ניר יניב הוא סופר, מוזיקאי, עורך, ובמאי לעת מצוא. בשנת 2000 הקים את אתר האגודה הישראלית למד״ב ולפנטסיה, כתב העת המקוון הז׳אנרי הראשון בעברית, והיה עורכו הראשי במשך שבע שנים. ב-2007 עבר לערוך את כתב העת המודפס חלומות באספמיה. סיפוריו הקצרים פורסמו בעברית, אנגלית, פולנית ופורטוגזית. בין ספריו: רצח בדיוני וימי תל אביב האחרונים (במקור האנגלי: The Tel Aviv Dossier), שנכתבו עם לביא תדהר, ומלך ירושלים, בו שלמה המלך נוסע בזמן. ספרו החדש, The Good Soldier, הוא מעין שילוב סאטירי של החייל האמיץ שווייק ו-Starship Troopers.

כמוסיקאי, חיבר והקליט את אלבום המדע הבדיוני הראשון בארץ, היקום בפיתה. אלבומו האחרון, אותו הפך גם לסדרת סרטוני אנימציה, הוא The Voice Remains.

בימים אלה ניר מתגורר בלוס אנג׳לס, שם הוא כותב, מנגן ומביים סרטי אנימציה קצרים

אתר רשמי: באנגלית ובעברית.

בונוס לקוראים ששרדו את כל זה: הפנולים באים! מגזין בדיוני למדע בדיוני מאת יצורי מדע בדיוני שהומצאו על ידי פיליק ק. דיק והולאמו ע״י הח״מ.

להאזנה לפרק

נושאים שהזכרנו

תמלול הפרק

אהוד: אני אהוד מימון, איתי דוקטור קרן לנדסמן, ואיתנו היום ניר יניב, העורך, המבקר, מקים אתר האגודה, עורך של המימד העשירי, הסופר, והידוע גם בכינוי "ניר הזועם בדרכים". שלום ניר. 

ניר: שלום, בוא נתחיל כבר על דרך השלילה ונאמר שאני לא ערכתי את המימד. הייתי בשלב מסוים באיזה שהוא צוות, באיזה שהיא קבוצה שערכה את המימד. מעולם לא הייתי עורכו הראשי. 

אהוד: זה נכון, אבל זכור לי עוד לפני שאני הפכתי להיות עורך, ריב איום ונורא על אל"ף באיזושהי מילה כי אני הייתי אידיוט. 

ניר: ריב איום ונורא.

אהוד: עשית עריכת לשון שלו או משהו כזה. אבל שנייה, בואו נעביר את הכדור לקרן שתתחיל עם השאלה הקבועה שלנו.

קרן: לא, אני רציתי להתחיל בלהגיד שריב בין שני אורחים על א', נשמע כמו דו קרב שמתקרב לדו הקרב המפורסם של המילטון ובר, אז אני הייתי צופה בזה. וניר, אני אשמח אם תוכל לענות על השאלה שאנחנו שואלים את כולם, שזה איך הגעת לקהילה. 

ניר: זה מסתורין, חשבתי על זה כשהזמנתם אותי. מתישהו, אני חושב שזה היה 96' כשבריאן אלדיס הגיע לארץ, איך שהוא הגיע אליי השמועה כנראה באינטרנטים ההם שאתם הצעירים מדברים עליהם כל הזמן, שיש איזה מפגש ב… אני לא זוכר איפה, בדירה של מישהו, במקום שאינו תל אביב. זהו זה כל מה שאני זוכר. ובמפגש הזה היה אלדיס עצמו והיו עמנואל לוטם, שאותו, הכרתי את השם כמובן, קראתי תרגומים של עמנואל מאז שאני זוכר את עצמי. ואני חושב שעמוס גפן היה שם וכל מיני, ותומס גודמן נדמה לי. שגם היה מאושיות הקהילה בצעירותה. ואז היה מפגש, אני לא זוכר כמעט כלום, הקשבנו לאלדיס מדבר, הקשבנו לעוד כמה אנשים מדברים. אני לא הכרתי אף אחד, לא אמרתי שום דבר אני משער שאותו אחד, איך קוראים לו, אבנר פרידמן הנער שהקים את המימד הזה אני משער שגם הוא היה שם, נדמה לי שדובר על להקים את האגודה, וזה. באמת למחרת הזמינו כשעמדנו לצאת משם, אז הזמינו אותי גם למפגש שהיה איפה שהוא בתל אביב בית הסופר או מקום דומה, שאלדיס ידבר ויקימו את האגודה. ושם היו, אם אני זוכר נכון, כל החשודים הרגילים. אלי הרשטיין נדמה לי שהיה שם. היה קולני משהו, אפשר עכשיו מי מדבר? כן, לא שאני שקט במיוחד. וכו' וכו' וככה איך שהוא התחברתי לעניין. אז עלתה שאלה או במפגש הזה או באיזה מפגש אחריו אמרו צריך אתר אינטרנט. עכשיו אני, אני מתכנת מחשבים עוד כשאני ילד אני התפרנסתי מהייטק ככל חיי, ולמרות זאת לא ידעתי דבר וחצי דבר על הקמת אתר אינטרנט ולכן מיד אמרתי אני אעשה את זה.

קרן: צוחקת

ניר:  ו… הקמתי אתר, מה זה אתר, חבר'ה html של ילדים באמת נורא ואיום, באמת בתמימות הכי של 1996. הדבר הכי עצוב ואומלל. עם אייקונים שגנבתי מאיזה מקום אחר באינטרנט גיפים כאלה. משהו באמת. והתחילו… לא היו בו סיפורים, לא היה בו כלום, זה היה ממש עמוד כזה, שעם כתובת אימייל, אם אתם רוצים משהו מאיתנו תכתבו לנו והנה. לא יודע תמונה של המימד העשירי. והוא היה באנגלית. היה עניין שלם עם עברית ברשת, אינקודינג ככה אינקודינג אחרת. אנסי, אסקי, אמאייתים. ואני זוכר שקיבלתי כמה אימיילים נרגנים מאוד מכל מיני אנשים איך זה אגודה ישראלית? אנחנו לא בעברית, איך זה יכול להיות? ואני עניתי להם בקטע של, תשמע אני בגדול המסה שלי כנראה פי שתיים משלך אז ככה זה הולך להיות. לא אוהב טיעונים הגיוניים ולגופו של דבר. זה טכניקה שהשתמשתי גם הרבה בלהקות, אני בין השאר גם מוזיקאי, אז גם בלהקות שלא אהבו את מה שאני עושה, אז אמרתי בוא נראה אותך משנה את זה. טכניקה שעובדת. בכל אופן אחרי לא הרבה זמן מתישהו ב-99', חברים שלי, בראשם טל כהן אם אני זוכר נכון, אנשים שלא מחוברים ישירות לקהילה יצרו אתר שנקרא "האייל הקורא". שייתכן שהוא מוכר לכם. אותו "האייל הקורא", שזה דבר נפלא לטעמי. שהיה מין אני לא יודע איך לקרוא לזה… זה, זה לא בלוג דעות כי באמת השתתפו בו המון המון אנשים המון אנשים כתבו לו, ושם אגב נולד ניר הזועם בדרכים, ניר הזועם בדרכים לא נולד כמדע בדיוני, הוא נולד כאיזה שהוא ניסיון שלא לכתוב כל מיני מאמרים מצחיקים על דברים שמעצבנים אותי, אולי מאמרים מעצבנים על דברים שמצחיקים אותי, אחד מהשניים. והחברה האלה פיתחו פלטפורמה, זה לא שאנחנו מדברים פה על וורדפרס, הם פיתחו פלטפורמה ייחודית משלהם שמציגה תוכן בעברית בלי בעיות, אגב אותה פלטפורמה אחר כך היה את… איך קראו לזה פישאיי, הדג. 

קרן: עין הדג. 

ניר: עין הדג, של הביקורות סרטים. זה גם זאת. אז אלה שלושת האתרים הגדולים של הפלטפורמות. אז אמרתי טוב אז למה שלא נעשה אתר אגודה עם הדבר הזה. וכך היה. ועכשיו כיוון שיש פוסטים ויש אולי סיפורים, מאמרים, ותרגומים וכאלה, אז מישהו צריך לערוך את זה. עכשיו אני מעולם לא ערכתי שום דבר בחיי, ולכן מייד אמרתי אז אני אעשה את זה. וכך… ככה נהייתי עורך באתר האגודה… בערך באותה תקופה היה את כל העניין עם פורום אורט ואיאואל.

אהוד: אני רק רוצה מילה למי שאולי פחות מכיר את התקופה ההיא אינטרנט. בלי פאניקה התחיל כמגזין של פורום מדע בדיוני של אורט, ואחר כך רמי שלהבת התחיל לערוך אותו ולקח אותו על עצמו והפך אותו למשהו היום. אז זה הרקע למה שניר דיבר עליו. 

קרן: אבל אם כבר הזכרת את הפורומים, ניר. אנחנו צריכים לדבר על פורום הכתיבה של האגודה למד"ב ופנטזיה. 

ניר: אין בעיה, אני אשמח מאוד, תראו, הנה מה שלדעתי הולך לקרות, אתם תספרו לי על מעשה נורא ואיום שקרה בפורום הזה, ואני אומר לכם שאל"ף, אני לא זוכר, ובי"ת, אתם בטוח צודקים. 

קרן: מה מביא בן אדם שמוזיקאי ומתכנת מחשבים לפתוח פורום כתיבה באינטרנט?

ניר: אוקיי. קודם כול, קודם כול הפורום צריך לזכור שזה לדעתי כמה שנים קדימה. זאת אומרת נפתחת האגודה, אני מתחיל כעורך לקבל כל מיני סיפורים מכל מיני אנשים, אני מתחיל לכתוב בעצמי באופן כמעט לא קשור לזה. מתחיל לכתוב סיפורים. אני רואה כי טוב, מוצא חן בעיניי, אני נדמה שהסיפור הראשון שלי פורסם במימד אני לא זוכר. ואני מתחיל יותר באמת לצבור עניין בכל התחום הזה. עכשיו קורא אני כקורא… אני באמת אני בנערותי הייתי מנוי בכל רגע נתון בין לבין שלוש לחמש ספריות בו זמנית. משהו נורא. כאילו אמא צועקת, "אולי תצא מהחדר כבר נו תעשה משהו תראה שמש". ו… בכל מקרה, אני מתחיל לקבל חומרים וכדרכו של עולם, כשאתה עורך, יעיד כל מי שנמצא פה שעשה את זה אי פעם, החומרים איומים. ואני חושב גם אני… זה אמירה כללית על, זו אמירה כללית על תפקיד העורך, כן, אני בטוח שיש אנשים שזה מה שהם לומדים באוניברסיטה והם לומדים כל מיני חוקים וכללים וכאלה, אבל עורך לטעמי הוא לא פחות מזה הוא אופי. זאת אומרת אני שומע אתכם מדברים, ובראש אני מחליף לכם ת'מילים כי זה לא הניסוח לא אלגנטי מספיק. בכל מקרה אז התחלתי לקבל כל מיני חומרים, בין אם כתבות, את השפשוף הרציני שלי על עריכה זה היה מכתבות לאתר האגודה. מה שתקרא לא ננקוב בשמות אבל יש כל מיני טיפוסים בינינו שהיו כותבים מאמרים שאורכם אני לא יודע 7,000 מילה, 8,000 מילה. ואני הייתי הופך את זה והמאמרים היו במין, איך נקרא לזה… מעגליות משונה. זאת אומרת הכותב, בבואו לפסקה השנייה שכח לגמרי מה אמר בפסקה הראשונה, ולכן הציג את זה שוב באמצע משפט ואולי גם בלי פיסוק. אז הייתי מוריד 7,000 מילה לאלפיים מילה ומפרסמת זה והכותב היה בוכה קצת, והייתי אומר אז אני יכול להוריד את זה, אז הכותב היה שותק וכו' וכו'. בכל מקרה ולאט לאט התחילו להצטבר העניינים, ואני חושב שאני מנסה להיזכר מה בא קודם. כי אני הייתה לי יוזמה, אני נדמה לי שהייתה קודם, של תחרות סיפורים של 300 מילה. כי הייתי מקבל סיפורים ארכניים, אורך הגלות. ולמה? למה? אז אמרתי בואו לפחות נתפוס את האנשים האלה ש… כי בסופו של דבר כעורך אתה רוצה חומר, אתה כן אתה צריך סיפורים, אתה חייב סיפורים, אתה בעיקרון אמור להגיד תודה לכל מי ששולח לך חומר, אתה לא אמור לשנוא אותו שנאת מוות ולאחל מחנה לחינוך מחדש, רצוי עם לוח וגיר וכאילו ככה אותיות השפה העברית ואיפה שמים אותם במשפט.

קרן:  אני אוהבת שאתה, את מאוד מקל עלינו, זה יהיה פודקסט, זה יהיה פרק היחיד שייקח חמש דקות, כי צריך לחתוך חצי ממנו. תודה, ניר, תודה. 

אהוד: מה? אני לגמרי מזדהה עם חצי מה שהוא אומר. 

ניר: למה לחתוך? אני לא דיברתי על אף בן אדם ספציפי. אני יכול אם אתם רוצים, אבל אתם לא רוצים. 

קרן: תמשיך בבקשה. 

ניר: בכל מקרה. בכל מקרה לא גם אגב, שאני מדבר על הסיפורים אני ממש אני באמת לא מדבר על בן אדם אחד, אני מדבר על הרבה מאוד סיפורים שקיבלתי. וכתבות גם. ואז אני חושב שקודם נדמה לי שקודם יזמתי את התחרות הכתיבה של 300 מילים. אני זוכר, נדמה לי שוורד זכתה בה, וורד טוכטרמן, ואם אני זוכר נכון, ואני עשיתי שגיאה אחת כי בסופו של יום עד כמה שיצא לי שם כזה או אחר אני אדם מאוד מאוד תמים. ועשיתי שגיאה קטנה אחת. לא הגבלתי את מספר הסיפורים שאדם יכול לשלוח לתחרות. שאותו אדם יכול לשלוח לתחרות, וורד שלחה… אני רוצה לומר שבעה למרות שבראשי זה מרגיש כמו שבע עשרה, אבל היא שלחה איזה מספר משוגע של סיפורים, שאני אמרתי מתי יש לה זמן לכתוב את כל זה? כאילו. הייתה שם איזה התפרצות של יצירתיות. ואז אני גם בסוף היא זכתה, אני אפילו לא זוכר מי שפט. וראינו כי טוב עשינו עוד כמה כאלה, ואז הגיעה איכשהו הרעיון של הפורום סיפורים, אני לא זוכר אם… איכשהו בין ורד לביני, אני לא זוכר אני לא זוכר את האינטראקציה בדיוק, אבל אמרנו "יהי פורום". אבל אני לא רציתי את האינטראקציה באמת. אני רציתי לקבל בסופו של יום, אני רציתי סיפורים טובים למגזין. מבחינתי זה מגזין, אתר האגודה זה מגזין אני יודע שהיום לא כזה אבל מבחינתי זה היה הרעיון. ואמרתי טוב, אין סופרים אמיתיים סופרים שזה מקצועם, לא כותבים בז'אנר, צריכים לגדל את החבר'ה בעצמנו, אבל אם אנחנו נסמוך על חבר'ה שעכשיו שולחים לנו סיפורים, אלה לא סיפורים טובים, אז מה עושים? אז התשובה התמימה מאוד, בראייה לאחור, וגם מי אני בדיוק כן שיחנך אותם? אבל התשובה הייתה "טוב אז אנחנו ניצור אותם בעצמנו". אין בעיה אני אכין. פרנקנשטיין קטן. דוקטור. מה שאני לא, אגב אין לי שום חינוך פורמלי לכלום. אני ביליתי כמה שנים בבית ספר למוזיקה, ואפילו תעודה לא קיבלתי כן. שיהיה ברור. בור ועם הארץ. אבל לא יודע לעשות דברים, ואז עושה אותם. אז הקמנו את הפורום הזה וורד תפקידה… שאני רציתי בגדול במקור שוורד תנהל את זה. אני כזה במין מעל, כאילו ככה מהאגודה אבל… ומה שקרה אם שוב אם אני זוכר נכון, זה שאני לא נורא טוב בלשלוט בעצמי למול סיפורים שאני לא אוהב. עכשיו, זה אפילו לא סיפורים שאני לא אוהב כי, אני אני חושב שזה המילים המפורסמות שלי בתור עורך לא הסתרתי את זה אף פעם, אני יודע אם סיפור הוא לא טוב תוך, בין פסקה אחת לשלוש. אני לא צריך יותר. אני לא צריך יותר ואני גם יכול להסביר את זה. תארו לעצמכם שאתם נכנסים למונית, והנסיעה מתחילה מיד בעשרים השניות הראשונות של הנסיעה המונית דורסת רוכב אופניים, הנהג זורק בקבוק של ויסקי מאחור אחרי שהוא שתה, ועכשיו הוא עומד להיכנס בתוך אוטובוס. אני לא צריך את שאר הנסיעה כדי לדעת שמשהו לא בסדר. עכשיו התיאור הזה. 

קרן: תראה…

ניר: התיאור הזה שתיארתי הוא מאוד רך ונעים לעומת כמה מהפסקאות הראשונות שנאלצתי לקרוא בתפקידי כעורך. ומה שקרה אז, בהיותי גם נאמר את זה, צעיר יותר משהו ונמהר, הוא שאני התחלתי להגיב כנגד כל, באמת כנגד כל הגיון ושיקול דעת, אז אני התחלתי להגיב באופן מסיבי בפורום ההוא. התוצאות לא איחרו לבוא, אנשים בכו, אנשים התמרמרו, אנשים צעקו. אני, יש בי איזה שהוא מימד דווקאי, הייתי אומר. ודאי שלא הבחנתם בו עד עכשיו, וככל… ככל שיתעמרו בו כן ירבה וכן נפרוץ. אז פרצתי. ובסוף משהו… אני חושב שבסוף ורד החליטה ללכת, ואני… אין לי מילה רעה לומר עליה. זאת אומרת, אני בטוח שהיא צדקה ואני אז… שוב הזיכרון שלי מאוד מעורפל אבל אני בטוח לחלוטין שהייתי בלתי נסבל. אני מקווה שהועלתי לאיזה שהוא כותב או שניים בתהליך, אבל אני לא, אין לי דוגמאות פרטניות אני פשוט לא זוכר מספיק. 

קרן: הרבה מהכותבים שלנו היום זה אנשים שגדלו בפורום הכתיבה של האגודה או שחטפו ביקורת והשתפרו. יוצא לך לקרוא את הספרים של החבר'ה של אז ולהגיד הוא הוא הוא שלי. אני מכירה אותו, מכיר אותה, מאז שהיא הייתה כזאת קטנה. 

ניר: אני מתנצל, אבל לא, אין לי… אני גם לא זוכר ממש מי השתתף שם. זאת אומרת, אני יודע שהיו כל מיני כינויים, ואני, את רובם, גם בזמן אמת אני לא ידעתי עם מי אני מדבר. לא היה לי, למעט אולי איזה כינוי או שניים, לא היה לי מושג מי הבן אדם שמאחורי הכינוי. ובאמת עד כמה שאני יודע שכנראה כמה כותבים, כמה פרחי כתיבה, חטפו איזה טראומה קטנה, מעולם לא הכרתי אותם. זה מעולם לא היה שם שום דבר אישי. אני מאוד גם… אני חושב… שוב אני לא זוכר עד כדי כך את המטריה, אבל אני זוכר שהתיקונים שם היו ברמה מאוד מאוד מאוד בסיסית. שלי. מבנה משפט, מבנה פסקה, טיפה על הרעיונאות, אבל בדרך כלל לא היה בכלל מה לדבר על הרעיונאות זאת אומרת. עוד סיפור על ערפדים ועוד סיפור על אני לא יודע מה והם… המיקוד שלי אגב גם ככותב. עלילות, אל"ף יש שתיים בשקל, ובי"ת יש כמובן את התיאוריה הזאת של יש לנו כולה רק איזה שבע או תשע עלילות ביקום ותודה רבה. אני לא סתם, המילים משפט ופסקה חוזרות אצלי כל כך הרבה. האיך נבנה המשפט הבודד והפסקה הבודדת זה קריטי אצלי. אני חושב שאפשר לראות את זה גם בכתיבה שלי. שהיא מתאפיינת בהרבה מחשבה גם על טמפו, על קצב. ואחד הדברים שקשים לי זה גם כשסיפור הוא לכאורה, הכל בסדר. אין, לא, אין שגיאות כתיב, הניסוח נהיר, והכל זורם וזה. אבל אם אין את הקצב הזה, שהוא קשה מאוד להגדרה, אז זה לא יעבוד לי. אבל לרמות האלה של חוסר הקצב בכלל לא הגענו שם, למיטב זיכרוני בפורום, הסיפורים לא… לא, זה לא הגיע לשם, זה היה ממש ברמה של… אתה עכשיו זוחל, תנסה לעמוד על הברכיים, על ללכת נדבר בשיעור הבא. ואז אני באמת, אני מאוד מאוד אשמח לדעת שיש מישהו שהפיק תועלת מהפורום הזה, ולא יצא מצולק ממנו, שזה עזר במשהו אבל לזכור את הפרטים אני לא זוכר. 

אהוד: אני רוצה לחזור שנייה לאתר האגודה כי אני חושב שלהרבה אנשים זה היה אחד המקומות הראשונים שבו הם קראו התייחסויות רציניות לז'אנר. לא היה מקום אחר. כשאתה היית אחראי להם גם כעורך וגם בביקורות שכתבת ואני אשמח לשמוע קצת על האתר ועל ה… זה הולך להישמע פלצני, על מדיניות העריכה שלך. לא… אבל זו הגישה של איך… ליצור מה שאנחנו קוראים היום אינגייג'מנט (engagement), שאז היה מונח שלדעתי, לא היה קיים במובן הזה. 

ניר: לי… אני זוכר, את זה אני זוכר כי באמת היו הרבה דין ודברים על הדבר הזה, והיו ויכוחים קשים מאוד בין כל מיני אנשים באגודה. כי הדרישה הנפוצה בין אנשים אחרים הייתה שאתר האגודה לא יהיה בכלל מגזין. אלא שהוא יהיה מין מקום אינפורמטיבי שאומר, שלא יודע עכשיו הייתה ישיבת ועד, ועכשיו אלה כללי האגודה, ולהצטרפות לחץ כאן, ויש לנו מגזין אז נשים את התמונה של המגזין וזהו בערך. ואני מהרגע הראשון אמרתי לא. לטעמי, לטעמי זה לא מעניין אף אחד, לא מעניין אף אחד מה הייתה בישיבת האגודה, וגם לא הנפשות הפועלות, וגם לא אני עצמי ניר יניב, זה לא מעניין אף אחד. האגודה קמה לטעמי, שוב לתמוך במדע הבדיוני ובפנטזיה בישראל, להבדיל מהאגודה למדע בדיוני ופנטזיה בישראל. ואני זוכר שהיו המון המון הצעות למין אייטמים כאלה, "חברי אגודה, חברי ועד האגודה נפגשו בדירת השרד אשר לפלוני אלמוני בתל אביב ודנו בנושאים הבאים א' וכולי. הוגשו פרעצלים". לא חבר'ה זה לא… כאילו, די. ולכן אני אמרתי לא זה מגזין מדע בדיוני ופנטזיה יש בו. אני זוכר שממש  שהייתה מלחמה על זה, ועשינו מין תיקון טכני באתר שיהיה בו איזה מין טור צדדי לחדשות האגודה, שזה יהיה מין בקטן כזה בצד, כי ממש אנשים השתוללו איך יכול להיות שלא ידעו איזה וויסקי שתינו בישיבת הוועד. אז שמנו את זה איכשהו בצד, אבל האייטמים האמיתיים, הגדולים, הבלוגים, העיתונאים, תמיד היו ביקורות, סיפורים קצרים, בין אם מתורגמים ובין אם מקוריים, פרקים ראשונים של ספרים, כל הדבר הזה. עכשיו כמו שאתה אומר באמת לא היה שום דבר כזה. לא… לא הייתה שום מקבילה. ואני חושב שההבדל הגדול בין אתר האגודה לבין כל מה שקרה עם פורום אורט ו"בלי פניקה", ואני לא אומר את זה לטובת אחד משניהם, אלא באופן… ככה זה, לטעמי, זה שהוא גם היה הרבה פחות קהילתי. הוא נועד לפנות החוצה, הוא לא נועד לפנות אליך אם עכשיו אתה כבר נמצא בפורום אורט, ומכיר עשרים חבר'ה אחרים ואני הולך איתם לכל מיני אירועים, הולכים לסרטים ביחד. הוא נועד לבן אדם שמקיש עכשיו במנוע חיפוש "רוברט היינליין". מה תמצא ברשת בשנת 2000. האתר נפתח בשנת מתישהו בשנת 2000 במתכונת המגזינית. מה תכתוב בגוגל? מה תמצא בגוגל בעברית? כמעט כלום. ואני חושב שבמשך תקופה של כמה שנים זה היה המקום שאם היית מקיש שם של סופר מדע בדיוני מוכר, גם מעבר לחובבים, לשם היית מגיע. וגם נקודת ההתייחסות, זאת אומרת, נקודת ההתייחסות אומרת, כותבים פה ביקורת על הספר, באשר הוא ספר, ולא בהתייחסות לקהילה כלשהי, לא קהילת חובבים האמריקאית ולא קהילת החובבים הישראלית, בלי לומר שום דבר על הקהילות האלה, אלא אני לא רציתי שהקהילתיות, את זה אני אומר היום, לא יכולתי לנסח את זה ככה אז, הרגשתי את זה יותר באינסטינקט אבל לא רציתי שהקהילתיות או חוסרה יהיו הגורם שגורם לאדם לקרוא משהו באתר הזה. וככה ערכתי גם את הכתבות זאת אומרת היו כתבות שקיבלתי או ביקורות שניסו מהצד לדון באגודה, לדון בפועליה, לדון בחובבות, לדון בכנסים. לא. אתם תדברו על הספר ואם אין לכם מה להגיד על הספר כדי למלא 500 או אלף מילה, אז מישהו אחר יכתוב את הביקורת. 

קרן: אני… זה מעניין שאתה מדבר על הקהילתיות בתור אחד מהמחברים של "רצח בדיוני", שהוא ספר שהוא כולו סופר דופר קהילתי, ברמה שכשקראתי אותו כשהוא יצא ב-2000 וקצת, עוד לא הכרתי מספיק אנשים בקהילה כדי להבין את כל הרפרנסים בתוך הספר. 

ניר: אוקיי אז רגע. אני חושב שלך יש טעות בזמנים. רצח בדיוני יצא ב-2009. 

קרן: זה עדיין אלפיים וקצת. 

אהוד: צוחק

ניר: אוקיי. אבל בוא נזכור, אתר האגודה התחיל ב-2000. אני, כשרצח בדיוני יצא אני כבר לא הייתי עורך אתר האגודה. אני כבר עברתי לאספמיה. ורצח בדיוני, בואו תראו, לביא ואני מאוד מחבבים מאוד, לביא תדהר ואני מחבבים עוד את הספר הזה שכתבנו. מדי פעם לפעם אנחנו צוחקים בינינו לעצמנו  שאולי יום אחד נתרגם אותו לאנגלית, למרות שמי יודע האם מישהו יבין משהו מזה. וגם אני חושב שגם כשהתחלנו לכתוב אותו הוא היה סוג של דחקה. זאת אומרת הוא נקודת ההסתכלות, הרי בספר יש שתי נקודות מבט. יש שני גיבורים שמספרים בגוף ראשון ויש להם שתי נקודות מבט ואחד הקולות הוא חובבת מדע בדיוני שהיא חלק מהנהלת הכנס. והקול השני הוא בלש כזה יותר מבוגר שמגיע מבחוץ ושהאחיין שלו זה סופר מדע בדיוני שהוא בן דמותו של לביא. ונקודת המבט של שנינו ככותבים הייתה מאוד מאוד חיצונית. היא לא הייתה כחלק מזה, זאת אומרת אני כדי לפתוח, מי שכתב את החובבת זה אני, מי שכתב את הבלש זה לביא, ואני הלכתי ועשיתי מחקר, זאת אומרת ממש ראיינתי, ראיינתי את נעמי, ראיינתי את, אני לא זוכר, את עמנואל בטח, ראיינתי עוד כל מיני חבר'ה מהמנגנון של הכנסים, כי לי לא היה מושג. אני כל הדברים האלה של לא יודע מה זה לנהל משמרת בכנס ומה זה, כאלה לא אין לי אני באמת אני לא. זה לא דבר שהוא מוכר לי מהחיים האמיתיים. מעולם לא מילאתי תפקידים כאלה. מעולם לא הייתי חלק מהמנגנון הזה באיזושהי צורה. אני הייתי בכמה אירועי פתיחה, עשיתי, אבל זה לא זה לא נחשב לא הייתי חלק מה… לא ארגנתי שום דבר. אז אנחנו באנו לזה לגמרי מנקודת מבט של אני חושב שבאייקון 2006, 2007, לביא ואני, לביא בא לבקר בארץ והסתובבנו באייקון, ממש אני הייתי עם פנקס. כדי ככה לרשום דברים מפי הסוס. אפילו הלכתי אחר כך במסגרת המחקר, איזה השקעה אני אומר לעצמי וואו אשכרה קמתי מהכיסא כדי לעשות מחקר, מצאתי, זה ידידה שלי שהאבא שלה זה קצין במשטרה והלכתי לראיין אותו גם עם הפנקס על חקירות של רצח ועל כל מיני מקרח רצח מפוענחים יותר או פחות. ואז הסתבר שגם אמא שלה שמה היא גם כן במשטרה והיא יותר בכירה מאבא. אז אני חבל שאני את הפנקס הזה יותר זה היה נפלא. אבל כן, באנו לשם לגמרי מבחוץ. ו.. אני זוכר, שאנשים בגלל שהדמות שלי בקהילה, בפורומים, הייתה כזו מוחצנת וזכתה לשם שכזה, המון האנשים חשבו שאני, שלביא ואני כותבים שיר הלל לעצמנו. שלמעשה אם תקראי את הספר ותסתכלי על הדמויות המקבילות, זאת אומרת של כפיר תדהר זה היה לביא וניב יניר שזה היה אני, את תראי שהדמויות מגוחכות בצורה… בצורה יוצאת מן הכלל. אלה באמת שתי קריקטורות שכל תכונה רעה של עצמנו, אנחנו הכנסנו בה בחדווה. זאת אומרת באמת… אני יצאתי מן ליצן מגושם שלא שם לב לכלום ולביא יצא לפלף שאין כדוגמתו. אז כן זה בסופו של יום זה גם נכתב ברוח טובה. 

אהוד: לגמרי מורגש 

ניר: מה?

אהוד: אמרתי שזה מאוד מורגש, הרוח הטובה מאוד מורגשת. 

קרן: אני יודעת שאהוד רוצה לשאול משהו אבל אני רוצה להתפרץ לפני עוד אפילו שאמרתי שאתה יכול. פשוט כי אני רוצה שנסגור את הנושא של ניר הזועם בדרכים ושל הביקורות שהיית כותב באתר האגודה בבקשה. 

ניר: אוקיי. בוא רק נזכור שאלה שני דברים שונים. 

קרן -אז אז בבקשה. כי אתה יודע לאיזה ביקורת ספציפית אני רוצה להגיע. 

ניר: רגע רגע אז שנייה. אז בואי, כל דבר בעיתו אז בוא נדבר ביקורות. על ניר הזועם אפשר לדבר אחר כך. ניר הזועם הוא יותר פרסונה. נקרא לזה. ביקורות ביקורות. אני עד היום, עד היום כי היום זה כמעט לא קורה, אני גם קורא בעיקר באנגלית, אבל כשאני פותח ספר ואני רואה… לא טעויות עריכה פה ושם, לכולם זה קורה, אין ספק, אלא אני רואה איזה מין רשלנות שזה נראה שהטקסט נראה כאילו פשוט מישהו כתב משהו בוורד ואז הדפיס את זה. משהו בי, אני מאבד את הצפון. זה מרתיח אותי. ואני זוכר את אחת הדוגמאות הראשונות הייתה תרגום של ספר שנקרא סטנד און זנזיבר. עכשיו אני לא זוכר מתי זה קרה. אני זוכר שזה היה הוצאת אודיסיאה במתכונתה הישנה, שזה עוד היה קובי קמין, והם תרגמו את סטנד און זנזיבר. עכשיו סטנד און זנזיבר זה ספר שבזכותו אני התחלתי לקרוא באנגלית. ותכף אני אספר את הסיפור הנורא הזה כי הוא… כן. והתרגום היה, נורא. הוא היה, הוא היה הוא גם… אף עינו של עורך אמיתי לא שזפה את המסמך הזה מעולם. עכשיו זה ספר קשה לתרגום בצורה יוצאת דופן, זה ספר קשה מאוד מבחינת כל מיני הלחמים והמצאות, כל מיני דברים שגם מאוד מנותקים מהמיינסטרים של המדע בדיוני. זאת אומרת אנחנו במדע בדיוני, כן, מי שקרא אסימוב, והיינלין, וניבן, וקלארק. יש איזה מין עולם מושגים כללי, כן, או כל מיני היפר-דרייבס ו… לווינים וזה, ורובוטים, והוא כאילו שם, הספר הזה של ג'ון בראנר, הבריטי, הוא פשוט עולם אחר לגמרי. הוא נורא קשה לקריאה גם ככה, ולתרגם אותו זה… אני לא אומר שהוא בלתי תרגים, אבל צריך אנשים מהמעלה העליונה כדי לעשות את זה, ושם זה לא היה המקרה, לא בתרגום לא בעריכה לא בכלום. הגרוע ביותר היה שיש שם שירים, או פואמות קצרות, או פזמונים, או מה שזה לא יהיה, והם תורגמו. היום היינו אומרים שזה גוגל טרנסלייט רע אבל אפילו. לא גוגל טרנסלייט היה עושה עבודה יותר טובה. זה היה נורא. אני זוכר שחמתי עלתה במיוחד כי הם כתבו את המילה ביצה בלי יו"ד. לאורך כל הספר. אני לא אני לא בנוי לדברים האלה, אני אדם רגיש ופריך, אני לא, אני לא בנוי לזה. וכתבתי ביקורת, היא נמצאת שם עד היום, אני לא זוכר אם היא באה, מה אני לא זוכר בדיוק מתי באה, ואני זוכר שזה היה סימן. וכמובן יש לנו את הדוגמה הישראלית הנפלאה, ספר בשם חרב אלף הראמות של אחד, חנן קוגל, נדמה לי שהוא קרא לעצמו ח' קוגל משהו כזה. וזה היה סיפור… זה היה באמת עניין. זאת אומרת, שמו של הספר הלך לפניו עוד לפני שעיני שזפו אותו, כבר שמעתי מכל מיני כאלה ואחרים, אני לא זוכר ממי, שמעתי שיש דבר כזה, ראיתי, הייתה ביקורת של נועה מנהיים, באחד העיתונים, אני לא יודע, בווינט, לא יודע איפה. ונועה, שהיא אדם שאני מאוד מעריך, קלטתי שהיא לא רוצה לדבר על הספר, אז היא כתבה שם איזה טקסט שלם שאני חושב שעוסק בטולקין והשפעתו או שעוסק בפנטזיה באופן כללי. טקסט רהוט, טקסט בסדר גמור, כן? נועה יודעת בדיוק מה שהיא עושה. אבל ראיתי שהיא נואשות מנסה מלהימנע מלהגיד על הספר את מה שכל אחד, ואני בטוח  שגם היא יגידו על הספר. ובינתיים נשאלה שאלה. היה ממש, היה הו-הא כי הספר כביכול הצליח, או אני לא יודע בדיוק מה קרה שם. והוא גם היה נוכח מאוד בכל הפורומים, והיה נוכח מאוד פה ושם, אז מישהו נתן לי אותו, מישהו נתן לי עותק של הספר ספציפית כדי שאני אלך ואקרא אותו. ואני, כמו שאמרתי לכם, פסקה אחת לתוך הספר הבנתי מיד מה, מה מתרחש פה… ואמרתי טוב, אני אני צריך לקרוא את כל הדבר הזה, כי כדי להבהיר, נכון שכעורך אני יודע אם סיפור הוא טוב או לא-טוב תוך פסקה עד שלוש, אבל אני לעולם לא אבקר ספר שלא גמרתי לקרוא. אין. לא משנה מי מה איך למה וכמה, אם לא הצלחתי לגמור אותו, אז אני אתן את זה למישהו אחר. אין… לא ייתכן שאני אפרסם ביקורת על זה, זה לא אתי. אז אמרתי, וואו, אני צריך לקרוא את הדבר הזה עד הסוף, ספר גם לא דק. אני חייב לפצות את עצמי על הדבר הזה. משהו… לא יכול להיות שאני סתם אשב ואקרא את זה ואז אני אכתוב זה ביקורת, קוטלת ככל שתהיה זה לא… זה לא מספק. אז הבאתי פנקס והתחלתי לרשום את חידושי הלשון המרנינים יותר מתוך הספר. והם הצטברו ואני חושב שב… אני חושב, אני לא זוכר… היו איזה אלף שרשמתי. ואז הלכתי וכתבתי ביקורת, וכבר בשלב הזה כבר הייתי מחורפן לגמרי כי באמת, תקשיבו, לקרוא את הספר הזה זה היה… אני לא מאחל את זה לאויבי… אז פשוט אמרתי הביקורת הזאת הולכת להיות… אני פשוט אכתוב איך שמתחשק לי לכתוב, כי גם הוא כתב מה שמתחשק לו לכתוב ואף אחד לא עצר בעדו, אז גם אני. אז עשיתי שמה תרשים של המפה של העולם, ששמתי ציור של מגרש כדורגל. אמרתי פה הטובים ופה הרעים, והקוראים באמצע. ושמתי את, הבאתי את הציטוטים האלה, וציטטתי מהכריכה האחורית. ובאמת עשיתי חוכא ואיטלולא שהגיע לספר. וחשבתי שבזה נגמר העניין. זאת אומרת פרסמתי את הדבר הזה באתר האגודה. והלכתי לישון שמח וטוב לב, ו-וואו איזה מהומה קמה. שהאשימו אותי שאני שונא ספרות עברית, שזה אגב נכון, 90 אחוז מהספרות העברית זה זבל, בדיוק מוחלט בדיוק כמו ספרות אמריקאית ואינדונזית לצורך העניין. האשימו אותי שאני שונא בפרט מחברים שהם לא חברים שלי. אתם יודעים מה, אוקיי, זאת אומרת אם… אני לא מכיר אנשים, אז קצת קשה לשנוא את מי שאתה מכיר. ובינתיים חלה מסביבי מהומה שלמה, אני חושב שהדבר הזה עוד אונליין נכון? עם כל התגובות. 

אהוד: אני בדיוק גולל לאט לאט, אני רוצה להגיד מאות התגובות שיש לדבר הזה. 

קרן: זה כן היה, אני חושבת, הסערה האינטרנטית הגדולה הראשונה שראיתי בלייב, זה היה מאוד מרגש, מאוד. מודה לך על החוויה הזאת. 

ניר: תמיד, תמיד שמח. We aim to please, although not everyone. 

אהוד: אני רוצה שנדבר קצת על הכתיבה שלך. כי בסך הכול אתה סופר, אתה כתבת לדעתי הוצאת שלושה ספרים בעברית, נכון? ועוד שלושה באנגלית אם אני זוכר, נכון?

ניר:  זה… בואו נראה. אז ככה. אוסף הסיפורים הראשון שלי יצא ב-2005, קראו לו כתוב כשד משחת, הוא היה סיפורים שחלקם כבר התפרסמו בכל מיני אתר אגודה, לא, לא אתר אגודה… בלי פאניקה או המימד. אחר כך ב-2009 יצאו שני ספרים, יצאו שני ספרים שלביא ואני כתבנו ביחד. יצא "רצח בדיוני" בעברית ויצא "תל אביב דוסיי" באנגלית. ואז הוא גם תורגם לעברית כ"ימיי תל אביב האחרונים". עדיין זמין בע-ברית או מנדלי מוכר ספרים או אחד מהשירותים האונליינים האלה.  הוא אמור להיות זמין. נדמה לי וב-2012 יצא לי אוסף סיפורים באנגלית וב… לפני כמה שנים יצא לי "מלך ירושלים", רומן שלי בעברית על שלמה המלך שנוסע בזמן ו… וממש ממש לא מזמן יצא לי ספר חדש, הספר החדש שלי, הרומן סולו הראשון שלי באנגלית, הוא נקרא The Good Soldier, והוא בעצם החייל האמיץ שוויק פוגש את Starship Troopers. 

קרן: אוקיי, זה מעולה. 

אהוד: נשמע מבטיח. 

קרן: ממש.  

ניר: הוא באמזון, אתם מוזמנים. האמת היא שאפילו תרגמתי אותו לעברית, סתם כך בעצמי, סתם, כי לא יודע, שיעמם לי איזו תקופה, אני מתקשה להאמין שמישהו יוציא אותו בארץ. 

אהוד: איך התחלת לכתוב? איך… מתי התחלת לכתוב?

ניר: אני חושב שבשנה האחרונה של התיכון, אולי מתישהו באמצע הצבא, עלה בדעתי ככה לנסות קראתי הרבה מאוד ספרים, הושפעתי כמו כולם מכל מיני סופרים שאני אוהב, אמרתי אולי אני יכול לנסות גם. לא מתוך שום יומרה לכלום. אני בן אדם שמנסה את דברים. גם לבית ספר למוזיקה למשל הלכתי בעקבות התערבות. לא היה לי מושג מה אני עושה, גם למורים שלי לא היה מושג מה אני עושה, לאף אחד לא היה מושג מה אני עושה. אז אני כזה, טוב, אני אומר, דברים כאלה שהם לא… כן, לכתוב סיפור, אתה צריך לשבת רגע עם מחשב ולכתוב משהו, אתה לא צריך להכין משהו מראש, לשלם על משהו. לא יודע מה, זה תענוג זול מאוד, סך הכל. אז ניסיתי, כתבתי כמה סיפורים והם היו ברור לי שהם היו מאוד בוסרים, הם לא התפרסמו אף פעם. כתבתי את זה אני זוכר על איינשטיין זוכרים שהיה דבר כזה מעבד תמלילים. אנחנו מדברים על שמונים ולא יודע על שמונים ותשע תשע תשע. 

קרן: מה זה איינשטיין, קיוטקסט, מה היה אז? כתב חרטומים?

ניר:  זה אותו דור כן כן כן כזה בדיוק. אה לא יצא מהם כלום ושכחתי מהם שבאמת יש את זה בתור קבצים איפשהו. ואז דווקא כשבאמת התחיל עניין האגודה והמגזין וסיפורים ו… וכו', גם אני קראתי פנטזיה אלפיים בתור ילד ונער ו… אמרתי אה, אולי גם אני יכול, אז יום אחד אני זוכר זה היה כשכבר למדתי בבית ספר למוזיקה, אז הסיפור הראשון שלי מתעסק באיזה להקה ש… אחד מהחברים שלה עבר איזה תאונה ועכשיו הוא.. מחובר ישירות באיזה ממשק מהעורף שלו הישר לכלי הנגינה. ומאוד מין כזה בסדר, אני אוקיי קראתי ויליאם גיבסון, אוקיי. אבל הוא הוא התפרסם איפה שהוא, או במימד או באני לא יודע מה, אמרתי זה קטע, זה אוקיי. ולאט לאט התחלתי לכתוב עוד, זה עיסוק אבל אני חושב שצריך להבין, בשבילי. בניגוד לאנשים שזה מקצועם וזה עיסוקם, אני לא יושב כל יום וכותב. מעולם לא. זאת אומרת, הרבה מהדברים שאני עושה הם כדי לברוח מזה שנתקעתי עם משהו אחר. זאת אומרת, אני נתקע עם הכתיבה אז אני אלך ואנגן משהו, לא בא לי לנגן אז אני מתעסק בצילום, לא בא לי על צילום אז אני אצייר, לא בא לי על הציור אז רק נכתוב משהו, אבל זה לא לא היה איזה רגע קסום אחד שבו אמרתי אני סופר, או אני יהיה סופר. אפילו כשיצא האוסף סיפורים שלי אמרתי כזה – אני מישהו שיצא לו אוסף, אני עושה עוד כמה דברים.

קרן: דילגנו כזה ממש בקצרה, ואני רוצה להחזיר שניה את הקטע של חלומות באספמיה. 

ניר: אוקיי. 

קרן: תבחר אם אתה רוצה שאני אשאל אותך שאלה, או שאתה פשוט רוצה לספר על החוויה שלך בחלומות באספמיה.

ניר: אז אני אספר ואז תשאלי שאלה, ואז אני אגיד שזה לא השאלה הנכונה ואז נמשיך ככה. חלומות באספמיה הייתה יוזמה של אור, קראו לו? 

אהוד: כן, זה התחיל מרעיון של אור. 

קרן: אור ביאליק? 

אהוד: כן.

קרן: דוקטור אור ביאליק. 

ניר: אה הוא דוקטור? וואו. אוקיי. 

קרן: הוא עם שם בין לאומי כרגע, הוא חוקר כל מיני דברים באיפה שהוא משהו… בן אדם סופר מרשים בתחום האקדמי. 

ניר: אני לגמרי בעדו. אני זוכר את זה מאוד במעורפל, אלה אנשים שלא פגשתי שנים. בכל מקרה הייתה היוזמה הזאתי, ואז הגיע רון יניב, שאין לו שום קשר אליי. היניב שלנו הוא מומצא אגב. זאת אומרת, אני הדור… ההורים שלי והדודים המציאו את השם יניב ביחד כי… לא התאים להם יותר להיות סטרולוביץ'. 

קרן: הגיוני. 

ניר: אז אני יודע בוודאות גמורה מי קרוב אליי ומי לא. אני מכיר בדיוק מדוקדק את כל היניבים מהעץ שלנו שקיימים בעולם ואין המון מהם. אז בכל מקרה אותו אדם, שמו רון יניב, שהוא אדם בעל יותר אמצעים, עם איזה שהיא חברה, הוא אומר אני אהפוך את זה למגזין. ממש אם כבר אוספים סיפורים אז אני אהפוך את זה. אני לא הייתי מאוד מעורב בכל העניינים האלה, הפכתי מעורב כשוורד פנתה אליי, ורד טוכטרמן, שהיא העורכת הראשונה של אספמיה, היא פנתה אליי ואמרה שהיא מקימה ועדת לקטורים, שהם האנשים שהחליטו אם הסיפורים ייכנסו פנימה באופן דמוקרטי כזה או אחר. עכשיו אני בהיותי עריץ, לא, מה שנקרא, זו לא הייתה דרך הפעולה שבה אני הייתי בוחר. אבל אמרתי זה הפרויקט שלה ואני יכול לבחור, או שאני עוזר או שאני לא עוזר. אמרתי בסדר, אין בעיה אני אכנס פנימה. ולא רק זה אלא שאני התנדבתי לכתוב הקדמות בנוסח ספרי "הטוב שבטוב" של אסימוב האוספים האלה שאני בטוח שחלקנו קראנו כילדים, ולהעביר דחקות על הכותבים, על הסיפורים, על עצמי, על מה שלא בא, כדי איכשהו לתת בזה טיפה לחלוחית. וכך היה. כשהגיליון הראשון יצא אני הייתי בהלם, כי רון, דבר אחד זה שרון קם ואמר, טוב אני אעשה את זה ואפיק את זה, ודבר שני זה שהוא עשה עבודה ברמה יוצאת מן הכלל. באמת. מבחינת איך שהמגזין נראה, איך שהוא מחזיק ביד וואו, חזרו ימי פנטזיה 2000 ומעלה. לגבי התוכן אני הייתי יותר סקפטי. גם היה מקרה משעשע או עצוב תחליטו אתם ש… ממש אני חושב בגיליון הראשון או השני, אנחנו היינו מקבלים מוורד איזה מין אקסל כזה, מין מסמך אקסל או משהו עם… עם השמות של הסיפורים, הכותבים היו אנונימיים, אנחנו לא ידענו מי כתב מה, והיינו צריכים לתת ציון מ-1 עד 5 לכל סיפור ואולי לכתוב גם איזה הערה. ואני כיוון שיש לי דעות מוצקות על העניינים האלה, אז בהערה אני נחת ידי נראתה. הורגשה. ונתתי הערות, ככה כטוב ליבי, או ליתר דיוק כרע ליבי, בסיפורים. ואז ורד, אני לא יודע בדיוק מה קרה שמה, והיא שלחה כנראה את ההערות שלי לכמה מהכותבים, הם לא היו מיועדות לכותבים בכלל הם היו מיועדות לוורד. אני שוב אני לא סגור על מה בדיוק ואיך מי אני גם לא בא להאשים אף אחד. אבל הדבר הבא שקרה, זה שאחד הכותבים שאני כתבתי על סיפורו, הוא שלח שני סיפורים, ואני כתבתי על אחד הוא לא מצחיק, ועל השני אני כתבתי הוא אפילו עוד פחות מצחיק מהראשון, משהו כזה, וסיפורים שנועדו להיות מצחיקים שבבירור… והוא קיבל את זה, והוא שלח לי אימייל. שאיך אתה מעז, ואני הופעתי כסטנדאפ על במות כאלה וכאלה ויש לי קריירה, ובטלוויזיה ואתה לא… מי אתה בכלל… וגם ראו על המכתב שהוא הוא מתחיל במין נימה שלווה כזאת אומרת, "לכבוד מר ניר יניב היקר שלום. ברצוני לומר לך מילה או שתיים לגבי הביקורת שכתבת על הסיפור שלי איך יכולת להגיד דבר כזה איך. מי אתה בכלל שתגיד, אני, כבר שנים, מאות אלפי אנשים צוחקים מה שאני אומר, איך אתה יכול שם…" אם זה לא היה אימייל היו רואים את הדמעות על הנייר. לא אכחיש שנהניתי קצת. ובכל אופן ככה זה המשיך. ככה זה המשיך כמה שנים. ואז ורד החליטה לפרוש. אז… ואני בשלב ההוא כבר עושה את מגזין, את האגודה כבר עשיתי כמה שנים טובות, ואמרתי בוא נחליף, די הגיע הזמן לעשות משהו אחר. אז עזבתי את אתר האגודה והותרתי אותו אצלך אהוד, ועברתי לאספמיה. הדבר הראשון שעשיתי היה שפיזרתי את הלקטורים. אם אני עורך משהו, אז אני אחליט איזה סיפורים ייכנסו. וגם, החלטתי לתת למגזין תמה, שלכל גיליון תהיה איזה שהיא תמה, שהיום אני חושב על זה, זה ממש דסטרוקטיבי, מצד עורך של מדע בדיוני בארץ לעשות. זאת אומרת לא רק שאין לך סיפורים כמעט בכלל, אלא שעכשיו עוד לנסות לארגן אותם לטובת איזה נושא? איפה, אני לא מאמין עד היום שהצליח בכלל לצאת איזה שהוא גיליון. ומה שקרה אחר כך למרבה הצער זה שהתחיל כל מיני עניינים של המשלוח, היה בלאגן במשלוחים של זה, זה לא צד שאני נוגע בו או מטפל בו, אני מתעסק עם קבצי וורד או גוגל דוקס, אני לא… אין לי מושג כאילו מה התרחש שם בדיוק, אבל היו שם עניינים ופשוט מנויים לא קיבלו את הגיליון, אנחנו מדברים על שנים. ואחרי ארבעה גיליונות, העסק פשוט… ארבעה? חמישה? אני לא זוכר. העסק פשוט קרס. וחבל. אבל אני חושב שבאותו זמן אני כבר הבנתי שגם, שלהיות עורך פוגע לי בכתיבה. כי יש את ההרגשה הזאת של, אם אתה יושב כמה שעות ועורך איזשהו טקסט אז אתה מרגיש כאילו כתבת משהו. לא כתבת משהו, לא כתבת שום דבר, זה לא שלך, אבל כאילו זה השביע את הרצון לכתוב, זה לא היה טוב בשבילי, אז העניין נגמר. רון סוג של נעלם, אני פרשתי, וזהו. זה הפעם האחרונה שאני ערכתי מגזין. 

אהוד: אני חושב שנקודה אחת אחרונה לסיום, משהו שהזכרנו בחטף בשיחה קודם, וזאת הפרסונה של ניר הזועם בדרכים, והטורים שלו שאמרת שהתחילו באייל הקורא ועשו את דרכם למימד העשירי ולאתר האגודה. אז מיהו ניר ומאיפה הוא מגיע? מה מניע אותו? ספר לנו עליו.

ניר:  אני חושב שאני פשוט אני שם את הניר בנרגן. כתבתי כמה כאלה באמת לאייל הקורא  ואז אני חושב שהיה איזה דיון לגבי הממד העשירי שחסר איזה חומר, אמרתי טוב אני אכתוב, יש לי, חסר על מה להיות ממורמר על מדע בדיוני? אז התחלתי לכתוב כאלה וזה יצא נחמד. ואני חושב, זאת אומרת, לי לא היה לי המון משוב מבחינת לדעת מה באמת. בייחוד כשזה היה במימד העשירי. לא היה לי המון משוב לדעת אם מישהו אוהב את זה, לא אוהב את זה. ככה ראיתי טוב, מצאתי דפוס, נורא כיף שאתה כותב למצוא איזו תבנית שאתה יכול לעקוב אחריה. ו… מצאתי תבנית כזאת הייתה יחסית קלה לכתיבה, נושאים לקטר עליהם במדע בדיוני, באמת לא חסר, לא אז ולא עכשיו. וככה זה התחיל. ואז, זוגתי באותם ימים נפגשתי איתה אז היא נתנה לי חומר חדש לכתוב עליו כי היא לא הייתה בענייני המדע בדיוני באופן שאני הייתי. אז כתבתי טור אחד על איך זה לגרום לה לראות סטאר וורס. כל מיני כל מיני כאלה המצאות. היו טורים שבזמנו כל הקיטורים על סטאר טרק וכאלה שהם מאוד מאוד הרגיזו את חובבי סטאר טרק, אני מתחרט על זה היום, באמת לא… זאת אומרת נהניתי לכתוב את זה, אבל זה לא, זה לא תרם משהו למישהו. אני זוכר שהייתה איזה פעם שבאמת שפרסמתי משהו על סטארטרק באתר האגודה, אז קיבלתי טלפון זועם ממישהו מאתר האגודה שאמר, לא את זה אנחנו לא נשים במימד העשירי. אז אמרתי בסדר, כתבתי טור דומה לחובבי אורסון סקוט קארד. זאת מטרה בטוחה. שהסתיים במין קטע כזה, אל תקראו לי ניר תקראו לי בין. לא זוכר. אבל זה לא. אם הייתה לזה איזה שהיא  השפעה על הקהילה אני לא יכול להגיד שאני הרגשתי אותה. אני כתבתי מה שכתבתי, וקיוויתי שמישהו יאהב את זה. אני זוכר שבאמת כמה שנים אחר כך הייתי באיזה, לא יודע, מסיבת גג או משהו אצל חברים וזה, ופתאום מישהי מתיישבת לידי ואומרת רגע ניר יניב, אני, כן. הא, אתה ניר הזועם, זה אתה, אמרתי כרגע אני לא כל כך זועם אבל את יכולה לנסות מחר. וזאת אגב להבדיל מאחד הכנסים באמת, אני חושב שאני חושב ש… אחרי שיצא הספר הראשון שלי, אחרי שיצא… האוסף סיפורים וכשעוד פורום הסיפורים היה פעיל, הגעתי לאיזה כנס ואיזה בחור בן 16 עומד מאחוריי, ועומד בקרבה קצת רבה מדי, ואומר ניר יניב בקול כזה שהתחלף זה אתה. ואני כזה, אני לא בדיוק מבין מאיפה מגיע הקול אני כזה חצי מסתובב אחורה, אני כזה אומר, אתה ניר יניב כן. אתה ניר יניב, אתה ניר יניב ,אתה, כן, אני שונא אותך! אוקיי, גם זה סוג של אהדה, אני מתאר לעצמי. 

אהוד: אני חייב להגיד שבתור קורא, אני, הסיפורים האלה תמיד היו מאוד מאוד משעשעים, מאוד נהניתי לקרוא אותם. 

קרן: כן, אני מסכימה. להיות מהצד שאיננו מותקף זה תמיד כיף. 

ניר: אני חושב גם שבסופו של יום, מעולם לא התקפתי, תקנו אותי אם אני טועה, אני לא זוכר, אבל מעולם לא התקפתי אדם. תקפתי ספרים שלא אהבתי, אני זוכר שאחד ההמשכונים של ראמה. סדרת ראמה של ארתור סי קלארק הרגיז אותי מאוד, או, נו כישור הזמן. כן אנחנו חבר'ה אנחנו מסתכלים זה מהיום לקטר על כישור הזמן, זה קודם כל מי זוכר בכלל מה זה, אבל מעבר לזה זה מין זה די נדוש. זה די לירות במטרה קלה. או נודה על האמת זה לא… שוב זה שעשע אותי לכתוב, אני פשוט כתבתי כמו שכל כותב טור עושה, את צריך לכתוב כי יש לך נושא, כי יש לך איזה דדליין. כי יש איזה מגזין או כי אין לך עכשיו חומר לאתר או כאילו משהו. אז כתבתי. 

קרן: תודה רבה ניר יניב. תודה על, באמת, אני למדתי ממך המון בתקופה של הפורומים, אני התחלתי רק לכתוב אז. אני אחת מהכותבות האלה שקראו, לא העלו סיפורים לפורום האגודה כי הם חיו בחשש מתמיד מפניך, אבל למדתי המון. אז תודה רבה, ניר, תודה רבה, אהוד, ותודה רבה לכם, המאזינים והמאזינות שלנו, ונשתמע בפרק הבא.