מאחורַי שמעתי כחכוח בגרון. הסתובבתי וראיתי בחור מחייך אלַי. הוא לבש חולצת צווארון סגולה, מעליה סוודר כחול כהה עם דוגמה של מעוינים, ושניהם השתלבו מצוין בעור השחום ובעיניים הכהות.
"אני מנסה להחליט אם אתה מאוד אופטימי, או סתם טיפש," אמר והחווה לעבר חולצת הטריקו הספוגה שלי שהייתה דבוקה לחזי. הסתכלתי על עצמי והחלטתי שאני נראה כמו עכבר שבדיוק יצא מהביוב.
"מאוד אופטימי, אני חושש," אמרתי, נרעדתי. "ולא מעודכן בתחזית, מה שהופך אותי גם לטיפש."
"ולמה אתה לא נכנס לשם?" הבחור החווה לכיוון הקפטריה ביד שאחזה תיק זעיר, שלא היה יכול להכיל יותר ממחברת ועט. "לפחות עד שהגשם ייפסק?"
"כי שכחתי את הארנק בבית." עניתי.
הוא הסתכל עלי, וראיתי את החיוך שלו הולך ומתרחב.
"מ-א-ו-ד אופטימי. ואולי גם טיפש," הוסיף. "אבל אני, יש לי חולשה לחתולי רחוב. וגם," אמר וטפח על הכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו, "אני מספיק עשיר היום להזמין אותך לקפה."