פרק ראשון

אני לא יודעת מי היה מתוח יותר, דניאל או קנג'י, אבל הם לא הקלו על פינוי החירום המוטס. ליטפתי את הרועה הגרמנית שלי והיא התנועעה והתפתלה עד שכל ארבעים וחמישה הקילוגרמים של משקלה נחו לי בדיוק על כפות הרגליים. כשניסיתי לחלץ אותן היא התקרבה עוד יותר וריתקה את הרגליים שלי למקומן. נאנחתי והצצתי בדניאל. הוא השקיף מבעד לחלון ותופף באצבעותיו.

סובבתי את הגוף והסתכלתי על האחרים. דניאל ואני ישבנו בשורת הנוסעים הראשונה, מאחורי טייס המסוק וראש העיר טילסון שישב במושב המיועד לטייס המשנה. מאחורינו ישבו ניקול, הבת של ראש העיר, וסם רוסו, האחיינית שלו, והשקיפו מהחלונות שלהן. היילי מוריס וקורי קַרלינג ישבו בשורה האחרונה. היילי דיברה; קורי לא הקשיב.

"אנחנו טסים צפונה." דניאל נאלץ לצעוק לראש העיר כדי להתגבר על רעש המסוק. "אנחנו אמורים לטוס לוויקטוריה, לא?"

כשראש העיר לא הגיב, הטייס אמר, "חל שינוי בתוכנית, ילד. יש עומס של מפונים בוויקטוריה. אנחנו לוקחים אתכם לוונקובר."

"טוב, אבל אם ככה למה אנחנו טסים צפונה?"

אנחנו גרים באי ונקובר, ליד נניימו, וזה אומר שאנחנו נמצאים כמעט בדיוק ממערב לעיר ונקובר שבקולומביה הבריטית, מעבר למצר ג'ורג'יה.

"רוח," אמר הטייס. "אותה רוח שמלבה את השרפה הזאת מאלצת אותנו לעשות עיקוף צפונה. אל תדאג. אני מביא אתכם לשם תוך שעה."

הסתכלתי על דניאל. הפנים שלו היו מכווצות מדאגה. היה קשה להאשים אותו, בנסיבות הנוכחיות. הצלחנו לברוח משרפה ולהערים על צוות מסתורי שהתחזה לצוות הצלה, אבל לפני שאפילו חזרנו לנשום כמו שצריך כבר מיהרו לפנות אותנו מהעיירה.

גם אני דאגתי, לגבי הרבה דברים, אבל כרגע בעיקר לגבי רייף מרטינז ששכב חסר הכרה על הרצפה מאחורי המושב שלי. כמה עשן הוא שאף? מה הוא יעשה כשיגלה שאחותו, אנני, עדיין נעדרת?

שיחקתי עם הצמיד שעל ידי. רצועת עור מרופטת עם אבן עין החתול. הצמיד של רייף. הוא ירצה אותו בחזרה כשיגלה שאמרתי להם לא להעיר אותו כי הוא לא יסכים לעזוב בלי אנני. זה יהיה סוף הקשר שלנו. אבל יכולתי לחיות עם זה. יותר משיכולתי לחיות עם עצמי אם הייתי נותנת לו למות באש התופת.

"גם שאר המסוקים טסים לוונקובר?" שאל דניאל. "המסוקים עם ההורים שלנו?"

"אני מאמין שכן," אמר הטייס. "נכון, אדוני?"

כשראש העיר לא ענה, הטייס הביט אליו. "אדוני?"

הוא התכופף כדי להציץ בפניו של ראש העיר וגיחך. "נראה שלמישהו כאן לא אכפת כמה רעש המסוק הזה עושה. הוא ישן שינה עמוקה. אני בטוח שהוא אמר שהמסוק השני יצא רק כמה דקות אחרינו."

התכופפתי קדימה. ראש העיר היה שמוט במושבו עם הפנים לכיוון החלון, בזווית שנראתה ממש לא נוחה. כשפתחתי את חגורת הבטיחות שלי הטייס הסתכל אחורה.

"ממש לא! פה זה לא בואינג. צריך להדק חגורות לכל אורך הטיסה. מאיה, נכון?"

התקרבתי לקצה המושב שלי ונגעתי ביד של ראש העיר. "מר טילסון?"

"הֵי," אמר הטייס בקול תקיף. "אם אתם רוצים שאבדוק מה קורה עם ההורים שלכם, פשוט תגידו. על ראש העיר שלכם עבר יום מפרך עם כל השרפה הזאת וזה שברחתם לא עזר. תנו לבנאדם לנוח קצת."

נכון, ראש העיר בטח היה מותש, אבל בהתחשב בכל מה שקרה היה לי קשה להאמין שהוא יכול להירגע מספיק בשביל להירדם.

"מר טילסון?" אמרתי וניערתי אותו חזק יותר.

דניאל פתח את החגורה שלו. גם סם פתחה את החגורה ואז קמה, עברה בגב כפוף מעל רייף והתקדמה לעברנו.

"מספיק עם זה!" נבח הטייס. "כולם לחזור למושבים ולהדק חגורות. עכשיו!"

"אחרת מה?" אמרה סם. "תעצור בצד ותכריח אותנו להמשיך ברגל?" היא טלטלה את הכתף של ראש העיר. "דוד פיל?"

הראש של טילסון צנח הצדה. ניקול צווחה וניסתה נואשות לפתוח את החגורה שלה. הנחתי יד על הצוואר שלו.

"הוא בסדר?" אמר הטייס, ועכשיו הוא נשמע מודאג.

"הוא נושם," אמרתי.

"יכול להיות שזה התקף לב?" שאלה סם.

לפני שהספקתי לענות הטייס קילל ואמר שכן, זה בטח העניין, בגלל כל הלחץ והעובדה שראש העיר הוא, כמו שהוא ניסח את זה, "בחור גדול." הוא יזמין מיד רופא למנחת המסוקים.

"מ… מה?" אמרה ניקול, שעברה מעל רייף והתחילה להתקרב אלינו. "הוא אמר התקף לב?"

"אם זה באמת התקף לב, נזעיק עזרה," אמרתי וקורי משך אותה בחזרה אחורה.

הטייס עדכן את מגדל הפיקוח בקשר ובין לבין צעק עלינו לשבת.

התייצבתי מול ראש העיר כדי לפתוח את כפתורי המעיל שלו. כשסם ניסתה להידחק ליד הכיסא שלו, דניאל דחף אותה בעדינות לעבר המושבים שלנו. אם כל אדם אחר היה עושה את זה היא הייתה אומרת לו ללכת לעזאזל, אבל לדניאל היא הקשיבה.

"מאיה יכולה לעזור," אמרה ניקול כשהטייס ניסה לשלוח אותי בחזרה למושב שלי. "היא יודעת עזרה ראשונה. יש לה בית חולים."

"של חיות," אמרה היילי.

קורי אמר לה לשתוק, אבל היה משהו בדבריה. אבא שלי היה פקח השמורות המקומי ולי הייתה סככת שיקום שבה טיפלתי בחיות פצועות עד שהן החלימו. אבל באמת ידעתי עזרה ראשונה ואת העקרונות הבסיסיים של טיפול במישהו שחטף התקף לב. שלב ראשון: להזעיק רופא. קצת קשה בנסיבות הקיימות. שלב שני: לתת לחולה אספירין. זה לא יעבוד כשהוא חסר הכרה. אבל למה הוא חסר הכרה? זכרתי שאחד מהסימנים להתקף לב הוא התעלפות, אבל לא אובדן הכרה ממושך.

היינו מוכרחים לקחת אותו לרופא ועד אז יכולתי רק להניח שמדובר בהתקף לב ולעשות לו החייאה אם יפסיק לנשום.

פתחתי את כפתורי החולצה שלו. כשניקול התקדמה קצת לעברנו הטייס התפרץ עליה וקורי אמר לו ללכת לעזאזל, מה שממש לא עזר. הצצתי בדניאל.

"ניקול," אמר דניאל. "אני יודע שאת מודאגת, אבל הוא בסדר. הוא נושם ואנחנו מטפלים בו." הוא הסתובב אל האחרים. "כולם לשבת. הכול בשליטה."

לא משנה שדניאל בקושי הרים את הקול ושכמעט לא שמעו אותו מעל לצעקות של הטייס ולרעש המסוק. כולם התיישבו. אפילו קנג'י, שעד לאותו רגע תחבה בדאגה את האף שלה אל היד של טילסון.

"אנחנו צריכים להשכיב אותו," אמרתי. "אם זה אוטם שריר הלב, הלב שלו עלול להפסיק לפעום. אני לא יכולה לעשות לו החייאה אם הוא יושב."

"אז את לא עושה החייאה," אמר הטייס. "אין מקום. אנחנו תכף נוחתים."

הנחתי את היד על החזה החשוף של ראש העיר. הרגשתי את הלב שלו. הוא פעם, אבל פעימות מרפרפות. האם זה סימן להתקף לב? כשזזתי אחורה הבחנתי בכתם דם קטן על הכתף של החולצה, במקום שהורדנו ממנו את המעיל. זכרתי שטילסון לבש את מעיל הרוח שלו לפני שעלה למסוק.

"אנחנו צריכים להוריד ממנו את המעיל," אמרתי.

בזמן שדניאל עזר לי לפשוט לו את המעיל, הטייס צעק, "חכו רגע! תחזרו למקום. אנחנו נוחתים עוד כמה דקות."

למרבה המזל, כל עוד הטייס הטיס את המסוק הוא היה יכול רק לצעוק. ואם יש בעולם בני נוער שמגיבים לצעקות של מבוגרים, לי אף פעם לא יצא לפגוש אותם.

אחרי שפשטנו את המעיל של ראש העיר בדקתי את הכתף שלו. היה שם סימן דקירה. נקודה, מעט נפוחה, מכוסה בדם קרוש.

"מזרק?" אמרתי לדניאל ללא קול.

הוא קימט את המצח ורכן אל האוזן שלי. "אולי חרק… לא, רגע. לפני שעלינו למסוק הטייס טפח לראש העיר על הכתף. אני זוכר שטילסון שפשף את האזור כאילו זה כואב." הוא השתתק. "כאילו מישהו הזריק לו משהו."

דניאל הסתובב לאט אל הטייס. הרגשתי את הזעם קורן ממנו החוצה. תפסתי לו את היד ולחצתי חזק כל-כך שזה בטח כאב. רק אז הוא השפיל את המבט.

"הלב שלו פועם בסדר," אמרתי לטייס. "רק תדאג שיחכו לנו במנחת."

הידקתי את החגורה של ראש העיר והתחלתי לחזור למושב שלי. אני לא יודעת מה בדיוק קרה אז. הסתכלתי על ניקול, שנראתה מבועתת. אני חושבת שהטייס ניסה לתפוס אותי. או שהוא סתם שלח יד כדי שאסתובב אליו.

דניאל צעק "לא!"

זה כל מה שהוא עשה. אני בטוחה. דניאל צעק והטייס עף קדימה. הראש שלו התנגש בלוח הבקרה והוא התמוטט כמו בובת סמרטוטים.

"תעירו אותו!" צעקה היילי. "שמישהו יעיר אותו!"

דניאל ואני טלטלנו את הטייס. המסוק צנח קצת ומעדנו. קורי רץ אלינו.

"תעזור לי להוציא אותו!" הוא צעק אל דניאל ותפס את חזית המעיל של הטייס. "אני יכול להטיס את המסוק."

"על סמך מה?" סם הופיעה לצדו. "משחקי וידיאו?"

קורי הביט בה בזעף. "יש לך רעיון טוב יותר?"

"כן."

הבנים משכו את הטייס מהמושב וזרקו אותו למרווח הצר שמאחורי המושבים הקדמיים.

סם התיישבה במקומו, תפסה את המצערת ואת ידית ההיגוי והניחה את הרגליים על שתי הדוושות. המסוק התייצב והתחיל להתרומם, אבל נטה לצד אחד.

"את חייבת לאזן אותו," אמר קורי.

"מה, באמת?"

הוא שלח יד אל ידית ההיגוי. סם העיפה לו אותה.

"את מבינה במסוקים, או רק במטוסים? כי אלה שני דברים שונים."

המסוק התאזן לרגע ואז התחיל להסתחרר.

"סם לא יודעת מה היא עושה," אמרה היילי. "תעצרו אותה."

"היא משאירה אותנו באוויר," אמרתי.

"כל האחרים," אמר דניאל. "תשבו ותהדקו חגורות. עכשיו."

היילי וניקול צייתו לו, אבל קורי נשאר בחלק הקדמי, דחוק ביני ובין סם.

הושטתי יד אל מערכת הקשר והרכבתי את האוזניות והמיקרופון. הייתי צריכה לשחק קצת עם הכפתורים כדי להדליק את הקשר, אבל היה לנו בשמורה רדיו בגלים קצרים אז היה לי מושג איך מתפעלים מכשיר כזה.

"אס-או-אס!" אמרתי. "מסוק מסלמון קריק. טייס חסר הכרה. אני חוזרת, טייס המסוק חסר הכרה."

הפסקתי לשדר והקשבתי. שמעתי רק רעש סטטי.

"אס-או-אס!" אמרתי. "מצב חירום. מסוק מעל האי ונקובר. טייס חסר הכרה. אני חוזרת, הטייס חסר הכרה!"

המסוק שוב צנח.

קורי התכופף כדי להביט בלוח הבקרה. "את צריכה – "

"אני עובדת על זה!" נהמה סם.

"הנה, תני לי – "

לא ראיתי מה קורי עשה, אבל המסוק נטה הצדה בתנועה חדה וחזקה. קורי נפל על ראש העיר. קנג'י נבחה וציפורניה שרטו את הרצפה כשהיא החליקה לעבר הטייס המעולף.

סם קיללה ושלחה יד רועדת אל אחת הידיות. "כולם לשבת. פשוט תשבו כבר!"

המסוק שוב היטלטל והיד של סם פגעה במשהו. נשמע קול פיצוח וסילון אוויר. ניקול צווחה. הפעם היילי הצטרפה אליה.

"הדלת!" קורי אמר. "אלוהים אדירים! הדלת פתוחה!"

"כולם להחזיק חזק!" צעק דניאל. "מאיה, תתפסי את קנג'י!"

זינקתי לתפוס את הקולר של הכלבה ובדיוק אז שמעתי קול שאיפת אוויר. כולם צעקו והרוח נכנסה דרך הדלת החצי פתוחה ולא הייתי אמורה לשמוע שום דבר. אבל שמעתי את זה.

"רייף!" צרחתי.

כשהסתובבתי ראיתי בליל של תנועה. רייף, עיניו נפקחות כשהוא מחליק על רצפת המסוק. ונפלט מהדלת הפתוחה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אפלה עולה: קריאה
ספר שני בסדרה
תרגום: חמוטל ילין
288 עמ', יניב הוצאה לאור

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הספר ייצא לאור ב 03/06/2015, והוא זמין כבר כעת למכירה מוקדמת במחיר מיוחד בחנות המקוונת של ההוצאה.