זה לא כל כך נעים לראות קבר פתוח. ועוד פחות נעים לראות את הגופה שלי מונחת לידו, עטופה בתכריכים, וכל מי שאני מכירה ואוהבת, ועוד כמה אנשים שאני לא כל כך אוהבת, עומדים מסביב במשקפי שמש ומזיעים.

ריחפתי מעל הלוויה שלי, מבולבלת ואבודה. רעות, הבכורה שלי, התנודדה מעל לקבר ובכתה, קרובה מדי לבור. רציתי למשוך אותה לאחור, שלא תיפול. אבל גיל הדביל חיבק אותה, כולו נוטף רוך ואהבה.

מהצד השני שלה עמדו ליאת ואפי. ליאת לא בכתה, כמובן. היא חיבקה את עצמה ונשענה על אפי, והוא חיבק אותה בצייתנות. היה ברור שלא נוח לו. בידו השנייה הוא שפשף את הזיפים על סנטרו והביט בשדה שמעבר לגדר.

מצאתי לי זמן למות, בדיוק באמצע הגירושים האיומים האלה שלו. הייתי צריכה לעשות משהו אחרת. להפסיק לעשן. להיזהר. דוקטור אסולין אמר לי כבר לפני שלוש שנים שבגילי ובמצב של הלב שלי, אפילו שתיים-שלוש סיגריות ביום הן יותר מדי, אבל אני לא רציתי לוותר על התענוג הקטן הזה.

מאחורי הילדים התפתל נחש קטן של אנשים. כמעט כל הוותיקים, ולצדם קומץ נחמדֵי ההרחבה ששאלו ספרים אצלי בספרייה. הרווח בין שתי הקבוצות נשמר היטב.

"שלום-שלום," נשמע קול מהשמים.

נשאתי מבט למעלה, מקווה שזה לא אלוהים. או מלאך המוות. הוא ריחף קצת מעלי. עיניים ירוקות, חיוך גדול, וביניהם אף פרומיננטי.

"וקסמן!" איזו הקלה.

"אלקה."

"אתה כאן!"

"לאן יש לי ללכת?" פרש את ידיו לצדדים בקלילות.

הוא שקע מטה, לאט-לאט, עד שהיה בגובה שלי. "ברוכה הבאה," אמר.

"ברוך הנמצא." בחנתי את פניו בפליאה. "לא השתנית בכלל."

"ככה זה פה."

נאנחתי. "אז אני כבר לא אצליח להוריד את העשרה-קילו האלה, אה?"

הוא נד בראשו. "את לא צריכה להוריד כלום," אמר. "את יפהפייה."

כמעט חמישים שנה חלפו מאז שאמר לי את זה בפעם האחרונה. באמת הייתי, אז. ולא ידעתי.

"עוד מעט תשכחי מכל זה," הוסיף. "פה לאף אחד לא אכפת. ובלי לראות את עצמך אתה שוכח איך אתה נראה."

"אין יותר מראות?"

"לא רואים אותנו במראה," אמר.

השנים גזלו מווקסמן את שׂערותיו ופיזרו לו במקומן חופן כתמים עגלוליים על הקרחת, אבל יכולתי עדיין לראות את הלולן הנמוך והמוצק שהבטיח לי כבר באנייה, בדרך לארץ, שייקח אותי למסעות בעולם כולו, אם רק אחכה קצת.

שקט השתרר בבית הקברות. כמעט שכחתי מהלוויה שלי, ואז החזן התחיל: "אל מלא רחמים, שוכן במרומים". לא הייתי קדושה וגם לא טהורה, אבל הניגון הזה עשה לי קוועץ' בלב אפילו עכשיו.

"מה עם אלוהים? מנוחה נכונה על כנפי השכינה?" לחשתי לווקסמן.

הוא פרש כפיים ומשך בכתפיו. "את רואה, בינתיים הוא לא הגיע לכאן. אולי הוא באמת לא אוהב חילונים. אולי הוא סתם עסוק."

אחרי התפילה השתרר שוב שקט. החברים עברו על פני הקבר שלי, לחצו ידיים לילדים, ממלמלים קלישאות, הניחו אבן על האדמה שנערמה מעלי. חלקם הלכו לבקר עוד איזה קבר, והרוב נאספו ליד השער. כל כך רציתי להצטרף אליהם. תמיד נחמד שמישהו מהקיבוץ מת, אם הוא לא קרוב אליך מדי. השגרה משתבשת, ובסתם יום של חול אפשר להלך לאורך הכביש הישן עם החברים ולפטפט.

אפי, רעות וגיל הדביל התעכבו עדיין ליד הקבר, מסביב למישהי שכרעה ליד תלולית העפר ובכתה מרות. כשראיתי את חולצת המשבצות המוכרת שלה נחרדתי. ליאתי שלי אף פעם לא בוכה. אפילו כשאברם מת היא לא בכתה, והיא הייתה תמיד הילדה של אבא.

ריחפתי אליהם באטיות מתסכלת וניסיתי ללטף את ראשה. ידי נענתה לי בקושי. חשתי רפרוף מרוחק, אבל אצבעותַי לא נסבכו בתלתליה, לא מצאו את עורפה הרך. ניסיתי שוב, והפעם שקעו האצבעות לתוך גולגולתה וכמו בתגובה ליאת מלמלה, "אמא'לה, אמא'לה." משכתי את ידי לאחור, מבועתת.

"מה זה היה?" נשאתי מבט אל וקסמן.

"אל תדאגי," נד בראשו. "היא לא הרגישה כלום."

גיל הדביל כרע ליד ליאת וליטף את שׂערה במקומי. אפי עמד מעליהם ובהה שוב בשדות. ריחפתי מעליהם, חסרת אונים וחסרת תועלת. רציתי לצרוח מרוב תסכול.

"מסכנה שלי. ילדה מסכנה שלי."

"ככה זה," אמר וקסמן בקול רך. "בואי, אלקיטה, זה מספיק."

אני לא יודעת למה באתי. אולי כי אי-אפשר לראות את הילדה שלך בוכה ולא לחבק אותה. אולי כי כאב לי מדי להיות בלוויה של עצמי. ואולי סתם כי וקסמן לא קרא לי ככה כבר כמעט חמישים שנה.

כך או כך, ריחפתי בעקבותיו, מעלה מעלה, עד לראש הברוש, עד שנותרנו רק שנינו בשמים, וכמו אפי הבטנו בשדה המנוקד קוביות קש.

"הם יתגברו," אמר וקסמן.

"בקלות," אמרתי. "המזל של המשפחה הזאת זה שכולם שכחנים."

הוא לא הגיב.

"למרות שאת השדה הזה אני דווקא זוכרת," אמרתי.

הוא הפנה אלי מבט מופתע, רק לשבריר רגע. "שדה החיטה הראשון," אמר בעגמומיות.

הצבעתי על פאת השדה המערבית. "ושם נסענו על הטרקטור המפלצת שלך מאמריקה. אמרת שאם אני אשב על הכנף של הגלגל תיקח אותי לטיול מסביב לעולם."

"אוליבר-88," חייך וקסמן. "איזה כלי."

"עד היום יש לי צלקת ממנו על ה…" התבוננתי במפרק כף ידי. דרך מפרק כף ידי. דרך היד השקופה, במקום בו היו פעם בשר ושׂער בהיר ודק, ראיתי עכשיו את השדה הקצור.

כנראה שהוא ראה את ההלם על פני. "מתרגלים לזה," אמר.

"לְמה?" התרגזתי. "להיות שקופה? להיות מתה?!"

"כן."

לא יכולתי לנשום עמוק. או שטוח. לשבת או להתחבק. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להתמודד עם הכאב של בתי המבכה את מותי. עם מבוכת שקיפותי. עם אובדן חיי. "אז מה עכשיו? אנחנו רוחות רפאים או מה?"

"אנחנו לא יודעים." וקסמן משך בכתפיו. "אנחנו מתים. כמו שההם שם חיים. לא עברנו לגן עדן ולא לגיהינום. לא קיבלנו פרס ולא עונש. אנחנו פה."

"ומה עושים פה? מחכים?"

"יש כאלה שמחכים," אמר. "אני לא מחכה לשום דבר ולאף אחד. אני חי."

"חי?"

"מת," תיקן. "נו, ממשיך. אני ממשיך."

"אבל לאן?" שאלתי. "מישהו פעם הלך מפה? מישהו בא?"

"לפעמים באים אלה מהקיבוץ השני. לפעמים אנחנו הולכים לשם. אבל הם עדיין ארגנטינאים. אנחנו עדיין ברזילאים. ישר מתחילים לריב על כדורגל."

"ובשאר הזמן?"

"ישנים הרבה. מרכלים קצת. מסתכלים בציפורים."

"נשמע כמו בית גיל הזהב למתים."

"משהו כזה," הסכים. "ובאמת אני לא יכול לסבול את זה, אז אני מתמצק לא מעט."

"מתמצק?"

"זה כמו ספורט של מתים, בערך. תראי."

הוא שקע מטה לאטו, מתנועע הנה והנה כמו עלה בסתיו, ולבסוף נחת על ספסל האבן של החלקה הצבאית, התיישב והטיל את ידו על המשענת. "אח, תענוג," נאנח.

שקעתי בעקבותיו. "לאט-לאט," הזהיר אותי. "ישיבה זה קשה."

האטתי והושטתי אצבע אל הספסל. היא נבלעה בבטון. משכתי אותה חזרה בכוח. "איכס."

"כל הכבוד!"

"לא יפה לצחוק עלי," התרגזתי.

"חלילה!" הוא הזדקף. "כבר עכשיו הצלחת לשלוט קצת בידיים. זה טוב מאוד. חייבים להתחיל להתמצק איך שאתה מת, כשאתה עוד צעיר. אחר כך כבר מאוחר."

"אז האחרים פה…?"

"אווריריים," אמר. "רובם רק מרחפים. עולים ויורדים כמו מעלית."

לי זה לא יקרה, החלטתי מיד. הנחתי את היד שוב על הספסל, לאט-לאט. התבוננתי דרכה בפס הבטון.

"ברגע שתרגישי משהו, תעצרי," אמר.

התקדמתי לאט. ואז היה משהו.

"מה את מרגישה?"

"מין… הד של מגע," אמרתי.

וקסמן הנהן. "יופי, יופי. אף פעם לא מצאתי לזה מילים, אבל זה בדיוק ככה. הד של מגע."

"אבל היד שלי שוקעת!" התרגזתי ומשכתי אותה שוב. "איך אתה לא נופל לתוך הספסל?"

"הרבה אימונים," אמר. "תראי." הוא התכופף ודחף באצבע מושטת אבן שנחה על מצבה למרגלותיו. כשהאבן נפלה לאדמה, הוא חייך. "אופס."

"לא יפה. שמים אותן לאות כבוד," אמרתי.

"איזה כבוד?" אמר בבוז, "שמים אבן, הולכים ושוכחים."

הקבר שלו היה ממש בשורה שאחרי אברם. אף פעם לא עצרתי לידו, אף פעם לא הנחתי אבן. אף אחד לא הניח שם אבנים. דווקא אהבו אותו במשק, אבל לא היה מי שיבוא. קיבוץ או לא קיבוץ, אחרי שאתה מת יש לך רק משפחה, וכל המשפחה של וקסמן נשארה בברזיל. אפילו ללוויה הם לא הגיעו. הייתה גם בריגיטה אחת, לפני שנים, אבל היא חזרה לנורבגיה בסוף. מאחורי הגב שלי אמרו שהוא אף פעם לא התאושש ממני.

הוא דחף עוד אבן לקצה המצבה.

"עכשיו תורך."

קירבתי את אצבעי, מחפשת את הד המגע. כשהרגשתי, עצרתי.

"מה עכשיו?"

"עכשיו תתכווני. צריך הרבה כוח רצון."

"שוב כוח רצון?" רטנתי. "אף פעם לא אהבתי ספורט במיוחד, אתה יודע."

וקסמן צחק. "יודע, יודע. קדימה, אלקה. את יכולה."

ריכזתי את כל כוח הרצון שלי, לא שיש כל כך הרבה ממנו, ודחפתי.

האצבע שלי נכנסה לתוך האבן ויצאה מהצד השני. זו הייתה תחושה איומה, כאילו מגרדים אותי מבפנים. משכתי שוב את ידי.

"לא נורא, את עוד תצליחי," אמר וקסמן, וחזר לדחוף את האבנים על המצבה. הוא הזיז אותן בזו אחר זו עד שהסתדרו במעגל מושלם. "זה פשוט קשה. צריך להתאמן הרבה. ואני לא מתעצל."

"ברור שלא," אמרתי. "מלך השדות והשיבולות העצובות."

הוא השפיל את ראשו. אם לא הייתי יודעת שהוא מת, הייתי חושבת שהוא מתבייש.

עקשן וביישן. ככה הוא היה תמיד. כשעלינו לקרקע הוא עוד לא ידע מילה עברית, אבל את העבודה למד צ'יק צ'ק. הוא בנה את הלולים בשתי ידיו, עבד כמו חמור כל היום. בערב היה חוזר שרוט ומדמם מרשת לולים ומניקור תרנגולות.

בכל לילה, בצריף שלנו, הייתי מנקה את הפצעים שלו ומורחת יוד, ומספרת לו את המעט שכתבו בעיתונים על חוקרת השימפנזים הצעירה משמורת גומבה. על אף תשישותו, וקסמן האזין בסבלנות. נצא יחד למסע גדול, הבטיח לי, גומבה והעולם כולו. רק שהענף יתייצב קצת קודם, עוד שנה או שנתיים.

על הקיר בצריף שלנו תליתי את התמונה מהעיתון, אישה זהובת שׂער ודקת גו כורעת על האדמה ומושיטה אצבע אל שימפנזה זעירה, וזו אוחזת באצבע בכפה הקטנה.

שלוש שנים אחרי העלייה לקרקע הלול של וקסמן כבר היה יציב לגמרי. למעשה, הוא היה מקור ההכנסות המרכזי של הקיבוץ. אבל איש לא עסק בניצחונו של וקסמן. כולם היו טרודים רק בדבר אחד: השדות.

שלוש שנים הייתה התבואה דלה. השדות הצמיחו שיבולים רזות וגזרים מצומקים, חרולים ודרדרים. בשנה שעברה היו האבטיחים במִקשָה קטנים יותר מהקלמנטינות בפרדס.

מהתנועה שלחו זרעים ושתילים וכספים ויועצים, ובשקט אמרו שלכאן הגיעו החקלאים הכי גרועים בארץ. היו אפילו שמועות על העברת השטחים החקלאיים לארגנטינאים בקיבוץ ממול.

הזרעים נבטו בשדות החיטה, אבל בכמות קטנה מדי. ערב אחד אמר מישהו בחדר האוכל שאם לא ירד גשם בימים הקרובים, הלכה העונה. כשחזרנו לצריף בער וקסמן מכעס. "אפסים," אמר. "מדברים מדברים ולא עושים כלום, ובינתיים השיבולות עצובות."

בבוקר המחרת הוא עזב את הלול, לקח את האוליבר-88 ויצא לשדות לפרוש צינורות. בחודשים הבאים לא ראיתי אותו כמעט. בבקרים חרש ודישן, הפך רגבים וזרע, אחר הצהריים נסע ממומחה בקיבוץ הזה לפרופסור במכון ההוא, בלילות קרא חוברות הדרכה של התנועה.

ובחג השבועות באותה שנה, כבמעשה פלאים, נגדשו העגלות שיבולים וכותנה וגזר ובצל. חברי המשק רקדו בשדה ושרו והיללו בעיניים בורקות את ניצחון החזון. ובסוף הטקס, כשהחברים מחאו כף לילודי השנה המעורסלים בידי אמותיהם, טיפסתי על כנף האוליבר ואמרתי לווקסמן שאני כל כך גאה ושמחה, ועכשיו הגיע הזמן לנסוע. גומבה והעולם כולו חיכו לנו.

הוא הביט בי במבט מאושר ועייף ותמהּ. עם כל הכבוד לחלומות שלי על שימפנזים, אמר, פה יש ארץ שצריכה אותנו ואדמה לעבד, ושטחים חדשים מעבר לוואדי לשתול בהם פטרוזיליה ותפוחי אדמה. עוד לא הגיע הזמן למסעות עינוגים.

גם בשנה ההיא וקסמן הנביט זרעים ורחרח רגבים ומסר נפשו על התבואה, וגם בשנה ההיא ראה ברכה בעמלו. בחג השבועות של אותה שנה כפלו היבולים וכפלה השמחה, וכשהחברים מחאו כף לילודי השנה המעורסלים בידי אמותיהם, קפץ אברם על הבמה והודיע לכל המשק שאנחנו מתחתנים.

הוא עמד שם בין האמהות והילודים, בשׂער פרוע ושפם ג'ינג'י בוער, מחייך מאוזן לאוזן. ליד הבמה ישב וקסמן על האוליבר שלו, שגרר כל היום את עגלות הביכורים לשדה.

וקסמן הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, וכל המשק הסתכל עלינו.

אחר כך אני כבר לא זוכרת הרבה. רק את הזמזום המתריס של הדבורים והזבובים, ואת הבכי של ראובן הקטן של רבקי שעוד עמדה ליד אברם, על הבמה העשויה קוביות קש, ואת החום. וקסמן חייך אלי קלושות, ומחא כף, ואחריו כל הקיבוץ מחא כפיים, בהתחלה בהיסוס ואחר כך בהשלמה, ואברם מחה זיעה מהמצח, קפץ מהבמה ונישק אותי בכוח על השפתיים מול כולם.

למחרת מצאתי בצריף של אברם את כל הבגדים שלי מסודרים יפה בארגזים. איך הם הגיעו לשם לא שאלתי.

תמיד אמרנו יפה שלום בשבילים, וקסמן ואני. הקיבוץ קטן, שמונה מאות חברים בסך הכול, שכנים לכל החיים. צריך ללמוד להתנהג כמו בנאדם. ועכשיו התברר לי שגם אחרי המוות, עדיין היו לי אותם שכנים.

וקסמן עדיין לא נשא את ראשו, עדיין לא אמר דבר. תהיתי אם הוא רוצה שאניח לו לנפשו, ובכל זאת נשארתי.

לאט-לאט החלו לחלוף על פנינו עננות אדם אִטיות, נסחפות ברוח. חלקם נופפו לעברי ברפיון, אחרים מלמלו מילות ברכה. רובם היו שקופים כל כך שבקושי ניתן היה לראותם. נופפתי וחייכתי בנימוס. כשרוזנהק הזקן טיפס במעלה הברוש חמקתי כהרגלי, ואז נזכרתי שאין לו כבר לאן לשלוח ידיים. איש מהם לא היה מוצק כמו וקסמן. איש לא עשה דבר. הם פשוט ריחפו הנה והנה.

וקסמן נותר לצדי, דומם ושתקן. אחרי שרוזנהק התפוגג הוא אמר, "הנה בעלך."

אברם! סוף-סוף. אפילו בפני עצמי לא הודיתי כמה חיכיתי שיגיע כבר. ניסיתי להבריש באצבעותַי את שׂערי, אבל לא מצאתי כלום. אוויר נגע באוויר.

הוא ריחף מעל הקבר שלו, ליד האשל הגדול, פרוש ידיים ומחויך ומוצק כמעט כמו וקסמן. תמיד הוא היה חתיך, אברם שלי, ועכשיו הוא גם נראה צעיר בהרבה ממני. שמונה שנים חלפו מאז שמת, והוא נשאר תקוע על מזדקן-אבל-חתיך. אני התקדמתי בינתיים לזקנה-גרוטאה.

"אלקה'לה." הוא ריחף עד אלי, קרוב קרוב. השפם הג'ינג'י שלו מרקד.

"שכחת לקצר את השפם בסוף."

"הבטחת שתקצרי לי אותו."

"אתה לא נכה, אברם," אמרתי, כמו תמיד.

הוא צחק. "באת לנזוף בי?"

נדתי בראשי. החיוך שלו משך חיוכים מתוכי.

"אני שמח לשמוע. מה שלומך, נערתי?"

ובבת אחת, לשבריר שנייה, הייתי שוב סומק ופרחים ופרפרים. "לא רע, בהתחשב במצב," חייכתי. כמעט שלא היה אכפת לי מכל הזמן ומכל הזִקנה הזו. והמוות.

"אברם," אמר קול אחר. "עוד כמה זמן?"

משהו התנועע בתוכו. משהו מוזר.

קולו של וקסמן עלה מאחורַי, חד וזועם. "מה זה, אתה מפותל?"

פתאום היה סביב אברם המון המון אוויר, הולך ומתנפח, ומתוכו נשלחו עננות דקות ורכות, זרועות ורגליים. מספיק ידיים ורגליים לשניים. ואז ראיתי שהוא באמת שניים, אברם. הוא והיא.

וחיה או מתה, את הקול שלה זכרתי היטב. איך אפשר לשכוח. האישה שהצילה את הקיבוץ ואת משק החלב, ובעיקר את בעלי, מעצמו וממשבר גיל הארבעים המוזר שלו.

רגע לפני גיל ארבעים אברם נהיה עצוב. שום דבר שאמרנו או עשינו לא עזר. אחרי כמה חודשים הוא אמר לי שהוא לא יכול לשאת יותר את עבודת הרפת על כל טפסיה ורישומיה ושלל מטלות הניהול ששנא כל כך. הוא גמר בדעתו לעזוב. ניסיתי לשכנע אותו לנוח קצת, לצאת לחופשה או ללימודים. אבל אברם לא היה מוכן לשמוע. הוא הודיע למזכיר ולאספת החברים שהוא עוזב ודי.

בקיבוץ לא האמינו. לא החברים, ולא הפרות, שגעו אל השמש וייבבו אל הירח, מרעידות את אוויר המשק יומם וליל. קינת הפרות פרעה את שנת האדם והחי. התרנגולות לא הטילו, העזים לא הניבו חלב. החברים נרדמו על השולחנות בחדר האוכל ובמפעל ובשדות. רק התינוקות בכו ובכו כל היום. בתוך ימים ספורים ירדה על הקיבוץ אווירת נכאים, וכל תושביו הילכו תשושים ורגוזים.

ואז, כשכמעט כלו כל הקצין ו"תנובה" איימה להעביר את ההקצאה לקיבוץ אחר, הודיעה יוספה שהיא עוזבת את המזכירות ולוקחת עליה את ניהול הרפת. אברם יטפל בעבודה החקלאית בלבד. כל השאר – עליה.

אברם סירב, כמובן. אבל יוספה לא הרפתה. היא הסבירה, הפצירה, החמיאה, הצחיקה. אולי היא עשתה עוד משהו, אבל את זה לא סיפרו לי. אחרי שבוע ימים אברם נעתר לתחינותיה וחזר לנהל את הרפת, והשקט שב על כנו. עשר שנים הם עבדו יחד מבוקר עד ערב, ויחד הצעידו את הרפת לשנותיה המפוארות והמוצלחות ביותר.

ולפני שמונה שנים, ביום הראשון של ההמלטה, אברם חטף שבץ, וביום העשרים ותשעה של ההמלטה, יוספה חטפה התקף לב. כשעלינו לקבר בשלושים היא כבר נחה בקבר הסמוך לו, מתחת לאשל הגדול, במקום שהיה צריך להיות שלי. ואני לא אמרתי אף פעם כלום.

"אני בא," אמר אברם.

"אתה בא?" שאלתי.

הוא הביט בי. "נערתי…"

לא היו לי פרחים ולא פרפרים. "אתה הולך?"

"נו, אברם," אמרה יוספה ונעה מאחוריו, ולפתע הבנתי בדיוק מה זה מפותל ומה זה אומר שהוא מפותל אִתה.

הוא שתק. זה היה הטריק הכי ישן שלו, לשתוק מספיק זמן עד שאני לא אוכל לסבול את זה יותר ואתפוצץ. ככה הוא היה מרוויח שתי נקודות בכל ויכוח, בלי מאמץ.

אבל היום לא התכוונתי לתת לו את השתי נקודות האלה. לא יקום ולא יהיה. אני כבר מתה, ויש לי זמן. נצח. אני אחכה כמה שצריך.

אברם התאפק מולי. אני התאפקתי מולו. הקשבתי לרוח הקיץ, לקרקורי הצפרדעים הרחק בוואדי. שתקתי, ויכולתי לשתוק עוד הרבה זמן, אבל וקסמן האומלל לא עמד בזה.

"זה לא בסדר, אברם."

אברם לא הסתכל עליו אפילו. אפילו השפם לא הצליח כבר להסתיר את זווית הפה השמאלית שלו, שהתרוממה קצת, בחצי חיוך ההוא שהתאהבתי בו כשעוד רכבתי עם וקסמן על הכנף של האוליבר-88.

"ככה זה, נערתי."

לא יכולתי לשתוק יותר. "שלא תעז לקרוא לי ככה," אמרתי.

"נו נו," אמר. "ועכשיו היא נובחת."

"יש לך טענות?" נדהמתי. "תשע שנים לא ראית אותי ואתה מקבל אותי ככה, ויש לך טענות?"

"תשע שנים. ובאמת לא ראיתי אותך הרבה," אמר.

"על מה אתה מדבר?" מתברר שאפשר לצעוק גם כשאת מתה. ואפשר גם לכעוס נורא. "כל שנה באתי!"

"כל שנה!" אמר אברם וטלטל את ראשו בזלזול.

"והנה התחילו החשבונות," מלמל וקסמן.

אברם נראה כאילו לא שמע אותו בכלל. הוא הביט בי ישר בעיניים. עוד תרגיל ישן שעכשיו הייתה לו קצת פחות השפעה, כי לא היה לי גוף שיתרגש בשבילו.

"דב מגיע אל רבקה'לה כל ערב," אמר, קולו מדוד ואפל. "הוא יושב וקורא לה שירה. רותי באה להרמן פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. גיל, זה שאת בטח עדיין קוראת לו גיל המגעיל, הוא בא ליוספה בכל פעם שהוא יוצא מהמשק, והוא יוצא הרבה. שוטף את הקבר, משקה את הסוקולנטים. מדי פעם גם רעות באה אִתו ועוצרת אצלי. מניחה אצלי אבן. מספרת משהו על הנכדים.

"אבל את ושני הילדים המפונקים שלך, פעם אחת בשנה אתם באים. וגם את זה פספסתם בשנה שעברה, שלא תחשבי שלא שמתי לב."

נדתי בראשי. "אבל אתה יודע שככה אני," אמרתי. "ככה היה גם עם ההורים שלי, דיברנו אלף פעמים על הזיכרון שלי…"

"שוב התירוץ הישן הזה!" התפרץ אברם. "אולי באמת אזכרה זה בזבוז זמן. אבל למי אכפת! עושים אזכרה, כי ככה צריך!"

המבט שלו בער. "אולי צדקת תמיד, אלקה," אמר. "אולי מי שלא זוכר כלום הוא אדם יותר מאושר. אבל מי ששוכחים אותו, מה אִתו?!"

בית הקברות דמם. הרגשתי את הרפאים מטים אוזן. לא התפלאתי. אף קיבוצניק לא הצליח לעמוד מעולם בפני פיסת רכילות עסיסית.

מסביב לאברם ריחפו ענני הידיים והרגליים, עונים לשאלתו במקומי. מי ששוכחים אותו מתפתל עם יוספה.

לא הוספתי דבר. הוא כבר התרגז. שתי נקודות לי. הסתובבתי, לאט מדי, והתחלתי לרחף משם. מעלה-מעלה, אל הברושים. אל השדות הפרושים עד האופק.

אחרי זמן מה שמעתי רשרוש בענפים. ידעתי שווקסמן עשה את זה בכוונה, רק כדי שאדע שהוא כאן.

"כולם הסתכלו," אמרתי.

"לא נורא," אמר בביטול. "כולם מתים."

הוא חיכה שאגיב, אבל לא ידעתי מה לומר. "זה תמיד קשה," אמר. "מתגעגעים כל כך, ופה זה משהו אחר."

"זה נכון, מה שהוא אמר. לא התגעגעתי אליו."

"גם אלי לא," אמר וקסמן. "אין מה לעשות, ככה את."

זה היה נכון. ככה תמיד הייתי. אברם ואני התחתנו שבועיים אחרי הטקס ההוא בשבועות ונסענו לירח דבש בקפריסין. שכחתי את וקסמן.

"וכל הסיפור הזה של יוספה, זה לא בסדר," אמר וקסמן. "כמו שאני הייתי לא בסדר כשהעדפתי את השדות על פנייך."

"ובל נשכח את השיבולות העצובות," אמרתי.

מבטו שוטט שוב על השדה האפל. חרמש ירח התבטל ברקיע מעלינו. "תראי מה זה," אמר. "מחר בערב שבועות והם עוד לא בנו את הבמה. לְמה הם מחכים, הטיפשים? הכול ברגע האחרון."

"אין במה השנה," אמרתי.

"אין במה?" תמה וקסמן. "איך אפשר שבועות בלי במה?"

"יעשו את החג ליד חדר האוכל," אמרתי. "החליטו שלאנשים אין כוח להיגרר עד לשדה."

"סליחה?"

משכתי בכתפיי. "בשנים האחרונות באמת באו נורא מעט אנשים. בטח ראית."

וקסמן התנפח, מפריח עננות קטנות של זעם. נראה כאילו הוא הולך ומתפרק. "להיגרר!" רעם בקול. "עד לשדה!" הוא התרומם מעט והחל מסתובב סביבי. "כי מה זה השדות? שטויות! העיקר שיש בית תוכנה יוקרתי וקרמיקה קסומה וכריות מרגשות בכל מקום, ובל נשכח את מסעדת הבשר האיכותית בכניסה למשק!"

"די, וקסמן, אנשים צריכים להתפרנס," אמרתי. "וליאת מתעסקת בעיצוב פנים, הכריות הן רק חלק קטן מזה."

"וגזר ובצל זה לא פרנסה?" הוא האיץ את מעופו. "שנים חיינו מזה! אכלנו את זה!"

"לא," אמרתי. "גזר ובצל זה לא פרנסה. מחקלאות רק מפסידים כסף. זה ככה כבר שנים. ותפסיק להסתובב ככה, אתה עושה לי סחרחורת."

הוא עצר בבת אחת. "לפחות אני עושה לך משהו!"

"סליחה?"

"מילא שקמת והלכת. הבנתי אותך, אני לא הייתי בסדר. ומילא שגיליתי את זה ככה, כשאברם…" הוא קפץ את אגרופיו. "מילא שרעות נולדה אחרי שישה חודשים. אני רק פלאח, אלקה, אבל חשבון אני יודע. אבל זה שהיית כל הזמן נחמדה אלי, סתם ככה, שלום וקסמן! מה שלומך! כאילו כלום!"

"אבל חשבתי…"

"מה חשבת?"

"האמת? חשבתי שלא אכפת לך. היה אכפת לך רק מהשדות והתבואה. אני רק הפרעתי."

הוא הביט בי, וכשהטה את ראשו ננעץ חרמש הירח באוזנו.

"לא הבנת כלום," אמר בשקט. "זה הכול היה בשבילך, אלקיטה. בשביל להקים לנו בית בארץ ישראל. לך ולי."

שתקתי. מה אני יכולה להגיד, אחרי חמישים שנה, ובעל ושלושה ילדים.

"כל השבועות ההוא היה בשבילך," אמר בעצב. "כל טנא וכל ארגז וכל גבעול וכל שיבולת. כולם היו בשבילך. הקיבוץ כולו שר, ואני רק ראיתי את הרגליים שלך, השמנמנות והיפות, על הכנף של האוליבר, ואת השׂער שלך מתעופף ברוח, ואת החיוך שלך."

"אמרת שתיקח אותי לגומבה," אמרתי. "ואחר כך לכל העולם. ונתקעת בשדה, על האוליבר."

"אז הלכת והתחתנת עם אברם."

"כן."

"כדי שייקח אותך לירח דבש בקפריסין. שלושה ימים. לרכוב על חמורים."

"אתה צוחק עלי, וקסמן?" חייכתי בעל כורחי.

"וגם לאירופה, כמובן. אחרי כמעט שלושים שנה. תשע מדינות בשבעה ימים."

"אני מבינה שעקבת."

וקסמן היטה את ראשו. "אז איך היה, בעולם הגדול?"

"בקפריסין כאב לי התחת," אמרתי. "יותר מדי שעות על החמור. באירופה כאב לי התחת מיותר מדי שעות באוטובוס, שבוע רצוף. אף פעם לא זכרתי באיזו מדינה אנחנו עכשיו."

"נו, אבל בכל זאת טיילת קצת בעולם," אמר וקסמן, ונשמע קצת מריר וקצת משועשע. "אני לא זזתי מפה אף פעם."

"בגלל השדות?"

וקסמן הביט בי לרגע, ואז הפנה את מבטו ממני. "אף פעם לא רציתי לנסוע בלעדייך לשום מקום."

תן יילל ארוכות אל הירח, משתיק לרגע את קרקוע הצפרדעים בוואדי. רגע ארוך של דממה, והקרקור פרץ שוב. חריף, מונוטוני. נצחי. מדי ערב, בשעה הזו ממש, יצאתי אל המרפסת הקטנה שלי עם מחברת ועיפרון. כל השנים כתבתי וכתבתי, מלבד בשנה ההיא, של התשע מדינות בשבעה ימים. הטיול ההוא כמעט הרג לי את החלומות.

"צריך להקים את הבמה," אמר וקסמן לפתע.

והוא עף, חזק ומהיר, צלל אל השדה וריחף סביב קוביית קש. הוא אחז בחבלים שקשרו אותה ומשך. הקובייה התרוממה מעט, נותרה רגע או שניים למעלה, ואז ירדה. הוא משך בחבל השני, ושוב התרוממה הקובייה, ושוב ירדה. מסביבי התאספו כמה מרוחות המשק האווריריות. "מה הוא עושה?" לחש מישהו שקוף מאוד. "מה הוא עושה?"

וקסמן נשא אלי מבט. חרמש הירח האיר את פניו המוצקים. הכרתי את ההבעה שהייתה על פניו. למרות שלא זכרתי כלום. כך בדיוק הוא נראה כשאברם עמד על הבמה. כשכל הקיבוץ הביט בו ובי.

ריחפתי אליו. הוא אחז שוב בחבל. "תתפסי את השני. נרים את זה ביחד."

השחלתי את אצבעותַי בין החבל לקובייה, ומשכתי. אצבעותַי חלפו דרך החבל.

"אני לא יכולה," אמרתי.

"את יכולה."

"אבל אני לא מצליחה!"

"את חייבת," אמר. "או שאולי את רוצה להיות כמוהם." העננות ריחפו עדיין מעל הברושים, וכמעט יכולתי לשמוע את לחישתם. מה הוא עושה?

"רק תספרי לעצמך את הסיפור, אלקיטה," אמר.

השחלתי את אצבעותַי שוב. הבטתי בקש וסיפרתי לעצמי על הפעם שבה עליתי לבמה עם רעות בזרועותַי, ואחר כך עם ליאת, ואפי. סיפרתי לעצמי על הזרים שקלעתי לילדי כיתה אל"ף, על סלי התפוזים המעוטרים בענף ירוק, על הילדים המרקדים על משטח העץ שהונח על קוביות הקש. סיפרתי לעצמי על שתי רוחות רפאים עצובות שאוהבות את המשק וההגשמה ותנועת העבודה. הקפתי את החבל באצבעותַי ומשכתי.

הקובייה התרוממה בקושי, אולי חצי סנטימטר, ואז חלפו שוב אצבעותַי דרך החבל. נהמתי בזעם. "שתוק, וקסמן," איימתי. "אל תפריע לי."

הוא לא הפריע לי. סיפרתי לי על ג'יין שישבה מול השימפנזים שלה שעות וימים וחודשים. על אמיליה שאבדה בשמי האוקיינוס. על מארי קירי שנאבקה וגילתה. על אלקה, שכתבה וכתבה.

"עכשיו," אמרתי לו, ואחזתי בחבל, ומשכתי, ויחד הרמנו את קוביית הקש, ויחד ריחפנו, הוא ואני והקובייה שבינינו, למקום שבו נחה הבמה מדי שנה.

אחרי שהנחנו את הקובייה הראשונה במקומה הביט בה וקסמן בפליאה. "זה באמת אפשרי," מלמל.

"לא היית בטוח."

הוא משך בכתפיו. "הייתי לבד הרבה שנים."

כל הלילה ריחפנו יחד בשדה, אוחזים בשניים את קוביות הקש הגדולות, נושאים אותן למקומותיהן בזו אחר זו, אוטמים אוזנינו ללחשי הרפאים.

מה הם עושים? מה הם עושים?

חרמש הירח טיפס מעלה מעלה, שורט בדרכו את שמי הלילה, משתאה לנוכח שני הרפאים החרוצים בשדותיו, ואז עוד שניים, יוספה ואברם, דווקא הם, שאחזו אף הם קוביות קש ובנו את צדה השני של הבמה. הם שמרו על מרחק מאִתנו, ובכל זאת היו אִתנו.

אחרי זמן מה התחזקה אחיזתי, ושיבולי הקש שהתבלטו מצדי החבלים עקצצו במפרקי כפות ידיי, וצחקתי.

כשהנחנו את הקובייה הבאה גירדתי את ידיי זו בזו, ווקסמן חייך אלי ואמר, "מהר מאוד את תצליחי לעשות דברים. אפילו לשבת. יש לך כישרון לזה, אלקיטה."

ובעת ששקע חרמש הירח, והשמש הדפה פס דקיק של כחול עמוק במעלה אופק המזרח, כבר ניצבו בשדה ארבעים קוביות סדורות, וכל רפאי המשק ריחפו על פני במת הקש הקטנה והמושלמת שלנו, התבוננו ביוספה ובי מאלמות לאלומות אגודות שיבולות עצובות וגבוהות, ולא לחשו עוד דבר.

ואחר כך שבתי לבדי אל ראש הברוש, ומשם הבטתי בבמת תפארתנו, זעירה כל כך, יפהפייה. אחרי כל השנים שחלפו, החיטה צמחה עדיין, ושיבוליה השמנמנות היו יפות להלל, והזריחה הרקידה עדיין זהרורי זהב על גדמי השיבולים. חיינו לא היו לשווא.

רציתי שווקסמן יראה, לפני שהשמש תטפס וכל היופי הזה ישתטח לסתם יום קיץ לוהט. מבטי שוטט על הרפאים בשדה, שקופים ורחופים, אבל לא מצאתי אותו.

"עשינו את זה," אמר קול מלמטה, ולרגע כמעט טעיתי בו, אבל איך אפשר.

"כן," השבתי.

"תמיד היינו טובים ביחד."

"אתה ויוספה? נכון מאוד."

אברם ריחף ממש מולי עכשיו. "את ואני," אמר בלהט. "שום דבר שעשיתי עם יוספה לא התקרב למה שעשינו יחד. שלושה ילדים נהדרים, אלקה'לה. ולמרות הכול היו לך ולי חיים טובים ביחד."

"למרות שכולם ידעו שאתה ויוספה."

"זה קיבוץ," אמר בביטול. "כולם יודעים הכול ולא יודעים כלום. את היית אשתי ואני בעלך. זה כל מה שחשוב."

"אולי," אמרתי. "אבל עכשיו אתה מסתלסל אִתה."

"מתפתל," אמר וקסמן. מאיפה הוא הופיע פתאום?

"זה לא עניינך," הצליף אברם. "ולהתפתל זה גם לא עניין כזה גדול." הוא נעץ בווקסמן מבט מזרה אימים. "אבל איך תדע? אתה הרי לא עושה דברים כאלה."

שניהם התמצקו במהלך הלילה ולא נותר כמעט שריד לשקיפותם, ורק עננות הזעם הקטנות שהפריחו חשפו את מצבם.

גלשתי בשקט אל סבך הצמרת מתחתַי.

"עדיף לא להיות עם אף אחת מאשר להיות עם יותר מאחת," אמר וקסמן.

"זה לא עניינך, עם מי אני מתפתל," חרץ אברם. "פשוט תתרחק מאשתי."

וקסמן נשמע המום. "אתה בטח מתלוצץ."

"אתה חושב שלא ידעתי?" אמר אברם. "כל בוקר שמעתי אותך על המרפסת שלנו, עוד לפני שיצאתי לחליבה. כולם ידעו שאף פעם לא שכחת את אלקה'לה. אבל היא בחרה בי, וקסמן. ומהשמועות ששמעתי, הייתה לה סיבה טובה."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," וקסמן נשמע כל כך פגוע, שהיה לי ברור שהוא יודע בדיוק על מה אברם מדבר.

"תפסיק עם זה מיד," אמרתי.

אברם פנה אלי. "אבל נערתי…"

"אני לא נערתך," חרצתי. "אני זקנה מתה. ואני הולכת עכשיו."

אברם הטה את ראשו. "עם הגוץ הקרח הזה? תעדיפי אותו על פני האבא של הילדים שלך?"

"בקלות," שיקרתי. "בוא, וקסמן. נלך."

ריחפתי במהירות עד קצה בית הקברות. עבודת הלילה הותירה גם בי את חותמה. כבר שנים לא הרגשתי חזקה כל כך.

וקסמן דיבר ראשון. "את בסדר?"

"בסדר גמור, יחסית לאישה מתה." לרגע שקלתי להגיד משהו על השמועות ההן, אבל לא היה בזה טעם.

"כמו כולנו." הקול שלו היה רך וטוב, ושוב רציתי לבכות, ושוב לא היה לי איך.

"הייתי אִתו כמעט חמישים שנה," אמרתי.

"ארבעים ותשע שנים ושמונה חודשים ויומיים."

הבטתי בו, מופתעת.

"ספרתי," אמר. "כל יום."

"למה?"

"יצא ככה," אמר והתקרב אלי. במקום שבו היו לי רגליים היה לפתע הד של מגע. וקסמן עצר במקומו, עיניו בעיניי.

"אפשר?" שאל.

הרגשתי את סבך האוויר שהייתי אני מתפתל ומתערפל לתוך סבך האוויר שהיה הוא. הרגשתי דבר מה נרעד באין-גופי.

הנהנתי. הד המגע התפתל לאט למקום שבו היו לי פעם ידיים ולמקום שבו הייתה בטן ולמקום שבו היה לב, ופניו של וקסמן היו קרובים לשלי, והכל התנועע כמו גלי הים, רך ושלֵו.

ווקסמן נשא את העננה הרכה שהיינו שנינו מזרחה לאורך השביל העולה לקיבוץ, ומעל גגות הבתים וחדר האוכל, ומעל בית הכנסת הישן והנטוש ומעל בתי הילדים המתפוררים, גן צבר, גן ברוש, כיתת אילנות, כיתת גחלת.

הקיבוץ היה שטוף אור ויפהפה ובשבילים הילכו ראשוני המשכימים תחת חופת שקמים עתיקי יומין, ואיש לא הבחין בנו בעוברנו ממעל, מברישים את צמרות האקליפטוסים, מתעננים יחד הלאה, הלאה, עד לפינת החי במשק הילדים, שם ירדנו מטה, מסתחררים באִטיות. נחתנו על המדשאה הסמוכה למכלאת הארנבים.

"תראי אותו," לחש לי וקסמן, וקולו רעד.

"הוא החליד," אמרתי.

"זה לא תירוץ," אמר וקסמן. "לא עושים דבר כזה."

האוליבר-88 הזקן שלו עמד שם, בדיוק באותו מקום שבו וקסמן החנה אותו כשהוציאו אותו משימוש, לפני שלושים שנה.

פעמיים בשנה וקסמן הגיע, גרף את המעגל שעיגל סביב הטרקטור הזקן וסימן את גבולותיו בשורת חלוקי נחל, שימן את הצירים וחידש את הצבעים. הוא תמיד צבע אותו בדיוק כמו שהיה כשהגיע לכאן מאמריקה. "את הגריל הקדמי בצהוב, את הגוף בירוק, את הצלחות של הגלגלים באדום. את הפרה-קלינר צריך רק לנקות נגד חלודה ולרסס בשמן," אמר. "השארתי הוראות מסודרות. אפילו כתבתי להם את המספרים של הצבעים."

"היא באמת השתמשה בהם," אמרתי.

"מהסככה שלי היא הוציאה את הצבעים. נתנה לכל ילד שני מכחולים, והם טבלו אותם בצבע והתיזו על האוליבר ואחד על השני וצחקו. איך אני יכול לכעוס על ילדים קטנים ושמחים? אבל המירי הזאת שלכם, אני מצטער, אלקיטה, אבל היא אישה רעה."

"מירי ואפי מתגרשים," אמרתי. "היא עזבה אותו."

וקסמן התרחק ממני מעט, והד מגעו נותר רק ברגליי. "אז בגלל זה היא לא באה ללוויה שלך."

"שמחתי שהיא לא באה."

האווזים געגעו, והטווס צרח בתגובה מגג האורווה. החמור נבהל ונער בקול. הקשבנו יחד לבעלי החיים.

"אברם לא שיקר," אמר. "זה הפיתול הראשון שלי."

"אִתי? עכשיו?"

הוא הנהן.

"למה?"

הוא משך בכתפיו. "אף פעם לא רציתי עם אף אחת אחרת."

"יופי," אמרתי.

הוא התקרב שוב ופיתל את רגליו ברגליי. "כמעט חמישים שנה קמתי בארבע בבוקר," אמר. "ובדרך לפלחה עברתי ליד הבית שלך."

חיכיתי. היה לי כל הזמן שבעולם לשמוע אותו אומר את זה סוף-סוף.

"וקראתי," אמר.

ותמיד ידעתי את זה. לאברם היו התקפות קנאה. בכל פעם נשבעתי שאין לי שום דבר אִתו. ובאמת לא היה. אבל את המחברות שלי, עם הסיפורים הקטנים והסודיים שלא הראיתי לשום אדם, השארתי שם. כתבתי על ג'יין ומארי, על אמיליה ודיאן, ועל ברואות דמיוני, חוקרות טבע ואוקיינוסים, נוודות והרפתקניות, טייסות ושייטות. על כל הנשים שיכולתי להיות. והשארתי את המחברות שלי על המרפסת, בשבילו.

וקסמן פיתל אותנו מעלה, ואז הניח אותי על כנף הגלגל של האוליבר. שקעתי לתוך עיגול המתכת.

"הופה," אמר, ומשך אותי מעלה. "נא להתמצק, גברתי."

הנהנתי, והוא הניח אותי שוב בעדינות. הגוף החדש שלי נענה לקיפול המתכת הישן, כמו זכר אותו מפעם.

"חסר רק זֵר," אמר. הוא פנה לעבר בריכת המים של האווזים, ואלה החלו מיד לצווח, כאילו חשו בקרבתו. התבוננתי דרך גופי באינספור הנקודות הצבעוניות שהותירו מכחולי הילדים.

כשנשאתי את עיניי, וקסמן ריחף מולי. "תראה," חייכתי. "כולי מנוקדת."

וקסמן השיב לי חיוך. "מתאים לך," אמר. "שימי לב, להתמצק!" הוא הניח על ראשי זר ירוק, גבעול ארוך עטור עלים גדולים ומרגניות תכולות זעירות. להד המגע הצטרף עוד משהו.

"הד של ריח," אמרתי. "יסמין?"

וקסמן הנהן. הוא זינק על מושב העור השחור המבוקע של הטרקטור, המנוקד בשכבות של לשלשת יונים.

"קדימה, אוליבר," אמר. "אני סומך עליך."

הוא נגע במשהו, מתחת להגה, והטרקטור גנח, ואז השתתק. ידיו המשיכו לנוע, עקשניות. הטרקטור גנח שוב, ואז פצח בסדרת שיעולים פראית.

האווזים פרצו בגעגועים בבת אחת. התרנגולות והשׂלווים קרקרו, הארנבות נסו אל פינות הכלובים, הטווס צרח על גג האורווה, החמור נער ושלושת הסוסים צנפו.

"בוקר טוב גם לכם," אמר וקסמן, ואני התבוננתי בתדהמה בגלגלים הקדמיים מטפסים על חלוקי הנחל ומתגלגלים קדימה, לאט.

"מה…" אמרתי.

"יופי, אוליבר!" קרא וקסמן.

"איך זה יכול להיות?" הרמתי את קולי, להתגבר על רעש המנוע. "הטרקטור הזה מת כבר שנים!"

וקסמן הביט בי, מבודח. "כמוני."

"אבל…"

התקרבנו לשער של משק הילדים. מירי פתחה אותו באותו רגע ממש, נשאה את עיניה והביטה בנו.

"וקסמן…" הזהרתי.

הוא שילב הילוך, ולחץ בכוח על דוושת הגז.

"לא! אל תדרוס אותה!" צעקתי.

"אמא'לה!" צרחה מירי, עיניה קרועות לרווחה, נעוצות בטרקטור המת שדהר לעבר השער הפתוח. היא עמדה בפתח, קפואה ומבועתת.

"ו – ממריאים!" קרא וקסמן, ולפתע המראנו. טלטולי הקרקע נעלמו בבת אחת, וגלגלי הטרקטור הסתובבו עדיין באוויר, מילימטרים מעל מירי. היא אחזה בראשה וצרחה.

שנינו הבטנו לאחור.

"אני חושב שעשיתי לה קצת קרחת," אמר וקסמן.

חייכתי. "מצוין."

על פניו עלתה ארשת פליאה. "המוות עושה לך טוב, אלקיטה."

אחזתי בזהירות בקצה הכנף. "מה עכשיו?"

"עכשיו לשדה," אמר וקסמן. "אבל קודם נקרא לכולם."

"כולם?"

עוד לפני שהספיק לענות לי, עלה קול זעקה מהמדשאה ליד המכבסה. "מה זה?" צרחה פסיה. "מה זה צריך להיות?"

כמה אנשים יצאו ממבני המזכירות ומהמרפאה הסמוכים. זאביק, המזכיר השכיר, ושתי האחיות. מכונית שחלפה בשביל עצרה, ומתוכה הציץ ראשו של אחד מתושבי ההרחבה. וקסמן נסע במעגל מעליהם, מנופף לשלום.

"מה זה?" תהה זאביק.

"תוריד את זה משם!" צרחה פסיה. "בשביל מה אנחנו משלמים לך?"

"היא ממש חייבת לקחת משהו בשביל העצבים," מלמל וקסמן, ופנה אל חדר האוכל.

משלחת עובדים שכירים יצאה מהמטבח, ועוד כמה חברים מחדר הדואר. רגע אחר כך, בבת אחת, המו כל שבילי המשק המון אדם.

"עכשיו שכונת הצעירים!" אמרתי. וקסמן נסע במעגל מעל חדר האוכל ופנה לעבר המבנים הטרומיים הישנים שהורחבו בשביל בני המשק. רעות וגיל יצאו כמעט מיד, ומיד אחריהם עוד ועוד שכנים מבני המשק. אפי הופיע בדלת ביתו, הביט לשמים ושפתיו מלמלו, "האוליבר!"

האחרים רצו אחרי הטרקטור המנוקד המעופף, מכוונים לעברנו טלפונים ניידים וצווחים. מבתי הילדים הסמוכים יצאו קבוצות של קטנים וגדולים, עם מטפלות וגם בלי, והצטרפו למרוץ, צוחקים באושר. רק את ליאת לא ראיתי בשום מקום.

"להרחבה?" הציע וקסמן.

"להרחבה," הסכמתי. נחיל אדם מצווח דהר בעקבותינו בעת שחרשנו את שמי ההרחבה, מעירים בורגנים חובבי טבע משנת החג.

"נצא אל השדה!" קרא וקסמן.

והאוליבר המנוקד חרש את השמים הלוהטים בדרכו אל השער, ומשם ירד בכביש על פני הלול שננטש והרפת הריקה, בית התוכנה המצליח ומסעדת הבשר הקסומה, ובעקבותיו מיהרו חברי המשק, מקשישים ועד טף, ברגל ועל אופניים, עם עגלות תינוקות ובעיניים פעורות.

וכשהגענו ופנינו אל השדה, פתאום נשמע קולו הרועם של אפי שלי. אפי ששתק כבר שנה.

אולי זה היה בגלל הלוויה. אולי כי רק אתמול הביט בשדה הזה ארוכות וחיפש אותי, או את עתידו. ואולי זה היה רק מקרה.

כך או כך, אפי היה הראשון שהבחין בבמה. הוא הצביע עליה וקרא, "חג שמח! חג שבועות שמח!" והתגלגל מצחוק.

ועל אף שעיני כולם היו תלויות באוליבר המעופף, השפילו כמה מחברי המשק מבטים וקריאות נשמעו, ובהן "שבועות", ו"ביכורים", ו"לא ייאמן, פשוט לא ייאמן מה שקורה כאן".

ואפי צעק, "צריך להביא את הטרקטורים, אתם שומעים?"

ולפתע הבחנתי בהונדה הכחולה עוצרת בצד הכביש, ומתוכה יצאה ליאתי והורידה את משקפי השמש שלה. רעות הגיעה מהקיבוץ ואמרה משהו, ושתיהן חייכו.

השדה המה אדם. חברי המשק הקיפו מכל עבר את הבמה הקטנה שלנו.

"זה יפה, סידורי השיבולים של יוספה," אמרתי.

"יפה מאוד," אישר וקסמן.

"אבל מה יהיה עם הטרקטור הזה?" צרחה פסיה מלמטה. "הוא עוד ייפול למישהו על הראש!"

וקסמן הביט בה בחמלה. "אני חושב שזה הסימן שלנו."

"סימן?" שאלתי.

"לצאת לדרך."

נבהלתי קצת. "מה עם הגוף שלנו?"

"מה אִתו?"

"נשאיר אותו מאחור? אתה בטוח שאפשר?"

וקסמן נד בראשו. "אני לא בטוח בשום דבר," אמר. "אבל הבטחתי לך טיול, ואני מתכוון לקיים."

"אבל לאן?" שאלתי.

"לאן באמת?" אמר וקסמן. "גומבה והעולם כולו."

"לשמורה של ג'יין," לחשתי.

"לשמורה של ג'יין," השיב, ועיניו המתות בערו מחיים ומשמחה.

"היא עדיין חיה," אמרתי.

"לא נורא," אמר וקסמן. "נחכה לה. בסוף כולם מתים, את יודעת. גם ג'יין תגיע."

הוא לחץ שוב על הדוושה והטרקטור רעם בעוז. הקהל מתחתינו השתטח על הקרקע בצעקות. וקסמן צחק, ואז כיוון את חרטום הטרקטור לשמים. המראנו בשאגה גדולה.

"אני אוהב אותך, אלקה שלוסברג!" צרח וקסמן פתאום. "אני אוהב אותך מכאן ועד סוף העולם!"

הבטתי באנשים המצווחים בשדה, בילדים המתרוצצים והצוחקים והמצביעים, במסכי הניידים שצילמו אבל לא ראו אותי ואת העשרה קילו שלא הספקתי להוריד. הבטתי בכל זה וצחקתי.

אחרי כל השנים, אחרי ההצלחות והכישלונות, וההפרטות והחלומות, אולי זה כל מה שההתיישבות העובדת העייפה והעצובה הייתה צריכה. אוליבר-88 מנוקד מעופף, ווקסמן אחד צוחק וצורח.

ואולי זה רק מה שאני הייתי צריכה. אולי בכל זאת זה נכון, מה שאומרים. אולי אף פעם לא מאוחר מדי.