סיפור מועמד לפרס גפן שהתפרסם בפרויקט כתיבת הקיץ של קבוצת "ספרים?" בפייסבוק.
הסיפור נערך על ידי מעין רוגל
שימו לב – ברקע הסיפור יש התייחסות למלחמת ה-7.10 והתייחסות לא מפורטת לבריונות בבתי ספר.
הקלטה של הסיפור בהקראת נבט טחנאי.
"אני פשוט לא מאמינה שנתתי לך לגרור אותי לזה," התלוננתי כשקמנו להידחף במעבר בין שתי שורות המושבים של הרכבת. בקושי הצלחתי לשמוע את עצמי מבעד להמולה שיצרו שני ילדים קטנים, שהתרוצצו ברחבי הקרון ורבו בצעקות רמות – אמם העייפה ויתרה על הניסיון לרסן את ההתפרעות שלהם כבר באזור קריית גת.
"אני מוכנה להתערב איתך שעד סוף היום את תנשקי לי את הרגליים ותשלחי לי חמישה זרי פרחים בגלל שגררתי אותך," הדר אמרה, בלי להתרגש.
קיטרתי לה כל הדרך פחות או יותר – כלומר, מרגע שמנת הקפה הראשונה מהתרמוס שהבאתי מהבית החלה לפעול את פעולתה. היא כבר רגילה שאני מתלוננת לה על הכול, כי אנחנו תמיד ככה. היא האנרגטית שקובעת לנו תוכניות ומביאה אנשים לבלות איתנו, ואני המתלוננת שעושה מה שהיא רוצה בעל כורחי ולבסוף נאלצת להודות שדווקא היה די כיף. אבל בזמן האחרון לא היה לי כל כך כיף, אני חייבת להודות. ברור שחלק גדול קשור למצב שלי ולכל מה שקורה במדינה מאז אוקטובר, אבל זה בעצם התחיל הרבה לפני. מאז שהשתחררנו מהצבא לפני ארבע או חמש שנים, הדר נכנסה עמוק יותר ויותר לתוך העולמות האלה שלה – כמו מדרון חלקלק שבו מתגלגלים חבורה של ווירדוז.
לא רק שהזמן שלי עם הדר הצטמצם מאוד, במשך רוב הבילוי נאלצתי לחלוק אותה עם החברים שלה, שהלכו ונהיו יותר מוזרים. בזמן שאני קרעתי את התחת, היא בחרה להירשם לתואר באומנות באוניברסיטת תל אביב ולחלוק את זמנה עם אנשים שצובעים את השיער, מדברים בקול חזק במיוחד ומטפחים אוסף מרשים של כינויי גוף שכבר מזמן הפסקתי לעקוב אחריהם – אני פשוט פונה אליהם איך שאומרים לי וזהו.
חלק מהחברות החדשות של הדר צווחניות ממש, יש להן תחביבים הזויים, הן אוהבות את כל הסדרות שאני שונאת, מדברות על מלא ספרים שאני לא מכירה ולא מתכוונת לקרוא, והן לא יכולות לסתום את הפה לגבי הבעיות הבריאותיות והנפשיות שלהן – גם דברים שעדיף היה לשמור לעצמן. אמרתי את זה להדר לעיתים קרובות, גם בנסיעה לכאן. נזכרתי בבחורה ההיא עם הפס הסגול בשיער (ענבל, קראו לה?) ובפעם שהיא תיארה לנו את ממצאי כל האבחונים המקוונים שלה, כאילו היא מציגה בפנינו אוסף של מדליות. הדר רק משכה בכתפיה במבוכה ואמרה ש"אין בנאדם שלא צריך מקום להתבטא בו בחופשיות".
הייתי רוצה שהיא תודה לפחות באחת התכונות הבלתי נסבלות של החברים החדשים שלה, אבל אף פעם לא הצלחתי להביא אותה לזה. היא נאמנה מדי, לעזאזל איתה. בגלל זה אני נשארת איתה. בגלל זה היא נשארת איתי, מנסה להיות הגשר ביני לבין החברות החדשות שלה ולא מבינה שזה פשוט לא יקרה בגלל כל כך הרבה סיבות.
דלתות הרכבת נפתחו וזכיתי לקבלת פנים ממשב הרוח החם והלח של העיר השנואה עליי ביותר בעולם.
תל אביב תמיד הייתה בשבילי סיוט חונק של בטון ומתכת, רעש ועשן. נכון, אפשר לומר זאת על כל רחוב סואן בעיר גדולה, אבל בערים אחרות אני לא מרגישה חנוקה כל כך, כאילו כל מהותה של העיר מתקוממת נגדי. תוסיפו חום ולחות לעסקה המפוקפקת, וכל ביקור בעיר גורם לי להישבע שזהו, זו הפעם האחרונה שלי כאן – עד הפעם הבאה שבה מישהי גוררת אותי לבילוי עירוני.
בלונדון מעולם לא הרגשתי ככה; הצפיפות שם לא מפריעה לי, וגם לא האוויר, למרות שהוא מזוהם בהרבה משל תל אביב. אולי זה בגלל הקרירות של לונדון, או בגלל שהעיר פשוט ספוגה בקסם – קסם הרבה יותר עתיק וחזק משלנו, שונה לגמרי, יציב ומסודר יותר. המוזיאונים והבניינים העתיקים שימרו שם את הקסם כמו יתדות של אוהל.
"ניצן!" הדר קראה אליי ביציאה מהתחנה, מושכת אותי בחזרה אליה רגע לפני שהתחלתי לצעוד בכיוון הלא נכון. "אני מכירה קיצור דרך."
הדר היא מאלה שנולדו להנהיג – יש לה נוכחות, ולא רק בגובה וברוחב. מאז שהיינו קטנות המורות דיברו עם כל קבוצת הילדים דרכה, פנו אליה כאילו היא שגרירה שמייצגת את כולנו, וכולם פשוט קיבלו את זה כמצב הטבעי. אף אחד לא ערער על סמכותה. לא פעם אני תוהה איזה נס גורם לה לחבב אותי מספיק כדי לשאת את חוסר ההחלטיות שלי.
יש בה רגעי חסד קטנים, בתל אביב, והדר מובילה אותנו דרכם אל היעד שלנו: סמטאות קטנות עם תנועה דלילה בהרבה מברחוב הראשי, מתקני שעשועים לילדים, בית קפה קטנטן, חדרי בריחה וחדר כושר שפרסם את עצמו בעזרת פוסטר של גבר שרירי מרים משקולות בגודל של שולחן אוכל – בסך הכול ריאליסטי ולא מוגזם בכלל.
כבר התחלתי להרגיש במלוא העוצמה איך המקום פועל עליי כמו משאבת-קסם וגוזל ממני את מעט הכוח שעוד נותר לי. הרגשתי שוב ביתר שאת את התחושה שניסיתי להדחיק היום בשביל הדר; הירכיים שלי החלו לכאוב, כאילו הבסיס שאני עומדת עליו התערער לפתע ועמדתי לאבד שיווי משקל. המועקה החלה משתרגת בתחתית הבטן שלי, כבדה כמו עופרת, מתחילה לשלוח קנוקנות ללפות את עצם החזה ואת קנה הנשימה שלי. כאילו משהו בתוכי נפער וצמח בבת אחת, חלל של אי ודאות ששאב לתוכו את כל הרגשות והמחשבות והתחושות שלי, כמו היעדר שפועם בין הצלעות.
לא פעם בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מקופלת לשניים על הספה בניסיון חסר סיכוי להשתיק את תחושת המתח הכבדה שרבצה לי בבטן כמו משקולת. כמה פעמים אימא הציעה לי לקחת קל-בטן בחודשים האחרונים שבהם שרצתי בבית שלה – בת עשרים ומשהו שחזרה בבת אחת להיות טינאייג'רית בחופש גדול שלא נגמר.
הייתי בבית כי סגרו את עין דור (שנמצאת בכלל במרכז) אחרי השבעה באוקטובר. אף אחת מאיתנו לא חזרה ללימודים והמבנה עמד סגור ומיותם, ללא קסם וללא מכשפות.
זה לא קרה רק לנו, כמובן; הרבה סטודנטים מצאו את עצמם במצב דומה, בעיצומה של חופשת הסמסטר הארוכה והעגומה ביותר אי פעם. אבל בניגוד לסטודנטים אחרים, אנחנו איבדנו גם את חומר הלימוד שלנו, פשוטו כמשמעו. או לפחות את היכולת לראות אותו.
כשאנחנו עוצמות את העיניים הפיזיות שלנו, כל אחת רואה את הקסם בצורה קצת אחרת – נדיר ששתי מכשפות יראו את אותה אנרגיה. יש הבדלים רבים בגודל, בצבע, בצורה, בתדירות. יש מכשפות שרואות את הקסם כזהרורים, למשל, או כמו סופות אבק קטנות – ככה אנחנו מחלקות את עצמנו לאסכולות. זו לא שיטה מושלמת, אבל היא הכי טובה שמצאנו עד כה.
ועכשיו נראה שבבת אחת איבדנו את היכולת לראות את הקסם. הקשרים העדינים אבדו לנו, נעלמו מעינינו כמו התפוגגו בעשן של שדה הקרב.
איך אפשר לחזור ללמוד כשאנחנו לא רואות?
חלק גדול משיעורי ההיסטוריה של הקסם עסקו במלחמות ישראל ובהשפעה שלהן עלינו ועל האומנות שלנו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ההשפעה ממש קרתה לנו. קיבלנו את כל המידע על תופעות הלוואי של טשטוש הראייה המאגית במייל שנשלח מהפקולטה כבר באמצע אוקטובר, אז ידענו שזה קרה בעבר וידענו שמה שאנחנו חוות זה נורמלי, שהלימודים יתחדשו בהקדם האפשרי ושנקבל הודעה מסודרת. ובכל זאת, זה הרגיש לי כמו ההתחלה של סוף העולם.
כאן בישראל הקסם שייך למקום עצמו, לאדמה. הוא חזק אבל כאוטי, בלתי צפוי ורעוע. בנוי כמו שמיכת טלאים יותר מאשר כמו קתדרלה מפוארת. האדמה הזו והקסם שבה לא שייכים לאף אחד מאיתנו – אנחנו שייכים להם, לא להפך. האדמה כאן חשדנית, קשה, תובענית. עברו עליה יותר מדי קרבות ופחות מדי זמן החלמה. היא צברה הרבה טינה כלפינו בני האדם, ולפעמים צריך לפייס אותה כמו שמפייסים אלה תובענית.
וכרגע האדמה הזו תבעה מאיתנו יותר מדי אנרגיה בניסיון לתקן את עצמה.
כולנו התחלנו לראות מטושטש. חלקנו מרגישות מבולבלות, בלי כושר התמצאות בזמן ובמרחב. חלקנו סובלות מכאבי ראש חזקים מאוד, כמוני למשל – חיסלתי לאימא חבילות אדוויל בכמויות. כולנו מטושטשות, עייפות, חשות מועקה וכבדות, רצון תמידי לשכב כאילו האדמה רוצה שנתקרב אליה עוד ועוד, לקחת כל מה שיש לנו, בגוף ובנפש, להיטען בכל האנרגיה שמניעה אותנו, הופכת אותנו למי שאנחנו ומאפשרת לנו לנוע בעולם.
קשרי הקסם שאנחנו רואות מנחים חלק מאיתנו – כמו צליל, חברה שלי מהלימודים, ששלחה כבר כמה וכמה לילות הודעות קוליות עם בקושי שתי מילים שמתחברות יחד למסר קוהרנטי בקבוצת הווטסאפ של המחזור. נראה שהיא ספגה את זה הכי קשה מכולנו.
אבל לא הייתי עם צליל עכשיו. הייתי עם הדר בתל אביב, הזכרתי לעצמי. הייתי פה בשבילה. ולכן עשיתי מאמץ להרים את עצמי, למצוא מקור אנרגיה פנימי, לזקוף את גבי ולצעוד לצידה בנחישות.
ראיתי אנשים חולפים על פנינו ונועצים בנו מבטים, וקלטתי פתאום כמה הדר בולטת בשטח, לבושה שמלה בהדפס של קורי עכביש, שיערה החום-בהיר מקושט בקשת לבנה אימתנית. בינינו? היא תמשוך מבטים גם אם תלבש שק תפוחי אדמה. אבל בכל זאת הוצאתי את הטלפון שלי והעמדתי פנים שאני שקועה בו בעניין, מקווה שלא יקשרו בינינו.
הדר צודדה אליי מבט קודר מעט, חסר סבלנות.
"זו תל אביב, ניצן. לאף אחד לא אכפת, כולם פה רגילים לאופנה אלטרנטיבית." וכמו כדי להקליל את האווירה, מייד הוסיפה: "ואני עדיין מבואסת עלייך שלא באת בקוספליי של ארטמיס, שתדעי לך."
התחלתי לתהות אם אהיה היחידה בכנס שלבושה כמו בנאדם נורמלי, בג'ינס כחול וטי שירט סגולה חיוורת וחסרת ייחוד. היה לי רק פריט לא שגרתי יחיד, התליון של ארטמיס, ירח כסוף שאבן חן אדומה מעטרת אותו. וגם זה רק כי הדר ממש התעקשה שאענוד אותו לפני שיצאנו מהבית.
"אני לא מעריצה של 'אלות ושותפות' כבר שנים," אמרתי להדר, והדגשתי את המילה "שנים" כדי להמחיש לה כמה זמן באמת עבר. ולא באמת רציתי שהחברות המוזרות שלה יתחילו לשאול אותי שאלות על הסדרה, לבחון אותי על פרטי טריוויה שאני לא זוכרת ולהתעמק בעלילות משנה שגם בשנים הכי נלהבות לא היה לי כוח אליהן.
"כן, בסדר, מה שתגידי," אמרה הדר. "אימא שלך אמרה שאת צופה בזה בלופים."
עכשיו היה תורי לעצור באמצע הרחוב.
"מה?"
"מה?" אמרה הדר, והציצה בשעונה בקוצר רוח.
"את מדברת עליי עם אימא שלי?!" שאלתי, וכבר הרצתי בראש את שיחת הטלפון הזו שבה אימא שלי מתקשרת להדר ומתחננת בפניה שתוציא קצת את הבת שלה מהבית לשאוף אוויר, להפיג את בדידותה.
הרגשתי שיש בי מספיק זעם כדי ליצור ברק, גם אם לא מספיק קסם. שיעור יצירת הברקים היה השיעור שבו הבנתי כמה קסם דומה למשחק על במה, במובן של לתעל אנרגיה שכבר קיימת בעולם וליצור איתה משהו חדש. כמה מאיתנו התחילו לקרוא לברקים שלהן בשמות של כוכבים הוליוודיים – זה היה אחד השיעורים המוצלחים.
"אהה, לא," אמרה הדר, בהרמת גבה. "אימא שלי פגשה את אימא שלך בסופר ואמרה שאת צופה שוב בסדרה הנוסטלגית שלך. מה הבעיה עם זה?"
"אין בעיה," אמרתי והמשכתי ללכת בנוקשות מה, מתכננת בדיוק מה להגיד לאימא כשאחזור הביתה, אם היא בכלל עוד תהיה ערה.
אני לא אוהבת פנטזיה. "אלות ושותפות" היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. זו סדרת טלוויזיה משנות התשעים על ארבע האלות המיתולוגיות ארטמיס, פרייה, תאורת וקאלי שאיכשהו התגלגלו לגור יחד בדירת שותפות בניו יורק ומנסות להסתדר בעיר הגדולה, שבה הקסם לא תמיד זמין – ואם כן, אז לא בצורה שבה מצפים שהוא יהיה.
זו כאילו סדרת פנטזיה, אבל לא בדיוק.
המפגש בין האלות לבין התרבות המודרנית קורע מצחוק לעתים קרובות ונוגע ללב לפעמים. צוות הכותבים עשה עבודה ממש טובה, ואני די בטוחה שיש ביניהם אחת משלנו. מכשפה, כלומר. וגם יהודייה, כמו חצי מהכותבים בהוליווד. הם באמת הפיקו פעם ספיישל חנוכה מוצלח על סלבריטאים שלומדים קבלה.
זו סדרה ישנה יחסית ולא מוכרת להרבה אנשים. חוץ ממנה אני לא אוהבת פנטזיה. וגם היא לא באמת נחשבת.
תנו לי את הרגיל, השגרתי והנורמלי. משבר גיל העמידה? משפחה נורמטיבית שאסון מטלטל את חייה? סוד אפל בקיבוץ? כן, כן וכן. זה מה שאני אוהבת לקרוא, ואם הדר מגלגלת עליי עיניים וחושבת שאני משעממת – בעיה שלה.
החברות שלי מהלימודים, לעומת זאת, לא יכולות להפסיק לקרוא על קסם. נראה שאיכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי מוקפת בחובבות פנטזיה, למרות שמעולם לא נמשכתי לזה בעצמי.
"אנחנו ליטרלי לומדות את זה ברגעים אלה ממש!" הזכרתי להן מדי פעם. "למה אתן צריכות לקרוא על עוד בית ספר לקסם?!" אבל הן המשיכו בשלהן, להתווכח על צבעים של דרקונים ולנחש מה המורים היו עושים אם בטעות היינו מזמנות מהמעמקים את הצל של עצמנו.
אני לא מבינה אותן.
"או מיי גאד, את מהממת!" בחורה עטופה בשמלת עלים עם פאה ירוקה התנפלה על הדר בצווחות כשיצאנו מסבך הרחובות הקטנים אל הרחוב הראשי ונעמדנו במעבר החצייה. "מאיפה השמלה?!"
"אני תפרתי," אמרה הדר, מסחררת את החצאית, וצללה להסברים שביקשו ממנה הבחורה עטופת העלים והבחור שעמד לידה, שלבש חולצה ענקית עם קובייה ענקית שצוירה עליה.
"מגניב ממש," אמרה הבחורה, ואז בחנה אותי מכף רגל עד ראש, אולי מנסה למצוא על מה להחמיא. היא לא מצאה כלום כי כמובן לא הייתי בקוספליי, והתליון של ארטמיס מ"אלות ושותפות" היה מוחבא ברובו מתחת לחולצה. אולי היא בכלל ניסתה להבין אם אני שייכת לכאן, אם הדר ואני הולכות יחד או שזה סתם נראה ככה בגלל שעמדתי קרוב מדי אליה ובעצם סתם נקלעתי לשיחה שלהן בטעות, עוד עוברת אורח ברמזור. זה הרגיז אותי, כאילו היא עוד אחת מהבנות החדשות והמוזרות האלה שמתקבצות סביב הדר ולא משאירות לי מקום.
"אני פחות בקטע של קוספליי," שמעתי את עצמי אומרת לפני שהספקתי לעצור את עצמי. "נראה לי הכי מוזר ללבוש שמלת עלים בסתם יום רגיל. כאילו, מילא להתלבש ככה לכנס, אבל בחיים, בחיים, בחיים לא הייתי הולכת ככה ברחוב."
האווירה קפאה סביבנו וגם החיוך של הבחורה עם העלים. לא הייתי צריכה לראות את הקסם מרטט בינינו כדי לחוש בזה. הפנים של החבר שלה לבשו את צבע קוביית ה-DND שנמתחה על הכרס שלו והוא הסתכל לכיוון מתחם הכנס כאילו יצליח למלט אותו ואת חברתו לשם בכוח המחשבה.
"כן, טוב," היא אמרה, נשכה את שפתיה ונראתה כמי שאינה בטוחה איך להגיב. היא בטח רצתה להעיף בי מבט מתריס, אבל ראיתי איך המילים שלי מתנחלות בה, סודקות מעט את הביטחון העצמי שלה.
זו הבעיה עם חברות ותיקות – אני כל כך רגילה להגיד להדר כל מה שאני חושבת בלי פילטרים, עד שלפעמים אני אומרת לה מול כולם דברים ששמורים לשיחות הפרטיות שלנו.
השמש כבר הייתה יותר מדי בשבילי בשלב הזה, ורק רציתי להגיע לצל ולנוח קצת.
הרגשתי חנוקה בתוך הקשרים שפעם יכולתי לראות בין הלחות, קרני האור החורכות והבטון שסוגר עלינו וכולא את כל החום והעשן מהמכוניות. לא ראיתי אותם, אבל עדיין הרגשתי הד קלוש של הנוכחות שלהם, ואת תחושת הצניחה בתחתית הבטן, כאילו משהו נורא עומד לקרות, הולכת ומתעצמת. הידיים שלי הפכו חלקלקות, והרגשתי את הרגליים שלי נעשות חלשות ואת הברכיים רועדות. הנשימה שלי התקצרה והלב שלי האיץ את פעימותיו. התקף החרדה עוד לא הסתער עליי בציפורניים שלופות, אבל המתין ממש מעבר לפינה, בדרך לזנק.
"טוב," הדר כנראה קלטה אותי, או שאולי רצתה פשוט להרחיק אותי מהצמד הזה לפני שאגיד מה אני חושבת על עוד נושאים קרובים לליבה. "אנחנו ננסה להספיק את ארומה לפני ההרצאה הראשונה. נתראה בכנס?"
"נתראה!" אמרה דמות העלים, וחיוכה הפשיר שוב כלפי הדר, כאילו כדי להבהיר לה שזו לא אשמתה שאני כזאת. וזו באמת לא אשמתה. אבל גם לא הצלחתי להביא את עצמי להיות אחרת. לא כך. לא בלי הקסם שלי. לא בלי עצמי. אני טובה בקשרים, באמת. בדרך כלל ראיתי קשרים בין בני אדם, ואני יודעת לפעול על פיהם. אבל עכשיו, בלי הראייה שלי ובלי האנרגיה שלי, הרגשתי כאילו אני מגששת בחשכה, נתקלת בקירות לבד כשכל שאר האנשים סביבי מצוידים באמצעים לראיית לילה.
"פאקינג תל אביב," סיננתי להדר כשיכולת הדיבור שבה אליי עם הנשימה הראשונה של אוויר ממוזג, אחרי שנכנסנו ל"ארומה" ונעמדנו בתור.
"כן, הא?" אמרה הדר בקלילות מעושה.
שקרים לא התאימו לה. הקול שלה לא היה מספיק טוב בשביל זה, שטוח מדי. אני בדיוק ההיפך ממנה – קסמי שכנוע היו בין הקסמים החביבים עליי. שימוש בקול שלי כדי לתמרן קלות את מצב הרוח של השומעים היה המומחיות שלי בעבר.
התור שלנו להזמין הגיע וחסך לנו את הצורך להגיד זו לזו משהו שישבור את קיר המבוכה השתקנית שצמחה בינינו.
"מה בשבילכן?" שאל המוכר, בוחן את השמלה של הדר ואת תליון הירח שלי.
"אייס קפה, גדול," אמרתי, ואז ריח של מאפים טריים הכה באפי בבת אחת – רוגעלך חמים הרגע יצאו מהתנור, ואחת העובדות סידרה אותם על עגלה. אני אישית לא בקטע שלהם כל כך, תנו לי שבלולי קינמון בכל רגע ובכל שעה.
הדר, לעומת זאת…
ברגע שהבנתי מה קרה, הרגשתי את הצריבה מייד. לכל הרוחות והשדים. כשיכולתי לראות את הקסם, רסיסי הרצונות והתחושות של הקרובים אליי ביותר עברו לידי וסביבי, ויכולתי לתפוס אותם או לחמוק מהם כרצוני. עכשיו, כשדידיתי בחשכה, שברי המחשבות שהצליחו להגיע אליי היו צורבים ופתאומיים כמו זרועות של מדוזה מתחת לפני המים.
"זה היה ממש מביך." המחשבה הכועסת של הדר דקרה אותי תחת החשק שלה למאפים, כמו חרב סייף דקיקה בסרטים תקופתיים, כמו ב"שלושת המוסקטרים" שבו נהגנו לצפות יחד שוב ושוב בלילות האינסופיים של החופש הגדול.
אני לא קוראת מחשבות. באמת! לא בכוונה, בכל אופן. ולא כל הזמן. אבל כשאת קרובה למישהי מגיל שלוש כמו הדר וכמוני, היא לפעמים מדברת אלייך בדרכים שמעבר לגלי הקול או שפת הגוף. ככלל קריאת מחשבות אמיתית זו הפרה נוראית של זכויות אדם ומעטות מאיתנו יכולות להתמקצע בזה בלי לאבד את השפיות בדרך.
היא ממש רצתה להגיד לי את זה. לרגע יכולתי להישבע שאני רואה את המילים נוצרות בבית החזה שלה, מטפסות לגרון שלה, כמעט מקבלות צורה בפה שלה ונשפכות החוצה. אבל כמו שקורה לה לא פעם, היא התאפקה וקיפלה אותן בחזרה לתוכה ברגע האחרון.
לפעמים, כשאימא שלי הייתה במצב רוח רע, היא נהנתה ללכלך על אימא של הדר ולטעון שבבית שלהם אוכלים את הרגשות במקום לדבר עליהם. לפי מה שראיתי כשהייתי בבית של הדר, זה היה נכון. הדר נעה על שני קצות המטוטלת של להשלים עם זה ולהתנתק מזה, כך שמדי פעם היא עלתה על הרכבת של איזו דיאטה טרנדית – רק כדי לרדת ממנה עד שתגיע רכבת הדיאטה הטרנדית הבאה.
ידעתי שכרגע היא לא על שום רכבת, ולמרות שזה הפריע לה בגלל מיתוס היופי וכל זה – לדעתי לא באמת היה לה מושג כמה זה הולם אותה. לכן גם הרגשתי שזה בסדר לפעול על פי בדל המחשבה הצורבת הזו, שהצלחתי לקרוא בקושי מבעד לערפל.
כן, זה עשה לי כאב ראש. וכנראה עמדנו להתעכב שם עוד קצת, ולשבת במזגן עד שאתאושש, עד שהחולשה המרוקנת הזו תרפה את אחיזתה בשרירי הרגליים שלי. אבל אולי אם אושיט לה ענף זית מכוסה שוקולד שהרגע יצא מהתנור, הדר תמחל לי על הטאקט שלא הפגנתי כלפי הבחורה בעלים וחברה עם הקובייה העצומה.
"אני אקח גם שני רוגעלך."
המוכר הנהן, הקליד את ההזמנה שלנו ותר בעיניו אחר הלקוח הבא, רומז לנו ללא עדינות יתרה להתקדם לחלק של הדלפק שבו תסופק ההזמנה שלנו.
"אני שונאת שאת עושה את זה," מלמלה הדר לעברי כשנדדנו יחד לצד של הדלפק שבו חיכו כבר ארבעה אנשים להזמנה שלהם. לפחות שניים מהם היו בבירור בדרכם לכנס.
"לא את לא," אמרתי, בלי להסתכל עליה. לא תמיד בכל אופן, הוספתי, אבל בלב.
אבל אולי, אחרי כל השנים שבהן היינו קרובות כל כך, גם היא ידעה לקלוט חלק מהמחשבות שלי גם אם לא הייתה לי די אנרגיה לשדר לה אותן כמו שצריך, כמו שיכולתי לעשות לפני אוקטובר. אולי היא הרגישה את מה שניסיתי להגיד לה בשפה שלה, בלי מילים. היא הנידה בראשה, הידקה את השפתיים וצל ממש קטן של חיוך התחיל להסתמן על השפתיים שלה.
"איך את תמיד יודעת?" אמרה, ונגסה במאפה החמים ברגע שהגיע אלינו, מתעלמת מהאפשרות להיכוות.
"אחרי כל כך הרבה שנים יחד אני יודעת ליישב את ההדרים," התבדחתי, ונראה שהיא התרצתה.
"בואי," היא אמרה כשעובדת ארומה עייפה ומשועממת הניחה גם את האייס קפה שלי על הדלפק, "נשב פה קצת ואז נלך ליהנות מהכנס."
ייתכן שאלמלא היו משחדים אותי באייס קפה הייתי מתייאשת ועוזבת למראה התור בכניסה לאוהל הכרטיסים. לגמתי אותו כמו תרופה, כמהה להשפעת הקפאין, אבל בתוכי ידעתי שגם אם המשקה יסלק את העייפות שעל פני השטח ויעשה אותי קוהרנטית מספיק בשביל לנהל שיחה, לא היה בכוחם של הקרירות או של הקפה לסלק את העייפות התהומית ששאבה אותי מבפנים.
"בואי נלך להסתובב כל עוד לא גיהינום בחוץ," אמרה הדר, והפנתה את גבה בנחישות לתור שהלך והצטבר באוהל הכרטיסים. לא היה נעים בחוץ, אפילו לא קצת. כבר עכשיו היה מזג האוויר דחוס וחונק. זה היה יום מהביל ואפרורי בעת ובעונה אחת, כאילו לעג לבאי הכנס ולתלבושות הכבדות והחמות שלהם. למרות החום, לא מעט מבאי הכנס הסתובבו בתחפושות… סליחה, קוספליי, שהתאים לארצות קרירות בהרבה משלנו.
"זו הבעיה עם ייבוא תרבותי," אמרתי להדר כשנערה צעירה במדים מלאים של קצין בריטי מהמאה התשע עשרה חלפה על פנינו.
"ייבוא תרבותי?" הדר הביטה בי, גבתה מורמת כמו סימן שאלה.
"נו, כשמתחפשים לדמויות שנוצרו באקלים הרבה יותר קר משלנו. כל הדמויות האלה נכתבו וצוירו באקלים שבו הגיוני ללבוש דברים כאלה."
"את בטוחה?" שאלה אותי הדר, מחווה בראשה לעבר בחור במכנסיים כחולים קצרים, וסט אדום פתוח וכובע קש. הוא חלף מולנו בריצה והסתער על קבוצת החברים שלו, שהחלו להתחבק בקריאות שמחה פראיות.
הדר גיחכה, ואני גלגלתי עיניים. למרות שלקחתי אופטלגין התחלתי להרגיש את כאב הראש מזדחל אל רקותיי; הוא לא התחיל עדיין, רק התמקם לו בנוחות באזור המצח, פרש את כלי העבודה והתיישב לחכות להוראות מהממונים עליו.
הדר הבחינה במישהי מאחורי אחד הדוכנים ונופפה לה בשמחה. היא נראתה בת גילנו או אולי קצת פחות, בהירה ומנומשת באופן שהדגיש עד כמה צבע שיערה השחור העמוק, כמעט כחול, לא היה טבעי. הן דיברו בהתחלה על מה קורה, ומה נשמע, איך היא מסתדרת עם החום ואיך היה לה עם הדוכן באירוע הקודם שהשתתפה בו.
שיחתן הערה הלכה וחמקה ממני עד שהפסקתי לגמרי להקשיב. במקום זה התחלתי להתבונן בספרים, שכולם הציגו את אותה תמונה על הכריכה – נערה עם שיער שחור, שמלה כחולה וכנפי שפירית ענקיות על גבה הליטה את פניה בידיה בתפילה, בבושה או בבכי. נשפתי בחוסר סבלנות, אבל בכל זאת הרמתי את הספר שהמוכרת שוחחה עליו עם הדר בנפנופי ידיים, מחייכת חיוך ענקי ועיניה מאירות, מלאות תקווה.
הכריכה אמרה שזה הסיפור של ג'וי בת השש עשרה, רקדנית צעירה ומבטיחה, שמאוהבת בליאל, החתיך של השכבה, ומסתדרת בקושי עם שיעורי לשון בבית הספר. אבל כל זה משתנה בעקבות מפגש עם נער מסתורי בלב היער ש…
בשלב הזה הרגשתי שקראתי מספיק והתכוונתי להניח את הספר בחזרה על השולחן. אבל אז, בלי לדעת למה – פתחתי אותו. אפילו לא בעמוד הראשון, סתם ככה באמצע.
אני לא יודעת מה ציפיתי לראות, אבל אני יודעת מה חיפשתי. זה היה כמו להיכנס לתגובות של פוסטים בפייסבוק או לקרוא טוקבקים: הרגשתי שזה יעצבן אותי, אבל הדחף היה חזק ממני.
בן-הפיות הביט אליה ועצב אינסופי ניבט מעיניו הכחולות והעצובות שהזכירו לה בארות תכולות ועמוקות. 'אני חייב ללכת, ג'וי. אני מצטער,' הוא פרש את כנפיו. 'לא יכול להיות,' מלמלה ג'וי, 'לא יכול להיות שככה זה נגמר.' היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו, אחרת הכול יהיה אבוד, לנצח. לפתע, הבזיק במוחה רעיון. היא תלשה עלה כותרת מתוך שיח ורדים תמים למראה שהסמיק בקרבת מקום, ונשפה עליו כמו שסבתא עדינה לימדה אותה. "תביעי משאלה, ג'וי," היא ממש יכלה לשמוע את קולה של סבתה. ואז החל עלה הכותרת לזהור בסגול בוהק. האור הלך וגבר, מקיף את שניהם בהילה סגולה של הגנה…
סגרתי את הספר כמעט בטריקה. צדקתי – זה באמת עצבן אותי.
בגלל זה אני לא קוראת פנטזיה. מעטים הספרים שקולטים את הניואנסים של שימוש בקסם, מבינים כמה הוא לא באמת דומה למדע ולא בדיוק לאומנות, הוא איפשהו באמצע.
"אלוהים אדירים, למה הדר כל כך אוהבת את הזבל הזה?!"
תחושה משונה גרמה לי להרים את המבט, והבנתי שני דברים: הראשון היה שהדר והסופרת הפסיקו לדבר, והשני – ששתיהן הסתכלו עליי.
הו לא. אוי ואבוי. יש מצב שאמרתי את זה בקול רם.
הבטן שלי צנחה כשראיתי את שפתיה של הדר מתהדקות בכעס. נדרכתי, לא בטוחה מה לעשות הלאה, והעברתי את המבט בינה לבין הסופרת, שהביטה בי המומה מעט.
כמה פסילות של חוסר טאקט נשארו לפני שהדר באמת תפסיק לדבר איתי?
"כמה אמרת שעולה עותק?" שאלה הדר בקול רם.
הסופרת, אם זה אפשרי בכלל, נראתה נבוכה עוד יותר.
"ארבעים וחמש," היא אמרה. "הנחת חברים."
הנחתי את הספר בחזרה, בזהירות. הדר מיהרה לשלם לסופרת על העותק שרכשה ונפרדה ממנה בנפנוף יד לפני שכמעט גררה אותי הלאה, מפלסת דרך בין האנשים.
השמש המשיכה לחרוך את המדרכה, חמה כל כך עד שהרגשתי אותה מבעד לנעלי הדוקטור מרטינס שלי, או לפחות דימיתי שאני מרגישה אותה. זו הבעיה עם הימים האלה – אנחנו לא יודעות יותר להבדיל בין מה שבאמת קסום לבין האשליות שאנחנו יוצרות לעצמנו.
הדר צעדה במהירות נחושה, מביטה ישר לפנים, קרה ומרוחקת מבחוץ, מבעבעת מזעם מבפנים. היא הסתובבה אליי רק כשמצאה לנו פינה מוצלת לעמוד בה בצילו של אחד הבניינים.
"אוקיי, ניצן," היא אמרה, "מה הקטע?"
"שיט, הדר… סליחה," נשברתי מייד מול הכעס שלה. "זה היה ממש בטעות, אני…"
"זאת כבר פעם שנייה שאת מצליחה להעליב את האנשים שבאו לכנס. אם באת לפה רק בשביל זה את יכולה ללכת. עדיף שתעשי את זה מאחורי מקלדת, כמו הבריונים האחרים."
"הבריונים האחרים?!" קראתי, מתקשה להאמין למשמע אוזניי. כל ההתנצלויות שעמדו לי על קצה הלשון נמוגו בבת אחת. "באמת? בריונים? לא הגזמת בכלל!"
כאילו שיש לי מספיק כוח להתבריין על מישהו. בשביל להתבריין צריך כוח, לא?
"תראי, אין לי בעיה שאת יורדת עליי שאני אוהבת את הדברים האלה. ואין לי בעיה שאת מקטרת ובוכה לי חצי בצחוק ומתלוננת לי על הנסיעה והחום והלחות. אבל כשאת מתחילה להפגין את הזלזול שלך כלפי אחרים…"
"בקושי דיברתי פה עם מישהו," ציינתי.
"דיברת מספיק, תאמיני לי," אמרה הדר, הפנתה את מבטה ממני והלאה ושילבה את ידיה.
"אני מצטערת," אמרתי להדר בקול קטן יותר מעכבר.
"אני יודעת," אמרה הדר. "אני יודעת שלא התכוונת להגיד את זה… בקול רם."
פתחתי את הפה כדי למחות, אבל הדר המשיכה לפני שהייתה לי הזדמנות. "רוב האנשים פה סופגים ים של זלזול מהסביבה שלהם בגלל התחביבים שלהם, או בגלל איך שהם נראים או מתנהגים."
"טוב," התחלתי להגיד, והעפתי מבט מודגש בסובבים אותי, "את חייבת להודות שרובם די… כלומר, הם לא בדיוק…"
נעצתי מבט בבחור שנראה משונה למדי עם חולצה מלאה בכתמי זיעה, שהלך לצד בחורה דחלילית ומקורזלת שיער בכובע מצחייה כתום מאוד, שמעליו התנוסס פרופלור ירקרק. בבית הספר היסודי שבו למדתי יחד עם הדר היו אוכלים את שניהם חיים.
הדר נראתה רצינית מאוד לפתע. "אני יודעת שלפעמים אנחנו מתלהבים בקול קצת רם מדי, מדברים נון סטופ על דברים שנראים לך לא חשובים, ולא כולנו תמיד מאה אחוז מודעים לעצמנו או לסביבה שלנו. אבל…" היא פרשה את זרועותיה לצדדים, כמנסה להחוות על הכנס כולו. "אלה אנחנו. וזה המקום שלנו להיות מי שאנחנו בלי שיזלזלו בנו וישפטו אותנו."
עצמתי עיניים נגד הבהירות, הצבעים הרבים שהסתחררו סביבי, שפע הגופים האנושיים שחלפו על פנינו, הצפיפות. אלף מחשבות רצו לי בראש כמו מכוניות מתנגשות: כעס חסר בסיס ולא רציונלי בכלל על הדר, הפחד לאבד אותה – פחד עתיק שמלווה אותי תמיד, מאז השיחה הגדולה ההיא ליד הנדנדות כשהיינו בכיתה ה', כשכל הזמן שאלתי את עצמי אם היא רוצה להמשיך להיות חברה שלי או לא. הכנס וכל מה שבו איימו לבלוע את אחד הדברים היחידים שנשארו יציבים וקבועים בעולם שלי – הקשר ביני לבין הדר. באתי איתה היום לכנס שהוא לגמרי הדבר שלה כמו אדם שמציב את הרגל בדלת כשהיא עומדת להיטרק, אבל עוד לפני שבכלל יצאנו מהבית הבוקר ידעתי שזה נועד לכישלון. זה העולם של הדר, לא שלי. וזה עולם עצום שעומד לבלוע את כולה ולא להשאיר לי אפילו פירור של תשומת לב, אפילו צל של חיוך.
להשאיר אותי בלי הדר ובלי קסם, בלי הלימודים שמילאו אותי לא רק בתחושת פליאה אינסופית ממה שאני יכולה לעשות, אלא גם מהחיבור שהם יצרו ביני לבין החברות לספסל הלימודים. למדנו יחד את החוקים של העולם, למדנו להשפיע עליו לחוד ואז יחד, כמו שרק מכשפות יכולות, עד שפרץ האלימות הפתאומי קרע את המארג הזה לגזרים והשאיר אותנו מופרדות, מבודדות כל אחת בביתה, כל אחת בכאבה, מתקשרות רק מדי פעם במסרים קצרים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית.
שנאתי את הכנס, אבל בקושי יכולתי להודות ביני לבין עצמי שזה לא בגלל שהם חבורה של ווירדוז, אלא כי הדר הייתה שייכת לווירדוז האלה, ואני לא.
"לא קל שם בחוץ, את יודעת," המשיכה הדר, לגמרי לא מודעת למערבולת המחשבות שנסחפתי לתוכה, "את זוכרת איך החבורה של גיא ושירי מיררה לי את החיים בחטיבה."
"כאילו שאי פעם שמת עליהם." פלטתי נחרת בוז.
הדר נעצה בי מבט חמור.
"על מה את מדברת?" היא תבעה לדעת.
"תעשי לי טובה," אמרתי, מתעצבנת בעצמי למרות הידיעה שלא הייתי בסדר, ואולי בגלל שלא הייתי בסדר ולא ידעתי איך לחזור להיות בסדר עכשיו. "תמיד היה לך מה לענות להם, ותמיד כולם צחקו מכל מילה שאמרת. אף פעם לא שמת על מה שאחרים חושבים, בטח לא שירי וליטל וגיא וכל חבורת הזבל הזאת."
"זה לא אומר שזה לא כאב," היא אמרה בשקט. "אני לא חירשת, ניצן. שמעתי מה הם אומרים. ברור שלמדתי לענות להם, איזו ברירה הייתה לי? אבל את באמת חושבת שזה בא לי ככה, בקלות, חולף על פניי ודרכי כאילו כלום?"
הכאב הבהב לרגע בעיניים שלה ולפתע ראיתי הדר אחרת, הדר שאולי סירבתי לראות או שאולי פספסתי בין השורות. לא הבחנתי בה כשהיינו ביסודי, בחטיבה, בתיכון. הקסם קרא לי, ועוד לא הייתי מצוידת בכלים לשמוע אותו; כל מה שיכולתי לעשות היה לנסות לסדר את הבלגן שהוא עשה לי בראש עד שהתחלתי ללמוד לראות אותו כמו שצריך.
"אמרתי לך," הדר נשפה בחוסר סבלנות, "זה המקום היחיד בעולם בערך שבו לא מזלזלים בנו. אז אני שוב מציעה, אם את רוצה ללכת ולא טוב לך פה אני אלווה אותך לרכבת ואחזור לכנס."
ובבת אחת הרגשתי את זה שוב. ראיתי את זה בא ולא יכולתי לעצור את זה. זה היה כמו לעמוד על סף תהום עמוקה ולהסתכל למטה אל החושך. ככה הרגשתי כשהדר ואני עלינו לחטיבה, ואז לתיכון. הרגשתי את זה כשהלכנו לצבא יחד, ואז כשהיא התקבלה לאוניברסיטה המפונפנת שלה, ואני הלכתי למקום שאסור לדבר עליו גם עם החברה הכי טובה שלי. הרגשתי ככה בכל שינוי שהגיע לחיים שלנו, בכל פעם שחברה חדשה הצטרפה לחבורה הקטנה שנאספה סביבנו. הרגשתי ככה בכל פעם שפחדתי לאבד את הדר, והתחושה תמיד גרמה לי לנסות להחזיק אותה הכי קרוב חזק שאפשר, מה שגרם לכמה מהמריבות הכי קשות שהיו לנו. תמיד אמרתי לעצמי שזו הדר שקשה לה עם שינויים, אבל בעצם זו תמיד הייתי אני.
הכנס הזה, האנשים שבו… הם היו כל כך שייכים להדר והדר הייתה שייכת אליהם, ואני לא הייתי חלק מזה, ולא יכולתי להיות. אני הייתי החברה הזו שמסתירה סודות והחיים שלה בעצם לא כל כך מעניינים, לא מספיק מעניינים כדי שהדר תרצה להישאר לצידי.
משהו בי רצה לענות בנבזות, להגיד לה "אל תטרחי" וללכת לבד, להיעלם לה ולנסוע בחזרה כל הדרך אל השקט המבורך של הבית…
בשביל מה?
לשבת ולהקשיב לשעון הקיר מתקתק בצורה שגורמת לשפיות לטפטף לי מהאוזניים, להדוף את הניסיונות של אימא לדבר על הרגשות שלי ואת ההצעות של אבא לעזור לו בדברים שאהבתי לעשות כשהייתי קטנה?
החזרה הזו הביתה, והעובדה שהייתי בחדר הילדות שלי במשך ימים שלמים, אולי גרמה לי להרגיש שוב כמו טינאייג'רית – ולא בקטע טוב – אבל כבר לא הייתי טינאייג'רית, והגיע הזמן שאפסיק להתנהג כמו אחת מהם. לא הכול צריך להפוך לדרמה גדולה. אני יותר טובה מזה, ולכן בלעתי את התשובה הנבזית שעמדה לי על קצה הלשון.
"את צודקת," אמרתי בשקט. "אני מצטערת."
לרגע הדר נראתה קצת המומה, כאילו לא ידעה מה לעשות עם ענף הזית שהצעתי לה בלי ויכוח או מאבק. בדרך כלל עמדתי על שלי בתוקפנות רבה מדי, כמו פינצ'ר קטן שנובח על כל מי שיותר גדול ממנו.
"אוקיי," היא אמרה, עדיין מביטה בי מלמעלה למטה בידיים שלובות. "אז את רוצה אולי להגיד לי מה עקץ אותך ולמה את עוברת פה מאחד לשני ומחלקת עלבונות?"
רציתי. בטח שרציתי. רציתי להגיד לה הכול בתסכול שהלך ובנה צעקת כאב וזעם בעצם החזה שלי. כבר בשיעורי המבוא הזהירו אותנו מהרגע הזה, שבו נרצה לספר למישהו מבחוץ על הקסם שלנו, על מה שאנחנו באמת עושות בלימודים. העניין הוא שאין דרך לדעת איך זה יתגלגל, איזו השפעה תהיה לזה על האדם שמספרים לו. יש אנשים שלא בנויים לדעת על קסם, שיתחילו לשקוע בניסיון לראות אותו, ואם הם יצליחו הם יגרמו לעצמם נזק בלתי הפיך. לא כל המוחות בנויים לראות כל דבר. קסם, כפי שלמדנו בשנה הראשונה, הוא עבודה מתמדת של שמירה על גבולות מכל מיני סוגים – גמישים ונוקשים, חיצוניים ופנימיים.
הדר המשיכה להביט בי, מחכה להסבר שלא יכולתי לתת לה. עמדתי קפואה תחת השמש הקופחת, מביטה בסוליות הדוק מרטינס שלי, מרגישה את עצמי נסדקת עוד קצת מול המבט המאשים שלה, מול הכאב שגרמתי לה בלי יכולת לתת שום דבר בתמורה. בתוך החום, החולשה, התחושה שהאדמה מתעוררת שוב ומתחילה לדרוש עוד קצת מכוחותיי המידלדלים במהירות, ניסיתי לתפוס פיסה קטנה מן האמת שאותה אוכל להגיש להדר כמנחת פיוס.
רציתי להגיד "אני מקנאה," אבל מה שיצא לי היה, "אני מכשפה."
"אני יודעת," ענתה הדר מייד.
"לא, נו." צקצקתי. "לא כמטאפורה. אני מכשפה. באמת."
אם כבר אז כבר. בכל זאת, זו הדר. היא קול ההיגיון, שהצליחה איכשהו להיות גם המעופפת של הכיתה וגם הבחורה הכי מחוברת לקרקע שאני מכירה. היא לא תבלה עכשיו את החיים שלה בניסיונות לרדוף אחרי קסם שהיא לא יכולה לראות. היא לא צריכה. בשביל זה יש לה את הספרים שלה ואת הסדרות שלה ואת החברים שהיא מדברת איתם על הדברים האלה.
"כן, נו," אמרה הדר, "אני יודעת."
עכשיו היא התחילה לבלבל אותי.
"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה.
"נו, את רצינית? את חושבת שאני לא מרגישה מתי את משפיעה עליי? שאת קולטת דברים שאת לא אמורה לקלוט? שאת מושיטה לי דברים שאני רוצה לפני שאני מבקשת אותם וקונה לי דברים שרציתי ולא ביקשתי ממך?"
פתחתי את הפה, ואז סגרתי אותו שוב.
"ואז את נעלמת לך ללימודים באקדמיה שאף אחד לא שמע עליה, שהאתר שלהם הכי נראה כמו הונאה, לא מוכנה להגיד כלום על החוויות שלך מהלימודים… אני לא סתומה, ניצן. חוץ מזה, אימא שלי תמיד אמרה שיש בך משהו שהיא לא מצליחה לפענח."
לעזאזל עם אימא של הדר. ידעתי שהיא תעשה צרות – משבר אמצע החיים שלה כלל הרבה מאוד קורסים של טארוט, תטא הילינג ופרחי באך.
"את לא… לא תספרי לאף אחד?"
הדר משכה בכתפיה.
"למי אני כבר יכולה לספר?" היא אמרה, "בואי, זה לא שאת מחוללת סערות או גורמת לחפצים לרחף סביבך. את פשוט יודעת מתי לקנות לי רוגעלך, זה הכול. ואגב," הטון שלה השתנה ונעשה שוב קריר יותר. "זה שאת מכשפה אמיתית ממש לא נותן לך זכות להתייחס ככה לאנשים שבאו לחפש קצת קסם בכנס."
"אני יודעת," אמרתי בהכנעה, והרגשתי את האמת מתחילה לצוף על פני השטח, עייפה מכדי להמשיך להסתיר אותה עוד. "אני… מניחה שאולי אני קצת… מקנאה."
הדר הרימה גבה.
"את? מקנאה?"
הנהנתי.
"יש לך את כל זה," החוויתי בידיי מסביב, "ואני… אני תמיד מפחדת שיום אחד תגידי לי שאת כבר לא רוצה להסתובב איתי או שפשוט תתרחקי ותיעלמי מהשטח."
"זה," אמרה הדר, והחיוך שוב התגנב לזוויות פיה, "הדבר הכי מוזר שאמרת היום."
התיישבנו על ספסל, ומצאתי את עצמי מספרת להדר הכול. מספרת לה על הלימודים, על הרגע שבו שלחו את כולנו הביתה לחופשת הסמסטר הארוכה ביותר בעולם, מספרת לה על האדמה ועל הכוח שלנו שהיא תובעת לעצמה. מספרת לה על צליל ושמרית, על הודיה ולילך, על הדיונים הבלתי נגמרים שלהן על קסם בספרות פנטזיה. מספרת לה כמה אני מתגעגעת אליהן, כמה קשה לנו לשמור על קשר כשאנחנו רחוקות זו מזו ומבית הספר, כשהאדמה החמה והמטורפת הזו שואבת את הקסם שלנו ומשאירה אותנו מרוקנות פיזית ונפשית.
הדר הקשיבה ברצינות. היא לא אמרה כלום כדי לא לקטוע לי את חוט המחשבה, או אולי כי לא היה לה מה להגיד באמת. רק להקשיב. זו הייתה הקלה לשפוך את הלב ככה, להגיד לה את האמת. אני צריכה לנסות את זה לעתים קרובות יותר.
"אני באמת מצטערת," אמרתי לה כשסיימתי.
"אני יודעת," היא אמרה, "אני מבינה מאיפה זה מגיע עכשיו. את עדיין רוצה להישאר?"
"אני לא רוצה ללכת הביתה," אמרתי והסתכלתי בעיניים שלה במבט יציב. הייתי שייכת. לא בגלל שגם אני מוזרה, או מכשפה, אלא כי הדר הייתה כאן, ובאתי להיות איתה. לא כי היא טובה אליי. לא כי היא עושה לי טוב. לא כי טוב לי להסתובב איתה – אלא בשבילה.
"אוקיי," היא אמרה, ונראה שהוקל לה. "טוב, יש לנו חצי שעה עד ההרצאה הראשונה. רוצה לאסוף את הכרטיסים שלנו ואז ללכת לשבת באשכול?"
"האמת שחשבתי לעשות עוד סיבוב בארומה," אמרתי. "אלא אם יש מקום אחר להשיג בו אייס קפה."
"יש," אמרה הדר מייד. "קצת פחות איכותי אבל מרוכז בטירוף, את תעופי על זה."
"אז בואי נלך לשם," אמרתי, "נוכל לעצור בעוד כמה דוכנים בדרך."
הדר הנהנה, ונראה ששימחתי אותה קצת.
הלכנו אולי חמישה מטרים לפני שהרגשתי את זה. קשה לתאר את התחושה, אבל הרגשתי שמשהו ירוק ורענן עולה מאחד הדוכנים. נדמה היה לי שאני שומעת מים מפכפכים ומרגישה משב של רוח קלילה על הפנים, כאילו נכנסתי לרגע לצל קריר בארץ אחרת. טעם חזק של פירות יער מילא לפתע את הפה שלי בלי שום סיבה.
התחלתי להתקרב לכיוון שממנו הגיעה התחושה. לקח לי זמן לראות את זה, כי קבוצות מפטפטות ונרגשות של טינאייג'רים חסמו את הדוכן שנמשכתי אליו כבחבלי קסם. ככלל, הנטייה שלי היא להירתע ממקומות צפופים, אבל הייתי חייבת לדעת מאיפה התחושה הזו, ושזה לא הדמיון שלי מחליט שהשתגעתי סופית. נדחקתי ועברתי בין הגופים המיוזעים, שחלקם שמו יותר מדי דיאודורנט כדי לחפות על חבריהם שעוד לא נחשפו לקונספט, ורק כשהייתי קרובה מספיק לדוכן הבנתי על מה אני מסתכלת.
זה היה ציור, שבו שתי נשים בשמלות מיושנות ישבו יחד בסירה ששטה על אגם רוגע, אולי קטע של נחל שליו. עלי ערבה בוכייה מסגרו אותן בתמונה, והסירה שבה ישבו, קרובות כל כך זו לזו, כמו חברות טובות או אולי נאהבות, יצרה אדוות במים השקטים.
איך?
אני מודעת היטב לעובדה שקסם נעשה יותר ויותר פופולרי בארץ ובעולם – חשוף יותר לעין הציבור. מנחים אותנו לגבי זה בתדריכי הבטיחות בכל פעם שאנחנו יוצאות הביתה. האוכלוסייה הכללית נהייתה רגישה יותר לקסם, עד כדי כך שחלקם מסוגלים להבחין בחפצי כוח ואולי אפילו להפעיל אותם בטעות בלי שיהיה להם מושג איך הם עובדים או מה הם מסוגלים לעשות. לוקח שנים של הכשרה להפעיל חפצים כאלה בצורה נכונה וחייבים לעבוד בסביבה מבוקרת. שמענו על קללות איומות שהתפרקו בידיים של חסרי קסם וגרמו לתאונות מחרידות, על שנים ארוכות של מזל רע בגלל שחפץ קסם אבד והגיע לידיים הלא נכונות. עכשיו יותר מתמיד צריך ממש להיזהר עם הדברים האלה, ולמכור אותם בכנס של חובבי פנטזיה לא בדיוק נחשב "להיזהר".
מה אני עושה עכשיו? תהיתי. לדווח על זה? למי? מי יכול לעשות עם זה משהו עכשיו?
הסתכלתי על המוכרת מאחורי הדוכן, וראיתי שהיא לבושה בחצאית פרחים ורודה וחולצה לבנה רקומה. משהו בשילוב הצבעים נראה לי מוכר, ובהיתי בה עוד רגע אחד נוסף לפני שהידיעה נקלטה ושלחה ממעמקי המוח שלי אלף זיקוקי די נור: להגיד שהבחורה בדוכן הייתה לבושה כמו פרייה מ"אלות ושותפות" יהיה עלבון. היא הייתה התגלמות חיה של פרייה, משורשי השיער הזהוב שגלש עד קימורי מותניה ועד הצמידים העדינים שרשרשו על קרסוליה. הן הדמות והן הקוספליירית היפהפייה התברכו בחזה שופע. אני חייבת להודות שכן, הסתכלתי לשם, אבל רק לרגע – כי אז הרמתי מבט אל העיניים שלה והנשימה שלי נעצרה בבת אחת.
לא כדימוי. היא באמת נעצרה, בגלל שמצאתי את עצמי מביטה ישר בעיניים של פיה.
אני לא אומרת שהיא הייתה פיה. הן לא נמצאות בסביבה כבר כמה אלפי שנים. אבל הן השאירו בעולם כמה זהרורים מהקסם שלהן ומספיק צאצאים בלתי חוקיים כדי שהדם שלהן ימשיך להתערבב בשלנו; לא קל לדלל דם פיות.
בואו נגיד שבכל פעם שמישהו או מישהי כאלה תורמים דם, המעבדה אצלנו באקדמיה תעשה הכול כדי לשים יד על אחת השקיות האלה. בני הפיות האלה קצת פחות נדירים ברחבי אירופה. קשה מאוד למצוא אותם, אבל כשרואים אחד או אחת מהם ממש קשה לפספס אם יודעים מה לחפש.
כאן בארץ הם נדירים מאוד, ובכל זאת אחת מהן חייכה אליי עכשיו, שילבה את ידיה מאחורי גווה והזדקפה למלוא גובהה מאחורי הדוכן שלה.
"היי," היא אמרה בקול המכירתי שלה, ונראה שהיא מנסה להבין לאן אני מסתכלת. "אהבת את הציור?"
"את פרייה, נכון? מ'אלות ושותפות'?" אמרתי.
הפנים שלה ניצתו בבת אחת באושר ששטף את כל מי שעמד ברדיוס של עשרה מטרים מאיתנו. כמה נערות צווחו פתאום בהתרגשות, חבורת אנשים שעמדה בסביבה פצחה בשיר באופן ספונטני. הבטתי בה בתדהמה. לכל הרוחות והשדים, הדם שלה היה חזק.
"כן!" היא קרנה, "את אחת הבודדות שזיהו אותי היום! הייתי מכורה לסדרה הזו. מכורה ממש!"
"וואו," אמרתי, מרגישה שקיבלתי אישור להתפעל ממנה בגלוי. "אני מתה על הקוספליי שלך."
"תודה," היא אמרה, והציגה את התלבושת שלה במחווה שהלמה כל כך את פרייה עד שכמעט בכיתי.
בלי להגיד דבר, שלחתי יד אל התליון שלי.
"ארטמיס!" היא כמעט צווחה, ואני הנהנתי בהתרגשות, עדיין בלי לסמוך על הקול שלי. בין אם זה היה דם הפיות שבה, הרגש העז והעמוק שלה כלפי "אלות ושותפות" או האופן שבו היא נתנה ביטוי לכישרון הטבעי שלה דרך הציורים שהיא מכרה בדוכן שלא היה לי ספק עתה שהיו מאה אחוז שלה – היה לה קסם. לא כזה שהיה מאפשר לה להפוך למכשפה, אבל בהחלט מספיק בשביל שתהיה לה השפעה חזקה על סביבתה.
עליי, לפחות, היא השפיעה ועוד איך.
היא סיפרה לי שפרייה מאז ומעולם הייתה הדמות האהובה עליה, שאת החולצה של הקוספליי היא קיבלה מסבתא שלה ואת החצאית הכינה בעצמה, מההתחלה.
כל מילה שלה השכיחה ממני עוד קצת את האייס קפה שהתכוונתי לקנות לפני ההרצאה.
היא חזרה לסדרה שוב אחרי השבעה באוקטובר והראתה אותה לאחותה הקטנה בפעם הראשונה בניסיון נואש להגן עליה מהכול, להסיח את דעתה. הקול שלה מילא אותי ביותר אנרגיה משהייתה לי מאז שנשלחנו הביתה לצליל התותחים הרועמים והחדשות האיומות שאפפו אותנו כמו עננה שחורה.
"אז…" היא אמרה, "את רוצה לקנות אחד?"
"כן," אמרתי מייד, "כמה הם עולים?"
"ציור גדול זה שניים במאה וחמישים, הגלויות במאה עשרים, והסימניות בחמישים."
לא זול, חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי זאת בקול. הבטחתי להדר להיות נחמדה ומלבד זאת, ממש יכולתי לראות אותה מפעילה את הקסם שלה בלי לדעת זאת, רוקמת אותו לתוך המסך במשיחות עדינות של המכחול הדיגיטלי שלה. העין והיד שלה בקושי הבחינו שזה מה שהיא עושה. קסם פיות אמיתי היה שווה כל שקל.
"אקח שתי גלויות קטנות," אמרתי, "וסימנייה."
היא חייכה בשביעות רצון, וידעתי שאהיה מוכנה לעשות הרבה על מנת לראות את החיוך הזה שוב.
מלבד הציור של הנשים בסירה קניתי גם גלויה עם ציור שתיאר צללית של דמות גברית עומדת לבדה על גשר מעל נהר שוצף על רקע ליל קיץ מלא כוכבים. על הסימנייה התנוסס סוס אגדי יפהפה עולה מן המים בשעת השקיעה.
אונדין, הרגשתי את הציורים שלה לוחשים, פיית המים.
זה רעיון רע מאוד בשביל בני אנוש, להילכד בקסמה של בת לעם הפיות. זה גם לא רעיון טוב להילכד בקסמה של מישהי שאינה מכשפה. בעצם, זה רעיון רע להילכד בקסם של כל אחד, נקודה. אבל אנחנו בנויים עם פגם גנטי כזה שבגללו המוח הוא זה שאחראי על הרעיונות, לא הלב – והלבבות שלנו תמיד נמשכים אחרי הקסם.
"נתראה בהמשך הכנס?" היא שאלה, כשהמשכתי לעמוד מול הדוכן שלה כמו אידיוטית. "ממש כיף לפגוש מישהי שמכירה את 'אלות ושותפות'."
"בטח," אמרתי, "אני אעשה סיבוב ואעבור פה שוב."
"לא רצית משהו מהקפיטריה?" הדר צצה מאחורי בעדינות של טרקטור.
"אה, כן," אמרתי, נזכרת לפתע באייס קפה שכבר לא נזקקתי לו. "את רוצה משהו מהקפיטריה?" שאלתי אותה.
"לא, תודה. יש לי פה כל מה שאני צריכה," היא אמרה והחוותה לעבר הצידנית שלרגליה. "אני כן אשמח שתבואי שוב, אם בא לך."
הלחיים שלה היו אדמדמות ממילא מהחום, אבל נראה שצבען העמיק עוד יותר – או שמא היה זה רק תעתוע של האור?
כך או כך מצאתי את עצמי מהנהנת בהתלהבות, ואז הדר השתעלה קלות לידי.
"אה, כן. זאת חבר… ידידה שלי, הדר," אמרתי במהירות. "הדר, זאת… אהה…"
אוי לא, שכחתי לשאול איך קוראים לה!
"דבי," היא חייכה, "כמו דבורה, אבל פחות זקן. ואת?"
היא נראתה משועשעת, ונזכרתי שלא אמרתי את שמי. הכישורים החברתיים שלי נזקקו לשיוף מסיבי.
"ניצן," אמרתי כמעט מהר מדי בשביל שיבינו מה אני אומרת.
"נעים מאוד," היא אמרה והושיטה לי ללחיצה יד עדינה, נשית מאוד ומטופחת מאוד. לעזאזל עם הכול, בת הפיות הזו הצליחה לשבות אותי בקסמה בזמן הכי פחות מתאים בעולם ואפילו בלי להתכוון לכך.
"אז נתראה," אמרתי לה כשהדר כמעט משכה אותי אחריה, אוחזת בזרועי בעודי מנופפת לשלום לבת הפיות המרהיבה.
"ביי!" היא נופפה לי בחזרה, "אני מקווה שתיהני מהציורים."
"אבוא שוב!" אמרתי, והסתובבתי, נבוכה מכדי לראות את הבעת פניה ולנסות להבין אם ההצהרה האחרונה הזו שלי מצאה חן בעיניה או לא.
ברגע שהתרחקנו מספיק לכיוון הדוכנים ומספיק קהל חצץ בינינו לבין הדוכן של בת הפיות, הדר צודדה אליי מבט חד.
"מה?" שאלתי.
"אני לא מאמינה עלייך."
"מה?" שאלתי שוב, מתגוננת. מה היה לא בסדר הפעם?
להפתעתי, הדר פרצה בצחוק.
"אני עוזבת אותך לחמש דקות." היא אמרה "חמש. דקות. זה הזמן שלקח לך למצוא את הבחורה הכי יפה פה ולהתחיל לפלרטט איתה, חתיכת… חתיכת שועלה שכמוך!"
"על מה את מדברת?" מחיתי, "לא פלירטטתי! זה היה פשוט…"
"אימהות, תנעלו את הבנות שלכן!" הדר רטטה מצחוק מהבדיחה של עצמה
קלטתי פתאום כמה חופשי היה הקול שלה, יותר משהיה בחודשים האחרונים. ייתכן שבת הפיות כישפה גם אותה כשהיא עמדה לידה, אולי היא החזירה גם להדר חלק מהקסם שלה.
יכולתי לחבק אותה עכשיו אם זה לא היינו מנסות לפלס את דרכנו במעבר צפוף, כשבחורה עם חרב קוספליי מפוסלת שהייתה גדולה יותר ממנה ניסתה לעבור מהצד שלנו, ובחור עם כנפיים שחורות עצומות שהשירו נוצות מזויפות לכל עבר ניסה לחצות את המתחם לצד השני.
"אל תגזימי," אמרתי לה, מחייכת.
בעודנו צועדות לעבר האייס קפה התבוננתי סביבי, ובפעם הראשונה מאז שהגענו לכנס… לא. בפעם הראשונה מזה שישה פאקינג חודשים, הצלחתי לראות אותם.
כל מכשפה רואה את הקסם אחרת, ובגלל שלחשי השפעה הם הצד החזק שלי אני רואה אותו כחוטים, חוטים מוזהבים שמחברים בין אנשים לאנשים אחרים, לחפצים, למקומות. אלה חוטים דקיקים, כמעט בלתי נראים. חלשים, רופפים, בלתי צפויים. זה לא קסם שהייתי מנסה להפעיל עליו כוח כלשהו – זה היה עלול לקרוע את החוטים הקטנים, להעלים אותם או לנתק אותם. אבל הקסם היה שם, כל האזור היה מרושת בו כמו רשת סבוכה של קורי עכביש.
הסתכלתי ימינה ושמאלה בהשתאות על כל הצעירים הנלהבים סביבי. לא רק צעירים.
היו שם גם נשים אפורות שיער לבושות שמלות קיץ מתנפנפות וקלילות בשלל צבעים. היו שם גברים מקריחים שכבר היו אדומים ומיוזעים כהוגן, והם התלהבו כמו ילדים מהספרים והמשחקים שהוצעו למכירה בדוכנים. היו זוגות שהסתובבו עם עגלות תינוק מקושטות בדמויות של גיבורי על, חבורות של נערים ונערות עם ובלי קוספליי, חבורות של מבוגרים עם כיפות וכיסויי ראש ובלעדיהם שערכו דיונים והתווכחו, שרו וניגנו. כולם לבשו את הבגדים המשוגעים ביותר שלהם, את התחפושות שהראו לעולם מי הם באמת.
המקום היה ספוג כולו בקסם, ולא האמנתי שלא הבחנתי בזה קודם.
רציתי לבכות. רציתי לצחוק. רציתי ליפול על האדמה ולנסות לחבק את המקום כולו, כל לבנה במדרכה, כל עלה על השיחים, כל אחד ואחת מבאי הכנס. ראיתי שוב את הקסם ולמשך השעה הקרובה, היממה הקרובה, היומיים הקרובים, אני אהיה חזקה הרבה יותר.
אולי אפילו אשלח הודעה מעודדת בווטסאפ הקבוצתי של הכיתה שלי.
מחר, החלטתי, אני אבוא בדגמ"ח ובגופייה הירוקה של ארטמיס מ"אלות ושותפות". אני בטוחה שיש לי משהו בבית. מקסימום אערוך פלישה לארון של אימא, ואז אגש שוב לדוכן של דבי. אני לא יודעת אם יהיה לי אומץ להציע לה להיפגש מתישהו אחרי הכנס או לבקש את המספר שלה, אבל עדיף להגיע לשם, לעמוד מולה ולהתקפל ברגע האחרון מאשר לוותר לפני שלפחות ניסיתי.
"בואי," אמרתי להדר אחרי שקנינו שתי כוסות של אייס קפה חזק מדי ומתוק מדי, ופניתי בחזרה לכיוון הדוכנים.
"לאן?" היא שאלה, הביטה בי ואז בשעונה. "יש לנו הרצאה שמתחילה עוד רבע שעה וצריך עוד לאסוף את הכרטיסים."
"נגיע להרצאה," הבטחתי לה, "אבל קודם תצלמי אותי פה, על רקע הטירה, בסדר? אני צריכה תיעוד של הפסטיבל אם אני רוצה שהחברות מהלימודים יאמינו שהייתי פה."
"ברור," אמרה הדר. העיניים שלה התגלגלו, אבל הפה שלה חייך.
"ומחר," אמרתי לה, מצטטת את השורה הקבועה של ארטמיס מהסדרה, "מחר יזרח סהר חדש."