי 2009 באמת הייתה נוראית, מהרבה מאד בחינות, אבל גם מבחינת ההתנהלות של האגודה מול הפסטיבל. כל הדרישות של הפסטיבל לאגודה, בעצם – חוסר הקבלה של הפסטיבל, חוסר ההבנה של מנהלי הפסטיבל, חוסר ההכרה שהפסטיבל הוא של האגודה בעצם. הם נתנו לנו הרגשה שאנחנו מין דרג ב', שאנחנו צריכים איכשהו להרוויח את נוכחותנו בפסטיבל, כשבפועל רוב הסגל, המתנדבים והמרצים באו מתוך האגודה. עשו לנו בעיות עם שיהיה דוכן אגודה, ועם הנחות לחברי האגודה, שזה דברים שצריכים להיות מובנים מאליהם, כי הפסטיבל הוא בעצם שלנו. ואז נגמר אייקון 2009. והתקדמנו לקראת 2010, ופשוט לא הייתה תקשורת. וזה היה השלב שבו התחלנו לרשום את הסימן על שמנו. ועדיין לא הייתה תקשורת – ואז… רק במרץ של אותה שנה ישבנו ודיברנו על התנאים שבהם האגודה תהיה באייקון, שזה בכלל אבסורדי, ואז בעולמות פתאום גילינו שיש אירוע בשם "אייקון" מול עולמות! בשלב הזה לא הייתה ברירה. עורך הדין אמר שאנחנו חייבים להוציא מכתב התראה על השימוש בסימן, וזה די סתם את הגולל על כל ניסיון שיחה. 

זה השלב שבו הבנו שהולך להיות אייקון, ואנחנו לא נהיה שם. והמצב הזה היה לא מקובל. ואז כינסנו ישיבת התייעצות, והדס פרבר אמרה "מה הבעיה? בואו פשוט נשכור את האשכול ונעשה אייקון".

רותם: וליאת הסתכלה עליה בעיניים פעורות, כאילו, וואלה!

ליאת: that's genius.

רותם: כן. כולנו יצאנו משם כזה ב"הא!" ואני אמרתי – את מוכנה לא להיות פלאדין הפעם! יאי!

ליאת: כבר לא הייתה ברירה. ואז תומר שלו, שניהל באותה שנה את עולמות, הסכים לנהל גם את אייקון – בצורה, מפתיעה –

רותם: מפחידה. זאת המילה שהיא חיפשה.

ליאת: כן. וזהו. זה basically הסיכום של כל העניין.

רותם:. איזה פרויקטים לא הצלחת לקדם?

ליאת: (נאנחת) אה…

רותם: על מה את מצטערת שלא הצלחת לקדם?

ליאת: זה לא העניין… אין שום דבר שוויתרתי עליו לחלוטין. כאילו, כל עוד אני ביו"רוּת, אז יש הרבה דברים שאני רוצה… להמשיך לקדם, אבל יש דברים שקצת הם… על אש קטנה, ויש דברים שלא הולכים טוב כמו שהייתי רוצה, הפרוייקט שאני הכי לא מבינה – שניסינו לגייס אליו כבר מכמה זוויות, והוא פשוט לא, אנחנו לא יודעים איך לעשות אותו, זה כל נושא גוף הפעילים. זה פשוט לא עובד. מפגשים, קבוצת פייסבוק, רשימות – כאילו, אנחנו מנסים כבר שנים, נעמי ניסתה ליצור איזשהו פורמט תקשורת עם אנשים שעושים או רוצים לעשות דברים –

רותם: ולשמור על קשר.

ליאת: אנחנו פשוט לא מוצאים את נוסחת הקסם, את הצורה לעשות את זה. זה פשוט לא תופס!

רותם: אני חושבת שאם יש פעילים שקוראים את הראיון הזה, אז אולי יהיה להם רעיונות מעניינים… אז אתם מוזמנים להגיד-

ליאת: אנחנו מעלים את זה. כל איזה שנתיים אנחנו עושים מפגש על הנושא הזה. שואלים אנשים מה צריך לעשות כדי ליצור אתכם קשר?! ואז עולים המון רעיונות, ואז אנחנו מיישמים בערך רבע מהם… לא, האמת היא שבסופו של דבר יישמנו פחות או יותר הכל וזה פשוט לא תופס. לא זז. קבוצת הפעילים בפייסבוק היא הקבוצה הכי מתה שראיתי בחיים.

נעמה פרידמן מהקהל: אני כותבת בה לפחות כל שבועיים.

ליאת: ואז אף אחד לא עונה לך. כאילו, שני אנשים עונים.

רותם: שזה מצחיק, כי לאגודה כן יש הרבה פעילים נאמנים. רק הגוף זה משהו שלא קרה.

ליאת: אני לא מאשימה את הפעילים בשום צורה בעניין הזה. אני אומרת שאנחנו פשוט לא מצליחים למצוא את הדרך להקים גוף, או איזושהי דרך תקשורת רציפה, או… אני לא יודעת, המפגשי פעילים עבדו באיזשהו שלב, ואז זה נפל על זה שאין מי שיארגן אותם, basically. קשה. בסוף אנחנו נצליח.

רותם: מה הכי כיף בתפקיד שלך?

ליאת: אני לא יודעת אם ללכת לכיוון הנדוש ולהגיד שזה תחושת הסיפוק שמשהו באשכרה יוצא לפועל, אבל –

רותם: אם תגידי את זה אני אגיד את האמת. (צוחקות)

ליאת: מה האמת?

רותם: שאת שומעת ראשונה על מלא דברים ואת יכולה להיכנס לתוכם! לא?

ליאת: מה זאת אומרת? איזה דברים?

רותם: את, כאילו, יכולה להיות מעורבת בכל דבר שאת שומעת עליו. את יכולה לשים את היד שלך על מה שהכי מעניין אותך.

ליאת: אין לי מספיק ידיים כבר לשים… לא, אני רוצה להגיד שמה שהכי כיף בתפקיד שלי זה ה…

רותם: זה הפרסטיז'! נכון? (צוחקת) זה כמו להיות level 20  בפוקימון.

נעמה פרידמן מהקהל: כרטיסי חינם לאייקון.

ליאת: זה האנשים. כיף לי עם הוועדים שלי, כיף לי לתקשר עם אנשים, כיף לי לעבוד עם אנשים שעובדים, כיף לי לשתף פעולה עם אנשים, כיף לי לעזור לאנשים שרוצים להוציא דברים לפועל. אני אוהבת לתקשר עם החובבים. כאילו, בזמנו כשהייתי בתואר השני, שאלו אותי 'למה את לא הולכת להיות, לא יודעת מה, אחראית כוח אדם של איזה חברה?' ואמרתי, 'לא רוצה לדבר עם אנשים! אני רוצה לדבר עם חובבי מדע בדיוני!'

רותם: אני רוצה להקים חברה של חובבי מדע בדיוני. בואו נעשה כזה! טוב, אני לא יודעת אם באמת לשאול את השאלה המוזרה הבאה, אבל היא הייתה בשאלות שקיבלת. האם את מרגישה שלמרות שאת יושבת-ראש של אגודה חזקה ומבוססת, שמרוויחה כסף, מתייחסים אלייך שונה כי את אישה?

ליאת: זו שאלה של דמיאן.

רותם: באמת? דמיאן, תפסיק עם השאלות האלה. 

ליאת: לא. כי אני חושבת שבתחומים שבהם אנחנו נמצאים, יש פחות את העניין הזה.

רותם: זה מעניין, את חושבת שזה ככה בגלל שחובבי מדע בדיוני ופנטזיה הם עם יותר פתוח באופן כללי?

ליאת: אבל אנחנו לא מדברים על חובבי מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו מדברים על גופים חיצוניים.

בתוך הקהילה אני לא מרגישה בכלל שמתייחסים אלי אחרת. אבל גם מחוץ לקהילה אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי ככה. 

רותם: הם יגידו "הא?" באותה צורה אם זה גבר או אישה שעומדים בראש האגודה. "האגודה ל-מה?"

ליאת: אני משערת, מכיוון שמעולם לא הייתי גבר שעמד בראש האגודה אז אני לא יודעת, אבל אני חושבת שיותר מפתיע אותם –

רותם: אני עמדתי ליד ארז אברמוביץ' פעם כשהוא הציג את עצמו בתור יושב-ראש האגודה, ואחרי שהם אמרו "הא?" הם הסתכלו על המגפי עור תנין שלו. ואז הם אמרו "הא?" שוב.

ליאת: ובכן – אז זה מוביל אותי למשפט הבא שלי: אני חושבת שיותר מפתיע אנשים ש, נגיד, פוגשים אותי  אחרי התכתבות מיילים, שאני צעירה יחסית. במיוחד אחרי שהוספתי עוד שם משפחה. "הגברת ליאת שחר-קשתן". אני מגיעה לפגישה, ואני, כאילו, אישה צעירה יחסית, ויש לי כחול בשיער, ו, כאילו… וכולם כזה, רגע. ואז את רואה אותם עושים מין re-arrangement של כל מה שהם חשבו עלי – ואז אני אומרת להם: 'אני בכלל עובדת בתור אגרונומית. (צוחקת) ואת רואה עוד פעם את ה- re-arrangement. וכזה – ואז הם כבר לא יודעים מה לעשות. בלבלתי אותם מספיק, ואני יכולה, כאילו, פחות או יותר להשיג מה שבא לי. 

רותם: כי מה, הם מצפים לזקנה מעונבת?

ליאת: הם מצפים ליו"ר אגודה. אפילו שזה אגודה למדע בדיוני. מצפים למישהו כמו עמנואל. ארז גם היה גבר מבוגר.

רותם: עם מגפי עור תנין.

ליאת: ואז יש את הצד השני. כיו"ר הארגון – במיוחד כשאת מספרת שהארגון הזה קיים כבר עשרים שנה – מי שחושב שכל החובבים הם ילדים בכלל מצפה שתהיי ילדה, ואז את מגיעה, בחורה בת כמעט ארבעים, והם מופתעים שוב, כי את בעצם בנאדם מיושב יחסית, כן? 

רותם: הם מופתעים ממך.

ליאת: הם בדרך כלל לא מצפים ל… אמצע הזה.

רותם: הכוח שלך זה בהפתעה.

ליאת: אבל אני לא מרגישה שזה שאני אישה רלוונטי לעניין הזה.

רותם: לא, זה שאת מפתיעה רלוונטי לעניין. בקיצור, הטיפ שלך ליו"רים שיבואו אחרייך זה לצבוע חלק מהשיער בכחול ולהיות אישה.

נעמה פרידמן מהקהל: ולהיות אגרונומית!

רותם: כשאת פוגשת בנאדם חדש, האם את מציגה את עצמך כיושבת-ראש האגודה למדע בדיוני ולפנטזיה?

ליאת: רק אם זה רלוונטי! אני לא הולכת, כאילו, למסיבות רנדומליות ואומרת –

רותם: "שלום, אני יושבת ראש האגודה!"

ליאת: מה שאני כן עושה, זה אם מישהו אומר 'אייקון' אני אומרת: "מישהו אמר 'אייקון'?" 

רותם: יש לה אוזן, כאילו, למילה אייקון. 

אבנר שחר קשתן מהקהל: אני רוצה לציין שלפעמים אני כן מציין בשיחות חברתיות את העובדה שאני נשוי ליו"ר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה…

(צחוק מהקהל)

רותם: זה פשוט פריט טריוויה משעשע שעולה בשיחה.

ליאת: אני רוצה להגיד שהחתימה שלי במייל הפרטי שלי הוא יו"ר האגודה –

נעמה פרידמן מהקהל: לכן יוצרים מייל אחר –

ליאת: כן, כן, whatever. ואז, כאילו, יוצא שאני מגיעה נגיד לתור עם הרופאה של הילדה, ואז היא אומרת לי "שניה רגע, אני רוצה לדבר על החתימה שלך במייל. מה האגודה הזאת עושה בעצם?"

רותם: מי זה האגודה הזאת בכלל?

ליאת: היו לי איזה חמש שיחות כאלה. רנדומליות, עם אנשים רנדומליים.

נעמה פרידמן מהקהל: אני חושבת שמחליפים לך מייל עכשיו.

ליאת: הג'ימייל לא נותן לי להעתיק את החתימה.

רותם: בואי נדבר על ועד האגודה.

ליאת: בואי. (צוחקות)

רותם: מה אתם עושים בוועד האגודה בשביל להקל על הקושי והשחיקה בתפקידים שלכם? והאם שקלתם Pokemon Go?

ליאת: להיות בוועד זה קשה כי… בניגוד לעבודה בכנסים, שהיא עבודה הרבה יותר אינטנסיבית – באיזשהו שלב מגיע הכנס, נכון? ואז ,– אל"ף, יש איזשהו שיא של ההכנות שלך, ואחרי זה יש איזשהו קתרזיס: עשיתי את זה! עכשיו אני יכול לנוח קצת, ולהחליט אם אני עושה את הכנס הבא או לא. בוועד אין דבר כזה: אתה עובד כל השנה, כל הזמן. ברור שלכל אחד יש תפקידים שונים ולכל אחד יש שיאי לחץ שונים, אבל אין את העבודה לקראת משהו ענק. סקיפי תהרוג אותי אבל דו"ח כספי למשל זה משהו שעובדים לקראתו הרבה ובסוף יש תוצאה, אבל כן, זה הרבה פחות כיף. העבודה היא שוטפת, העבודה היא כפוית טובה. ורוב הזמן יש הרבה עבודה קשה ושוטפת לקראת הרבה דברים שלרובם אין בעצם איזשהו שיא, רובם קורים כל הזמן. פרס גפן קורה כל הזמן.

רותם: הרבה אנשים לא יודעים מי אתם וכמה אתם עושים בשביל האגודה –

ליאת: להרבה אנשים אין מושג מה אנחנו עושים. ו… הייתה תקופה שהוועד ספג הרבה מאד ביקורת, שזה היה באמת מאד מאד קשה. אז כן. זה שוחק, וזה גומר, וקשה, קשה למצוא דרכים לשפר את זה. אני תמיד מנסה שהוועד יהיה… איזושהי קבוצת תמיכה חברתית. זה לא תמיד עובד. אבל כן משתדלים שזה לא יהיה מקום שאתה מגיע אליו כדי לריב, לא מקום שאתה מגיע אליו כדי להרגיש רע, לא מקום שאתה לא יכול להתבטא בו. שזה יהיה מקום שבו אתה יכול לבוא ולהגיד "קשה לי, רע לי, מציקים לי, לא הולך לי" ושזה לא יהיה מקום שבו אתה מקבל ביקורת, או שבו אומרים לך "אתה לא יכול להגיד את זה על אנשים! הם מתנדבים שלנו".

רותם: אז מה אתם עושים?

ליאת: אז מעבר לזה שאנחנו עושים שהוועד יהיה נעים להיות בו – שוב, זה לא תמיד עובד, יש הרבה חיכוכים, אנשים לא תמיד מסתדרים אחד עם השני, זה קורה בכל ועד. יש לנו כל ישיבת ועד – טוב, בזמן האחרון פחות, אבל – מישהו צריך להביא "כיף בוועד", שזה איזו מתנה קטנה, או איזה משהו טעים לאכול… כאילו, מיוחד, לא סתם, כי אוכל תמיד יש.

רותם: תמיד יש אוכל בוועד. בואו לוועד!

ליאת: אבל האמת, קשה. קשה להקל על השחיקה, ואנשים לפעמים נגמרים לפני סוף השנה. שזה הכי קשה. במיוחד קשה לי, כי אז אני צריכה לעשות הכל במקומם. אם יש למישהו רעיונות להקל את השחיקה בוועד, אז אתם מוזמנים.

רותם: לכו לחדרי בריחה ביחד.

ליאת: אנחנו מנסים! אנחנו מנסים כבר שבועיים.

רותם: שחקו Pokemon Go ביחד!

ליאת: אני תמיד רוצה לעשות פעילויות חברתיות של הוועד, אבל נורא קשה לקבוע פגישות ועד, אז לקבוע פגישה שהיא לא לצרכי עבודה זה עוד יותר קשה.

רותם: אני לא יודעת אם יש לך מה לומר על זה, אבל, ספרי על ישיבת הוועד המטורפת ביותר שהייתה לך.

ליאת: ישיבת הוועד המטורפת ביותר שהייתה לי הייתה חודשיים לפני אייקון 2009. זו הייתה ישיבת החפיפה של הוועד החדש, זה היה באוגוסט. והוועד החדש הזה היה צריך להחליט האם בהתחשב בכל בתנאים ש"פסטיבל אייקון" הציב בפנינו, אנחנו צריכים לפרוש מהפסטיבל בשלב הזה של החיים.

רותם: זה בכלל לא הרבה אחריות על ועד חדש.

ליאת: זה היה… אני חושבת שלילי דאי עד היום זוכרת לי את זה.

נעמה פרידמן מהקהל: לילי לא הייתה בוועד הזה?

ליאת: לילי בדיוק נכנסה לוועד הזה.

נעמה פרידמן מהקהל: זה לא היה ב-2009. זה היה ב… זה היה שנה אחרי.

ליאת: 2010 זה היה הפיצול. לילי נכנסה לוועד ב-2009!

נעמה פרידמן מהקהל: זה היה השש שעות בנסיך הקטן?

ליאת: כן.

רותם: איפה אני הייתי?

ליאת: את לא היית בוועד הזה.

רותם: טוב מאד. כמו שנאמר, כיף בוועד! איזה תפקידים את עושה, חוץ מלהיות יושבת-ראש?

ליאת: אני ראש הצוות למניעת הטרדות מיניות באירועי האגודה, בתוך הוועד אני גם אחראית על קשרי חוץ ושיתופי פעולה –

רותם: כלומר עמותות אחרות, ו-

ליאת: לא, האמת היא שאת העמותות האחרות חילקנו בינינו. אני אחראית לקשר עם העמותה למשחקי תפקידים, אבל על הטולקינאים הדס משגב אחראית, כיוון שהיא גם אשת הקשר עם כנס עולמות, וזה די הולך ביחד. אה, אני גם חברת הוועד המלווה של פסטיבל אייקון.

מהקהל: מה זה חברת ועד מלווה?

ליאת: לכל אירוע של האגודה, קטן או גדול, יש חבר ועד שהוא המלווה שלו. זה הבנאדם שבקשר מול מנהל האירוע, שמקבל ממנו את התקציב, עובר עליו ומעביר אותו לאישור הוועד; שמקשר בין הוועד למנהל, אם יש שאלות או טענות; המנהל מעדכן את נציג הוועד באופן כללי בהתנהלות האירוע, בתקציב, בכל דבר שחורג מהצורה שבה האירוע הוצג לוועד מלכתחילה. עם אייקון זה פי כמה וכמה יותר מורכב, כיוון ש… אייקון רץ. אף אחד לא בא ואומר 'טוב, אני רוצה לעשות כנס כזה וכזה' ואז צריך פשוט לוודא שהוא אכן עושה את הכנס הזה והזה, ולראות אם השינויים שהאירוע עובר עדיין מתאימים לנו. ובאייקון יש הרבה יותר דברים שדורשים החלטות, שדורשים התנהלות.  אז כן, אני חברת המלווה של אייקון, אני בקשר עם תומר, אני מקבלת ממנו עדכונים. יש החלטות שחבר הוועד המלווה מקבל, במסגרת המנדט של חבר הוועד המלווה, ויש החלטות שהוא מעביר לוועד להצבעה. וזה מה שחבר הוועד המלווה עושה.

רותם: עם איזו אג'נדה נכנסת לוועד, ואיך היא השתנתה?

ליאת: אני לא זוכרת… (צוחקת) זה היה לפני עשר שנים!  נכנסתי לוועד בגדול עם אג'נדה של: אני רוצה לעשות, ואני רוצה לעזור, ורציתי לענות על המון מיילים ולנהל את המזכירות… לא ממש הכרתי, כאילו, ממש קשה להיכנס עם אג'נדה לארגון שאתה לא יודע מה הוא צריך. מי שעושה את זה, frankly, טועה. כאילו, לבוא מבחוץ ולהגיד "אני יודע מה צריך לקרות פה, אני יודע איך אתם צריכים להשתנות" –

רותם: אבל אנשים הרבה פעמים נכנסים עם מטרות, עם רצונות לקדם דברים.

ליאת: מטרות זה דבר אחד, אבל אני לא זוכרת ש… שבאתי לקדם משהו.

רותם: באת למלא תפקיד כי ראית שצריך את התפקיד הזה.

ליאת: ראיתי שצריך, רציתי להיות חלק מהדבר הזה, רציתי שימשיכו להיות כנסים. 

איך האג'נדה השתנתה? לאט לאט אתה מבין יותר את הצרכים של הארגון. את רואה לאן את רוצה לכוון אותו, עד כמה שאפשר – כשאני אומרת לכוון, זה לא בדיוק אני מצביעה לשם ואז כולם הולכים בכיוון ההוא. זה הכל עבודה מאד איטית וקשה. צריך להבין לאיזה כיוון את רוצה לחתור, ומה את חושבת שצריך שיקרה כדי שהארגון יעבוד יותר טוב. 

רותם: ומה חשוב לך היום לקדם בוועד?

ליאת: הייתי מאד רוצה שפרס גפן יקבל קידום טיפה יותר טוב, יותר חשיפה, לגייס יותר פעילים, הייתי רוצה מאד לקדם את תחום הכניסה לנושא החינוך, בתי ספר. הפורמט לא עובד, אני פשוט הלכתי לכיוון לא נכון, אני צריכה לעשות חישוב מחדש. אני חושבת שזהו, בעיקרון.

רותם: אוקיי. דיברנו על היו"רוּת, דיברנו על הוועד, אז בואי נדבר על האגודה. אם, באמת, הייתה מתממשת הפנטזיה שלך שיהיו יותר מתנדבים ויותר פעילים – מה היית עושה איתם? חוץ מלבנות פירמידה ענקית. שזה מגניב.

מהקהל: מרכז כנסים.

רותם: מרכז כנסים זה תקציב, זה לא פעילים.

ליאת: גם פירמידה זה תקציב! מאיפה את חושבת שמביאים אבנים?

רותם: אה, לא, התכוונתי לפירמידה של אנשים.

ליאת: בואי נראה. הייתי מחזירה את הרצאות גפן, שזה היה סדרה של הרצאות חודשיות –

רותם: אוי, זה היה מגניב! כן.

ליאת: מאוד קשה לתחזק פעילות חודשית מחוץ לכנסים. וזה חבל, כי אני חושבת שהיינו צריכים לעשות את זה, וזה כן היה נותן איזושהי דחיפה לגוף הפעילים. אנשים נפגשים פעם בחודש – אנשים מדברים פעם בחודש. 

רותם: מועדוני הקריאה ממשיכים כבר הרבה שנים פעם בחודש.

ליאת: מועדוני הקריאה ממשיכים, זה מאד מגניב, הייתי עושה מועדון קריאה בכל מקום שאפשר, כי, שוב, הכל מתבסס על מי שמוכן לעשות מועדון. 

רותם: כולל כנסים שמתקיימים מחוץ לאזור המרכז, שזו תמיד סוגיה בעייתית אצלנו, למרות שנגיד "מאורות" מתקיים כבר כמה שנים טובות.

ליאת: נכון. הייתי מאד שמחה לקיים חוגי מדע בדיוני לבני נוער.

רותם: מגניב.

ליאת: הייתי, שוב, מאד שמחה באמת להיכנס לחינוך, אבל גם אם היינו בונים איזושהי הרצאה להכניס לבתי ספר, צריך מישהו שילך ויעביר את ההרצאה הזאת. 

רותם: אוקיי, ואם מה שהיה לך זה לא פעילים אלא תקציב?

ליאת: אם היה לאגודה יותר תקציב… קודם כל הייתי מקציבה יותר מימון לפרס גפן. גם לפרס עצמו, כדי להעלות את היוקרה שלו ואת החשיבות שלו. כבר עשינו את זה, בגדול, העלינו את תקציב פרס גפן, אבל אם היה לי עוד הייתי נותנת עוד. להשקיע בקידום שלו, להשקיע בפרסום שלו. הייתי נותנת עוד כסף למענק.

רותם: אז היית תומכת יותר ביצירת מדע בדיוני ופנטזיה.

ליאת: כן, וגם הייתי משקיעה בקידום יחצ"ני של האגודה. ניסינו לעשות את זה כבר, זה לא עבד כל כך טוב, אבל אני חושבת שאם היינו יכולים להשקיע את הסכומים האלה שוב, היינו יכולים לגשת לזה בצורה יותר חכמה ויותר נכונה לנו, ולהתחיל לחשוף את האגודה במקומות הנכונים ובצורה שנכונה לאגודה. גם את פרס גפן, גם את אייקון, אבל גם את האגודה בעצמה, גם את הפעילות של האגודה בכללותה.

רותם: אוקיי. ואם היה לך מלא תקציב? מה היית עושה?

ליאת: זה מה ששאלת אותי עכשיו!

רותם: לא, אם היה לך מלא תקציב.

ליאת: הייתי בונה מרכז כנסים.

רותם: מעולה. זה מה שכולם רוצים לשמוע.

ליאת: (צוחקת)

רותם: אנשים טוענים שהאגודה יותר מדי מתמקדת בספרות, ותחומים כמו טלוויזיה וקולנוע של מדע בדיוני מוזנחים. מה את חושבת על זה?

ליאת: אני חושבת שבסופו של דבר, האגודה מקדמת מה שהפעילים שלה רוצים לקדם. האגודה נוסדה על ידי חובבי ספרות, משכה אליה כאלה, ואני לא רואה עם זה בעיה. ואם מישהו מרגיש צורך לקדם תחומים אחרים, אז הוא בהחלט מוזמן. גיא בוסקו רץ השנה לוועד כדי לקדם הקרנות סרטים. תומר שלו אמנם לא רץ לוועד, אבל בדרכו שלו מקדם את תחום המדיה. למעשה, הוא מינה את עצמו לראש תחום המדיה של האגודה.

אבנר שחר קשתן: האם באמת יש יותר תכנים של ספרות באייקון ועולמות מאשר של מדיה?

רותם: שאלה מצוינת.

ליאת: אני לא חושבת. יש תלונות שההרצאות על ספרות הולכות ומתמעטות. אבל יש הבדל בין מה שקורה בהרצאות נקודתיות בכנסים לבין מה שהאגודה מקדמת. ושוב, האגודה מקדמת מה שפעילים שלה רוצים לקדם. כמו שאמרתי, בסופו של דבר אנחנו כאן כדי לאפשר. ניסינו לעשות הקרנות סרטים, זה לא עבד כל כך, נמשיך לנסות. תמכנו בארגון אמא"י, שרצה לקדם אנימה. כל תחום שקשור לז'אנר, אנחנו בשמחה נאפשר לאנשים לקדם אותו.

רותם: מה לגבי הביקורות שהאגודה לא מחוברת לדור הצעיר.

ליאת: זה מצחיק, אני מקבלת ביקורות הפוכות.

רותם: מה, שהאגודה צעירה מדי?

ליאת: כן. לא-

רותם: everyone is a critic.

ליאת: הטענה שעלתה במפגש של מקימי האגודה, היא שהקהל בכנסים הולך ונהיה צעיר יותר, ולאנשים מבוגרים קשה יותר למצוא את עצמם בכנסים. אבל מצד שני, האגודה עצמה לא מושכת אנשים צעירים. עכשיו, אני לא יודעת אם זה נכון. כי אני חושבת שבסופו של דבר, אנשים נחשפים לאגודה דרך הכנסים. כל מי שמתחיל להיות פעיל, בסופו של דבר יגלה שמי שמאפשר לו את הפעילות הזאת ואת הכנסים האלה זה האגודה. ואז הוא בוחר אם להיות חבר אגודה או לא, ואם להיות פעיל אגודה או רק להמשיך להתעסק רק עם הכנסים.

רותם: וזה גם עובד להיפך: פעילים חדשים נכנסים לאגודה דרך כנסים. זאת אומרת, כולנו התחלנו מהכנסים.

ליאת: נכון, זה בדיוק העניין. האגודה עצמה היא כל הדברים שהיא עושה, כן? אם אנשים צעירים מגיעים לאייקון, אז כן, האגודה מדברת לאנשים צעירים.

רותם: אוקיי, אז הקשר של האגודה עם הדור היותר צעיר זה משהו שאת מרוצה מהמצב שלו היום, או שהיית רוצה יותר לשתף פעולה עם הנוער, עם, נגיד, עם "נוער קורא" או משהו כזה-

ליאת: אני מאד אשמח לשתף פעולה עם "נוער קורא".

רותם: שדרך אגב, הם אלה שעושים הרבה הרצאות ספרותיות בכנסים בימינו.

מהקהל: מה זה "נוער קורא"?

ליאת: זה ארגון שנקרא "נוער קורא – כן, יש דבר כזה". יש להם כנס, ב-31, אבל אנחנו בפולין. נעמי כרמי בקשר איתם, הם כן הגיעו פעם-פעמיים לכנסים שלנו, אני מאמינה שצריך להדק איתם את הקשר – שוב, יש המון דברים שהייתי רוצה לעשות, אבל מגבלות הזמן והפריסה שלי הם מוגבלים. אבל כן, הייתי רוצה ליצור איתם יותר קשר. אבל – שנייה, את יכולה לחזור רגע על השאלה עצמה?

רותם: איך את חושבת שצריך לקדם את שיתוף הפעולה של האגודה עם הדור הצעיר, אם בכלל את חושבת שזה משהו שחסר לך.

ליאת: שוב, הייתי שמחה מאד להיכנס לבתי ספר. איכשהו. נשמע רע.

(צחוק מהקהל)

ליאת: …במסגרת לימודי המדעים, במסגרת לימודי הפסיכולוגיה, במסגרת, כאילו, הלימודים של תיכון, כאילו, זה לא בהכרח כדי לחבר את האגודה לדור הצעיר, אלא כדי, באמת, לחשוף אנשים מוקדם יותר, ולגרום להם להבין – גם להם וגם להורים שלהם – שיש במדע בדיוני יותר מסתם ספרות פנאי.

רותם: אוקיי. מיינסטרימיזציה של התרבות הגיקית. תגידי את זה שלוש פעמים מהר. זאת לא השאלה. איך זה משפיע עלינו בתור אגודה, אם זה משפיע? מה עושים בשביל לנצל את זה? למה אני מתכוונת כשאני אומרת "מיינסטרימיזציה"? למשל, לעובדה שאנשים אצלכם בעבודה, "מוגלגים", רואים "משחקי הכס". או הארי פוטר… 

ליאת: ברור שאנחנו צריכים לנצל את זה, ואנחנו מנצלים את זה בפנייה לגופים, למשל. אנחנו אומרים "כן, מדע בדיוני ופנטזיה, כמו למשל 'משחקי הרעב' ו'משחקי הכס', זה ככה וככה". ואתה רוכב על דברים שאנשים מכירים. אבל אני, אישית, אני לא רוצה שכל צופי "משחקי הכס" יגיעו לאייקון. 

רותם: אין לנו מקום בשבילם.

ליאת: אל"ף, אין לנו מקום בשבילם.

נעמה פרידמן מהקהל: אל תבואו לאייקון.

ליאת: בי"ת, גם האנשים שרואים "משחקי הכס" – לא משנה אם הם מודעים או לא מודעים לקיומם של הספרים – גם האנשים שהולכים ל"הוביט" בקולנוע, גם האנשים שצורכים את המדע הבדיוני רק כשהוא מגיע למיינסטרים של המיינסטרים – זה לא האנשים של אייקון. זה אנשים שיגיעו לאייקון, ועדיין יסתכלו מסביב ויגידו "מי זה המוזרים האלה".

רותם: לא בטוח. יכול להיות שזה פותח לאנשים את הדלת לעולם הזה.

ליאת: אם זה פותח את הדלת לעולם הזה זה סבבה, אבל אם זה פותח הם כבר יזרמו עם זה לבד. כאילו, אף אחד לא אומר "אה, אתה רואה 'משחקי הכס'? אתה חייב לבוא לאייקון"…

רותם: אז מבחינתך הדרך היחידה לנצל את המיינסטרימיזציה הזאת זה כשאת פונה לאנשים ואת מציגה את האגודה ואת אומרת להם "כמו משחקי הכס, משחקי הרעב". 

ליאת: זה נותן לעצם התחביב שלנו יותר לגיטימציה, כן? להגיד: הנה, זה פנטזיה. ואז אנשים אומרים "הא, לא חשבתי על זה ככה. וואלה". "הנה, זה מדע בדיוני. הנה, כל השוברי קופות בעשירייה הפותחת הם בעצם מדע בדיוני ופנטזיה". ואז אנשים אומרים: "את יודעת מה? אני עדיין לא אוהב את הדברים האלה".

(צוחקות)

רותם: היו הרבה שנים שבוועדים היו דיונים על המטרה של אייקון, המטרה של עולמות, הרעיון מאחורי-

ליאת: עדיין יש, עדיין יש, הנושאים האלה תמיד מאד מאד בעייתיים-

רותם במקביל: חשובים.

ליאת: גם חשובים. במיוחד עכשיו, כשיש את הדיון על האם אייקון ועולמות צריכים להיות שונים אחד מהשני, ואיך גורמים לזה לקרות. האם אנחנו רוצים שעולמות יהיה כנס קטן יותר, או גדול יותר, האם אנחנו רוצים שהוא ייראה אחרת, או ירגיש אחרת, ואיך. וכל הדיונים האלה, הם רצים ברמת הוועדים. ההכוונה של הכנסים היא ברמת הוועדים. זה בלי לדבר בכלל על המסגרת החוקית והתקציבית שהאגודה מספקת לכנסים האלה. וכמובן, גוף הפעילים. כאילו… זה פחות רלוונטי לאייקון ועולמות, כי זה ברור שיש הרבה אנשים שהולכים להתנדב בהם כי הם כבר מכירים אותם והכל, אבל נגיד כנסים קטנים יותר, יותר קל להם לגייס סגל ומתנדבים אם הם בשיתוף עם האגודה. יותר קל להם לפנות למתנדבים שלנו. ולמתנדבים שלנו יותר קל לגשת לשם, כי הם יודעים שזה משהו שהאגודה אומרת: "הנה, זה משהו שלדעתנו מקדם את התחום. לכו תעזרו להם". אז כן. אבל זה נכון שאנחנו צריכים – אנחנו עובדים על זה עכשיו – צריכים להגדיל את הנוכחות ואת הנראות של האגודה בכנסים. אם מישהו, אגב, רוצה, אז, כאילו, הוא פנוי. אחראי הגדלת נראות האגודה בכנסים.

רותם: אני פשוט אקריא את זה כמו שזה. בעשרים השנים האחרונות האגודה עברה שינויים, טלטלות ומשברים. איך זה שהיא עדיין מחזיקה מעמד כשאגודות אחרות, שנראו חזקות לא פחות, קרסו?

ליאת: זה בכלל לא ברור מאליו. שהאגודה עדיין פה. היו הרבה פעמים נקודות משבר. אחת מהן הייתה ב-2009-10 –

רותם: ספרי לנו על זה! לא שמענו על זה בכלל.

ליאת: כן, בכלל לא.

רותם: אני חושבת שהדבר היחיד ששמענו יותר מזה זה פוקימון.

ליאת: אני… חושבת שקודם כל האגודה תפסה לעצמה תחום רחב יותר. כאילו, אנחנו לא מתמקדים ביצירה אחת, אז הרבה מאד אנשים יכולים למצוא את עצמם בתוך האגודה. וזה נותן לך הרבה יותר מגוון של אנשים שיכולים להמשיך הלאה. אבל כל שנה מחדש, את יודעת, תוהים אם יהיה ועד. זה ממש לא ברור מאליו. בסופו של דבר האגודה קיימת כי שאנשים רוצים שהיא תתקיים.

רותם: או אפילו היית אומרת, מבינים את החשיבות של האגודה? מבינים שאם האגודה לא תהיה אז לא יהיה את הדברים האלה?

ליאת: זה אותו דבר. את יכולה להבין שהדברים האלה לא יהיו בלי האגודה, ולהגיד שלא אכפת לך מספיק. שלא חשוב לך מספיק בשביל להקדיש מעצמך. אבל את יכולה להגיד, זה כן חשוב לי מספיק, ואני כן אעשה את זה, ואני כן ארוץ לזה, ואני רוצה שהאגודה תמשיך להתקיים, וכן רוצה שימשיכו להיות כנסים, וכן רוצה שיהיה פרס גפן. ובסופו של דבר, אני חושבת שיש מספיק אנשים שזה חשוב להם, ושימשיכו את זה לא משנה מה. ואני אגיד שוב שעדיין, זה לא ברור מאליו.

נעמה פרידמן מהקהל: יש שאלה מהפייסבוק.

רותם: שאלה בפייסבוק. כן.

ליאת: אנשים מודעים לזה שיש אירוע! אלוהים אדירים.

נעמה פרידמן מהקהל: חננאל לבנה שואל-

ליאת: הו! חננאל! תודה חננאל. רק טיפה יותר גרוע מדמיאן.

נעמה פרידמן מהקהל: חכי. יש כאן שלוש שאלות, אני אתחיל מהראשונה. אם היית פוקימון, איזה פוקימון היית?

ליאת: את משדרת את הדבר הזה? או שאת סתם עושה לייב טוויטינג?

נעמה פרידמן מהקהל: לא, מה פתאום. אני כותבת תקציר ושמה תמונה שלכם, באיחור של שעה.

ליאת: אז איך הוא ידע שמדברים על פוקימון?

רותם: כי כולם הורידו פוקימון חוץ ממך!

נעמה פרידמן מהקהל: את רוצה לענות?

ליאת: לא!

נעמה פרידמן מהקהל: אוקיי, השאלה השנייה-

רותם: רגע רגע רגע! אני רוצה לענות על זה. אם היא הייתה פוקימון, היא הייתה…

ליאת: את גם מראה לי תמונה של זה אחר כך.

רותם: רגע, אני חושבת על זה… היא הייתה פוניטה!

(הערת המתמללת: תגובות מעורבות בקהל, כולל הצעות חלופיות, שלא נראו לי קריטיות לדורות הבאים)

רותם: הסכמנו על וולפיקס. כן?

נעמה פרידמן מהקהל: השאלה השנייה: איפה מכונת הזמן של האגודה, והאם היא בכלל קיימת? ואת חייבת לענות על השאלה הזאת.

רותם: יש לי גם שאלה על מכונת הזמן. אנחנו נתייחס לזה בהמשך הראיון.

הדוברת: מעולה. שאלה שלישית – שהיא באמת רצינית, אני מצטערת – האם "מעוף הדרקון" של אן מק'קאפרי הוא מד"ב או פנטזיה?

רותם: אני רק רוצה לציין שיושבת-ראש האגודה מעבירה את הנושא הטעון הזה לבעלה.

ליאת: אמרתי שהוא תומך בי! בדברים האלה. כמו שצריך!

אבנר: מי שהיה בהרצאה שלי על אן מק'קאפרי – באייקון 2012 או מתי שזה לא היה, לאחר מותה של אן מק'קאפרי – יודע שלא רק שזה מדע בדיוני, זה מדע בדיוני פוסט-אפוקליפטי. עם כל המאפיינים הנדרשים מהז'אנר הזה.

ליאת: אני ידעתי את זה! כי אני כן הייתי בהרצאה של אבנר.

רותם: תודה על השאלה הזאת, חננאל. במיוחד על השאלה הראשונה. קצת קשה לרדת אחרי שאלה כל כך מופלאה – אבל איפה את רואה את האגודה עוד עשר, עשרים, חמישים וכמה שנים שלא תרצי.

ליאת: ובכן, יש – כתבתי בדיוק קטע על זה ל"מימד העשירי" שאמור לצאת באירוע חגיגות העשרים – המימד העשרים – איפה אני רואה את האגודה.

רותם: בואי נגיד – בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק.

ליאת: הייתי מאד רוצה לראות את… שוב, זה דברים שכבר דיברתי עליהם. אני רוצה לראות את פרס גפן מקבל הרבה יותר חשיפה, אני רוצה שסופרים שזכו בפרס גפן, שתהיה לזה משמעות מבחינת מכירות הספרים שלהם, מבחינת הסיכוי שלהם להוציא ספרים, למשל לסופרי הסיפורים הקצרים.

רותם: סופרת הסיפורים הקצרים הזאת תומכת בחום.

ליאת: כן. הייתי רוצה שסיפורי מדע בדיוני ופנטזיה יהיו חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים במדעים, בספרות, בסוציולוגיה ובכל תחום שאפשר להכניס בו. כי בסך הכל אפשר למצוא סיפורים שרלוונטיים לכל תחום, ושממחישים כל תחום בצורה שלא תוכל למצוא בספרי הלימוד.

רותם: חזון ראוי.

ליאת: הייתי רוצה לראות גוף פעילים מתפקד ותקשורתי, ש-

רותם: היא לא אומרת שהוא לא מתפקד ולא תקשורתי.

ליאת: אני כן אומרת שהוא לא תקשורתי.

רותם: גוף פעילים שלוועד יש תקשורת טובה איתו. אל תעליבי את הפעילים!

ליאת: לא העלבתי את הפעילים. אמרתי שיש פעילים. אמרתי שאין גוף פעילים.

רותם: בתור פעילה לא מתפקדת ולא תקשורתית – נעלבתי.

ליאת: את מגיבה בקבוצת פעילים?

רותם: כשיש על מה להגיב.

נעמה פרידמן מהקהל: אני מפרסמת שם שאלה פעם בשבוע!

רותם: אני עונה לשאלה, לא? well, צריך לחשוב למה זה.

ליאת: שנפגש. ו… הייתי רוצה… מה עוד.

רותם: אני חושבת שזה ראוי.

ליאת: נראה לי שאמרתי את הרוב.

רותם: אמרת דברים יפים מאד. נראה לי חזון יפה מאד. האם את חושבת שהקהילה במשבר?

ליאת: לא.

רותם: לא? זה תשובתך בעניין? הקהילה לא במשבר?

ליאת: הקהילה לא במשבר, אתם במשבר, טפלו בעצמכם.

מהקהל: את לא יכולה להגיד שהקהילה לא במשבר, אתם במשבר, כי, כאילו, הקהילה זה אתם. את סותרת את עצמך.

ליאת: תגידי את זה לאילן.

רותם:  לגבי מכונת הזמן, האם זה נכון שאיבדת את המפתח למכונה? את, במו ידייך, איבדת את המפתח למכונה.

ליאת: כשאתה נבחר להיות יו"ר האגודה מחתימים אותך על הסכם סודיות.

נעמה פרידמן מהקהל: מי מחתים?

ליאת: זה חלק מההסכם ולכן אני לא חופשיה לדון במכונת הזמן, איפה המפתח שלה או האם היא קיימת.

רותם: יושבת-ראש האגודה, שיירשם בפרוטוקול, התחמקה לא באלגנטיות רבה משאלות על מכונת הזמן, אוקיי, אנחנו בשאלות… הקהל הרב שהגיע לאירוע הזה רוצה לדעת יותר על "מי זאת ליאת באופן אישי". אז אנחנו נשאל אותך מה את קוראת כרגע ומה את רואה כרגע.

ליאת: כרגע אני בדיוק קוראת את "שומרת הדרקונים" של קרול וילקינסון. שאני לא יודעת איך הגיע אלי הספר הזה! הוא פשוט נחת לי –

רותם: זה חלק מהטקס של להיות יושב-ראש האגודה, נוחתים עליך כל מיני ספרים מהשמיים –

ליאת: לא, הוא לא היה ביד"ש, הוא היה בשקית אבדות ומציאות שלי מעולמות שעבר. וזה ספר נפלא. אבל הספר שמחכה לי לנסיעה לחו"ל זה "פחדו של האדם החכם", של אופוס. שאני שומרת אותו לטיסה.

רותם: מה את רואה כרגע?

ליאת: ובכן, כלום, כי אבנר לא מוריד לי שום דבר! (פאוזה) מה אני רואה כרגע?

רותם: חשבתי שאתם שותפים שווים, וזה…

ליאת: סתם. מאיזושהי סיבה אני רואה arrow ו-flash –

רותם: כי היא רואה סדרות איכות אמיתיות.

ליאת: תיאורטית אני רואה גם orphan black, iZombie, הקוסמים, סטריינג' ונורל – אני לא רואה משחקי הכס –

רותם: יושבת-ראש האגודה אינה רואה משחקי הכס! היא לא נכנעת למיינסטרים הרשע.

ליאת: מה עוד?

רותם: מה הכי אהבת בשנה האחרונה?

ליאת: Strange & Norel הייתה סדרה מדהימה.

רותם: מה הכי אהבת בספרים?

ליאת: וואי, קראתי המון ספרים טובים השנה, האמת.

רותם: כמה את קוראת בשנה?

ליאת: אוף, המון.

רותם: וגם את משתדלת לקרוא את כל מה שמועמד לגפן.

ליאת: אני משתדלת השנה. בדרך כלל אני קוראת מה שמתגלגל לי לידיים, אבל –

רותם: כשאני אומרת "לגפן" אני מתכוונת לשלב א' של גפן.

ליאת: לא, לא. לשלב ב'.

רותם: אבל היא קוראת מלא.

ליאת: מה שמאד אהבתי זה את "כננת האווירונאוט", של ג'ים בוצ'ר. מאד אהבתי גם  את "תיקי דרזדן" שלו. אבל זה פשוט – זה ספר נפלא.

רותם: זה ספר סטימפאנק עם חתולים! תקראו את זה.

ליאת: הוא פשוט מדהים. אני מאד נהניתי.

רותם: פשוט מכיר את הקהל שלו היטב. אוקיי, סבבה. למה את הכי מחכה שייצא? זה יכול להיות ספר, סדרה, טלוויזיה או קולנוע.

ליאת: הרובין הוב הבא.

רותם: סרט, סדרה? משהו כזה?

ליאת: מחכה לפרקים הבאים של doctor who, אבל לא בקוצר רוח.

רותם: שאלה אחרונה לפני שנתחיל לקבל שאלות מהקהל, האם את שוקלת בעתיד להמשיך לתפקידים פוליטיים אחרים?

ליאת: לא…

רותם: תודה רבה לכם! אני רק רוצה להגיד שאמנם הנציגות פה מועטה, אבל אני חושבת שכל חברי האגודה שאשכרה יודעים מי את יכולים רק להסתכל ולהעריך, ולהעריץ, אפילו, את השנים הרבות שאת עושה בתפקיד הזה, את המסירות הרבה לתפקיד הזה, ואת החזון. ואני חושבת שגם מתוך הראיון הזה אפשר היה לראות כמה חזון יש לך, בהמון המון תחומים שאף אחד מאיתנו לא חשב עליהם בחיים. אז תודה רבה לך על כל השנים האלה באגודה, ושזה לא יישמע כאילו את נפרדת ממישהו, כי את כנראה תעשי את זה עד… שיער תחליף אותך. שאלות מהקהל, במיוחד בנושא פוקימונים?

ליאת: פעם קודמת שעמנואל פרש את כל המחמאות האלה הוא היה צריך להכריח אותי לא להוריד את זה מהפרוטוקול.

נעמה פרידמן מהקהל: כן, זה יקרה שוב. את צריכה לענות על איזה דוקטור את הכי אוהבת.

ליאת: דיוויד טננט.

רותם: כן, זה לא שאלה קשה, את צריכה לשאול אותה על משהו קשה.

מהקהל: לא, זה רק יהיה שאלות מטופשות.

רותם: שאלות מטופשות זה מצוין.

מישהו אחר מהקהל: איך מושכים פעילים לוועד?

ליאת: אם הייתי יודעת, לא הייתי חרדה כל שנה לקראת המועמדויות.

רותם: שאלה טובה.

ליאת: עושים ראיונות. אין לי, אני, באמת-

מהקהל: שטיפת מוח.

ליאת: אני לא מאמינה ב… אני מאמינה שאנשים צריכים להיכנס לוועד כי הם מרגישים שזה נכון להם.

רותם: חשוב להם לקדם, אולי, משהו.

ליאת: אני גם מאמינה שאנשים צריכים להיכנס לוועד עם איזושהי…

רותם: אג'נדה?

ליאת: לא, מודעות פוליטית. אני חושבת שאם הבנאדם הוא לא היה באסיפות כלליות, ולא מודע לכל הדברים – או לפחות לחלק מהדברים שהאגודה עושה – אז יהיה לו יותר קשה בוועד. שוב, אני לא פוסלת. לומדים את הדברים האלה, כן? אבל אם אני פונה למישהו ואומרת לו שאני חושבת שכדאי שהוא יהיה בוועד, זה כי אני חושבת שיש לו את התכונות המתאימות. אני לא עושה את זה הרבה, אני גם חושבת שלהיכנס לוועד מוקדם מדי זה גם לא נכון, כמו להיכנס לסגל מוקדם מדי, זה גם לא נכון לאנשים, צריך להיות בשלים, אחרת זה ישרוף אותך, ואני מאמינה שיש אנשים שאנחנו לא רואים יותר בגלל שהכניסו אותם מוקדם מדי לתפקידים שהיו גדולים עליהם. אז אני מדי פעם כן אפנה למישהו ואגיד לו "אני חושבת שכדאי שתהיה בוועד". לפעמים הוא רץ, לפעמים הוא לא רץ, זה בחירה של הבנאדם, אני פורשת את כל הקשיים, אני פורשת את כל הבעייתיות, אני לא מציירת איזושהי תמונה לא מציאותית. כי אם אני אומרת לאנשים, "תבוא לוועד, בטח שיהיה לך זמן לעשות את זה! זה לא לוקח הרבה זמן!"

רותם: "זה כיף חיים!"

ליאת: אני חושבת שאי אפשר למשוך אנשים לוועד. אנשים צריכים לבוא, ולהיות מודעים למה זה אומר. אבל תבואו לוועד, מגניב אצלנו.

(צוחקים)

טל גולדמן: יש אוכל.

ליאת: את נעמה גייסתי לוועד, בזמנו.

רותם: גם אותי גייסת לוועד.

נעמה פרידמן מהקהל: עכשיו השאלה היא אם את מתחרטת על זה או לא.

ליאת: אני לא מתחרטת על זה.

טל גולדמן: איך את רואה את שיתוף הפעולה עם מר"צ

נעמה פרידמן בקהל עונה: בזה שאנחנו ניקח מהם ציוד.

ליאת: אני לא רואה את האגודה משתפת פעולה ספציפית עם מפלגות. זה לא האג'נדה שלנו. אבל יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לקדם דרך הכנסת, ואם יש לנו אנשים שהם, חובבים והם רוצים לנסות לקדם אג'נדה בתחום החינוך, או בתחום המימון לפרסים ספרותיים, אז מגניב.

רותם: תודה רבה לליאת על הראיון הזה.

נעמה פרידמן מהקהל: עכשיו אתם יכולים לכבות את ההקלטה ולהגיד את כל הדברים שאתם לא רוצים להגיד-

רותם: אמרנו את כולם!