באפיסטית בדימוס וחובבת בהווה. אשת מדעי הרוח הדיגיטליים, ספרנית וארכיונאית טכנית. מתמחה בסטנדרטיזצית מידע ורגולציה. בעד קהילות, ספרים, ושפיות.

האזנה לפרק

נושאים עליהם דיברנו

תמלול הפרק

אהוד: ברוכות הבאות, ברוכים הבאים ל"עתיד מתמשך", הפודקאסט שעוסק בהיסטוריה ובהתפתחות של קהילות המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל על כל שלוחותיהן, מאז האלף הקודם ועד לעתיד הלוט בערפל. 

קרן: שלום וברוכים הבאים לפודקסט עתיד מתמשך. אני קרן לנדסמן אתי אהוד מימון והיום אתנו שיר בן אור – מידענית, אישה חכמה ונציגה מושלמת של ירושלים. שיר, האם את יכולה לספר לנו קצת על עצמך?

שיר: תודה. אז… מידענית אני לא כבר די הרבה זמן, אבל אני כן אשת דאטה וספרנות, במיוחד ספרנות טכנית, ארכיונאות גם. כיום מחלטרת בהייטק. אני בירושלים מבערך 2009, 15 שנה. ובאפיסטית בעברי או בהווה או מה שלא יהיה. מסתבר שעשיתי איזה דבר או שניים.

אהוד: אז נתחיל מהשאלה הקבועה שלנו, שהיא איך הגעת לקהילה, ולאיזה קהילה הגעת? מה מצאת שם כשהגעת?

שיר: אני רוצה לקחת אתכם לשנייה אחורה בזמן. זמנים שבהם עוד לא היה אינטרנט. הקהילה, כמו שאני… מהבחינה של לקרוא ספרים, לראות תכניות, כל זה, זה תמיד היה. כאילו, תמיד אהבתי את הז'אנר. אבל אהבתי גם הרבה ז'אנרים אחרים. מבחינתי, כל הז'אנרים שווים, טו לא כל הז'אנרים, אבל אני לא בחתונה קהילתית עם מדב ופנטזיה. אבל הקונספט הזה של קהילה, ויש אנשים אחרים שגם כן אולי מעוניינים לדבר, הגיע בעצם עם החיבור שלי לאינטרנט. וזה קרה איפשהו בתיכון, סביבת שנת 2000 בערך, כשאני מתחברת לאינטרנט בבית, אבל גם בתיכון הייתי בפנימייה, ובערך פעם בשבוע, בשבתות שבהם היינו נשארים בפנימייה, וגם זה לא תמיד היה, החדר מחשבים היה נפתח ואפשר היה ללכת אליו, כזה אחרי ארוחת הבוקר, עד בערך הצהריים, וכל אחד היה מוצא מה לעשות. אז היו שם את הקבוצה של הגיימרים. לא פעם היו גוררים אותי לשחק קאונטר סטרייק כשלא היו מספיק שחקנים. הייתי שחקנית גרועה מאוד אבל עדיין היה צריך מישהו לשחק אתו. אבל מה שעניין אותי היו אני זוכרת כאילו שני דברים. שזה אל"ף, סוף סוף לגלות מה המילים והשירים שאני שומעת בדיסקים שהגיעו בלי המילים, זאת תמיד הייתה תעלומה. והדבר השני, להתחיל לחפש מידע על דברים שעניינו אותי. עכשיו אנחנו מדברים על לפני גוגל כמובן, לפני שהיו מנועי חיפוש בצורה כפי שאנחנו מכירים אותם היום. ואיכשהו התגלגלתי למצוא דברים על באפי. כאילו שוב, זה היה אזור שנת 2000, כבר 2001, אז באפי עדיין שודרה, ושודרה בזמן אמת, וגיליתי את כל הווב רינגס ואת הקבוצות ביאהו, ומתישהו הגעתי לפורום הברונז של סאנידייל בישראל.

קרן: סליחה, פורום המה של האיפה?

שיר: "פורום ברונז של סאנידייל בישראל" נקרא על שם פורום ברונז אחר שהיה של הקהילה בחו"ל, אמריקאים אני מניחה. היה אתר בשם סאנידייל בישראל, שרותם ברוכין ליאת וליאור ניהלו אותו, היו שם פאנפיקים, הייתה שם קהילה שלמה, זה היה אתרים שלמים בגדול. והיה שם גם פורום. והיות ואני ואנגלית קצת פחות הסתדרנו אז, והקצב של הפורומים בחול וכל המיילינג ליסטים היה, במיוחד למישהי כמוני שהייתה לה גישה לאינטרנט בערך יום – יום וחצי בשבוע בתסריט הכי טוב, אז פורום ישראלי, קטן, בעברית, שאני יכולה תוך גג שעה להתעדכן במה היה בו בשבוע האחרון, מצוין. והתחלתי לכתוב שם, וככה הגעתי לקהילה. ככה גיליתי שיש קהילה. אני חושבת שזה היה הסבב צפייה השני שלי בערך בבאפי. אני בכלל הגעתי לבאפי, שוב, אנחנו נכנסים כאן לענייני טכנולוגיה, אז פעם פעם במקור באפי שודרה בערוץ 2 והיה הרי את הפרק שהורידו משידור בגלל הטבח בקולומביין, ואני חשבתי שבגלל שלא שודר פרק באותו השבוע אז זהו, נגמרה הסדרה, ולא ניסיתי להמשיך לצפות כי אף אחד לא הודיע… אני חשבתי שזה היה פרק סיום העונה, הפרק שלפני, וזהו. ואז כמה שנים אחרי זה, כששוב… אני כאילו בפנימייה, אז ההורים שלי עושים לי טובה ומקליטים לי כמה תכניות במהלך השבוע, כשאני לא בבית ואני משלימה אותן בסוף השבוע, והיה את My so called life שמאוד אהבתי והקליטו לי אותה, וסדרות אז במיוחד בכבלים, אני… כולכם עתיקים כמוני אז אני בטוחה שאתם זוכרים, זה בערך היה כמו לחכות לאוטובוסים היום, זה לא באמת התחיל בשעה שזה היה אמור להתחיל, אז היה כאילו את הזמן הקלטה לפני ואת הזמן הקלטה אחרי, למקרה ש… למקרה שהאוטובוס הבא יעבור עוד 20 דקות.

קרן: סליחה שיר שאני עוצרת, אני פשוט צריכה להסביר למאזינים ולמאזינות שלנו, הצעירים והצעירות, שפעם היה מכשיר שנקרא "וידאו", והיינו מכניסים לתוכו "קלטות", הוא היה מחובר ל"טלוויזיה", והיינו צריכים להקליט כי אמנם היה כתוב במדריך השידורים שהיה אשכרה עיתון שהחזקנו ביד, היה כתוב 5 וחצי עד 6 תכנית מסוימת, אבל התכנית הייתה יכולה להתחיל בחמש ועשרים, או בחמש וארבעים, או בכלל לא, זה היה דרך להכניס פלפל לחיים טרום האינטרנט.

שיר: כן, גם אין סטרימינג. אין דבר כזה… אנחנו היינו תלויים בלוח השידורים ולוח השידורים היה תלוי באלוהים יודע מה. כמה פרסומות לא הספיקו לשדר והיו חייבים להספיק לשדר, אני מניחה.

קרן: תשדירי שירות, הם לא היו פרסומות, אני מבקשת.

שיר: לא לא, הכבלים, הכבלים זה כבר מודל אחר.

קרן: אני מצטערת, אצלנו לא היו כבלים כי להורים שלי היו כל מיני אידיאלים באותה תקופה.

שיר: אידיאלים, מי צריך את זה.

קרן: אז הייתי מגיעה הביתה לסופ"שים, מקבלת קלטות וידאו ערומות אחת על השניה, בערימה אחת.

שיר: יותר כמו קלטת אחת… ואז גיליתי שהיי, יש באפי ויש פרקים של באפי שעוד לא ראיתי. אז כנראה הסדרה המשיכה. ואז חזרתי לראות באפי בתיכון. והתגלגלתי… בכל פעם שהייתה לי גישה לאינטרנט אז ניסיתי לחפש, מידע על מה שמעניין אותי, שזה היה כאמור או מילים ושירים או דברים של באפי. זהו. ככה התחלתי את הקריירה שלי בקהילה.

אהוד: ומתי זה עבר מקהילה שהיא אינטרנטית בלבד לקהילה שהיא גם מה שנקרא בלשון האינטרנטית IRL, פנים אל פנים?

שיר: אני מניחה שלכולנו היה את, כאילו לא לכולנו, אבל לרובנו מהדור שלנו היה הטקס הזה, של לנסות לשכנע את ההורים שלנו בהיותנו קטינים, ללכת לפגוש את האנשים הזרים האלה מהאינטרנט בעיר אחרת ולנסוע עכשיו לבד, ולהגיד שלא, הכול בסדר… אז אני עברתי את זה במצפה רמון בגיל 16, ואני מנסה לשכנע את ההורים שלי שלא, אני בסדר, אני יכולה לנסוע עכשיו לתל אביב, לכנס בפסח, לפגוש שם אנשים, אני מכירה שם מישהי, כאילו, מהאינטרנט כאמור, אבל… הם האמינו לי או משהו.

קרן: אני פשוט מדמיינת אותך בגיל 16, "זה בסדר, אני יכולה לנסוע לבד ממצפה רמון לירושלים, לתל אביב…"

שיר: לא, כאילו, בגיל 16 כבר הייתי בפנימייה, ואני צריכה שנייה לתקן את הטיימליין. גיל 16 עוד ההורים שלי גרו בנהריה, ב-17 הם עברו למצפה רמון. ההורים שלי עברו מלא, אל תנסו להתחקות זה היה ה"ג'רמי ברמי" של המעברים.

אהוד וקרן – צוחקים. 

 אבל כן, בגיל 16, אני נוסעת מהפריפריה, צפון, דרום, אלוהים יודע מה, פשוט המילה היא פריפריה, לתל אביב. אני ממש מנסה להיזכר אם הכנס הראשון שלי היה פנטזי.קון או אבק כוכבים, לדעתי אבק כוכבים. וואו, פתאום נזכרתי שהיה שם את… עשו שם פרומו כזה, בתחילת הכנס, זה עוד היה בזמנים שבהם הקרינו פרקים, כי שוב, נגישות לטכנולוגיה, ולראות דברים, וקהילה, וקהילה שרואה דברים יחד. זה חדש כל הקונספט הזה, או גם אם לא חדש, זה רק כמה שנים, ויש תאי סטודנטים, שבכל מקום. אבל באמת לחבר את הקהילה הזאת שנמצאת בכל מני קצוות, למקום אחד. כן, לשבת ולראות פרק ביחד זה דבר שקורה, זה לא משהו שרואים בבית, ואז מפתחים דיונים או הרצאות אחר כך. אבל אני כן זוכרת שם שהקרינו את אחד הפרקים בעונה 7 של באפי, ולא עשו לזה טוב את העריכה ולכן היה חתיכת ספוילר לכל מי שהיה באולם באותו רגע. זה היה… אני זוכרת את להיכנס פעם ראשונה לאיזשהו מקום בתל אביב, לא זוכרת איפה זה היה, ולראות פתאום את ה-250-300 איש, זרים מוחלטים, שכולם באותו כאילו, באו באותן נסיבות, וואו, כל כך הרבה אנשים, 250-300 איש, כן… כל כך הרבה אנשים, שבאים, זה… מה זה הדבר הזה? עבר בשלום. ההורים שלנו אני בטוחה ששמחו שזה עבר בשלום, ואני גיליתי את הדבר הזה שיש קהילה, יש כנסים, הם אשכרה קורים, אשכרה עושים בהם דברים, והיה כיף. ושנתיים בערך, בערך מגיל כזה… אני רוצה להגיד 18, ואני הופכת להיות 18 בקיץ, היום הולדת שלי זה בקיץ, בערך גיל 18 אני מתחילה להיות סגל בכנסים. בזכות הפתק הנחמד שעשיתי לעצמי של "מה עשיתי באילו שנים", אז הייתי סגל בכנסים, היו שנים שלא, אבל נדבר עליהם אחר כך, אבל בגדול בין 2003 עד 2019.

קרן: ורי קול.

שיר: כן, אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל זה קרה גם.

קרן: אז איזה כנסים היית סגל? ואיך זה באמת להיות סגל?

אהוד: ואיזה תפקידים גם עשית?

קרן: יש לנו פה עוד הרבה שאלות שנשאל אותך בבת אחת כדי שלא תוכלי לענות על אף אחת.

שיר: זה בסדר, זה טוב, זה מרענן לי את הזיכרון. ואני כן צריכה לתת כאן את הדיסקליימר, שאם אני שוכחת מישהו, או שמות, או אירועים, זה לא אשמתכם, זה לא אתם, אתם סביר להניח נהדרים ונפלאים, זה הזכרון גבינה שוויצרית שלי וזה שכבר אין לי גישה למייל הראשון שהיה לי שריכז בתוכו המון ענייני שגרירות. אתם, סביר להניח, נהדרים ואני מתגעגעת אליכם, הזכרון שלי הוא לא מה שהיה.

קרן: הזכרון של כולנו הוא לא מה שהיה, שיר, הכול בסדר. אז ספרי לנו על הכנסים שהיית בהם, ואיך זה להיות סגל? 

שיר: אז הגעתי להיות… אני לא זוכרת מתי הייתה המסיבאפי הראשונה אבל הייתי שם א. עיצוב. וגם הייתי א. עיצוב בפנטזיקון 2004. זו בעצם הייתה הכניסה שלי לתפקידי סגל. 

קרן: המסיבאפי הראשונה הייתה ב-2003.

אהוד: 2003. 

שיר: אוקיי, אז סבבה. אז מסיבאפי ראשונה בעצם הייתי א. עיצוב, זה היה פגישה של כל הבאפיסטים מכל הפורומים השונים של הבאפיסטים, כשסטארבייס לקחו את ההימור על הקהילה וזה, שלמי שלא יודע ולמה שתדעו את זה לעזאזל, אז 2003 באפי נגמרה, אנחנו רצינו לציין את זה איכשהו, סטאר בייס לקחו חסות על האירוע, והתפקיד שנפל בחלקי היה להיות א. עיצוב. אחרי זה הייתי בפנטזי.קון, גם שוב א. עיצוב, ומשם התחילו כל מני תפקידים. עשיתי את שדואינג, הייתי הע. של נעמי כרמי כשהיא הייתה א. מתנדבים, אני הייתי הע. מתנדבים שלה. הייתי אחראית מתנדבים. הייתי מודיעין, וכוח אדם, ומרצים, ונגישות, והפקות מקור. אני כן אגיד שהמניפת תפקידים של מה אפשר לעשות בכנס בסגל השתנתה מאוד מהכנסים של העשור הראשון של שנות ה-2000 למה שקורה היום. אבל בעשור הראשון של שנות ה-2000 וכזה עד אזור 2013, חוץ מלהיות כזה הנהלת כנס בכירה ולוגיסטיקה אני עשיתי כל תפקיד.

קרן: וואלה. 

שיר: רגע, אני אולי צריכה להסביר למה עשיתי את כל הדברים האלה.

קרן: כן, כדאי.

שיר: אוקיי… גם הייתי מרצה מאיזה אזור 2006, וזה אותה הסיבה. באותו הזמן, הפקות הכנסים נעשו על ידי האגודות והקהילות שארגנו. הייתה לנו את השגרירות אז, הייתי חלק מבעלי התפקידים. והעסקה הייתה ככה: כדי להקים כנס, צריך אנשים שיעבדו על להקים את הכנס, וצריך תוכן לכנס. אז אני הייתי חלק מהאנשים האלה. כאילו, כל קהילה, כל ארגון, פשוט הקציב איקס אנשים שהתפקיד שלהם היה לשבת ולעשות את מה שלא הוטל בחלקם, או שהם לקחו על עצמם באותו הכנס, וכך יצא לי לעשות באמת 4-5 תפקידי סגל שונים. וגם הרצאות. אני התחלתי להרצות כי היה חסר, אני יודעת שהמשפט הזה הולך להישמע מופרך, בשנים שאני מדברת עליהן, אבל היה איזה כנס או שניים שהיה חסר בהם תוכן של באפי, ואמרתי אוקיי, אז… צריך לארגן הרצאה, אנחנו לא מוצאים, אני ארצה. 

קרן: אני רק רוצה לציין שהייתה שנה שבה לא היה מספיק תוכן של מד"ב באייקון ובעולמות לטעם חלק מהמנחים בפודקסט הזה, והתוצאה הייתה שהם אמרו אחד לשני "אין מספיק תוכן של מד"ב אולי נעשה כנס של מד"ב? ואז אחד אמר לשנייה "השתגעת?" ואז…

אהוד: הרעיון של הכנס היה של דורית, לא שלנו!

קרן: זה נכון, דורית תמיר, מוציאה לאור של ספרים בעלמא, אמרה לנו "אם אין מספיק תוכן בכנסים לדעתכם אולי תעשו כנס בעצמכם?" ואהוד היה לידי, ולדעתי עד היום הוא מתחרט על זה.

שיר: העיקר שאתם יודעים מי האשמים… היה איזה שנה שהיה חסר משהו אז אמרתי אוקיי, בסדר, אני אמלא את המשבצת. ומאז אני מרצה און אנד אוף, כפי שאנשים אולי הכירו אותי בעשור האחרון, זה בדרך כלל דברים מאוד מדכאים. אל תדאגו, לא הגשתי הרצאה לכנס הבא, אני חושב שהמציאות בחוץ מספיקה. אני באמת מרגישה שכל מי שבאמת התחיל בכנסים, שזו הייתה הקהילה שלו, ושבאמת עבד ויצר את הכנס ואת המקום לקהילה ואת התוכן, זה נותן המון. זה ממש… אני חושבת שזה היה הבית ספר שלי לאיך לבנות משהו בקהילה עם הרבה אנשים שונים והרבה אינטרסים שונים. איך מקימים כנס. הדברים הכי בסיסיים. אוקיי, צריך לעשות את הסקר מיקומים, צריך לאייש סגל, צריך למצוא תקציב, צריך כל מני דברים. וזה… זו מתנה. זה נהדר. וזה הייתה במשך שנים העבודה שלי, כאילו, העבודה השנייה שלי במשרה מלאה. לעבוד בכנסים. אז את כל הדברים האלה, כאילו… היו כמה שנים שהיו מאוד הארד קור, במיוחד בין 2003 לבערך 2008, איזה 4-5 שנים שבהן כל שנה הייתי סגל בערך ב-3-4 כנסים שונים. עכשיו לא הכול תפקידים גדולים, ניסינו לעשות רוטציות כדי שמי שעשה תפקיד גדול עכשיו, נניח באייקון, לא יעשה תפקיד גדול גם במסיבאפי שקורית חודשיים בערך לפני אייקון, כי הבן אדם יישחק לגמרי. אז היו כל מני רוטציות בין תפקידים יותר גדולים, תפקידים יותר קטנים. אבל היו שנים שזה פשוט היה ממש, כמעט, עבודה שנייה ב-90% משרה. אני רוצה לציין – עבודה שרוב הזמן מאוד נהניתי ממנה, מאוד למדתי ממנה, מאוד שמחתי להיות שם, שמחתי לבנות את הקהילה, להכיר אנשים. אני עכשיו מרגישה רגשות אשם כלפי עשרות אנשים שחולפים לי בראש שלא… שאין לי מושג מה קורה אתם בעשור האחרון. שוב אני מתנצלת. אבל זו הייתה חתיכת חוויה. עצם זה שלבוא, ולהקים משהו מאפס. או כמעט מאפס. שלא היה שם, אם את והקבוצת חברים המטורפים שלך לא הייתה באה, ועושה ישיבות, ומחליטה החלטות ועובדת על זה. כאילו, אישית בעיני זה החיים. אני כמובן עושה את זה בהיקף הרבה יותר קטן היום, אבל כל הסיפור הזה של לקחת קבוצת חברים ולהחליט שעושים איקס ואז לעשות איקס, מופלא.

קרן: אני רוצה להזכיר, הזכרתם כנסים קטנים שהיו ואינם עוד. הזכרת את המסיבאפי, הזכרת את אבק כוכבים. אני אשמח אם קצת תספרי על הכנסים האלה. מתי הם היו, למי הם היו מיועדים, מי בא, מה היה.

שיר: אבק כוכבים ופנטזי קון אני לא יכולה לספר הרבה כי אני לא זוכרת. אני כן אגיד, הדבר שאני בהחלט זוכרת, אני הייתי בכנס שהתחיל את לא לגעת במסך. זה כן. 

קרן: אבל מה עוד קרה שם?

שיר: לא זוכרת יותר מזה. מסיבאפי, אוקיי. כאמור, זה התחיל בחסות של סטאר בייס, שבעקבות הרצון של כל מני מעריצי באפי בארץ להתכנס ולעשות משהו לכבוד זה ששבע שנים או פחות מחיינו השקענו בלשבת ולדבר על הסדרה הזו, שהייתה חברה טובה ומלווה טובה, ומצאה לנו קהילות וחברים, לעשות משהו, לציין את זה איכשהו. אנחנו נפגשנו, קבוצה של כמה אנשים, כאמור, מפורומים שונים, בגרסת ה"כל אחד לוקח תפקיד", וכל אחד מקים משהו. וזה עבד. זה עבד מעולה. אני כן יכולה לדבר יותר על המסיבאפי שהייתי המנהלת שלה, ב-2006. זו הייתה חתיכת מסיבאפי פשוט כי היה את האירוע הקטן באותו הקיץ שחלקכם יזכרו אותו בתור מלחמת לבנון השנייה. אז… התחלנו להתארגן בערך, מה, משהו כמו 3 חודשים, 4 חודשים לפני. ואז, כן, לטובת כל מי שמגיע לכנסים בתור קהל, ובכלל לא מכיר את הסיפור הזה של התנדבויות בכנסים או להיות סגל בכנסים, אז אל"ף אני מקווה שאני לא מציירת את זה יותר גרוע ממה שזה נשמע, זה שאני הייתי וורקוהולית ולקחתי על עצמי גם את הכנסים, לא אומר שגם אתם צריכים לעשות את זה, אנא למדו מהטעויות שלי. או תבחרו בדרך שנכונה לכם. אבל, כל כנס עובדים עליו כמה חודשים מראש. יש כנסים שבאמת שנה מראש, פחות או יותר, מתחילים לעבוד עליהם, הכנסים הגדולים, פשוט כי יש המון עבודה לעשות. יש המון לוגיסטיקה, תוכן, מה שלא יהיה, מה שלא תרצו, הדברים האלה לא קורים יש מאין, ומה שנחמד זה שיש את… אני רוצה מונח שאינו תורת לחימה. אבל… יש את הנהלים לאיך לעשות את זה. איך בודקים מקומות, אם זה כנס שלא נמצא באותו המקום, איך… עם מי מדברים, איזה רשימת טלפונים מקבלים, הטלפונים שעושים, כל כמה זמן עושים פגישות, פרוטוקול לכל פגישה, כל הדברים האלה. זה עבודה, וזה עבודה שעושים. ואפשר לבחור לעשות את זה כמובן בעצימות הרבה הרבה יותר נמוכה. רגע, מה הייתה השאלה.

קרן: ספרי לנו על המסיבאפי. 

שיר: אה, המסיבאפי, אוקיי. אז בערך 3 חודשים מראש, מתחילים לדבר ולארגן את המסיבאפי. חודשיים לפני זה כמובן מתחיל להיכנס להילוך. ואז מגיעה מלחמת לבנון השנייה. אני באותה תקופה הייתי משוחררת טרייה, איזה 7 חודשים מצה"ל, אבל בערך כל הסגל שלי, הם בערך באותם גילאים כמוני או כמה שנים יותר מבוגרים ממני, וקודם כל, יש את הסיפור הזה שיש מלחמה. אנחנו לא יודעים אם אנחנו יכולים, אם תהיה מסיבאפי. גם הוראות פיקוד העורף, אבל – זה בכלל נכון שתהיה מסיבאפי? אנחנו רוצים לעשות דבר כזה בזמן מלחמה? התלבטויות שאולי יישמעו עכשיו איכשהו מוכרות. ופחות או יותר אני חושבת שההחלטה הייתה שכזה, נמשיך כרגיל ושבוע לפני נתכנס שוב להעריך את המצב. ותודה לאל שבוע לפני בדיוק הייתה הפסקת אש. זה היה, אוקיי, אפשר להמשיך! אבל זה היה יותר מזה, כי כאמור אני והסגל שלי פחות או יותר באותם גילאים, או לפחות סביב אותו עשור, וככל שהמלחמה מתקדמת, יש לי סגל שאו מגויס למילואים, או שנהרגים לו אנשים ולכן יוצא מהפול של העבודה. בצורה מאוד מובנת. וכאמור, שבוע לפני, הפסקת אש, ואז החלטנו שאוקיי, יכולה להיות מסיבאפי. וזו גם המסיבאפי שאם אני זוכרת נכון הופק "מה זה השטויות האלה". 

קרן: "מה זה השטויות האלה באפי ציידת הערפדים?" שזה סרטון מקסים ששלי יחימוביץ' התראיינה אליו.

שיר: שלי יחימוביץ, עירית לינור, רגע, יש לי כאן את ה – DVD. 

קרן ואהוד – צוחקים

שיר – (מקריאה) "סרט מעריצים באורך 81 דקות". אלף הייתי, כאילו, גם מפיקה שם, כאילו, לא המפיקה הראשית אבל עזרתי בהפקה, אבל בעצם אני תמללתי את הראיונות האלה. שוב, זה גם חלק מהדברים שעושים כדי שהפקה תצליח, כדי שנס יצליח, כדי שמסיבאפי תצליח. היא כנראה מאוד הצליחה, אני פשוט עבדתי ברובה, אז לא באמת הייתי, לא היו יותר מדי מקומות שהייתי יכולה כזה לעצור ולהסתכל על מה שמסביב, זה היה תמיד כל מני משברים לפתור פה ושם. המסיבאפיות היו נחמדות מאוד, חמודות מאוד, באמת אירוע ה… לא יודעת אם אירוע השיא, אבל אחד האירועים המאוד חביבים. היו לשגרירות כל מני אירועים. היה את מי ימלל גבורות סאנידייל שלדעתי קרה פעמיים, שהיה הכנס האקדמי יותר של באפי, שזה היה, אני חושבת שאז התחילה כזה להיות ההבנה שיש לנו מלא אקדמאים בקהל, או כאילו, סטודנטים לתואר ראשון שני, שנורא אוהבים לדבר מד"ב ופנטזיה, ונורא אוהבים או את באפי או יצירות אחרות, אז בואו ניתן להם כנס. אז היה לנו, בל"ג בעומר, את הבר כוכבאפי, ששוב, זה גם יוזמה סופר מקומית, עשו את זה בכל מני… זה היה מאוד לוקאלי. אבל הדבר שאני הכי אהבתי שם, זה המסורת של לקחת פאנפיקשן גרוע, להקריא אותו ולזרוק אותו למדורה.

קרן: אוי לא, הכותבות והכותבים של הפאנפיקים האלה היו נוכחים שם?

שיר: אני די בטוחה שלא. כי הייתה… הייתה קהילה. מאוד מאוד שוקקת בין 2003 בערך עד 2008, 9, 10, אני חושבת, אני יצאתי מהשגרירות באזור 2007, או 8, משהו כזה. אבל עוד הייתה פעילות. גם ב-2009, 2010, אחרי זה הייתה את הריבייבל של קהילת באפי. ולאט לאט גיליתי שאני אוהבת עוד דברים חוץ מבאפי. עם כל זה שכמה מחבריי הטובים עדיין משם ומהקהילה ואנשים נהדרים, יש עוד כמה דברים אחרים שאני אוהבת, ואני רוצה להשקיע את הזמן שלי בהם. וכך היה. זה באמת, הייתי בשנים שבהם הייתי כל ארגון היה צריך לתת את ליטרת הבשר שלו מבחינת כוח אדם סגל, ועשיתי את זה בווליום גבוה לכמה שנים, ואז הנמכתי את הווליום ועשיתי קצת דברים אחרים. 

אהוד: אני רוצה לחזור שנייה למשהו שאמרת קודם, הזכרת שהיית אחראית על נושא הנגישות בכנסים. ואני מאוד אשמח אם תדברי על זה קצת יותר כי זה תחום שאני לא יודע אם את יזמת אותו, יצרת אותו, ובכל מקרה קידמת אותו פלאים בכל מה שקשור לכנסים, והוא תחום שמאוד חשוב ומאוד מעניין לדעתי.

שיר: תודה. אני לא יודעת אם אני… סביר מאוד שאני לא הראשונה בקהילה שחשבה על זה. אבל הסיפור בערך הולך ככה. אז היו לי שנים מאוד פעילות בין 2003 ל-2008 בקהילה, ואז התחלתי את המסלול של להיכנס לאוניברסיטה וקצת הורדתי הילוך. ובסביבות ככה 2012 חליתי במשהו, לא כזה רציני, אבל כן משהו שגרם לכך שהייתי צריכה לעצור ולנוח. שזה קודם כל משהו שלא הייתי רגילה אליו, כי הייתי מאוד מאוד פעילה בכל מני דברים. ולצערי הרב מה שהייתי צריכה לוותר עליו בין השאר היה הקהילה והכנסים. כאמור, הייתי צריכה פשוט לנוח. וזה עבורי, די יצר נתק עם הקהילה, כזה, באופן פתאומי, לאיזה שנה או שנתיים, כי אני גם, במסגרת ה"אל תלמדו ממני": אם קורה לכם משהו, כדאי לספר עליו ליותר משניים שלושה אנשים… אז מאוד, כאילו, כל החלק הזה, של לבוא, להשתתף, ליזום, להרצות, להיות סגל, והרבה מהסביבה החברתית שלי, פשוט ירד מהפרק. כל מה שהיה און ליין והייתי יכולה להשתתף בו און ליין המשיך לקרות, אבל פחות או יותר החלפתי קהילות. מבחינת אם היתה קהילה אונליין, המשכתי או התחלתי להשתתף הרבה יותר באונליין. וכל מה שהיה פיזי, לצאת לפגוש אנשים וכל זה, זה גם… השנים שלפני הקורונה… כל המפגשים החברתיים והרבה מהכנסים פשוט ירד מהפרק. אני קצת רצה קדימה, זה לקח איזה שנה שנתיים, אבל בסוף די יצאתי מזה, חזרתי לאותן רמות אנרגיה, עשיתי את שיעורי הבית שלי באיך לנוח… ובסביבות 2015, 2016, נראה לי, יותר 2016, אני רציתי לקדם את הרעיון של נגישות בקהילה כי מאוד רציתי שמה שקרה לי לא יקרה לאנשים אחרים. שהם לא יצטרכו עד כדי כך להתנתק מהקהילות שלהם כשמשהו קורה להם. ומשהו יקרה לכולנו, כי כולנו בני אדם, כולנו נזדקן, כולנו מדי… רובנו מתישהו נשבור איזה משהו. יעברו עלינו מיליון ואחד דברים כי הגופים שלנו אינם עמידים לנצח. אני גם חושבת על זה הרבה בעקבות המלחמה שהייתה עכשיו, שיש לנו, שעדיין קורית, המלחמה, שהיו המון פצועים. יש לנו כל מני דרגות שונות של מוגבלויות ונכויות ומאוד הייתי רוצה שבקהילה שלי, ידעו להכיל אותם כמה שיותר. וזה עסק מסובך. כי הנגשה ונגישות טובה באמת עולה הרבה כסף, מדובר על מלכ"רים ועל מתנדבים שאין להם יותר מדי כסף, אבל מה שיש אני מאוד מאוד מאוד מאוד בעד להנגיש כמה שיותר. והנגשה זה לא רק כסאות גלגלים וזה לא רק PTSD וזה לא רק דיכאון. הנגשה זה סט שלם של דברים שעוזרים גם להרבה מאוד אנשים אחרים. זה לוודא שהפונט במצגת מספיק גדול. זה לוודא שיש מיקרופון בחדר ומדברים אליו, עבור כל מי שהשמיעה שלו היא כבר לא מאה אחוז… או מעולם לא הייתה מאה אחוז. זה לוודא שהפירוט של "איך אני יכולה להגיע לכנס ברכב?" נמצא באתר, כולל המבנה של הכנס, ומאיפה יש שערים נגישים כי אם אני יכולה ללכת לא יודעת מה, רק חצי שעה ביום, זה קריטי שאני אדע איפה בדיוק נמצא כל… איפה קורה הכנס. אם אני צריכה הפסקה מכל אלפי האנשים שנמצאים בחוץ, אם יש חדר שקט, אני ארצה לדעת איפה הוא. כי הכנסים גם קורים באמצע תל אביב, ולנסות למצוא מקום שקט שם, יכול להיות טיפה אתגר. אז יש כל מני דרכים להנגיש, שלא עולות יותר מדי כסף. אני באופן אישי, כל תוכן שיש לי בכנסים בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי לעבוד על הנגשה, הדבר שמבחינתי הוא יחסית הכי פספוס של קהילה, זה באמת הקהילה של כבדי שמיעה וחרשים, כי באמת מדובר על אנשים שבדיוק כמונו קוראים, רואים סרטים, מדברים על זה בכל מני קבוצות, ובכל מני קהילות, והמגבלה היחידה היא על תקשורת בזמן הכנס, אז כאמור באופן אישי אני דואגת שכל פעם שאני, שיש לי הרצאה או שאני מנחה פאנל, שיהיה או תמלול אם זה אונליין, ואם זה בפיזי אז שתהיה מתורגמנות לשפת סימנים. אבל זה משהו שנניח כן עולה כסף, וברור לי שהכנסים לאו דווקא יכולים תמיד להקצות לזה כסף. אז אני אחזור אחורה, בסביבות 2016, התחלתי את הלובי שלי ל"היי, בואו ננגיש, ונהפוך את הכנס הזה, נוודא שהקהילות שלנו יוכלו להכיל גם אנשים שקורה להם משהו, בין אם זה באופן זמני, כמו שברנו רגל או שברנו יד, ובין אם זה מעכשיו לכל החיים". אז במסגרת לנסות להנגיש יותר כנסים, לקחנו את ההמלצות של נגישות ישראל והתייעצנו עם כמה מומחי הנגשה, בשביל לנסות להבין מה בערך הסטנדרט שכנסים בארץ יכולים לעמוד בו. זה היה בערך תהליך של שנה, של הרבה למידה מצדנו, ולקבל פידבק, ולנסות כל מני דברים. העניין של התגים של קדימות בנגישות, הבנתי שהוא מאוד הצליח ואני מאוד שמחה על זה. ופחות או יותר הגענו לאיזשהו סטנדרט, באזור אני חושבת 2019 הפסקתי, לעזוב את הסיפור הזה, גם כי זה הגיע לסוג של מיצוי, וגם כי בעיקר התחלתי תואר שני, ולעשות גם תואר וגם עבודה וגם להמשיך בכל הסיפור הזה של חיים, אני אפילו לא רוצה לקרוא לזה חיי חברה, אלא מה שנשאר מהחיים כשעושים גם עבודה וגם תואר אז… זה אתגר. ובגדול אני פשוט חושבת שקהילה זה משהו שצריך להיות אורגניזם צומח, אז כמו שיש את הסיפור של כל האנשים בקהילה שהפכו להיות הורים והוביטון והיוזמות השונות, זה לא משנה מה העמדה שלך, אם אתה, מה הגיל שלך, מה הפאנדום שלך, אם כולנו נחיה מספיק זמן, לכולנו תהיה מוגבלות כזאת או אחרת, והעתיד… כאילו, זה העתיד של כולנו. אם כבר מדברים על עתיד וצפייה לעתיד. ופשוט המטרה שלי… המטרה שלי הייתה שהקהילה תוכל כמה שיותר לקבל ולהמשיך את ההשתתפות של כמה שיותר אנשים עם כמה שיותר סוגים של מוגבלות ונכות, כי זו הקהילה. ואני לא רוצה לוותר על אף אחד. ודבר נוסף שזה שאנחנו כנס מד"ב ופנטזיה. בכל רגע נתון יש סביבנו לפחות 4-5 הרצאות שמדברות על עולמות אחרים, על טכנולוגיות מתקדמות, על דברים שבאמת צריכים להיות סופר יצירתיים ולדמיין הרבה עבורם. וזה לפעמים יכול להיות מאוד מתסכל להכיל את זה שאני נמצאת אולי בליבה יצירתית בצורות מדהימות, שיכולה לחשוב על עתידים רחוקים בעוד מאתיים, וחמש מאות ואלף שנה אבל לפתור בעיות נגישות של כאן ועכשיו עבור כמה אנשים מתוך הקהילה זה דבר שאי אפשר או מאוד קשה לקדם. זה לפעמים יכול להיות מתסכל, אז כל דבר שאפשר היה לעשות פשוט היה… היה טוב לדעת שאפשר היה לעשות את זה. אז את זה עשיתי בערך עד 2019 שאז התחלתי את התואר השני באוניברסיטה, ואז כבר לגמרי לקחתי ממש צעד אחורה כי כאילו גם עבודה, גם תואר, אהוד, אני בטוחה שאתה יודע…

אהוד: ש לי ניסיון כלשהו… (צוחק)

שיר: יש שם עומס כן. אגב, אחרי שחליתי, גיליתי גם את הסיפור של… אני הגעתי ישר לתפקידי סגל. אפשר גם להתנדב, להיות סתם צוות. זה הרבה פחות כאב ראש ממה… לא כאב ראש, זה הרבה פחות עבודה. התחלתי להתנדב, כזה, גם כן, באיזה 2016. פה ושם. ההתנדבויות, הרצאות, אבל סגל אני כבר לא לוקחת על עצמי. זה גם לא חלק מהקהילות שאני מעורבת בהן היום. אני כן אגיד שעיקר המאמצים שלי מושקעים בהמון אפיקים אחרים, ואם יש לי זמן לעשות הרצאה אחת בשנה אז אחלה. אבל כרגע כאילו… כרגע לא. אבל זה עדיין… אתכם אני מכירה הרי מהכנסים. רבים מחבריי הטובים. רצית שאני אדבר גם על הקהילה הירושלמית, אז הייתה את הרחפת הקלה, תא נהדר, שזה תא סטודנטיאלי שבמשך שנים עשה הרצאות על מד"ב ומפגשים, כי זה מה שסטודנטים עושים. הייתה את הצפייה המשותפת, כאמור, לפני היות הסטרימינג, וכל הדברים האלה. אז הייתה צפייה משותפת ואחרי זה היו הרצאות. ואני לא יודעת אם אני יכולה לדבר על הקהילה הירושלמית, כי מבחינתי יש את החברים של בירושלים שמדי פעם אני נפגשת אתם ולפעמים אנחנו עושים משהו, אבל לא חשבתי על זה בתור התארגנות מקומית, חשבתי על זה בתור… לא ראיתי אותם כמה זמן, אולי נקבע איזה משהו… 

אהוד: זאת המהות של קהילה, לא חייבים להתארגן.

קרן: לגמרי. בעיקר אם הם כולם גיקים והמשהו שעושים זה כנס עם כרטיסים.

שיר: בתור מישהי שגדלה בפריפריה והיום חיה בירושלים, איך מוצאים קהילות שאינן באייקון, בעולמות, באשכול פיס? 

שיר: יש אינטרנט.

אהוד: (צוחק)

קרן: אני רוצה לקבל את מחמאת ה"תודה ששאלת את השאלה הנכונה". (צוחקת)

שיר: לא, תראו… אני אגיד ככה. זה נכון שיש אינטרנט, אבל למצוא את הדברים באינטרנט זו משימה בפני עצמה. אז יש כל מני התארגנויות מקומיות, ויש כנסים שאפשר לבוא אליהם ולפגוש אנשים, אבל עם הסיפור של למצוא אנשים של לדבר איתם על הנישה שלך ועל מה שמעניין אותך, מבחינתי פחות או יותר נפתר, כאילו, ב-15 שנים האחרונות. יש את האינטרנט. אנשים ידברו שם על כל דבר. במיוחד דברים שלא קיימים. אבל על כל דבר. אפשר למצוא שם הכול, במיוחד דברים מטרידים, אבל הכול. 

קרן: (צוחקת) תשובה מושלמת. שיר, זו הייתה תשובה מושלמת, אני בעד שנשים את המפתחות, נסגור את הפודקסט, אין לנו יותר מה להקליט אנשים, זה הכותרת של הפודקסט, אנחנו נשנה את השם..

שיר: תראי מה זה, אתם מקליטים פודקסט שאנשים ישמעו אותו! באמצעות האינטרנט.

קרן: בין 2 יבשות שונות! ואני רוצה לציין שנכון לעכשיו, עכשיו גיליתי, שני אזורי זמן שונים. מסתבר שעברנו לשעון קיץ הלילה ולא שמתי לב. 

אהוד: גם קודם היינו בשני אזורי זמן שונים.

קרן: אבל קודם היה בינינו הפרש של שעה, עכשיו יש בינינו הפרש של שעתיים, אהוד.

אהוד – הו לא! 

שיר: כן אגיד שבאופן מאוד מוזר אחת הקהילות שאני שם מבערך 2007/8 היא קהילה שנוסדה על ידי חובבי באפי אבל היא כבר לא… באפי אינה… כאילו, נושאי באפי זה אולי 0.005% מכל מה שמדובר בה. אבל זה עדיין קהילה של באפיסטים, ואני שם וזו עדיין אחת הקהילות שמאוד מאוד נשארתי נטועה בהן והיא ברובה קהילה אמריקאית. אז אם המרחק בשנת 2000 ו-2001 בין נהריה תל אביב או מצפה רמון ותל אביב, נראה ענקי, אז היום המרחק בין ירושלים לניו יורק נראה הרבה יותר קטן. 

קהילות זה אחלה, תמצאו את הקהילה שלכם, ואני רוצה שאנשים יזכרו, שלנסות לחשוב יחד ולדמיין ביחד על משהו שרוצים, ולעבוד יחד למען זה, זה לא איזה חלום סוציאליסטי אוטופיסטי או משהו כזה, זה משהו שאפשר לעשות. זה משהו שהכנסים לימדו אותי, ובאמת, לימדו אותי מאפס כמו שאני אחר כך לימדתי אחרים, של איך מקבלים תשובה ממישהו שלא עונה לך לאימיילים, מתקשרים אליהם בטלפון. כאילו, יש כל מני דברים באמת מאוד בסיסיים באיך מקימים רעיונות לחיים, וקהילה זה נפלא וכנסים זה נפלא. אני אוהבת אתכם, לא יודעת מה עוד?

אהוד: גם אנחנו אוהבים אותך. נחתום פשוט בזה שבשמי, בשם קרן, בשם כל המאזינות והמאזינים המון תודה.

שיר: בכיף, ותודה לכל הקהל שהגיע כל הזמן, ולאנשים שנעשו החברים שלי, ולאנשים שהיו החברים שלי והחיים זה קצת נכנסו באמצע ואני מתנצלת, אתם אנשים נהדרים ואני זאת שיותר מדי שקועה בדברים מכדי להרים טלפון וזו בעיה שלי ועלי. היו שנים מאוד יפות בקהילה, ואני מקווה שהדורות הבאים ייקחו אותנו למקומות אחרים, כי הדורות הבאים הם נהדרים ונפלאים, ויעשו הרבה יותר ממה שאנחנו עשינו.

קרן: בתור מישהי שמגדלת שני נציגים של הדור הבא בבית, אני לגמרי חותמת על זה. הם סבבה, אלה. יש על מי לסמוך. תודה רבה. 

שיר: בכיף. 

קרן: תודה רבה שהאזנתן לנו! מידע נוסף וקישורים לנושאים שדיברנו עליהם נמצאים בדף ההסכת באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה. 

תודה לאגודה למדע בדיוני ולפנטסיה על התמיכה בפודקאסט, לדותן צור על העריכה המרהיבה ולשחף מרגלית על התמלול. נשתמע בפרק הבא!