יושבת ראש האגודה. מטפחת צמחים, ילדים, דורות של פעילים ואת הרושם שהיא קוראת את כל המועמדים לפרס גפן.

נושאים שהוזכרו בפרק:

תמלול הפרק:

אהוד: מאזינים ומאזינות, יקרים ויקרות, כאן אהוד מימון.

קרן: כאן קרן לנדסמן. הפרק שתשמעו עכשיו הוקלט לפני השבעה באוקטובר. הפרויקט שלנו מיועד לא רק לתיעוד הקהילה אלא גם לאפשר הסחת דעת קצרה מהמציאות. 

אהוד: אנחנו מקווים שנצליח לאפשר פינה קטנה של שקט.

[מוזיקת פתיחה]

אהוד: ברוכות הבאות, ברוכים הבאים, לפודקסט עתיד מתמשך. הפודקאסט שעוסק בהתפתחות קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה על כל שלוחותיהן, מאז האלף הקודם ועד לעתיד הלוט בערפל.

קרן: אני קרן לנדסמן, אתי נמצא אהוד מימון, ואנחנו מדע בדיונירים היום עם ליאת שחר קשתן. ליאת, האם את יכולה להציג את עצמך בבקשה?

ליאת: כן. היי, אני ליאת שחר קשתן, אני יו"ר האגודה כבר בכמה וכמה וכמה שנים האחרונות, ובמקצועי אני אגרונומית.

אהוד: טוב, אנחנו נתחיל, כמו שאנחנו מתחילים עם כל המרואיינים שלנו פחות או יותר באותה שאלה, איך את הגעת לקהילה? זה פודקסט שעוסק בקהילה, אז מעניין אותנו איך את הגעת לקהילה, ומתי, ומה מצאת שם.

ליאת: אני שמעתי על הכנסים עוד קודם. מאביאל ז"ל ומערן ויטל ז"ל, אבל איכשהו לא הגעתי אליהם כי הכול נראה לי נורא מורכב ובתל אביב, גרתי בחיפה בזמנו. מפה לשם הלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם יעל מיכאלי העבירה סדנת כתיבה של מד"ב ופנטזיה, התחלתי ללכת אליה, שמעתי מפה ומשם על המסיבת פורים של התא הרחובותי, SFIR, גם זכרונות לברכה, ואז החלטתי ללכת למסיבה, זה היה אירוע מדע בדיוני הראשון שלי, לא הכרתי אף אחד שהולך, אף אחד מהחברים הקיימים שהיו לי לא רצה לבוא אתי, אמרתי טוב, זה מרחק הליכה מהבית, מה כבר יכול לקרות. מקסימום אני אלך, לא יהיה טוב, אני אסתובב ואני אחזור הביתה. אז התחפשתי לפולגרה…

קרן: או מיי גוד!

ליאת: הייתי צריכה לחפש ספריי לבן לשיער, זה היה סרט שלם, לא מצאתי וכאלה. התחפשתי לפולגרה והלכתי, ואז אנשים זיהו את התחפושת שלי ומאוד מאוד התרגשתי. זה היה מסיבת לילה, זה היה כנס, לא ממש מסיבה, אנחנו לא עושים מסיבות. זה היה כנס לילה הומוריסטי, היו שם כל מני הרצאות, כל מני הקרנות, כל מני דברים. זה נגמר בזה שהייתי שם כל הלילה עד הבוקר, לא חושבת שדברתי עם בן אדם אחד, אבל הייתי בעננים. זה היה כאילו החוויה הכי מדהימה שהייתה לי. זה היה פשוט מהמם. וזהו, ואחרי זה, זה היה ב—2003, גיליתי שיש את ביגור, אז הלכתי לביגור, גם בלי להכיר אף אחד , זה פנטזי.קון שהיה אז במופת. זה האירועים הראשונים שלי.

קרן: באיזה שלב אמרת אוקיי, אני רוצה לא רק להגיע לאירועים, אני רוצה לנהל את ועד האגודה?

ליאת: זה היה.. (צוחקת) היה איזושהי דרך, קצרה אומנם, אבל הייתה. התחלתי להתנדב בפנטזי.קון 2004, שהיה אז במרכז ארץ ישראל יפה. ואז גם התחברתי עם החבר'ה הרחובותיים, כרמל ברגמן, ואור ביאליק וכל אלה, והתחלתי ככה לעזור בהתנדבות. ומפה לשם יצא שעזרתי לכרמל קצת עם הכוח אדם, הוא היה בצוות כוח אדם עם נעמי, אז עזרתי להם קצת עם המיילים, ואז כבר באייקונים עשו אותי אחמ"שית, זה היה מאוד קצר, דרך מאוד קצרה. ואז גם עזרתי בארגון של המסיבת פורים הבאה ברחובות, סתם כי התגלגל, לא כי תכננתי. היו צריכים עזרה אז עזרתי, ואז נעמי קלטה אותי וסימנה אותי בתור המחליפה שלה, ואז מפה לשם הגעתי להיות צוות כח אדם. ולא תכננתי להיות בוועד בגדול, אבל איזה יום אחד עמדתי ודיברתי עם כמה אנשים, ביניהם דובי זולטי, ודובי אמר יאללה, יהיה ממש טוב אם תהיי בוועד ואני כזה כן, אתה חושב, טוב, אני אנסה, מה יכול להיות. זה בייסקילי היה זה. 

אהוד: מה שנקרא Famous last words.

קרן: אני יודעת שאנחנו באגודה לא הכי נחמדים, ולא הכי תומכים ולכולנו יש דעות לגבי איך דברים צריכים להיעשות וזה בטוח מתסכל נורא, מה מחזיק אותך, במה את נאחזת?

ליאת: אני… חשוב לי שהמקום הזה יהיה קיים, בשביל כל האנשים שצריכים את הבית הזה. כי אני הייתי צריכה את הבית הזה, והוא היה שם בשבילי כשאני הייתי צריכה אותו, ולמצוא אותו היה החוויה הכי טובה בחיים שלי, וזה נתן לי חברים ומקום ומטרה. אז חשוב לי לשמר את המקום הזה בשביל כל האנשים האלה שצריכים את זה.

קרן: אני מרגישה שזה תשובה מצוינת. 

אהוד: המקום הזה, הקהילה בכלל, הוא כמו שאת ראית אותו? זאת אומרת, אני מניח שאת נכנסת לזה עם חזון מסוים, עם רעיון מסוים, והשאלה היא, האם את חושבת שאת מצליחה, או שהקהילה הזו באמת כמו שאת היית רוצה לראות אותה?

ליאת: היה לי חזון, אבל הוא לא היה מאוד מאוד מסודר. מבחינת להיות מקום ולהיות בית, אני חושבת שאנחנו כן, אני מרגישה שכן הצלחנו לשמר את המקום הזה ואת התחושה הזו, ואפילו אם לא כולם תמיד מוצאים את עצמם, אני חושבת שהרוב כן יכולים למצוא את הפינה שלהם. יש פה הרבה פינות. לא כולם בהכרח מתחברות אחת לשנייה, אבל כולן יכולות להתקיים במסגרת שיצרנו. אז מבחינת הקהילה, אני חושבת שכן, התחושה של, שאנשים יכולים לבוא ולדבר עם אנשים ולמצוא חברים, ואני רואה גם את הדור הבא לאט לאט מתקדם לתוך זה. גם את הדור הבא שלי, אישי שלי, וכל הדורות הבאים, יש להם את המקום הזה, ואני אומרת מקסימום הם לא יסתדרו בבית הספר הם תמיד יוכלו למצוא חברים באייקון. אני חושבת שמהבחינה הזו המקום הזה קיים. מבחינת האגודה ברור שהייתי רוצה לעשות יותר. לקדם יותר. אבל אנחנו בכל זאת קהילת מתנדבים וצריך לעבוד בתוך היכולות. 

קרן: אני הולכת לשאול שאלה שאני מתנצלת מראש, מה… את הרי יו"ר האגודה כבר איזה 10 שנים עם הפסקה פלוס מינוס, ולפני זה היית בכל הדברים, פחות או יותר, אני תמיד זוכרת אותך איפשהו. מה המשברים הכי גדולים שהאגודה עברה בתקופה הזו? הקהילה? זה לא חייב להיות ספציפית של האגודה, הקהילה כקהילת המדע בדיוני והפנטזיה.

ליאת: הקהילה כמו כל קהילה יש כמה כוחות. לפעמים מנוגדים, לפעמים הולכים לכיוונים שונים, לפעמים מתחברים, לפעמים הם מתפצלים. כל הזרמים האלה תמיד מושכים. לפעמים הם יכולים גם לקרוע לכיוונים שונים. אז כן, היה לנו את הפיצול, אני לא אכנס לזה, זו הייתה תקופה מאוד מאוד לא קלה לקהילה בכללותה. המשבר הבא היה קורונה, שהכנסים היו צריכים להסתגל אליו, וגם הקהילה, ואנחנו עדיין מתאוששים ממנו ברמה זו או אחרת מבחינת ההתנדבות. יש תמיד משברים קטנים של פתאום אין כוח אדם, אף אחד לא יודע בדיוק למה, אבל פתאום אין כוח אדם, פתאום אין מי שירוץ לוועד, פתאום יש וועד של 3 אנשים, או 4 אנשים, זה תמיד עליות וירידות.

קרן: את באופן כללי מרגישה שאנחנו כקהילה, לעומת לפני 20 שנה, אמרת 2003 וזה קצת עצוב כי עברו 20 שנה מאז, איך את מרגישה שהקהילה היום לעומת איך שהיא הייתה אז? מה השינויים שעברו עליה? 

ליאת: אני חושבת ששינויים שעברו על הקהילה מאוד דומים לשינויים שעברו על החברה בכללותה. הרבה שינויים חברתיים, הרבה שינויים בהתנהלות החברתית, הרבה שינויים בקבלה החברתית, הרבה שינויים באיך מתנהלים מול אנשים, איך מקבלים אנשים, איך מקילים על אנשים. אני חושבת שאנחנו… שוב, לא שהקהילה בזמנו לא הייתה, ואנחנו הרבה יותר עושים מאמץ טו אקומודייט, קהילות שונות, מגדרים שונים, באמת מאמץ אמיתי לגרום לכולם להרגיש יותר נוח. לא שהקהילה בזמנו לא עשתה את זה, אני חושבת פשוט שהמודעות לקשיים של הקהילות השונות ואינדיבידואלים שונים ושונות עלתה, ואני מרגישה שבאמת אנחנו כקהילה עושים את כל המאמצים כדי שכולם ירגישו כמה שיותר בנוח. אבל הקהילה תמיד הייתה מאוד מקבלת. אבל אני חושבת שפשוט לא הייתה את כל המודעות שיש לנו היום.

אהוד: רציתי לשאול בהקשר הזה, וגם במשהו שאמרת קודם. כשאני הגעתי בפעם הראשונה לכנסים בחו"ל, אחד הדברים שהפתיעו אותי זה עד כמה הם מבוגרים לעומת הכנסים שלנו. בכנסים שלנו אנחנו רואים היום גם בני נוער שונים אבל גם ילדים. את אמרת קודם שאת מגיעה עם הדור הבא הפרטי שלך, רציתי לשאול, מה הקהילה עושה כדי לאפשר את זה, כי זה נראה לי סופר חשוב כדי לשמור על הקהילה לדורות. 

ליאת: זה באמת סופר חשוב. הייתה לי שיחה כזו בדיוק עם תומר שלו לפני כ-10, 15, 12 שנים. אמרתי לו הקהילה שלנו מתבגרת, אנשים מתחילים לעשות ילדים, אם אנחנו לא ניתן להם פתרון, אנחנו נאבד דור שלם של הורים. אוקיי? ואנחנו צריכים להתייחס לזה. זה קרה אחרי שראיתי את ורד טוכטרמן, שבזמנו הייתה עם אופק, שאופק היה לדעתי בן שנתיים או שלוש, פורסת בריסטולים באמצע האשכול, נותנת לו טושים, כדי שיצייר, כי לא היה לה מה לעשות אתו. אמרתי לא, זה לא אופציה, הדבר הזה. קודם כל, יכולים לדרוך על הילד. דבר שני, זה לא אופציה. ואז החלטנו להקים את ההוביטון, שזה פשוט חדר, דברנו על זה הרבה, דברנו על הרבה מודלים, דברנו על מודל של בייביסיטר, שלא הייתה אופציה, אנחנו לא נקח אחריות על ילדים של אנשים, ואז החלטנו כן לפחות לספק את המרחב. אוקיי. כי אתה מגיע עם ילד, והילד נהיה overwhelmed באיזשהו שלב, כי הכול מאוד עמוס/ ולפעמים אתה צריך איזשהו חדר לשבת ולקשקש בטושים, לשחק בפלסטלינה, קצת לשבת במזגן, קצת לנשום, קצת להתאפס, בזמן שלא יודעת מה, בת הזוג שלך מרצה, או כל דבר אחר. פשוט לספק את המרחב הזה. מהכנס. כדי שיהיה לשבת עם הילדים. מפה לשם, הגיעו אנשים כמו תמי קיס-פפו, עוד אנשים שגם היה להם חשוב לייצר את הפעילויות לדור הבא. התחילו להקים את התכנית של הפעילויות לילדים. אבל מה שתמיד היה לי מאוד חשוב בנושא הזה, כי לא, זה לא שלא היו ניסיונות לפנות לילדים לפני כן, רציתי שיהיה מקום לילדים, אבל רציתי שיהיה מקום לילדים של הקהילה שלנו, מעולם לא רציתי שאייקון יהיה עוד מקום שהולכים אליו לזרוק את הילדים בסוכות. זאת לא הייתה המטרה. ואני חושבת שאנחנו כן, שוב, בזכות מי שמובילות את התכניות האלה, זה באמת מאפשר להורים להציג לילדים שלהם את הקהילה ולהציג לילדים שלהם את התכנים. את לא רואה מצב שבו הילד יבוא לבד ויגרור אחריו את ההורים שלו. אולי זה בבני נוער, אבל בשביל הדור הצעיר יותר, אני באמת רואה את הקהילה שלנו, את ההורים של הקהילה שלנו. בסדנאות האלה אני רואה את כולם. באים עם הילדים שלהם, כדי להציג להם את הכנס, כדי לבלות אתם זמן, כדי לעשות גם איזשהו חלוקת תפקידים, שוב, אחד מרצה, אחד בדוכנים, אחד עם הילד בסדנה, אחד עם הילד במשחק תפקידים, באמת כדי לא לאבד שכבת גיל שלמה של הורים שרוצים גם להגיע לכנס ושיהיה להם מה לעשות עם הילדים וגם לגדל דור חדש לקהילה הזו כי אחרת אין לנו עתיד.

קרן: אוקיי, אני אשאל את השאלה השנייה אחר כך, אבל אמרת עתיד, אז אני רוצה לדעת איפה העתיד של הקהילה שלנו בעינייך.

ליאת: אני לא יודעת. עשינו בזמנו את התכנית חומש של האגודה, ואז נכנסה הקורונה, קיפלתי את כל הדפים, זרקתי אותם לפח, התחלנו לבנות מאפס. אני לא יודעת. קשה לצפות קדימה. אני בעיקר…. אני רוצה לראות שגדל פה דור חדש של מארגנים ודור חדש של מנהיגים ודור חדש של מתנדבים ומרצים. ואני רוצה לראות את הדור הישן עדיין לא נעלם, אני רוצה לראות שילוב בין דורי, אני לא רוצה לראות החלפה, זאת לא המטרה, אני חושבת שיש מקום לכולם. אני רוצה לראות באמת קהילה בין דורית שפועלת ביחד כדי לשמר את המקום הזה לכולם.

אהוד: אני חייב לציין מהבחינה, מהכיוון של "היה יהיה", ומכיוון הכתיבה, שלפחות שם, לדעתי, יש הצלחה. אני קבלתי השנה סיפורים מנערה בת 14. היא עוד לא נולדה כש"היה יהיה" הראשון יצא לאור.

ליאת: זה מדהים בעיני. 

אהוד: זה מופלא. 

קרן: באיזה דברים את גאה בקהילה שלנו?

ליאת: אני גאה בצוות מניעת הטרדות. אני גאה בכל מה שאנחנו עושים. אבל אני רוצה להגיד שהצוות הזה לא פועל בוואקום. כל הדברים שאנחנו עושים זה בזכות זה שהקהילה הזו היא קהילה מאוד מקבלת ואוהבת שרק רוצה לעשות טוב. לא יכולנו לעשות את כל מה שאנחנו עושים אם לא היה לנו גיבוי גם ממארגני הכנסים וגם מהקהילה. כאילו, יכול להיות שיכולנו אבל זה היה דורש הרבה מאוד מאבקים. אני גאה בכנסים, שזה לא ברור מאליו שהם ממשיכים שנה אחרי שנה, ראינו הרבה קהילות שבאו והלכו, ראינו הרבה כנסים שבאו והלכו, אבל הכנסים שלנו שממשיכים, ותמיד יהיה מי שירים אותם, והחשיבות העצומה שאנשים משקיעים בכנסים האלה, אפילו בקורונה, שהם לא היו, והם היו רק וירטואליים, ועדיין, הייתה קהילה חזקה ותומכת גם של מתנדבים וגם של קהל. אני גאה בכל הפרויקטים של האגודה. אני אתחיל לפרוס עכשיו הכול. אני גאה ב"היה יהיה", שכבר 17 שנה, אהוד?

אהוד: 15, זאת השנה ה-15.

ליאת: זה גם לא ברור מאליו. זה לא פרויקט קל. זה לא קורה מאליו. זה לא ברור מאליו להוציא ספר פעם בשנה. מאוד קל להגיד טוב אין לי כוח השנה, לא בא לי, עזבו, לא יהיה שנה אחת, מה יקרה. אותו דבר פרס גפן, מאוד קל להגיד, טוב נו, אז השנה זה יהיה פחות מגניב, כן… אבל לא, הפרויקטים שהם באמת מרכזיים לאגודה הם עדיין ממשיכים כי תמיד יהיו את האנשים שהם חשובים להם ורוצים להמשיך ולקדם אותם. אז בגדול אני גאה בקהילה הזו שמחזיקה את כל הדברים האלה.

אהוד: אני מניח שלגמרי לבד לשאת את כל האגודה והקהילה על הכתפיים, זה משא רציני. 

ליאת: אני לא נושאת את זה לבד, אפילו לא לרגע. יש לי וועד של בדרך כלל שבעה אנשים שמאוד עוזרים לי. הוועד של השנה היה וועד מדהים, למזלי הרב אני, רובו גם נשאר לשנה הבאה. כל הוועדים בכל השנים הם אלה שהרימו את האגודה קדימה וקידמו אותה, זה לא משהו שאפשר לעשות בלי. זה קבוצה מאוד מחויבת של אנשים, להיות בוועד זה לא כמו לארגן כנסים. כשאתה מארגן כנס, אתה עובד עובד קשה, ואז יש לך כנס, זה מגניב. לא, העבודה של הוועד, היא כל השנה, היא כל הזמן. היא שחורה, אף אחד לא יודע אפילו כמה אנחנו עושים ומחזיקים ומתעסקים עם דברים ועונים על מיילים, ודואגים לביטוח, ודואגים לחשבונות בנק ודואגים שיהיה לנו מנהל תקין, ויהיה דוח כספי, ויהיה אירוע מתנדבים, ויהיה נגישות ויהיה את כל הדברים האלה, לא אירוע מתנדבים, אירוע פעילים, סליחה, וכל הדברים האלה, זה הוועד, וכשאני כל הזמן אומרת שהוועד כבר עושה המון דברים והוא לא באמת יכול לארגן יותר, זה כי הוועד באמת עושה המון דברים. יש המון דברים מאחורי הקלעים של עמותה וכנסים שאנשים פשוט לא מודעים אליהם. אז הוועד הוא באמת הקבוצה, אנחנו עובדים ביחד, אנחנו מחזיקים אחד את השני, אנחנו תומכים אחד בשני, הוועד הוא באמת מקום שאפשר לבוא אליו וקצת לפרוק, ולקבל תמיכה ולקבל סיוע. אז לא, אני לא הייתי יכולה לעשות כלום בלי הוועד.

קרן: ואם אני רוצה להיות חברת וועד, זה נשמע לי נורא מגניב, לנהל חשבונות ולדאוג לנגישות, איך אני עושה את זה?

ליאת: כל שנה, באייקון פחות או יותר, יש בחירות לוועד. אנחנו מפרסמים את הבחירות בפייסבוק ובאתר האגודה, קצת לפני אייקון אפשר להגיש מועמדות, ואז יש בחירות שנבחרים בה באספה הכללית. אבל אם באמת מישהו שוקל לרוץ לוועד, שזה באמת זה עבודה חשובה, וגם כיפית ומספקת, באמת כדאי לדבר אתי או עם כל בן אדם אחר מהוועד שאתם עשויים להכיר. לראות אם זה באמת משהו שמתאים לכם, בא לכם לעשות, אני באמת מאוד ממליצה לנסות את זה. אם אתם באמת רוצים להשפיע על מה שקורה, גם על המדיניות של הכנסים, מדיניות של האגודה, לאן אנחנו הולכים, לקדם נושאים שחשובים לליבכם שאי אפשר לקדם במסגרת הכנסים, או שאתם רוצים להכניס לקידום במסגרת הכנסים, והרבה מאוד דברים אחרים. אז אם אתם באמת רוצים להיות מאחורי הקלעים ולהשפיע איפה שבאמת משפיעים, אז זה הוועד.

קרן: אני רוצה לשאול אותך על כנסים קטנים. כי כולם מכירים את אייקון ועולמות. אבל הזכרת כנסים שבאו והלכו, פנטזיקון.קון רץ, חזר, רץ, חזר, יש עוד כנסים שאת יכולה לספר עליהם?

ליאת: פנטזי.קון ספציפית אני רוצה לספר שהוא השתלב בתוך עולמות, הוא לא נעלם, הוא עבר אבולוציה. כן, הכנסים הקטנים, אני לא אוהבת לקרוא להם קטנים, הכנסים האחרים שלנו, כל אחד מהם יש לו את האופי שלו, וכל אחד מהם, שוב, קם מתוך קבוצה של אנשים שהיה חשוב להם ואכפת להם לקדם איזשהו נושא או ליצור ולמלא איזשהו חלל שהם ראו. אם נקח את מאורות, שהיו אנשים, לא ננקוב בשמם, שאמרו למה אין כנס מדע בדיוני, אנחנו אוהבים מדע בדיוני, אנחנו רוצים כנס מדע בדיוני, ואז הם הלכו והרימו כנס מדע בדיוני, שרץ כבר כמה זמן…

קרן: זה קל, הוא בגיל של "היה יהיה".

ליאת: כבר 15 שנה, גם זה לא הולך ברגל. מאוד קל להגיד אז בואי השנה, אז לא יהיה. שרץ, וממשיך, ועוד בירושלים, מכל המקומות בעולם, ורק מחפשים להשתפר ולהתקדם. דורות, שבא מתוך זה שאנשים אמרו שהם רוצים כנס משפחתי. זה בכלל הייתה מישהי לא מהקהילה, אבל הקהילה מהר מאוד קלטה את הצורך, התנדבה לעזור לה, וזה פשוט ממשיך, ואז יש כנס משפחתי, שמח, פורימי, בחיפה. שזה… גם להוציא את הכנסים מתל אביב זה חשוב. בדיון שהוא כנס באמת מאוד מאוד ותיק, שגם עבר איזשהן אבולוציות. היה אמור להיות חלק מאירועי שבוע הספר, מפה לשם זה כבר פחות. הוא גם עבר הרבה מאוד מארגנים, והרבה מאוד ערים, שגם זה מדהים, שתמיד יהיה מישהו שתופס את הכדור. בידיון אגב, הוא כיום על שם קרן אמבר ז"ל, יו"ר האגודה לשעבר, שנפטרה בזמן הדוקטורט שלה, וקראנו לכנס על שמה כי הוא היה הבייבי שלה, היא מאוד מאוד האמינה בבידיון. זה היה אמור להיות כנס ספרותי, ערב עיון, כיום הוא בשנים האחרונות הוא בחיפה מאורגן גם על ידי תמי וחגית, שגם מארגנות את דורות, גם הקהילה החיפאית היא קהילה מאוד משקיעה.

קרן: מעולה! זה הכול כנסים של האגודה? יש כנסים לא של האגודה? אנחנו הרי קהילה של חובבים, לא כולנו חברי אגודה, אפילו שכולם צריכים להיות. 

ליאת: זה נכון שכולם צריכים להיות. קודם כל, את אייקון ועולמות אנחנו מארגנים עם השותפות שלנו, העמותה למשחקי תפקידים בישראל ועמותת טולקין הישראלית. שלהן בעצמן יש גם את הכנסים שהם מארגנים. לאגודת טולקין הישראלית יש את כנס מיתופיה, שמתרחש מסורתית בסוף הקיץ, מארגנים אותו ביחד עם מגוון קהילות, הארי פוטר, טרי פראצ'ט וכאלה. לעמותה יש כנס כרמיקון שהוא בכרמיאל, כנס משחקי תפקידים. 

אהוד: בנוסף לזה, יש גם כנסים של אמא"י, עמותה למנגה ואנימה בישראל, שהיא ארגון בת של האגודה?

ליאת: הוא כבר לא ארגון בת שלנו. גם אמא"י היו בייבי של קרן אמבר ז"ל, הייתה קבוצת חובבי אנימה שבאו אלינו ורצו את עזרתנו בלהקים ארגון. באמת לקחנו אותם בתור ארגון בת, זה חלק ממטרות האגודה, להיות מסגרת אם או ארגון אב, אני לא זוכרת איך זה כתוב בדיוק. ולקחנו אותם, ועזרנו להם לבנות את הוועד, ועזרנו להם להתחיל לארגן כנסים, ונתנו להם את כל הגב החוקי, גם מבחינת הכספים, גם מבחינת הביטוחים, גם מבחינת כל הדברים האלה, והם היו קהילה שהתפתחו בצורה מטורפת, היה להם המון המון קהל, הכנסים שלהם היו ענקיים, המון דברים מגניבים שהם עושים. ואז הם היו תחתינו כמה שנים טובות, עד שראינו ש… אל"ף הם גדולים מדי מכדי שבאמת נוכל לקחת אותם תחתינו. הכנסים שלהם נהיו מאוד גדולים. התעבורת כספים שלהם נהייתה מאוד מורכבת יחסית. ואמרנו, אוקיי, בסדר, הבאנו אותכם עד כה, הגיע הזמן להקים ארגון משלכם. גם בזה עזרנו להם להקים את הארגון, להתפצל מהרבה מאוד בחינות, והם המשיכו בדרכם, וגם הם מאוד מצליחים. יש להם כנס גם בפורים גם בקיץ, זה גם גאווה גדולה שלנו. בסופו של דבר. לראות אותם מפתחים עצמאות.

קרן: זה כזה לגדל עמותות נוספות…

ליאת: כן.

אהוד: מה האתגרים שלנו בשנים הקרובות, לדעתך?

ליאת: כוח אדם, אנחנו רואים ירידה בכמות המתנדבים, ירידה בכמות הסגל, זה בעיקר בגלל הקורונה, היו הרבה אנשים שאיפשהו בקורונה התנתקו והמשיכו בדרכם, ולא הצלחנו עדיין למלא את השורות מה שנקרא. אבל האתגר שלנו הוא תמיד כוח אדם. אף פעם אין מספיק אנשים כדי לארגן את מה שהיינו רוצים להרים, וגם האנשים האלה הזמן שלהם מוגבל, כי בסופו של דבר אנחנו ארגון מתנדבים, אז האתגר שלנו הוא תמיד היה ותמיד יהיה לטעמי כוח אדם. מאוד קשה לנהל מתנדבים. וגם כלכלי, האתגר הכלכלי תמיד עומד שם, למזלנו הכנסים עדיין מרוויחים, אבל תמיד יש את הפחד שיום אחד הם לא. יום אחד יהיה איזה משהו, לא יודעת מה, עוד מגיפה, תפרוץ מלחמה חלילה, לא יודעת מה, ויום אחד יהיה כנס שיפסיד, וזה יערער אותנו, כי אנחנו כל הזמן, איפשהו, משחקים את המשחק הזה, אנחנו לא עמותה עשירה.

קרן: את עדיין נהנית מהכנסים?

ליאת: בטח, תמיד, אני מחכה להם. אני נכנסת לתכניה לפני כולם, אני קונה את הסדנאות לילדים, אני בכנס מההתחלה שלו ועד הסוף שלו. זה עדיין הנקודות אור שלי סביב השנה. אם לא הייתי נהנית לא הייתי פה.

קרן: תשובה מצוינת לדעתי. יש לך כאן פלטפורמה מצוינת לפנות למיליוני המאזינים והמאזינות שלנו. אז אני רוצה לדעת מה מהתוכניות של האגודה, שלא יצא לך לבצע, את הכי מצטערת?

ליאת: אין לי מה להצטער. כל התכניות עדיין בתכניות. הייתי רוצה לקדם יותר. יש את התכנית חינוך, שמאיה אנקווה אחראית עליה, ומאוד מאוד היינו רוצים באמת להיכנס למערכת החינוך עם תכנים של מדע בדיוני ופנטזיה. זה משהו שניסיתי לעשות הרבה שנים, ואז מצאתי את מאיה שהסכימה לרכז את הנושא, אבל שוב, כמו שאמרתי, מתנדבים, אין להם הרבה זמן פנוי, אז הפרויקט הזה מתנהל לו לאטו. מאיה עושה עבודה מדהימה, אבל הזמן שלה מוגבל. אבל זה קורה, הכול, מבחינתי הכול עדיין על אש קטנה, שום דבר לא אבוד.

קרן: מה עוד נמצא על אש קטנה?

ליאת: היינו רוצים גם לחזור לקדם יצירות לא ספרותיות, כמו שהיה את המענק. היה לנו פעם מענק הפקות מקור שהיה מיועד לסדרות רשת, דברים כאלה. דברנו עכשיו קצת על להחזיר אותו בפורמט אחר, אבל לא היה לנו כל כך את הכספים לזה. אני אשמח שנצליח להוציא סוף סוף את 46א ונוכל להתחיל לגייס תרומות לחלק מהפרויקטים, ואז יהיה אולי קל יותר לקדם אותם. במיוחד הייתי רוצה לקדם את פרס גפן, הייתי רוצה לקדם את פרס גפן יותר. 

אהוד: רציתי לשאול אותך לגבי פרויקט גדול שמתבשל עכשיו, על כמה האגודה קשורה אליו או שהיא שומרת מרחק ממנו, וזה ההצעה להביא את וורלדקון לישראל עוד כמה שנים.

ליאת: זה עדיין תכנית. יש סיכוי שזה יקרה.

קרן: אומיגוד, Now you have my intrest. מה…

ליאת: זה לא פרויקט של האגודה פרופר.

אהוד: רציתי לשאול עד כמה האגודה מעורבת בזה, או שזה משהו שאנחנו מנסים לשים איזשהו מרחק בינינו לבינו.

ליאת: אנחנו מנסים לשים איזשהו מרחק, לא מבחינת ארגון, זה בעיקר כי היה חשוב להקים, היוזמים של זה הקימו עמותה נפרדת, כי זה מה שעושים בדרך כלל, כדי לא לגרור את האגודה לכל ההוצאות וההפסדים הפוטנציאלים של הדבר הזה, כי זה בעצם פרויקט בין לאומי ויש הרבה דברים שבאים מחו"ל, אז אנחנו בעצם התנתקנו מנהלתית. אבל, כל מי שמארגן את זה הוא חלק מהאנשים שהם פעילים אצלנו, כן, זה לא אנשים שבאו משום מקום. הם מתייעצים, יש הרבה שיח על הנושא הזה, אם זה יקרה או לא, אנחנו פשוט לא יודעים מה יקרה במדינה בשנים הקרובות, וקשה לנו לצפות את זה, אבל הפרויקט הזה עדיין מתקדם.

קרן: זה ממש מגניב ומשמח. אני כזה… ווהו. 

ליאת: זה יהיה מאתגר מאוד.

קרן: זה יהיה הוורלדקון הראשון שבו אני לא אצטרך לחפש מגורים בעיר זרה.

ליאת: תלוי איפה הוא יהיה…

קרן: את, האגודה או בכלל בקשר עם אגודות אחרות ברחבי העולם? אני זוכרת שסיפרת פעם על פאנל של אגודות מדע בדיוני מכל העולם שלכולם היו את אותן צרות כמו שלנו.

ליאת: כן, זה היה פאנל כנסים, הייתי בוורלד קון. נכון, לכולם יש את אותן צרות. אנשים הולכים לפה, אנשים לא זה… אנחנו לא ממש בקשר עם אגודות אחרות.

קרן:  מה את מרגישה אישית, שהקהילה עשתה עבורך, או שקרה לך בזכות הקהילה?

ליאת: כמו שאמרתי בהתחלה, מבחינת הקהילה נתנה לי בית. כאילו, כל החיים הייתי גיקית די טיפוסית, ולא הייתי במקום שהיו בו הרבה גיקית אחרים, אז תמיד הייתי בצד, ותמיד הייתי קצת המוזרה, וקצת ה… היה לי מעט חברים, לא מצאתי את עצמי, בגדול, ובקהילה מצאתי את עצמי. מצאתי גם את הדברים שאני יודעת ויכולה לעשות, וגם את החברים שלי, וגם את הבית שלי.

קרן: אני חושבת שזה נקודה מצוינת.

אהוד: נקודה מצוינת לעצור בה. תודה רבה ליאת.

ליאת: תודה לכם, בהצלחה עם כל הראיונות. 

קרן: תודה רבה שהאזנתם לנו. תודה לאגודה למדע בדיוני ולפנטסיה על תמיכתה בפודקאסט. לדותן צור על העריכה המרהיבה ולשחף מרגלית על התמלול. נשתמע בפרק הבא.