פרק עשרים ושתיים – דןה כץ-בוכשטב, עושים באהבה או לא עושים בכלל

להאזנה:

נושאים שדיברנו עליהם בפרק:

• ערוץ היוטיוב של דןה
• פנדרגון בביצוע אלי בר-יהלום, נורית כרמי ואיילת הרשטיק דקל (חלק מההופעה שלהם בדורות)
• חתול שחור החוצה יקומים הופעה של אלי בר יהלום שהשתתפתי בה
• פילק על המוות השחור מאת שונאן מגוויר
• הפילקים "להביור" ו"גבעת הגובלינים"
• מאגר הפילקים והפאנפיקים של סטארבייס 972.
• האלבום Life's flame
• כנסי פילקרים בעולם (מסוג ארה"ב).

תמלול הפרק:

קרן – שלום, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעתיד מתמשך, הפודקאסט על הקהילה שלנו. מאיפה התחלנו? איפה אנחנו היום ולאן אנחנו הולכים בכלל? אני קרן לנדסמן, איתי אהוד מימון, ואיתנו היום דנה כץ בוכשטב, פילקר, פאנפיקר ובן אדם סופר, סופר מגניב. דנה, ספר לנו על עצמך.

דןה – אני בן שלושים ושמונה. כרגע אני גר במינכן, עשיתי רילוקיישן שנה שעברה. אני חובב מדע בדיוני בערך מכיתה ג'. כיתה ד'. כיתה ד'. התחלתי עם אנדר והאנדרפרייז, אם אתם זוכרים את זה, וגם לפני זה מאוד אהבתי אגדות. תמיד. אז כאילו, החיבה לפנטזיה הייתה אפילו יותר ותיקה מזה. אני מתכנת. יש לי גור אדם, בן עשר. אני כותב פילקים, אני כותב פאנפיקים, אני כותב שירה לפעמים. אלה דברים שקורים, ואני שר.

אהוד – אז אני אתחיל עם השאלה הקבועה שאנחנו שואלים את כל מי שמתארח או מתארחת אצלנו, וזו השאלה של איך הגעת לקהילה ואיזה קהילה הייתה שם כשהגעת אליה? 

דןה – אז זה היה ככה. אני כאמור, החוויה הראשונה שלי עם מדע בדיוני כמדע בדיוני הייתה לקרוא את המשחק של אנדר בכיתה ד', שאחות שלי לקחה מהספרייה, ואני פשוט קראתי את זה ומאוד התלהבתי מזה. אבל זה כאילו הכניסה למדע הבדיוני ולא לקהילה עצמה. הפעם הראשונה שבכלל ידעתי שיש דבר כזה קהילה, הייתה קצת לפני התוכנית לעשות את הארמגדון קון. הייתה תוכנית שבשנת אלפיים יהיה כנס במגידו, והוא היה כנס, היה אמור להיות כנס בפורמט של כנסים בחו"ל, עם מלון, ואתה משלם על כל השהייה ועל כל הכנס, ואני ראיתי את זה והייתי כזה "וואו, זה ממש מגניב, אין לי כסף לזה בכלל". אז לא הלכתי לזה מן הסתם, אבל כן התחלתי להיכנס לפורומים. הייתי בת חמש עשרה בערך. נכנסתי לפורומים, נכנסתי לפורום של אורט באמת שהיה בזמנו. פגשתי שם אנשים, הייתי במפגשי חובבים פעם פעמיים, בבית של ורד, אם אני זוכר נכון היה אחד, אני לא באמת יודע. ואז הכניסה המשמעותית שלי לפאנדום הייתה כשהייתי בת שבע עשרה או שמונה עשרה כזה. דבר אחד שקרה הוא שהכרתי בתיכון שלי אנשים ששיחקו משחקי תפקידים: ארז רגב וארז זבולון, וערן זבולון, שהוא אח של ארז זבולון. ארז וארז היו בשכבה שלי, אז פגשתי אותם. במקרה מה שקרה זה ארז הסתובב בספרייה וניסה לשכנע חברים שלי לשחק איתו "אח, ברון  יקר", ואני הייתי כזה "אוקיי, זה נשמע מעניין מה זה?" ומשם זה התגלגל. כמו כן, קצת אחרי זה התחלתי ללכת להקרנות של באפי וסטאר טרק, שאם אני זוכר נכון, סטאר בייס ארגנו באוניברסיטת תל אביב. זה היה באמת כשהייתי בן שמונה עשרה. שם גם פגשתי לראשונה פילקרים, אם כי לא ידעתי שהם פילקרים באותו הזמן. גם כן בגיל חמש עשרה קראתי את "פטיש השטן" של לארי ניבן וג'רי פורנל, אני חושב,  והיו שם פילקים. היה שם אחד שאני זוכר עד היום ולא שמעתי אותו מושר עד עצם היום הזה, The Friggin Falcon, ואני נורא התלהבתי ממנו.

דןה – ואז קראתי את Dream Park, את פארק החלומות, ששם היה את Old Time Religion, שאני לא זוכר איך כבר הם תרגמו אותו, והיו עוד כמה. הקיצר, לארי ניבן אהב להכניס פילקים לדברים שלו, ואני מאוד אהבתי את הפילקים שהוא הכניס. אני אהבתי לשיר, כאילו מאז שאני זוכר את עצמי, והתחלתי לכתוב שירה בכיתה ו' בערך. אתם מתארים לעצמכם כמה היא הייתה טובה בכיתה ו', אבל בסדר.

קרן – צחוק 

דןה – עדיין זו הייתה שירה. וברגע שקראתי את זה נורא התלהבתי ואמרתי "אוי, אני רוצה כזה, אני רוצה כזה. אני רוצה לדעת איך הם שרים את זה. אני רוצה לדעת איך זה נשמע". וזה היה לפני שהיה לנו אינטרנט בבית, ולפני שהכרתי את הקהילה בכלל, ולפני שהיה יוטיוב מן הסתם. רצית להוריד שיר, הורדת אותו בנאפסטר וזה לקח לך שנה. אז כן, אז לא היה לי שום דרך לשמוע את רוב השירים האלה, וממש רציתי, אבל הייתי כזה "טוב, אולי אני אגיע לזה יום אחד". אז Fast forward. אני וארז רגב הלכנו לכנס פורים, פורים קון, שהיה ברחובות, כשהייתי בן שמונה עשרה. אני ישבתי, התחלתי לשחק משחק טרנספורמרס שארז הריץ, רגב, ואז אני שומע בקצה של האוזניים שרים את Life’s Flame, ש-Life’s Flame היה אחד מהשירים שהופיעו בספרים האלה שקראתי, ואני כזה, "אוקיי, ארז, אני צריכה ללכת". הגעתי כאילו קצת לפני שהם סיימו, אבל מספיק בזמן כדי לראות, כאילו, מה הולך שם, מה קורה שם, ומספיק בזמן לתפוס את עופר, שהיה הלב הפועם של קהילת הפילקים באותה תקופה. דברתי אתו מספיק בשביל שהצלחנו לסכם שבכנס הבא שניפגש הוא יביא לי עותק צרוב של המוזיקה שלו. לא הייתה שום דרך אחרת להקשיב לזה בתקופה ההיא. אנשים מכרו את המוזיקה שלהם בכנסים. אז מי שהיה לו כסף לנסוע לכנסים בחו"ל, היה יכול לחזור עם קלטות או דיסקים. ומי שלא – בעיה שלו. פגשתי שוב את עופר באייקון אם אני זוכר נכון, והיו לו דיסקים, והוא נתן לי דיסקים, ושם שמעתי פילקים לראשונה. הפילקים שהיו פופולריים אצל פילקרים בתקופה הזו, לא היו הפילקים ששרים בדרך כלל בכנסים היום. רואים ממש דורות. יש איזושהי רשימה של אמנים שאפשר לצמצם אותה לרשימה של "אנשים שעופר אהב מספיק את המוזיקה שלהם בשביל לצרוב אותה ולחלק אותה לאחרים", שהיו מאוד פופולריים בקהילת הפילקים בארץ. 

אהוד – צחוק

דןה – זה פילקים שהם באנגלית, זה פילקים שרובם או למנגינות מקוריות או למנגינות של כל מיני sea shanty שאף אחד בארץ לא שמע. וזה פילקים, שהרבה מהם נוטים יותר למה שאנחנו קוראים לו אוז באנגלית או יוז בעברית. אוז באנגלית בא מ"אוז, אוז אנד מור אוז", יענו באסה, ובעברית זה יו”ז, כראשי תיבות של יום זיכרון. אז היו שם גם דברים מצחיקים, אבל הרוב היו שם דברים יותר מקוריים. הרבה דברים התייחסו למדיות שלא הגיעו לארץ בכלל. היו כל מיני פילקים על "אלף קווסט", שזה היה דבר ששמעתי עליו אך ורק בגלל שאנשים בהקרנות של "באפי" ן"סטאר טרק" דיברו על זה. לאורה הדס, אני מסתכלת עלייך. כן, היו שם דברים מגניבים. כן, אז היו את כל השירים האלה, ואני יכולה להמשיך לחפור לכם מפה עד להודעה חדשה. אבל אם אתם רוצים, אני יכולה גם לקבל שאלות, מה שבא לכם.

קרן –  שמחה כי אני, אתה מדברת על פילקים פה, פילקים שם. שמעתי את הפילק ההוא, אבל לא הגדרנו מה זה פילק.

דןה – ובכן, אני שמחה ששאלת, קרן.

קרן – צחוק מרושע

דןה – האמת שאני לא, כי אין לזה הגדרה טובה. ההגדרה הכי פרקטית לפילקים זה מה שפילקרים שרים בפילקסינג. כלומר, הגדרה מעגלית פר אקסלנס. 

מה מאפיין פילקים? פילקים בבסיס הם סוג של יצירה טרנספורמטיבית, כאשר יצירה טרנספורמטיבית זה לקחת מדיה קיימת וליצור יצירות חובבים שמתבססות עליה. נגיד, אם אני יודע, אם אני זוכר נכון, ויכול להיות שאני טועה פה. קהילת הפילקים העולמית, היו לה שורשים ספציפית באנשים ששרו על ה"דורסיי". ה"דורסיי" היו אוסף ספרים וסיפורים של גורדון אר. דיקסון, אם זכרוני אינו מטעני, שהתעסק בכל מיני אנשים שנלחמים ומלחמות בין כוכביות, אני לא באמת זוכר. מהנובלות האלה תרגמו רק את הסיפור הקצר "חייל אל תשאל". הוא זכה בפרס הוגו מתישהו והוא, אותו הכרתי. אז כן, אז אנשים כתבו עליהם הרבה שירים. זה מאוד היה שירי להקות צבאיות בגרסת סי שאנטיז קנדיים, ומשם דברים התגלגלו. אז כמו שאמרתי, היו הרבה מאוד סי שאנטיז במנגינות האלה, והרבה מאוד אנשים התבססו על מנגינות קיימות. להתבסס על מנגינות קיימות זה משהו שרואים המון בפילקים, לפעמים ממש בקטע של פרודיה. כשאני אומרת פרודיה אני לא מתכוונת הומור, שימו לב. ההגדרה של פרודיה זה משהו שלא רק משתמש במוזיקה של המקור, אלא גם משתמש באלמנטים מהמילים. משתמש בחלקי ניסוח מהשיר המקורי, משנה את המשמעות שלהם. זה מתכתב עם השיר המקורי. לא שאני מתנגדת לפשוט לגנוב מנגינה ולעשות איתה דברים, כן? גם זה לגיטימי. וספציפית בתוך פילקים, אחד מהדברים שאת רואה זה המון אנשים שכתבו מוזיקה מקורית. אנשים כתבו פילקים על המוזיקה המקורית שלהם, ויש לי גם דוגמאות יחסית מהזמן האחרון שאני יכולה לחלוק. דוגמה אחת שהיא יחסית מהזמן האחרון, שונן מקגווייר, שייתכן שאנחנו מכירים אותה כסופרת.

קרן – אני שמה פה כוכבית. שונן מקגווייר היא בן אדם מגניב ואהוב וסופרת מצוינת.

דןה – כן.

קרן – והיא גם פילקרית.

דןה – אני אישית מאוד אוהבת את הפילקים שלה. האמת ש… או! אני רק אגיד את זה שנייה, אפילו שאני סוטה מהנושא. פילק אחד שלה תמיד גורם לי לחשוב על קרן, וזה הפילק על המוות השחור.

קרן – צחוק

דןה – וזה פילק שבעצם מסכם את הנושא של, אנחנו לא בטוחים אם אם המוות השחור היה דבר בובוני, או אולי זה היה hemorrhagic fever, שאני לא יודעת איך אומרים את זה בעברית.

קרן – קדחת מדממת ו-Fun fact, יצא לי לדבר על זה עם שונן מקגוויר.

דןה – כן.

קרן – ספציפית על השאלה הזאתי. הדעה האישית שלי, אני שמה לרגע את הכובע של הדוקטור והאפידמיולוגית, זה שאנשים שחיו במאה הארבע עשרה ידעו לאבחן דבר. זה היה דבר. יש לנו גם תרבויות, כאילו, יש לנו את הגנטיקה של החיידק עצמו, משלדים ששרדו מאז. אז אנחנו לא נכנס לזה עכשיו, אבל בלינקים אנחנו נשים לינק לפילק. (צחוק).

דןה – כן, אבל זה לא מה שהתחלתי להגיד. רק רציתי לספר את זה לקרן, כי כל פעם שאני שומעת את השיר אני חושבת עלייך ברצינות.

קרן – (צחוק). זה כל כך משמח אותי. אנשים ששומעים שירים על דבר וחושבים עליי. זה הסוג האהוב עליי של אנשים.

דןה – וגם שיר מאוד חמוד. תזכירי לי להעביר דברים. לשונן מקגווייר יש פילק עם מוזיקה מקורית ומילים מקוריות שקוראים לו "דיר ג'ינה", שהטאגליין שלו זה בעצם פילק על סרט אימה שלא נכתב מעולם.

קרן – הממ.

דןה – ומישהו, זאת אומרת צמד פילקרים בשם ויה בלה, לפני כמה שנים כתבו לזה פילק שקוראים לו "דיר שונן", והוא מנקודת המבט של אוקטובר דיי, הדמות הראשית בספרים של שונן מקגואר, והפזמון הוא כאילו, Seanan I don't think that you should write me anymore."

קרן – (צחוק).

דןה – זה מהמם. תזכירי לי, אני אלנקק לכם. אני לא זוכרת איפה הייתי אז.

קרן – היינו בחלק שדיברנו על זה, שפילק זה או מילים מקוריות או מוזיקה מקורית שקשורה בצורה זו או אחרת לנושאי חובבות או לא.

דןה – כן, יש פילקים על חתולים, על קפה, על מחשבים, על מה שאתם רק רוצים, על אוכל.

קרן – אז בעצם ההבדל בין פילקים לשירים סטנדרטיים ורגילים זה שפילקרים מבצעים פילקים ושירים סטנדרטיים ורגילים מבוצעים על ידי לא פילקרים?

דןה – בערך. יש גם קונספט של פאונד פילק, שזה כאילו, אני נגיד שר את "חלליות" של ברי סחרוף או את "מגדלור" של יהודית רביץ, ואלה פילקים מספיק טובים. אני מסתכלת על פילק בתור ז'אנר מוזיקלי. קודם כל. שיש לו השראה מאוד חזקה של פולק, וספציפית של הסי שאנטיז שכבר דברתי עליהם חמש פעמים. ובארץ, אני אגיד עוד מעט למה עשינו בארץ, אבל אני הייתי חלק גדול מהטרנספורמציה מפילקים כמשהו אמריקאי שאנחנו בעיקר צורכים, שאנחנו שרים אבל שרים דברים שכבר קיימים, משתמשים במנגינות של דברים אמריקאים, אנחנו פחות כותבים בעברית. אחד מהצעדים שלי היה לכתוב פילקים שהרבה יותר מבוססים על מוזיקה עברית. כי זה משהו שהיה משמעותי עבורי. כי אם פולק אז פולק שלי. אני בכלל לא ידעתי ש -The Wreck of the Edmund Fitzgerald היה שיר. זה שיר שמבוססים עליו כמה וכמה פילקים, שהכרתי הרבה לפני שהכרתי את השיר הזה. ולבסס פילק על מנגינה שהיא לא משהו שגדלתי עליו, כמובן שאני עושה את זה לפעמים, מי לא, טוב, מי שלא פילקר, אבל בסופו של יום, זה התרבות שלי, זה מאוד משמעותי מבחינתי להביא אותה. וזה גם המונח של יום זכרון, ספציפית, מן הסתם מאוד נטוע בתרבות הישראלית, ספציפית המקום שהוא בא ממנו היה שאני הופעתי באחת מתחרויות הפילקים ו-ורד טוכטרמן ביורדי מהבמה הייתה כזה "תם טקס יום הזיכרון". 

קרן – (צחוק)

דןה – היא התכוונה שיש לי חיבה לשירים טרגיים משהו.

אהוד – כמי שפעם ביקשו ממנו לא לשיר בקול כל כך רם כי אני מזייף יותר מדי ומטביע את הקולות של האחרים שאשכרה יודעים לשיר, ההיכרות שלי עם האמנות של פילקים היא בעיקר בכנסים, מה שנקרא "הפילקיה". אשמח אם תוכל לדבר טיפה על מה זה הפילקיה וההשתלבות של פילקים בכנסים וכן האלה. 

דןה – אז חשוב לי להגיד, שזיופים בפילקים איז וולקאם. כולם מוזמנים. זה בסדר, כאילו, בפילק אחד שנכתב במקור באנגלית על הקהילה הישראלית Icon Volunteers למנגינה של Barrett's Privateers. "גאוות החובבים כולם, עשרים קולות ושום סולם", היה ההגדרה של קהילת הפילקרים ו- 

קרן ואהוד – (צחוק) 

דןה – בקהילת הפילקרים הגלובליים, אתם רואים הרבה מאוד קראפטמנשיפ. אתם רואים אנשים שהם מוזיקליים, מוכשרים. אני מגיעה לבית של אנשים והם מוציאים לי חמישה חלילים שונים שהם מנגנים עליהם, ואני כזה: "אוקיי, אתם מגניבים". מה אני אגיד? אממ, אבל עם זאת, פילק שאין בו מקום למי שמזייף, למי שרק עכשיו לומד את השלושה אקורדים הראשונים שלו, לדעתי זה לא פילק. כי זה, זה קהילה. זה לא הופעה עכשיו, זה השתתפות. זו המשמעות של זה. כן, אבל התחלתי לדבר על פילקים בכנסים ספציפית. אז כשאני הגעתי לזה, פילקים בכנסים רק התחילו להיות דבר. כאילו, אני עוד לא… זה לפני שאני התחלתי להיכנס כמארגנת, אבל בדרך כלל היה איזה פגישה בסוכה של אייקון או משהו כזה. לא ממש היה לנו זמן, לא ממש היה לנו מקום. בטח שלא היה לנו מגברים או ציוד, ופשוט היינו מתיישבים ביחד. ג'וש היה מארגן דברים אז, אם אני זוכר נכון, והוא היה מכין איזשהו שירון ומחלק אותו לאנשים. אחד מהשירים ששרו הרבה היה דה סאגה ביגינס של ווירד אל יענקוביץ. למה? זה שיר על סטאר וורס. זה שיר למנגינה מאוד מוכרת, אמריקן פאי, וכולם… והוא משעשע/ זה שנמאס לי מהשיר הזה בסופו של דבר זה סיפור אחר. אבל בסדר. אז זה היה האופי של פילקים במשך איזושהי תקופה, וכשאני נכנסתי לזה, אני כאמור כתבתי, כתבתי שירה כבר הרבה מאוד שנים, וחלק מהשירה שכתבתי היה בה תוכן פנטסטי, וחלק מהשירה שכתבתי, אני לא באמת מלחין, אבל היה בזה משהו שקרוב למנגינה. אז הרשיתי לעצמי לשיר את זה בפילקיות, וקיבלתי פידבקים ממש טובים. וקצת אחרי זה התחילו להיות תחרויות בכנסים. אני חושב שהייתי בתחרות פילקים הראשונה שהייתה בכנסים. חגית וינר ארגנה אותה. התחרות הראשונה הייתה מאוד מעניינת. קודם כול, אני חושב שזו הייתה התחרות שאני זכיתי במקום הראשון, עם שיר בשם "להביור", שהוא שיר למנגינה של "ראיתי עיר עוטפת אור", על גנב שמצא להביור, וחיסל את כל הקבוצה שלו ואז את עצמו. וזה הגיע למצב שבאיזשהו יום העצמאות שרו את "ראיתי עיר עוטפת אור" בהוד והדר באיזה טקס משואות, וחברה שלי שאני כבר לא זוכרת מי, אבל יש מצב שהיא הייתה לאורה, הייתה כזה: "כן, ואני ישבתי שם וניסיתי לא להתפקע מצחוק, כי כל מה שאני שומעת זה להביור".

קרן – (צחוק) 

דןה – מה שאני זוכרת זה שאחרי התחרות הזאת, כי הגיעו אנשים שהייתה לי קצת הרגשה שהם באו יותר לעשות צחוקים מאשר להופיע. כמובן שאין לי בעיה שדברים יהיו קומיים, אבל היו כאילו כמה מקומות של אנשים שבאו בכוונה לזייף על הבמה. ואני כן חושבת שברגע שאתה עומד על במה ולא כולם יושבים במעגל, אז צריך איזשהו כבוד לקהל שלך. ואם אתה בכוונה עושה משהו רע, כי אתה עושה צחוקים עם החברים שלך, אז זה לגיטימי, אבל אני לא מתחבר לזה. ודיברתי עם חגית. חגית הסכימה איתי, והייתה כזה: "היי, בואי תעזרי לי לארגן", והייתי כזה: "אוקיי, אני אעזור לך לארגן. אני יכול לעשות את זה". אוי, אני חייבת לספר על איך פגשתי את בעלי, כי זה קשור.

קרן – (צחוק) 

דןה – ואני לא מאמינה ששכחתי את זה. אבל זה פילקיות בית, אז אני אכנס לזה אחר כך. אהה, כן. החלטתי להיכנס לתחרויות פילק. בתחרות הראשונה שאני ארגנתי כבר עשינו איזשהו סינון מקדים. כאילו, בתחרות המקורית זה היה תחרות רק של כתיבה. הביצוע היה לחלוטין כאילו after thought. ובתחרות שאני ארגנתי עשינו איזשהו סינון בסיסי, ואמרנו לאנשים: "אם אתם לא רוצים או לא יכולים לשיר, מישהו ישיר בשבילכם, הכול טוב". ואני התנדבתי לשיר חלק גדול מהשירים האלה. כי מגיל מאוד צעיר אם נותנים לי מיקרופון ונותנים לי במה, אני אתחיל לשיר ותסבלו. אז בתחרויות האלה התחילה להיות פופולריזציה הרבה יותר גדולה של פילקים בעברית. כמובן זה לא היה הדבר הראשון. עוד לפנינו היו את צבי הים, ששרו פילקים בעברית על משחקי תפקידים בביגור, ועשו עבודה מאוד טובה ודברים מאוד יפים. הם הגאונים שנתנו לנו את גבעת הגובלינים. (שרה) "פתאום נפלנו אל הבור, והיו שם שפיצים…" 

קרן – (זמזום). סליחה, אחד השירים הכי אהובים עליי.

קרן – הוא מעולה. אני חייבת לארגן יום אחד הקלטה פרופר של הדבר הזה. אני רוצה שהוא יהיה בפלייליסט שלי.

קרן – אני איתך. 

דןה – אז כן, אבל בתחרויות האלה התחילה להיות יותר פופולריזציה, של באמת לכתוב בעברית, לכתוב בהתבסס על מנגינות עבריות, לכתוב על תמות עבריות. אני כתבתי על פלוגת ומפיר, שזה אוסף סיפורים מאת גיא וינר. האם כתבתי משהו על דברים של סופרים ישראליים אחרים? וואי, אני חייבת לכתוב משהו על לב המעגל, חכי חכי. 

קרן – אני יודעת בוודאות שכבר כתבת משהו על לב המעגל.

דןה – כן, אבל שיר, לא פילק. פילק, לא פאנפיק.

קרן – כשיהיה שיר אני מבקשת לשמוע.

דןה – בוודאי, בשמחה רבה. אז זה היה מה שקרה עם פילקים. פילקים התחילו קצת להתמקצע, אנחנו ניסינו קצת להביא יותר קרפמנשיפט להופעות שלנו בכנסים. אני התחלתי לארגן גם פילקיות כנסים, התחלתי לנסות לשלב יותר דברים שיהיו יותר נגישים לאנשים שזו הפעם הראשונה שלהם, מנגינות מוכרות, תכנים מוכרים. שוב, זה לא היה רק אני, כן, זה היה עוד המון אנשים שעזרו לי, אני פשוט גרועה בלזכור שמות. רציתי לעשות קצת ניים דרופינג של אנשים שאנחנו חייבים להם תודות בקהילת הפילקים, אז כאמור, עופר לובזנס גילי כהן ארזי, לאורה הדס ודריה הדס, יהודה פורת, ג'וש בראון. אני בליינד שוכחת עוד אנשים, זה לא כי הם לא חשובים, זה כי המוח שלי מסננת. כן, אלו האנשים שהכרתי אותם, וגם אני ותמיר, בוכשטב, זה שהתחתנתי אתו, וכמו שאמרתי זה גם קשור לפילקים. 

קרן – נא לספר לנו הסיפור.

דןה – אז הסיפור הוא כזה דבר. הגעתי לפילקית הבית הראשונה שלי. זה היה קצת אחרי שפגשתי את עופר באייקון וקיבלתי ממנו מלא דיסקים צרובים. הקשבתי להם אובססיבית. ידעתי לשיר כבר כמה מהשירים. די הרבה אפילו. הגעתי לפילקיה ואני לא מכירה שם אף אחד. מי אני מכירה שם? טל, טל הילביץ'. היום היא טל אלן. הכרנו מהקלטות מההקרנות של סטאר בייס. אני כזה יושבת לידה. לידה יושב ידיד שלה. אממ… והיא מגרדת לו בראש והוא מגרגר. ואני כזה, "אוקיי, זה חמוד. האם אני יכול גם לעשות את זה?", והוא אמר "כן, בכיף". אז גירדתי לו בראש והוא גרגר, והוא הראה לי שיר שהוא כתב על תנין עם פרווה ונוצות, שהוא כתב לטל כדי לעודד אותה אחרי שהיה לה יום קשה, אם אני זוכר נכון. ובאופן כללי, הוא הראה לי דברים שהוא כתב, והוא היה בחור ממש חמוד. ואז, שבוע אחרי זה, מתקשרת אליי טל. "היי, הידיד שלי תמיר רוצה לצאת איתך. מה את חושבת על זה?" אז… לא אמרתי כן, כי הייתי בתקופה לא כל כך טובה מכל מיני סיבות. אבל פגשתי אותו בפילקיה הבאה שלי, ואז הייתי כזה, "אוקיי, כן, בואו, בואו נעשה דברים, בואו נעשה דברים". אז ההיכרות שלנו באה מתוך פילקים ממש מההתחלה. ואחד מהדברים שתמיד… מישהו שאל אותי אם יש לי פאנדומים במשותף אתו, וזה לא ממש נכון, אין לי ממש, אבל מה שיש לנו זה אהבה משותפת למילים ולמוזיקה שאפשר לעשות עם מילים. כאילו, אני לא מתכוונת ללחנים, אני מתכוונת לשטף הברות, למקצב. וזה דברים שאני לא ידעתי את השמות שלהם לפני שהוא סיפר לי עליהם. הוא היה כזה, "כן, זה פנטמטר יאמבי", ואני כזה, "מה זה פנטמטר יאמבי?" ואז אני הבנתי למה הדברים נשמעים יותר טוב כשהם בפנטמטר יאמבי. מסתבר. אז כן, אז פגשתי אותו, ואנחנו ביחד תשע עשרה שנה, אז כנראה שמשהו עובד. זה מביא אותי לנושא של פילקיות בית, אני חושבת. עכשיו, אנחנו סוג של הייתה הפרדה בין פילקיות כנסים לפילקיות בית. פילקיות כנסים היו צריכות להיות יותר אקססיביבל, ופלקיות בית היו צריכות, היו יותר לאנשים שכבר השקיעו והגיעו עד עכשיו, אז כן, בואו נשיר עד ש… עד עלות השחר. ויש איזשהו… יש לפעמים חיכוכים כאלה בין אנשים שמעדיפים את התכנים הוותיקים יותר, האמריקאים יותר, לצורך העניין, או קנדיים, לבין אנשים שמכירים בעיקר את התכנים הישראליים, המודרניים יותר, ו… כאילו, יש איזשהו אינטרפליי. ובנקודה הזאת אני רוצה להזכיר את אלי בר יהלום, שהוא אחד הפילקים הכי מוכשרים שיש בארץ, לדעתי. הוא גם כותב פרודיות, הוא גם כותב דברים מקוריים, יש לו שירים מהממים. הוא היה אורח במופע של הטרובדוריות ב"דורות", שלגמרי במקרה שרו שם שני שירים שאני תרגמתי, וזה שימח לי את היום, כי אני אוהבת את איילת. איילת דקל אהובת ליבי.

אלי הוא אחד מהאנשים הכי מקצועיים שאת רואה בפילקיה הישראלית. כאילו, הוא יודע לנגן בתור התחלה, שזה משהו שאני לא יודע, וכמעט אף אחד אחר בקהילה הישראלית לא ממש יודע. והוא הופיע בדברים והוא הוציא אלבומים והוא רציני. הוא יודע מה הוא עושה. ויש לו דברים ממש יפים שאני מאוד אוהבת. אחד מהשירים שאני מאוד אוהבת שלו זה "פנדרגון", שיר על המלך ארתור ועל… יש לי השערות, אבל אני לא אעשה לו ניתוח ספרותי בלייב. בגדול זה כאילו… אני אשיר שלוש שורות, כי אתם לא יכולים לעצור אותי. (שיר) כן, שיר יפהפה. יש ביצועים שלו ביוטיוב. אני אלנקק אתכם. יש פילקיות בית, יש פילקיות כנסים, יש אלי שהוא זן משל עצמו. אה, כן.

אהוד – אני רוצה לשאול שאלה… אחרת קצת. אם יש היום מישהי או מישהו שירצו להיכנס לתחום הזה של פילקים, מאיפה מתחילים? איפה ברשת מסתובבים, איך מוצאים פילקיות בית ו… אנשים לשיר איתם?

דןה – אז ככה. בישראל, אני לא יודעת מה קורה באופן אקטיבי בימינו אלה, כי אני במינכן. אבל… בגדול, בהרבה כנסים יש פילקיות או תחרויות פילק. אז מקום אחד שאפשר להכיר בו אנשים זה קבוצת פייסבוק שנקראת "פילקים", פשוט פילקים בעברית. היא ציבורית, כולם מוזמנים, ומדברים שם על אירועים ואנשים מפרסמים שם דברים שהם כותבים. אבל כמו שאני אומרת, זה ז'אנר שהוא מאוד השתתפותי. אז אם התחלת מלכתוב, אני לא יודעת, משהו למנגינה של "הנהג שלנו חברמן" על סטאר טרק, אז ברכותיי, אתה פילקר, אבל זה לא עוזר לך למצוא אנשים. אז בוא נדבר על למצוא אנשים. אז יש את הקבוצת פייסבוק. יש רשימת תפוצה שאני יכולה להעביר לכם, אבל אף אחד לא השתמש בה שנים עד כמה שאני זוכר. יש את פאזי פיש, שזה אתר שאני ותמיר הקמנו, שהוא ארכיון עם מילים של פילק שאנחנו ועוד כמה אנשים כתבנו. זה ארכיון מאוד גדול של פילק ישראלי. יש את ארכיון הפילק של סטאר בייס 972.

קרן – אכן.

דןה – ששמוליק לוטטי עשה שם עבודת קודש וקיבץ את כל הדברים שלא היה לי את היכולת להעלות לרשת. אני מנסה לזכור מה עוד יש. והיום פילק הרבה יותר נגיש. כאילו, יש רשימת ספוטיפיי של כל הפילק שנמצא על ספוטיפיי בערך. וזה הרבה מאוד פילק. אפשר להקשיב לדברים יותר ישנים, לדברים יותר חדשים, מה שמשמח אותכם. גם יש המון דברים בבאנדקאמפ. אחת הלהקות החביבות עליי ואחת המופיעות החביבות עליי, קת פייבר ואקוז צ'ילדרן, שזה ההרכב שהיא הייתה בו לפני כמה שנים, יש להם באנדקאמפ. אה, ססספראס.

קרן – ססספראס של עדה פלמר, שהיא, אה, סליחה, דוקטור עדה פלמר, שהיא היסטוריונית, סופרת מדע בדיוני, זוכת קמפבל, פילקרית וקוספליירית, והיא פשוט, כמו שונאן, בן אדם מגניב להפליא.

דןה – אני, קצת יש לי קראש  עליה רק מלהקשיב לקול שלה ולכתיבה שלה. אז כן.

קרן – השירים שלה גורמים לי לבכות. באמת. 

דןה – בצדק. גם כמה מהם תרגמנו, דרך אגב, אני ותמיר. זה אנחנו. Fun fact, השם שלי בתור כותבת פאנפיק נגזר מאחד מהאלבומים שלה בגלל שהקשבתי לו בריפיט מטורף בתקופה שבחרתי את השם הזה. 

קרן – אני רוצה לשאול על משהו שהזכרת מאוד בקטנה ואני אשמח אם קצת תפרט על זה. אמרת שהקהילה התחילה ככתיבה למנגינות אמריקאיות, תרגום של שירים אמריקאיים, והתחיל מן מסע סחף לקראת שימוש במוזיקה ישראלית ובמילים שיותר מחוברות אלינו. וזה מאוד מאוד מזכיר לי את מה שעבר על הקהילה של הכתיבה הישראלית, שהתחלנו מג'ק וג'ים כובשים את החלל ועכשיו אנחנו בירחמיאל ושושנה כובשים את החלל, שזה סוג אחר לגמרי של כתיבה.

דןה – אני בעיקר חושבת על שומרי הערים עכשיו. ועל לב המעגל.

קרן – כן, זה הקצה… זה משהו שקרה ב-15 שנים האחרונות. אני אשמח אם תספר לנו אם זה היה תחושה של כתיבה קהילתית, שזה הכיוון שרוצים לקחת כקהילה, או אינדיבידואלים…

דןה – לא הייתה לי שום כוונה אידיאולוגית, כן, פשוט אני אוהבת את "עומדות רגלנו בשעריך ירושלים". אני אוהבת את המנגינה שלו, את המילים… אפשר לדבר על זה. היה נקודה אחת שניסיתי להרים את מופע שירי הלהקות הצבאיות, שלא היו אי פעם, באיזשהו כנס. כאילו, לקחת שירי להקות צבאיות, לכתוב להן מילים. זה לא קל. זה לא קרה, בגלל שאני התמוטטתי קצת, ולא הייתי במצב להרים דברים. אבל, נכתבו לזה כמה דברים. אלי כתב לזה עוד שיר שאני מאוד אוהבת. (שרה) זהו. אני כל כך אוהבת את זה. הוא כתב את זה בשביל הפרויקט הזה, ואני ביקשתי ספציפית שמישהו יכתוב למנגינה הזאת, וזה כל כך שימח אותי. 

אבל מה שהתחלתי לדבר על הסחף התרבותי. אני התחלתי לעשות את זה כי אני אוהבת את אלתרמן, ואני אוהבת את לאה גולדברג, ואני אוהבת שירי להקות צבאיות, ורציתי להכניס את זה לזה. וכן היה שם אלמנט. אני גם הייתי חלק מהקהילה הכותבת באותה תקופה. כאילו, הסיפור הראשון שפרסמתי ב"אספמיה", אם אני זוכרת נכון, היה סיפור עם מרי וג'ון. כאילו, זה היה השמות של הדמויות. ופרסמתי את זה באיזשהו פורום כתיבה. ניר יניב, אם אני זוכרת נכון, היה כזה, "למה את משתמשת בשמות אמריקאים?" והייתי כזה, "לא יודע… רגיל". ואז עשיתי איזושהי מחשבה באמת. ואחד מההתפתחויות שלי כסופרת הייתה ההבנה שאני רוצה לכתוב על חוויות שלי. אם אני רק ממחזרת חוויות של אנשים אחרים, מה מותר הסופרת מה-AI לצורך העניין? לא יותר מדי. וזאת, דרך אגב, אחת הסיבות שאני כן… יצירה טרנספורמטיבית של חובבים, לדעתי, אם… גם כשאנשים כותבים אותה ב-AI, הוא לא יכול להוסיף חוויות, כי הוא לא יכול לחוות חוויות, ולכן זה משהו שלדעתי חסר בו משהו. אבל כן, רציתי לכתוב על חוויות שלי. רציתי להביא את הייחוד שלי. ומאוד תמכו בי וסייעו בידיי תמיר, ולאורה הדס, ועוד הרבה אנשים טובים, ופשוט ישבנו, והיינו כזה: "כן! זה מתאים למנגינה של אלתרמן. אני הולכת לכתוב שיר סטימפאנקי של אלתרמן למנגינה של…" איך קוראים לשיר הזה? שדרה בגשם… שדרות בגשם. ועשיתי את זה, וזה היה שווה. אז זה כן היה משהו שמשמעותי לי. האמת שעכשיו, כשאני לא גרה בארץ יותר, אני עושה מעבר שהוא כזה… אני מזגזגת. אני מתרגמת שירים ישראליים לאנגלית. את  הפילק פנדרגון, ששרתי חלק ממנו קודם, תרגמתי לאנגלית. אני מנסה לכתוב יותר באנגלית. אני כותבת הרבה פחות טוב באנגלית כשאני כותב פילק, וזו פשוט עובדה מצערת. אבל מצד שני, זה עדיין הדבר שאני באה ממנו, וזה עדיין דבר שאני אוהב, וחשוב לי להכניס את זה, כי זה שלי, וזה אני באיזשהו מקום. אבל כן עודדתי אנשים אחרים לעשות את זה, וכן עודדו אותי לעשות את זה, והיה שם איזה היזון חוזר נחמד כזה.

קרן – עוד דבר שהזכרת, ומיד חלפת על פניו כאילו זה, זה שאתה סופר. עכשיו, אני יודעת שאתה סופר שפרסם במקומות המקובלים, במגזינים המקובלים הקרובים לביתכם, אבל גם פאנפיקים. זה אמנם, אמנם לא שרים פאנפיקים, אבל אני ממש אשמח אם תספר לנו טיפה, טיפה על פאנפיקים ו…

דןה – אוקיי, אז קודם כול, בואו נדבר על מה זה פאנפיק. יש כאילו דיון שלם על מה ההגדרה הנכונה של פאנפיק, וכאילו – האם עלילות "המלך ארתור" הן פאנפיק? הטענה היא שלא. פאנפיק זו יצירה ספרותית שמתבססת על מדיה קיימת, ובאופן ספציפי, ההגדרה של פאנפיק באה אחרי כל הקטע של זכויות יוצרים. אז פאנפיק זה לקחת משהו שהוא לא Public domain ולעשות אתו מה שאתה רוצה, בעיקר להכניס גברים להיריון. טוב, לא בעיקר, אבל זה קורה. 

קרן – (צחוק)

דןה – אני רוצה לספר על איזה Fun fact, האם אני יכולה לספר על זה Fun fact?

קרן – כן. 

דןה – גיליתי שאני א-בינארי כשהייתי בחודש חמישי להיריון שלי, ואנשים ששומעים את זה חוטפים חררה. הם כזה, "אלוהים אדירים! הדיספוריה!" ואני כזה, "לא, קראתי מספיק פאנפיק שהפסקתי לחשוב על היריון כמשהו נשי בנקודה הזאת בזמן".

קרן – אוי, זה נהדר. פאנפיקים כגורם תרפויטי, דרך אגב, זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה. 

דןה – אוי, הפאנפיק שלי סופר תרפויטי. אני כאילו עושה… אני עושה שם השלכות מפה עד להודעה חדשה. כן, אז אני כותב הרבה מאוד פאנפיק. הפאנפיק שאני כותב הוא בעיקר רומנטיקה, בעיקר בין גברים. יש בו הרבה אלמנטים פסיכולוגיים, כי זה משהו שעניין אותי מגיל מאוד צעיר. כאילו, כשאני אומר אלמנטים פסיכולוגיים, אני כזה, "אוקיי, עכשיו הדמות הזאת הוא בן אדם עם ADHD שסובל מ-Burnout ו… אה, צריך לצאת ממנו. אוקיי, בואו נעבוד על זה. זה יהיה כיף".

קרן – אחת ההגדרות הכי יפות לפאנפיק שראיתי אי פעם, אני חושבת שזה קומיקס של שרה אנדרסון, של סופרת שכותבת את הספר שלה, ואז מגיעים המעריצים ואומרים, "היי, יש פה חורים בעלילה", והיא אומרת, "Yes, it has pockets". בכיסים האלה, לשם נכנסים הפאנפיקים.. 

דןה – זה נורא נכון. (צחוק) זה נורא נכון. אני כרגע כותבת בעיקר פאנפיק של Homestuck, שזה וובקומיק מ-2010. אני לא בהכרח ממליצה לאנשים לראות אותו. הוא מולטימדיה. יש בו סרטוני פלאש ומשחקוני פלאש ומוזיקה, והדרך היחידה לראות אותו זה להוריד ארבע ג'יגה של תוכנה עם דפדפן Flash built-in למחשב שלך, ואז לצרוך את זה. זה לטעם של אנשים מאוד ספציפיים. אני מאוד אהבתי אותו, אבל כ…  וזה מיליון וחצי, רק המילים. המילים…יש בו מיליון וחצי מילים, וזה בלי לספור את כל התכנים האחרים. אז כן, אני כרגע כותבת את זה, ואני די משחקת שם בברביות, בינינו. לקחתי שתי דמויות שמצאו חן בעיני, עכשיו תתנשקו. כיף חיים. זה כיף חיים. ואני מכניסה לשם תמות. וכן, זה בעצם על החוסר יכולת שלנו להיתפס באופן אותנטי על ידי החברה ועל זה שאנחנו הופכים לאט לאט למי שמצפים מאיתנו להיות, and then they kiss. כאילו. ואז אחד מהם הופך לחתול, אני לא יודע. 

אני כן רוצה שנייה לחשוב רגע על העובדה שפאנפיקים ופילקים הם שניהם עבודות טרנספורמטיביות. ושדרכים שבהן אני הכי אוהבת להתעסק עם המדיות שאני אוהבת. כאילו, הנרי ג'נקינס אם אני זוכרת נכון דיבר על פאנדום כמדיה אוצרת, ואז יש לך את האנשים שכאילו אוספים דברים, אוספים מרצ'נדייז, אוספים ציטוטים ועובדות, ויש את האנשים שיוצרים דברים. וחשוב לי לציין שאף אחד מהם לא יותר טוב מהשני. זה שניהם, חלק מהותי של הפאנדום והן מכילים אחד את השני בעצם. זה בשיתוף פעולה, אני חבה את חיי לאנשים שכותבים וויקפידיות שבהם הם מסבירים מי אמר למי ובאיזה הקשר. וגם פאנפיק, היא תרבות של השתתפות. הרעיון הוא לא כאילו, "עכשיו אני על הבמה וכולם יסתכלו עליי". הרעיון הוא, כל אחד יכול לעשות את זה, כולם אמורים ליהנות מזה. ואז יש לך אנשים שבאים לפאנפיק וכותבים "למה זה לא מתעדכן?" כאילו שאני לא עושה את זה בעשר בלילה, אחרי שהילד שלי הלך לישון. כאילו רבאק, ובחינם, בלי לקבל על זה כסף. זה, עושים את זה באהבה או לא עושים בכלל. זו דעתי האישית.

אהוד – דןה, הייתי שמח אם תוכלי לספר לנו קצת על החוויות שלך מ… פילקים בחו"ל, פילקיות בחו"ל.

דןה – בשמחה ובששון. הפעם הראשונה שהייתי בפילקיה  בחו"ל הייתי אורחת כבוד. זה היה  OVFF, שזה "אוהיו ואלי פילק פסטיבל", שזה כנס שנתי באוהיו, שבו מכריזים על הזוכים בפרס פגסוס, כאשר פרס פגסוס הוא, הוא הפרס של הפילקרים. בדרך כלל יש כמה קטגוריות שנשארות אותו דבר משנה לשנה. יש כמה קטגוריות שמשתנות. אחת מהתוכניות שיש ל-OVFF, יותר נכון אחת מהתוכניות שיש לקהילת הפילקים הבינלאומית, שהיא בעיקר האמריקאית, let's face it, זה מה שנקרא אינטרפילק. אינטרפילק זה קרן שהמטרה שלה זה להביא פילקרים מכל מיני מקומות אחרים, שהם לא צפון אמריקה, להשתתף בכנסים. אז המליצו עליי בתור אורחת כבוד. זה היה באמת, זה  היה יהודה פורת  ומירב הופמן,  זו אשמתם. ואמרו לי: "אוקיי, דנה, תכיני קונצרט  עם חומרים מקוריים, מקומיים. תביאי משהו למכירה הפומבית, שאפשר למכור. הבאתי CD של אלי.  ו… לא יודע, והשתתפתי גם בפאנל על איך נראות פילקיות בארצות שונות, ושם בעיקר חפרתי על מה שחפרתי עליו כל הפרק. אז… זה מדהים להגיע לכנס בארצות הברית, כי אנשים מוכשרים, אלוהים יעזור לי. כאילו, יש לך שם אנשים עם כאילו, תארים במוזיקה, ואנשים שעושים דברים מופלאים עם סאונד. הקליטו אותי שם, וזו הייתה ההקלטה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי, בחיי. כאילו, לא כי אני שרתי יפה, ההקלטה הכי יפה… הם הוציאו את הקול שלי הכי יפה ששמעתי אותו בחיים שלי. והייתי בקונצרט של זוכי פגסוס. זאת אומרת את השירים שהיו הפיינליסטים לפרס, ביצעו בלייב, ואז אנשים הצביעו עליהם. וביצעו שם את "Somebody will" וזה היה יפהפה. ואני רוצה להעלות גם שיר בשם "IMI", שבכלל לא שמעו אותו בפילקיות הישראליות, עד כמה שאני יודעת, אהה, שזה של כותבת גרמנייה דווקא, וזה שיר בכלל על להיות קווירי, וזה שיר יפהפה. זה שיר מדהים. ואני אמצא לכם לינק אחר כך. אבל כן, זו הייתה חוויה מדהימה. 

החוויה השנייה שלי בתור פילקרית בחו"ל, מה שנקרא, הייתה הפילקיות בגרמניה. ב-OVFF ב-2019, כשהייתי אורחת הכבוד, לא אורחת כבוד, אורחת אינטרפילק, פגשתי כמה אנשים נורא חמודים, ביניהם כמה אנשים מגרמניה. ואת האנשים האלה, כשעברתי לגרמניה, אמרתי להם: "היי, אני פה. מה עושים עכשיו?" והם כזה: "כן! בואי לאינטרמצו! יהיה כיף באינטרמצו!" אינטרמצו זה כנס פילק גרמני בעיירה בשם ורניגרודה. אם אתם לא יודעים איפה זה, ברכותיי, אתם לא לבד. יש בה הוסטל צעירים עם סטודיו הקלטה ואולמות קונצרטים, שזה מה שמיוחד בה. אז היינו שם וזה היה מדהים, ופגשנו אנשים, ואיזה חצי מהשירים היו בגרמנית ולא הבנתי מה הם אומרים, אבל הם עדיין היו מהממים. ואחרי… ופגשתי שם אנשים, מותק של אנשים. כאילו, הם היו כל כך מכניסי אורחים וכל כך שמחים לקבל אנשים חדשים. זה פשוט היה תענוג. וקצת אחרי זה, אה, היה פילקייה פרנקונית, שזה כאילו, באזור שלא רחוק ממינכן. ארגנו פילקיית בית והזמינו אותי ואמרו לי: "טוב, אם מישהו צריך טרמפ מהרכבת או מישהו צריך איפשהו לישון, זה לא בעיה, רק תבקשו". ואני הגעתי לשם וקלטתי שכל שאר מי ששם גר באזור, אז הם  פשוט הזמינו אותי ולא רצו שאני ארגיש מוזר והם אירחו אותי והם מותק של אנשים. אספו אותי מהתחנת רכבת, הכול. וזה פשוט היה כיף. שמעתי קצת פילקים בגרמנית, שמעתי קצת פילקים באנגלית, ואנשים נהדרים. זה היה נורא נחמד. אבל אני מתגעגעת לפילקיה הישראלית. אני אוהבת אתכם. 

אהוד – זה נראה לי משפט נהדר לחתום בו. 

דןה – אחלה.

אהוד- אה, ואני אגיד המון המון המון תודה לדנה, ותודה לקרן.

דןה – המון תודה שאירחתם אותי.

אהוד – בשמחה. ותודה לקרן, ותודה לכל המאזינות והמאזינים, ונשתמע בפעם הבאה.