סקירה על אסופת מאמרים בנושא ספרות ספקולטיבית ישראלית
אפתח בכמה מילים להבהיר את הקשר כתיבת הסקירה הזו (אני לא אוהב את הביטוי "גילוי נאות"). אני פעיל בחוגי המדע הבדיוני בארץ במשך יותר מעשרים וחמש שנים, ומכיר רבים מהסופרות והסופרים שכתבו את היצירות שנידונות במאמרים השונים. חלקם חברות וחברים שלי. בארבע השנים האחרונות אני גם באקדמיה, לומד לתואר שני בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה ובדיוק הגשתי עבודת מאסטר שעוסקת במדע בדיוני. אחת החוקרות שמאמר שלה נכלל בספר, ד"ר קרן עומרי, היא המנחה שלי ואחת העורכות של הספר, ורד וייס, מסרה לה את הספר עבורי. כלומר, אני כרגע במרחב, שאתייחס אליו מאוחר יותר ברשימה זו, שבו שתי קהילות נפגשות – קהילת חובבי הז'אנר, והקהילה האקדמית שחוקרת אותו. הרקע הזה חשוב, לדעתי כדי להבין יותר לעומק את הסקירה הזו.
בספר הקדמה, ושנים־עשר מאמרים בשני חלקים – החלק הראשון כולל מאמרים יותר תאורטיים וכלליים שעוסקים בספרות הספקולטיבית בארץ, ובחלק השני מאמרים שעוסקים בניתוח יצירות או יוצרים ספציפיים. יחד הם מציירים תמונה מעניינת מאוד ומקיפה למדי של הספרות הספקולטיבית בישראל. ההקדמה של גומל ווייס מנסה למקם בקצרה את הספרות הספקולטיבית הישראלית, ואת אסופת המאמרים הזו, בזמן ובמרחבים שונים. הן מתחילות את הדיון שלהן במאורע בעל ההשפעה הגדולה ביותר על מדינת ישראל בשנים האחרונות, המתקפה של ה-7 באוקטובר 2023 ואחריתה, ועל התגובות של הז'אנר למאורע זה. גומל ווייס ממשיכות ומסבירות את החשיבות של ספרות הז'אנר בהקשר התרבות של מדינת ישראל, את החשיבות של העיסוק בה, ואת העובדה שהיא זכתה במידה רבה להתעלמות במחקר הספרות הישראלית עד לעשורים האחרונים. הן עוסקות ביחס בין ספרות זו לבין הספרות העברית הכללית, וביחס שבין ספרות הז'אנר הישראלית לספרות הז'אנר העולמית. חלק מנושאים אלה נידונים מאוחר יותר בפירוט במאמרים הכלולים בקובץ.
כמו ההקדמה גם החלק התאורטי של הספר מתחיל בעיסוק בזמן. במאמר Limbotopia: The “New Present” and the Literary Imagination גומל וורד קרתי שם-טוב טובעות מושג חדש "לימבוטופיה", על משקל "אוטופיה" ו"דיסטופיה". אך בעוד שאוטופיה ודיסטופיה שתיהן מציגות התקדמות כלשהי, גורמים שונים הביאו להיווצרות ז'אנר של יצירות שעוסקות בעתיד, אך למעשה מתארות מעין הווה מתמשך, ופעמים רבות נטול תקווה. הן מראות לאחר מכן איך התנאים הפוליטיים והחברתיים בארץ הופכות את הספרות הספקולטיבית הישראלית ל"פגיעה" במיוחד למודוס כתיבה זה.
המאמר הבא, של שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם, המבוסס על ההקדמה שלהם לאסופה Zion’s Fiction שהם ערכו, מתאר את המאפיינים הייחודיים של המדע הבדיוני הישראלי, ובמאמר שאחריו לין לבנון מנתחת את בסיס הנתונים שבנתה של כל ספרי המדע הבדיוני והפנטסיה בעברית שיצאו בשנים 2020-1948 (מתורגמים ומקוריים, לא כולל ספרי ילדים ונוער) ומתארת מגמות של התקבלות והתפתחות הז'אנר בארץ בתקופה זו. המאמר של נרדין דאו הוא היחיד שעוסק בספרות ז'אנר בערבית, ובו היא דנה בהגליה והתנגדות בספרות ספקולטיבית פלסטינית ובסדרת הפנטסיה "בוסתני ערביסטאן" (بساتين عربستان) של אוסמה מ' אל-מוסלם. עודד ניר מנתח במאמרו Mauvaises-lettres: The New Historical Imagination in Israeli Speculative Fiction את הסיבות שבעיני הממסד הספרותי בארץ ספרות הז'אנר נחשבת "מכוערת" ( כפי שהוא מכנה אותה כניגוד לביטוי "ספרות יפה"), כלומר נחותה ולא ראויה להתייחסות רצינית. המאמר החותם את החלק הראשון הוא מאת רייצ'ל קורדסקו, ועוסק בספרות ספקולטיבית ישראלית בתרגום לאנגלית.
כאמור, החלק השני כולל מאמרים שבוחנים לעומק יצירות או יוצרים מסוימים. המאמר הפותח את החלק הזה הוא היחיד שעוסק ביצירות שנכתבו לפני קום המדינה. ורד וייס בוחנת במאמר זה את הגותיקה בכתיבה של ביאליק, וחלק גדול ממנו מוקדש לניתוח הפואמה "בעיר ההרגה". וייס מדברת על ההתאמה של הגותיקה לכתיבה שתשרת את המטרות של הציונות בעידוד עלייה לארץ ישראל, ומדגישה את המורכבות של הסיום האמביוולנטי של הפואמה בהקשר של מטרות אלה. דיון זה מעניין במיוחד לאור מעמדו של ביאליק כמשורר הלאומי, והמעמד של פרעות קישינב שעליהן נכתבה הפואמה באתוס הציוני והוא פתיח טוב לדיון ביצירות שנכתבו מאוחר יותר.
קרן עמרי עושה שימוש בגישה הידועה בשם "המדעים הכחולים" בניתוח שלה את יצירתו של אסף גברון. "המדעים הכחולים" היא גישה אינטרדיסציפלינרית שמאמצת את המים וההופעות השונות שלהם כמפתח לחקר תופעות בתחומים שונים. כלומר, השאלה איך גשם, ימים, נהרות, מאגרים, השקיה, שחייה, שתייה וכן הלאה מתפקדים במושא המחקר, היא המפתח בבחינת תופעות פיזיות כמו גאוגרפיה, חברתיות כמו מנהגים או תרבותיות כמו ספרות ועוד. במאמר זה עמרי מתרכזת ב"הידרומניה", שהוא ספר שהמים והמחסור בהם עומדים במרכזו, וב"המֶלֶט", הנובלה שכתב גברון בעולם המשותף של "פוסטקפ". היא מראה איך אימוץ גישה השמה את המים במרכז, למשל בדמות ברכות שחייה ותפקידן, יכולה לשרת לא רק את הבנת "הודרומניה" אלא גם להעשיר את הקריאה ב"המלט" שהיא גרסה של המחזה "המלט" במזרח תיכון עתידי.
המאמר של רינה ז'אן ברוך עוסק במרחב הזמן בטרילוגיית "ורד יהודה" של שמעון אדף ("כפור", "מוקס נוקס" ו"ערים של מטה"). ז'אן ברוך מראה איך אדף מערער את עצם תפיסת הזמן הלינארי בדרך שבה הוא בונה את הסיפורים שלו, כאשר המספר של יצירות שונות מדווח לנו לא רק על אירועים שהתרחשו בעברו ובהווה שלו, אלא גם על כאלה שיתרחשו בעתיד, לעתים כשעובדה זו לא ברורה לקוראים בעת הקריאה. היא משתמשת בתפיסת ה"הוורה הרחב" של אולריך גומברכט (Gumbrecht) כדי להראות איך המרחב הטמפורלי של אדף קורא תגר על התפיסה המקובלת שלנו את הזמן ומנצל את היכולות של הכתיבה הספקולטיבית.
המאמר של הדס אלבר-אבירם בוחן את ספרות המד"ב הישראלית של לביא תדהר, ובעיקר את היצירות הכלולות בעולם "התחנה המרכזית" שלו. אלבר-אבירם מראה איך תדהר משתמש ביכולות של הז'אנר לתאר עולם שונה כדי לתאר עתיד שממשיך מעל השבר העיקרי של ישראל, הסכסוך הישראלי-פלסטיני על כל מה שמשתמע ממנו. המטפורה של התחנה המרכזית, נמל החלל המתנשא מעל נקודת המפגש של תל-אביב ויפו, היא מרכזית בניתוח של אלבר-אבירם את העתיד הזה ואיך הוא מכיל את השבר הזה בלי להתעלם ממנו אלא מאפשר חיים אחריו.
יוסי מנדלוביץ' מקדיש את מאמרו לדיסטופיה "השלישי" של ישי שריד. מנדלוביץ' משתמש בשני צירים כדי להבין את העולם של הספר, ואת הדרך שבה שריד מעצב את העולם הזה בכתיבתו. האחד הוא האוטופיה המשיחית שמלווה את הציונות מראשיתה, שמנדלוביץ' מראה את השורשים שלה ואת הגלגולים שלה בספרות הישראלית. האחר הוא טראומה ואיך היא משפיעה על זיכרון ועל עיצוב הצגת העולם, ברמה האישית וברמה הלאומית. הספר, שכתוב כעדות מפיו של יהונתן, בן יהועז מלך יהודה ובונה בית המקדש השלישי בממלכת יהודה החדשה שנפלה, מעוצב על ידי שני כוחות אלה.
המאמר האחרון בספר, של בן ברוך בליך, עוסק בדמות ה"צבר" בקומיקס הישראלי בין 1948 ו-1974. בליך עוסק בקומיקס שפורסם בעיתונים יומיים או בשבועונים בתקופה הזו, מאחר והתקופה שבה התחילו להתפרסם בישראל חוברות קומיקס בסגנון האמריקאי היא מאוחרת יותר. הוא מראה איך דמות הצבר משתנה ככל שמדינת ישראל והחברה מה משתנות, מעולה חדש השואף לבטא את האתוס הציוני של המדינה בראשיתה ועד לדמויות מפוכחות שמשמשות יוצרים כדי לחתור תחת מה שנראים כמו ערכי יסוד שאין לערער עליהם באמצע שנות ה-70 של המאה העשרים.
אסופת המאמרים Israeli Speculative Fiction: Beyond Is/Real היא מעניינת וחשובה. גם מאמרי הסקירה וגם המאמרים הממוקדים מעלים מסגרות חשיבה ותאוריות מעניינות לקרוא דרכן את הספרות הספקולטיבית הישראלית. במזרח התיכון שמים הם מצרך נדיר בו, שאת חשיבותם אפשר לראות כבר בסיפורי התנ"ך, ובעולם של שינויים אקלימיים מואצים, קריאה דרך "המדעים הכחולים" היא דרך מרתקת לראות את הסיפורים העוסקים בעתיד האזור. הבנת התפקיד של הגותיקה בעיצוב הטקסטים המכוננים של הספרות הישראלית היא עדשה מעניינת לראות דרכה את ספרות האימה החדשה שנכתבת כיום. המחשבה על דפוסים טמפורליים שונים כמו "ההווה הרחב" או לימבוטופיה יכולה ללמד אותנו רבות על ספרות המתארת את העתיד. יתר על כן, עצם הריכוז של מאמרים כאלה בספר אחד הוא חשוב. יש עיסוק בספרות ספקולטיבית ישראלית במחקר, אבל לעניות דעתי לא היה ספר שהוקדש כולו לספרות זו מאז "עם שתי הרגליים עמוק בעננים" שיצא לאור בשנת 2009. ספר כזה שלפנינו, שיוצא לאור באנגלית, בהוצאה אוניברסיטאית, הוא מבורך. בעיקר באווירה של השנים האחרונות כאשר ישראל והעיסוק בה הפכו מוקצים בחלק מהחוגים האקדמיים.
מנקודת המבט שלי, כמי שצמח בקהילת הז'אנר הישראלית, נקודת התורפה העיקרית של הספר היא מיעוט הדיון בסיפורים קצרים בו. אומר מראש, זו לא חולשה ייחודית לספר הזה, אריק ואן אכטר (Van Achter) במאמר Revising Theory: Poe’s Legacy in Short Story Criticism (2012) סוקר את התפתחות תחום הביקורת של הסיפור הקצר בספרות, ומדבר על "בעיית היוקרה" של סיפורים קצרים במחקר הספרות, שנוטה להתרכז ברומאנים.[1] אבל בדיון שעוסק בז'אנר הישראלי, יש בכך בעייתיות יתר לדעתי. רותם ברוכין, יעל פורמן, ניר יניב, קרן לנדסמן ועוד שמוזכרים במאמרים השונים החלו את הקריירות שלהם בכתיבת סיפורים קצרים, אבל אין כמעט התייחסות לסיפורים אלה בספר אלא רק לספרים שהוציאו לאור. התייחסות לסיפורים קצרים מוגבלת כמעט אך ורק לסיפורים שקשורים לעולם רחב יותר, כמו הסיפורים הנכללים בעולם "התחנה המרכזית" של תדהר או לעולם "ורד יהודה" של אדף. יוצא הדופן העיקרי הוא המאמר של טייטלבאום ולוטם, שהוא עיבוד של מבוא לאסופת סיפורים קצרים.
חלק משמעותי וחשוב של היצירה הספקולטיבית בעברית, בעיקר עד לעשר השנים האחרונות בערך, היה בסיפורים קצרים, והם עדיין תופסים מקום מרכזי ביצירה זו. ההשמטה הזו בעייתית במיוחד מכיוון שהיא משקפת "כתם עיוור" במחקר הספרות הספקולטיבית הישראלית. ספרות זו נוצרה בשני מרחבים די מובחנים ודי נפרדים זה מזה – המרחב של קהילת החובבים והמרחב של התרבות הכללית. במשך זמן רב היצירה שצמחה מתוך הקהילה הייתה כמעט כולה של סיפורים קצרים, וזו שמחוץ לה כמעט כולה של ספרים. ההתמקדות בספרים משאירה מחוץ לדיון מרחב שלם של יצירה שלדעתי הוא קריטי לדיון.
אומר במפורש שאינני נטול אינטרסים בביקורת הזו שלי. אני אוהב סיפורים קצרים, אני מגיע מתוך הקהילה ואני עורך כבר כמעט עשרים שנה את "היֹה יהיה" והייתי רוצה לראות יותר התייחסות אליהם במחקר. אבל אני סבור גם שכל אלה הם יתרון שיש לי בכל מה שנוגע למחקר הז'אנר בארץ, כי הם נותנים לי נקודת מבט שונה מזו של המסתכלים מבחוץ, ולו רק מכיוון שיש סיכוי טוב שהגישה שלי לעולם הזה קלה יותר משלהם ולכן אני מכיר טוב יותר את החומר שיש שם.
הקלישאה של סיכום מחקרים היא שיש לסיים ב"מחקר זה יכול להיות בסיס למחקר נוסף בכיוונים …". באופן כללי אשמח לראות עוד מחקרים בספרות ספקולטיבית ברמה ובעומק של המאמרים שכלולים בקובץ המצוין הזה. אני אשמח כפליים אם הם יעסקו גם בסיפורים הקצרים שהתפרסמו ומתפרסמים בשלל במות.
Israeli Speculative Fiction: Beyond Is/real
Editors: Elana Gomel; Vered Weiss
Liverpool University Press, 2026
277 p.p.
[1] לפני כשנתיים כתבתי עבודת סמינר שעסקה בניתוח סיפורים קצרים שעבורה קראתי את המאמר הזה של אכטר, ומאמרים אחרים שעוסקים בתאוריה של הסיפור הקצר. החזרה בכולם על אותה טרוניה הייתה כמעט משעשעת.