סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היה יהיה" 2024

המתיישבים לא נראו שמחים לראות אותה.

דוקטור אפרת גבאי ירדה מיחידת השיגור האישית אל רציף הנחיתה בצעדים מדודים. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת בעולם הזה, ולמרות זאת החום הכה בפניה ברגע שיצאה מהפתח. ערפל דק התפזר סביב מגפיה, ועל חליפת הטיסה שלה החלו להצטבר טיפות מים קטנטנות. עד שהגיעה לזוג המתיישבים שעמדו בקצה הרציף שׂערה האפור כבר היה נפוח ומקורזל וכפות ידיה לחות מזיעה.

הייתה לה תחושה עמומה שהיא עומדת לסבול בביקור הזה.

״ברוכה הבאה, דוקטור,״ אמר הגבר בלי להושיט את ידו, ״אני יהודה רוטנברג, זאת מירה אברמסון. אנחנו נציגי ההתיישבות כאן.״

האישה לצידו הנהנה בכובד ראש והושיטה מגבת מחוספסת. הם היו צעירים, בערך בני שלושים, ולבשו בגדי כותנה דקיקים מהסוג המנדף. עורם היה חיוור והשׂיער של שניהם קצוץ כמעט עד הקרקפת.

הם הביטו בה בלי לחייך ונראו לא מרוצים.

קצת יותר מדי לא מרוצים, בהתחשב בשדר החירום ששלחו ושבגללו היא נאלצה לקטוע את רשימת הביקורים האחרים שלה ולהגיע לכאן.

״ברוכים הנמצאים.״ דוקטור גבאי לקחה את המגבת המושטת וניגבה את ידיה וצווארה. ״זה מזג האוויר הקבוע כאן?״

״מתרגלים לזה מהר מאוד,״ ענתה האישה. ״במחילה ממך, דוקטור, אבל הופתענו מאוד לקבל את שדר הנחיתה שלך.״

דוקטור גבאי הרימה גבות. ״סליחה? ביקשתם ארכאולוגית מומחית ליונקים זרים, וביקשתם קדימות על פני התיישבויות אחרות. שלחו אותי במיוחד.״

המתיישבים החליפו מבט. ״זה היה לפני חמש שנים,״ מירה אמרה בענייניות, ״ושלחנו שדר ביטול. פעמיים. אמרנו שאפשר לשלוח לכאן מתיישבים נוספים. אנחנו זקוקים לידיים עובדות נוספות.״

״טוב, אי־אפשר לשלוח לכאן עוד אזרחים לפני שאני מאשרת את השטח וסוגרת את פניית החירום שלכם. אתם מכירים את הפרוטוקול?״ הארכאולוגית התחילה לאבד סבלנות.

ברגע שיש ממצאים לחיים תבוניים בכוכבי הממשלה, רק ארכאולוג מומחה יכול לאשר את המשך ההתיישבות. היא עושה את התפקיד הזה כבר עשרים וחמש שנה, ובדרך כלל מתיישבים בעולמות חדשים קיבלו את פניה בשמחה ובהתרגשות. היא הייתה הסימן לכך שבקרוב ייפתרו הבעיות שלהם ויגיעו אזרחים חדשים לעולם.

נכון, לקח לשדרים זמן להגיע במערכת הבין־כוכבית, אבל שלחו אותה ברגע שהשדר נקלט. היא תעשה את העבודה שלה, והם יצטרכו לאפשר לה את זה אם הם רוצים את חותמת הבטיחות שלה בדוח המסכם.

מירה הניפה את אצבעה בכעס. ״פניית החירום לא רלוונטית, סידרנו את העניין –״

״מספיק,״ יהודה הניח יד מרסנת על כתפה, ״אנחנו מבינים שאת כבר כאן. ניקח אותך לראות את החורבות, ואני בטוח שתיתני לנו את האישור הנדרש.״

הם הסתובבו והתחילו לצעוד במהירות, מאלצים אותה לעמוד בקצב במגפיה המגושמים. ״אם נלך מהר, נגיע לשם לפני שיתחילו גשמי הבוקר.״

״אנחנו הולכים לשם עכשיו?״

״נשמח לסיים את הסאגה כמה שיותר מהר.״ יהודה אפילו לא הסתובב אליה.

עד כאן.

״ממש לא,״ היא נעצרה במקום, ״הרגע נָחַתִּי אחרי טיסה של שבועיים מתחנת המחקר. אני צריכה לנוח, לאכול ולהחליף לבגדים שתואמים את מזג האוויר שלכם. יש פרוטוקול, מר רוטנברג.״

היא שקלה לשלוף את הפרוטוקול למקרה שיהיו ויכוחים, אבל המתיישבים רק החליפו שוב מבטים והנהנו.

״איך שתרצי, דוקטור. ניקח אותך ליישוב קודם.״

מזג האוויר לא השתפר עם הצעידה. נדמה היה שהטמפרטורות רק עולות, ואיתן אחוזי הלחות. זיעה התגלגלה ממצחה של דוקטור גבאי אל עיניה, ולא משנה כמה פעמים העבירה את המגבת על פניה ועורפה, הזיעה הצטברה שוב. פיה החל להתייבש והיא שקלה לדרוש שיביאו רכב לאסוף אותם, כשהיישוב נראה סוף-סוף באופק.

היא הוציאה את המסמכון שלה מהכיס ועברה על הרשומות בזריזות.

״כמה תושבים אתם עכשיו?״

״חמישים ושניים אזרחים כרגע,״ ענתה מירה כשעברו את החממות והתקרבו אל מתחם המגורים.

״זהו?״ הדוקטור בחנה את הרשומות שוב. ״לא הגיעו לכאן שלושים אנשים במשלחת הראשונה? הייתה כאן מגפה או מחלה שלא דווחה? אני רואה שיישבתם את הכוכב לפני כמעט ארבעים שנה.״

״אף אחד לא מת,״ יהודה אמר קצרות, ״המתיישבים הראשונים עדיין איתנו.״

״אז אני לא מבינה, לא נולדו כאן מספיק ילדים?״

מירה הסתובבה בהבעה קפואה. ״האם זה קשור לעבודתך בתור ארכאולוגית, דוקטור?״

״זה קשור לעבודתי בתור נציגת הממשלה, גברת אברמסון. אני צריכה לספק דיווח הולם על המצב שלכם.״

״לצערנו למייסדים לא נולדו המון ילדים,״ יהודה ענה, ״בגלל זה אנחנו צריכים ידיים עובדות נוספות. כרגע המבוגרים נאלצים להמשיך לעבוד בחממות ובתחנת האנרגיה, זה לא מצב אידיאלי עבורנו.״

״הבנתי, אם כך אשמח לכנס אספת היכרות עם כולם,״ הארכאולוגית בחנה את הרשומות שוב. המשימה העיקרית של דור המתיישבים המייסד, אחרי הקמת מבני קבע וייצוב מקורות אנרגיה ומזון, היא להעמיד כמה שיותר צאצאים. יותר צאצאים מכפי שהם מצפים שישרדו.

משהו בהתיישבות הזאת לא התנהל כשורה.

מירה העוותה את פניה. ״אני לא חושבת שנצליח, יש לאנשים כאן הרבה עבודה בתפעול היישוב.״

״תצטרכו לעשות מאמץ אם אתם רוצים לקבל את חותמת הבטיחות.״ דוקטור גבאי העלתה על פניה חיוך קצר וקשה. הרבה פעמים דור שני להתיישבות מתקשה עם סמכות הממשלה. רק לעִתים רחוקות מגיעה לעולמות המרוחקים נציגות רשמית כלשהי, והתקשורת לקויה בדורות הראשונים, לפחות עד שנבנית תשתית שידור ראויה. דוקטור גבאי היא דמות הסמכות הראשונה שפוגשים השניים האלו, וזה רק הגיוני שהם לא מתלהבים לציית לה.

הארכאולוגית התמודדה כבר עם נציגי מתיישבים כאלו, והפעם הזאת לא עמדה להיות שונה. יש להיצמד לפרוטוקול ויהי מה.

יהודה חרק בשיניו. ״אי־אפשר פשוט להשאיר את כל המתקנים בלי השגחה!״

״אז לצערי לא אוכל לתת לכם את החותמת.״ עכשיו היא כבר לא חייכה. ״אזמין לכם מעבורת לפינוי האזרחים חזרה לכדור הארץ.״

לרגע אחד קצר היא חשבה שהם עומדים להתפרץ, אבל השניים רק בהו בה באטימות.

״זאת תצטרך להיות אספה קצרה,״ אמרה מירה.

״לא נוכל להשאיר את המתקנים בלי השגחה ליותר מחמש־עשרה דקות,״ יהודה רטן.

מירה פנתה להביט בו. ״חמש־עשרה דקות זה המון זמן. יהיה שם בלגן, אתה יודע את זה.״

״עם הכנה מתאימה זה יסתדר. תוכלי לדאוג לזה?״

הם הביטו זה בזו במשך רגע ארוך, ובסופו מירה הנידה בראשה פעם אחת והסתלקה משם.

אפרת בחנה את גבה המתרחק. ״איזה מתקנים יש לכם כאן שצריכים השגחה מתמדת?״

״תחנת האנרגיה עוד לא לגמרי יציבה,״ יהודה ענה בשקט ולא הביט בה. ״יש שם התפרצויות מדי פעם, ועוד לא מצאנו דרך להרגיע אותן.״

מעניין. הדוקטור הוסיפה הערה לרשומות. ״ארצה בהמשך לראות גם את התחנה, ברשותך.״

שבעה ילדים.

דוקטור גבאי ספרה שוב, ליתר ביטחון. שבעה ילדים בגילים שונים התרוצצו בחדר האוכל של היישוב.

חמישה־עשר אזרחים, דור שני להתיישבות.

שלושים מבוגרים, הדור המייסד.

היא ספרה בפעם השלישית, והרגישה כיצד הווריד במצחה מתחיל להתנפח.

״מר רוטנברג,״ הדוקטור כיבתה את המסמכון, ״למה האוכלוסייה שלכם מצטמצמת בכל דור?״

״סליחה?״

היא נקשה עם לשונה בשיניה. ״לא שמת לב לזה בעצמך? ויש לכם שישה בנים צעירים ובת אחת. מה תעשו כשיגיע זמנם? מי יאכלס את הכוכב הזה? האם האוכלוסייה כאן מבינה את האחריות הגדולה שלה בהבאת צאצאים? ברור שאתם צריכים ידיים עובדות עם המצב הזה.״

פיו של יהודה התהדק לפס דק. נראה שהוא שוקל את דבריו בזהירות כשאמר, ״אנחנו מודעים לקושי הזה, דוקטור, ובהחלט עובדים על מנת למצוא לו פתרון. לכן אנחנו צריכים את האישור שלך, ותוספת של כוח אדם איכותי.״

דוקטור גבאי שתקה. הייתה לה תחושה נוראית שהיא מפספסת משהו חשוב. מה אם באמת הייתה כאן מגפה שחיסלה חצי מהתושבים והנציגים לא מספרים לה? ואם כן, מה התועלת בהסתרה הזאת? הממשלה הרי הייתה יכולה לסייע, לשלוח תרופות וכוח עזר רפואי.

יהודה הציץ במסמכון שלו בקוצר רוח. ״נראה לי שעברו חמש־עשרה דקות. את רוצה לבדוק עוד משהו עם החבר׳ה, או שאפשר לשחרר אותם למשימות שלהם?״

דוקטור גבאי העבירה את עיניה על האזרחים שהצטופפו סביב השולחנות הארוכים והנידה בראשה. ״בוא נלך לאתר הארכאולוגי שלכם.״

המתיישבים תחמו את החורבות בגדרות תיל ובדוקרנים, ממש לפי הפרוטוקול.

דוקטור גבאי בחנה את טיב העבודה בעיניים מצומצמות. תיל חדש לופף סביב תיל שנפגע מנזקי מזג האוויר הלח, והיה ברור שהושקעה מחשבה רבה בסגירת כל הפרצות בגדר.

״חלק מהתיל הזה ממש ישן. עברו יותר מחמש שנים מאז שמצאתם את האתר, נכון?״

״המייסדים מצאו אותו קצת אחרי הנחיתה. הם שלחו די הרבה שדרים בנושא.״

הארכאולוגית קימטה את גבותיה. ״באמת? זה לא כתוב לי ברשומות.״

יהודה משך בכתפיו. ״אף אחד לא ענה לנו על השדרים האלו עד שבאת.״

שדרים הלכו לאיבוד די הרבה במערכת הבין־כוכבית, במיוחד בהתיישבויות חדשות. זה לא היה מאוד מוזר. ״מתי תיקנתם את זה?״ היא הצביעה על התיל החדש.

״לפני כמה שנים.״ יהודה כופף את התיל ויצר פתח גדול מספיק כדי להשתחל דרכו. ״הייתה כאן סופה רצינית שהחריבה המון מהציוד שלנו.״

דוקטור גבאי עברה בפתח בגב כפוף והתיישרה בצד השני.

״באותה שנה ששלחתם את שדר החירום?״

יהודה היה עסוק במעבר בפתח, ולא ענה.

״שמעת אותי?״

״סליחה?״

היא חזרה על השאלה.

יהודה הביט בה במבט אטום. ״לא בגלל הסופה שלחנו את השדר, דוקטור״.

״אז למה שלחתם אותו?״ האמת היא שזאת הייתה צריכה להיות השאלה הראשונה שהיא שאלה את המתיישבים. מה בדיוק קרה שם שגרם להם לשלוח שדר חירום ואז לבטל אותו?

לרגע ארוך יהודה שתק. הוא בחן את ההריסות סביבם בהבעה אבודה ונאנח בתבוסה. ״אני אראה לך.״

הם צעדו בין החורבות בדממה. דוקטור גבאי שלפה את המצלמה במסמכון והתחילה לתעד את המבנים השונים. שערי אבן עגולים, חומה נמוכה עם בליטות עשויות חומר דמוי זכוכית, עמודי מתכת שבקצם כדור עקום.

לא היה סדר אנושי במבנים ההרוסים. היא לא זיהתה רחובות או בתים, הכול פשוט עמד בערבוביה כאילו הצניחו אותו מלמעלה. היה באתר משהו מוכר באופן מנחם. היא בילתה שעות ארוכות באתרים דומים בעולמות אחרים.

״את יודעת לומר איזה מין הם היו?״ יהודה שאל כשעצרה לבחון מקרוב לולאת זכוכית משונה.

״אני לא מזהה את סוג הבנייה הזה,״ הודתה. ״למה החלטתם שהם יונקים?״ היא לא מצאה שום סממן שמעיד על סיווג כזה. הם היו יכולים להיות חרקיים באותה מידה.

״את תכף תביני,״ יהודה הבטיח בקול קודר וסימן לה להמשיך.

הם צעדו בדממה בין שברי אבנים וחתיכות מתכת משונות שהסתתרו בערפל, והדוקטור כמעט נפלה פעמיים לפני שיהודה הכריז שהם הגיעו.

״מה אני אמורה לראות?״

״את המיטה,״ יהודה הצביע קדימה לתוך הערפל. ״זאת הסיבה ששלחנו את השדר.״

דוקטור גבאי נאלצה להתקרב עוד קצת, ואז היא הבינה על מה הוא מדבר. המיטה – לוח סגסוגת חלק באורך של שני מטרים – ניצבה על בימת אבן גדולה, במרכז גל ההריסות. הקיפו אותה עמודי מתכת במעגל גדול. בניגוד לחורבות מסביב, המבנה הזה היה שלם לחלוטין.

זה היה מהפנט. הלוח נצנץ כאילו הבריקו אותו עם מטלית, ואף גרגר אבק לא נח על בימת האבן. דוקטור גבאי התקרבה בזהירות והקיפה את המבנה פעמיים.

״נראה שזאת יציקה אחת. כאילו הסגסוגת נוצרה מהאבן עצמה, מדהים,״ היא מלמלה וצילמה תמונות של המבנה מכל הכיוונים. ״כנראה שהיה לו תפקיד חשוב, אם הם הקיפו אותו בחומת אנרגיה.״

יהודה התקרב אליה. ״במה הקיפו אותו?״

״אתה רואה את העמודים עם הכדורים מסביב?״ הדוקטור הצביעה על המעגל שהקיף אותם, ״זה נראה כמו סוג של מעגל הגנה. הוא לא עובד כרגע, מן הסתם. אבל אני לא יכולה לומר למה המתקן הזה שימש, אצטרך לחקור יותר לעומק.״

יהודה השמיע קול מוזר של אי־נוחות. דוקטור גבאי הרימה את ראשה מהמסמכון ובחנה את הגבר בעיון. עורו החיוור הפך לירקרק והוא נעץ במתקן עיניים מבוהלות וחשדניות.

תחושה רעה התמקמה בבטנה של הדוקטור. ״מה הבעיה, מר רוטנברג?״

יהודה פתח וסגר את פיו פעמיים לפני שהניד בראשו בהיסוס. ״ברגע שתגלי מה המתקן עושה את תיתני לנו אישור ותעזבי, נכון?״

דוקטור גבאי הרגישה שיהיה נכון להסכים עם הקביעה הלא נכונה הזאת. הכול תלוי, כמובן, במה שהיא תגלה. אם המתקן הזה מסכן את חיי האזרחים בצורה כלשהי, היא לא תוכל לאפשר את המשך ההתיישבות בעולם.

״כמובן.״

״אם ככה,״ יהודה הציץ לצדדים, כאילו הוא מצפה שמשהו יקפוץ עליו מתוך הערפל, ״אם ככה, אז לא יזיק שאגיד לך… שאנחנו כבר יודעים מה המתקן עושה.״

דוקטור גבאי מצמצה. מה זאת אומרת, הם כבר יודעים מה המתקן עושה? הפרוטוקול מאוד ברור בענייני אתרים ארכאולוגיים של חיים תבוניים זרים. אם התיישבות מוצאת אתר כזה, היא צריכה לדווח מייד לממשלה ולחכות שיגיע נציג לבדוק את השטח. איך הם גילו מה המתקן עושה?

ויותר חשוב – יהודה לא מפסיק לומר ׳עושה׳ כאילו המתקן הזה עדיין פעיל.

הווריד במצח שלה התחיל להתנפח שוב.

״מר רוטנברג,״ הדוקטור לפתה את המסמכון בכוח וניסתה לשמור על חזות רגועה, ״ספר לי מייד כל מה שאתה יודע.״

יהודה החוויר שוב והיה ברור שהוא מתחרט שפתח את הפה. עיניו התרוצצו לצדדים, מחפשות דרך מילוט.

 אבל לא הייתה דרך כזאת, ודוקטור גבאי כבר הריחה את הטרף שלה נכנע. ״האישור שלכם תלוי בזה, זוכר?״

הוא הנהן באומללות. ״זאת מיטת התעברות.״

״מיטת מה?״

״זה מכשיר להכנת ילדים, דוקטור גבאי. מכשיר נדרש מאוד בכוכב שלנו. בלעדיו היית מגיעה לכאן ומגלה רק שלושים מבוגרים בני שישים.״

הארכאולוגית חזרה על דבריו בראשה פעמיים, ואז פתחה את המסמכון ועברה על רשימות העולם שוב. היא כבר זכרה את הנתונים בעל פה, אבל הייתה צריכה לראות אותם שוב בעיניים.

״אבל דור המייסדים היה פורה. הנה, הבדיקות של כולם תקינות. אני לא מבינה, יש לכם צאצאים. אתה בעצמך דור שני.״

יהודה נראה כאילו כואב לו. ״משהו השתבש. זה הכוכב הזה, המים או האוכל כאן. אולי האוויר, אנחנו לא יודעים. משהו בכוכב הזה מעקר את כולם. ההורים שלנו, אנחנו – כולנו, אנחנו לא פוריים.״

״אבל אתה כאן!״

״בזכות המיטה,״ הוא מצביע על לוח הסגסוגת, ״זה כמו מכשיר הפריה מלאכותית, אני לא יודע. פשוט נשכבים עליה ובבוקר יש תינוק. זה עובד רק פעם אחת לכל זוג.״

הדוקטור הרגישה שהרגליים שלה רועדות. היא צריכה לשבת. היא צריכה משהו לשתות.

היא צריכה לשלוח שדר דחוף לממשלה ולקבל הוראות מדויקות יותר.

״אתה רוצה לומר לי שהפעלתם ציוד חייזרי על דעת עצמכם ועל הגוף שלכם בלי לקבל אישור?״ היא ניסתה לא לצעוק, אבל הקול שלה עלה בכמה דציבלים. ״כולכם? ואף אחד לא חשב לדווח? רגע, שלחתם את השדר רק לפני חמש שנים. אתה אומר שההורים שלך השתמשו במתקן הזה?״ – עכשיו היא כבר צעקה – ״ואף אחד לא חשב לעדכן על זה בזמנו!״

״דוקטור, אולי כדאי שתשבי רגע, את נראית קצת אדומה.״

הארכאולוגית נפנפה בידה. ״אני לא צריכה לשבת! תן לי להבין, אתה תוצר של טכנולוגיה חייזרית?״

יהודה הנהן. ״גם הילד שלי.״

גם הילד שלו. הארכאולוגית התיישבה על הרצפה בכל זאת. שבעה ילדים, חמישה־עשר מבוגרים. ילד לכל זוג. ״יש פה אזרחית בלי צאצא?״

יהודה החוויר. ״מה?״

״אתם חמישה־עשר בדור שלך. שמונה נשים, שבעה גברים. מי האזרחית שלא התרבתה?״

״מירה.״

 אלוהים. היא תצטרך להעביר את כולם בדיקות מקיפות. מי יודע איך השפיעה הטכנולוגיה הזאת על הדנ״א שלהם? על המערכות שלהם? ומה לגבי העקרות שכולם פיתחו? גם את זה היא תצטרך לחקור.

הממשלה לא תאהב את זה בכלל. הווריד שלה התחיל לכאוב.

את השעות לאחר מכן העבירה הארכאולוגית בחדר הקטן שהוקצה לה במתחם המגורים. הציוד הטכנולוגי ששימש את המתיישבים היה בן ארבעים לפחות, והיא נאלצה לפרוק את רוב המכשירים שלה מיחידת השיגור. כששאלה את יהודה מה קרה לכל המארזים ששלחה הממשלה במשך השנים, הוא לקח אותה למחסן מלא בקופסאות שיגור מלאות למחצה ואמר לה לחפש.

הם הוציאו את המזון והתרופות, והשאירו את הטכנולוגיה המתקדמת.

״מישהו בטח נתקל במתקן הפריה כזה,״ היא מלמלה לעצמה והריצה חיפוש נוסף של התמונות במאגר הארכאולוגי.

לא הייתה התאמה. היא לא מצאה התאמה גם לשאר המבנים שצילמה. המערכת הצליחה לזהות חלק מהרכב החומרים של אבן שאספה מהאתר.

אולי היא צריכה להבין ממה מורכבת הסגסוגת של מתקן ההפריה. אולי שילוב המתכות הזה כן יהיה מוכר למערכת. זה היה קצה חוט קלוש, אבל דוקטור גבאי הייתה חייבת לנסות. הממשלה תרצה תשובות כלשהן למצב הנוראי הזה.

היא ארזה כמה מהמכשירים הניידים יחד עם המסמכון, החליפה את הבגדים ספוגי הזיעה שלה בסט אחר, ויצאה ממתחם המגורים.

השעה כבר הייתה מאוחרת. השמש – שהסתתרה כל שעות היום מאחורי מסך עננים כבד – כנראה התחילה לשקוע, כי חושך כבד ומדכא שרר בחוץ. דוקטור גבאי בדקה שהפנס איתה והתחילה ללכת.

היישוב לא היה גדול. מתחם המגורים היה בעצם מבנה ארוך בצורת האות ח׳ ובמרכזו עמדו חדר האוכל והמרפאה. קולות שיחה וצחוק עלו מהמבנה המואר, והילדים הגדולים יותר שיחקו בפתח. שעת ארוחת הערב הגיעה.

 דוקטור גבאי שלפה חטיף אנרגיה מהתיק ולעסה אותו בזהירות. יהודה חשב שהעקרות נגרמת מהאוכל או המים שלהם. היא עצמה כבר לא בגיל הפריון, אבל אין לדעת איזה השפעה נוספת יש לחומרים אורגניים בעולם הזה. היא תימנע מצריכה של מוצרים כאן כל עוד היא יכולה. יש לה מספיק משקאות חלבון וחטיפים כדי לשרוד כמה ימים. לגבי האוויר – זה כבר אבוד, נותר לה רק לקוות שהוא לא מקור הבעיה.

היא עברה את החממות והתקדמה לכיוון הכללי של האתר, כששמעה קולות.

צחוק. מישהו שר. ילד צוחק.

הם לא כולם אוכלים יחד? ואם מישהו נשאר לעבוד בחממות, למה הילד שלו איתו?

היא שקלה להניח להם ולהמשיך בתוכנית המקורית, אבל אז מישהו צעק. עוד ילד. וקול מבוגר נוזף.

דוקטור גבאי שינתה את כיוון ההליכה שלה ופנתה לחממות. היא לא ביקרה בהן עדיין, ויהיה חכם להציץ גם שם ולראות מה מצב היבולים. היא הרי תצטרך להכניס גם את הנתון הזה לדוח שלה.

היא עברה את שלוש החממות הראשונות לפני ששמעה את הקולות שוב. הם לא הגיעו מהחממות עצמן, אלא ממבנה קטן שהסתתר מאחוריהן. הארכאולוגית לא הייתה צריכה את הפרוטוקול כדי לדעת שלא אמור להיות מבנה נוסף בתכנון היישוב.

הווריד במצח שלה כבר התחיל לפעום.

״מספיק עם זה,״ אמר קול מתוך המבנה. ״תמרי, תני לי את הסכין. אנחנו לא משחקות בסכינים, את יודעת את זה. גם את, שירה. קדימה, תנו לי.״

זה היה הקול של מירה.

״אבל אימא,״ התלונן קול של ילדה, ״למה דור מקבל?״

אימא? יהודה לא אמר שמירה הייתה היחידה שאין לה ילדים?

״למה אני לא יכולה לקבל שתי דקות של שקט במהלך הארוחה?״ מירה התלוננה. ״כי דור גדול כבר.״

״כי דור לא כחול,״ גיחך קול של ילד ובעקבותיו התחילו שוב צעקות ילדותיות ובכי.

דוקטור גבאי פתחה את הדלת בתנופה מהירה. בפנים, סביב שולחן ארוך ונמוך, ישבו שש מפלצות, ילד אנושי, ומירה. הם הרימו אליה מבטים מבוהלים והתחילו לבכות.

מירה צרחה. דוקטור גבאי צרחה.

המפלצות קמו והתחילו לרוץ לקצה הרחוק של המבנה, שם עמדו בשורה מיטות קטנות. מירה תפסה את המפלצת הקטנה ביותר – תינוק, בעצם – ורצה גם היא.

הווריד במצח של דוקטור גבאי כמעט התפוצץ עכשיו.

״עצרו!״ היא צרחה, ״עצרו מייד!״

מירה דחפה שידה בצד השני וחשפה דלת. הם מנסים לברוח.

לא, זה לא עומד לקרות במשמרת של דוקטור גבאי. היא שלפה את אקדח האנרגיה מהנרתיק וטענה אותו בלחיצה. ״תעצרו עכשיו או שאני יורה.״

מירה שמטה את ידה מידית הדלת. ״בבקשה.״ היא התחילה לבכות. ״בבקשה אל תירי. הם לא מסוכנים, הם רק ילדים.״

רק ילדים? הארכאולוגית התעלמה מהרעידות של ידיה. הם לא היו ילדים. לא, הם היו יצורים קטנים ומכוסי פרווה כחולה, עם עיניים אנושיות ופה לא אנושי כלל. דוקטור גבאי בהחלט ראתה שלוש שורות של שיניים מחודדות וגם מה שנראה כמו טפרים מעוקלים בקצה הגפיים.

ממש לא ילדים.

״מה,״ היא נאלצה לנשום עמוק לפני שהמשיכה. ״מה לעזאזל קורה כאן?״

מבחוץ נשמעו קולות צעדים, ורגע אחר כך יהודה הופיע בפתח, עיניו פעורות באימה. כשקלט את האקדח הצבע המועט שהיה בפניו אזל.

״דוקטור גבאי, את לא אמורה להיות כאן,״ הוא גמגם. ״זה מחוץ לתחום.״

צחוק מבוהל בעבע בחזה של הארכאולוגית. ״אתה רוצה לספר לי על המפלצות הקטנות, או שאנחש בעצמי מה קרה כאן?״

״הם רק ילדים,״ מירה יבבה, ״הם הילדים שלנו. הם בני אדם.״

״אני ראיתי בני אדם בחיים שלי, גברת אברמסון,״ היד של דוקטור גבאי שקשקה קשות, ״ואלה, אלה לא בני אדם. תסבירו לי תכף ומייד איפה מצאתם אותם. אתם לא יודעים שאסור להתעסק עם אוכלוסיות מקומיות?״

הגוף שלה התחיל לגרד מהמחשבה על כל הפרוטוקולים שהופרו כדי להגיע למצב הזה. לא מתקרבים לאוכלוסיות מקומיות, זאת ההוראה הראשונה בפרוטוקול כניסה לעולם חדש.

לא מיישבים עולם מיושב.

מה הם עשו?

״לא התעסקנו,״ מירה זעמה עכשיו, ״הם שלנו. תמרי – תמרי היא הבת שלי. הם נוצרו מאיתנו.״

דוקטור גבאי חשבה שהיא עומדת למות. מכונת ההפריה המטופשת.

מכונת ההפריה החייזרית שהם לא יודעים עליה כלום ומשתמשים בה כבר שלושים שנה.

״איך זה קרה?״

״אני לא –״

״אם לא תתחילי להסביר, אני אפוצץ לכולכם את הראש״ – זה גרר גל בכי היסטרי – ״אז קדימה.״

מירה העבירה עיניים מפוחדות על הילדים וסימנה להם להתקרב אליה. ״גם אני רציתי ילדים משלי!״ אמרה בהתרסה. ״כולם הסתדרו בזוגות-זוגות, ורק אני לבד. למה? כי יש רק שבעה גברים? נועדתי למות לבד כי אנחנו תקועים על התיישבות בכוכב הכי שומם ביקום, ולא ישלחו לכאן לעולם תגבורת?״ הקול שלה התחזק עם כל משפט וזעם עיוות את פניה. ״אז ניסיתי את המיטה לבדי לפני חמש שנים. וזכיתי, זכיתי ביצור הכי מתוק והכי חכם שיכול להיות.״

היא הצביעה על אחד מגושי הפרווה שהצטופפו סביבה. המפלצת הקטנה החזיקה בובת בד מדובללת ומצצה את אגודלה, מה שמסביר את שדר החירום.

אלוהים. הם נמצאים בבור עמוק יותר ממה שהארכאולוגית חשבה. ״נכנסת לשם לבד? אבל איך זה הגיוני? ממה המכונה הפרתה אותך?״

יהודה כחכח מהכניסה. ״דוקטור, תנסי להבין. אנחנו חיינו כאן במשך שנים בידיעה שכל זוג יכול להביא רק ילד אחד. את מבינה מה זה אומר? תוך כמה דורות ההתיישבות הזאת הייתה מתה. הגילוי של מירה אפשר לנו להגדיל את הדור החדש. נשים יכולות להביא יותר מילד אחד עכשיו.״

הם השתגעו. אף אחד לא חשב לעצור את הטירוף הזה? הם לא יודעים מה עלולות להיות ההשלכות של התרבות עם מין לא ידוע. ייתכן שבטיפשותם הם חרצו את גורל האנושות.

״אנחנו אפילו לא יודעים איזה מין הם,״ היא מלמלה בתבוסה.

״הם בחציים בני אדם,״ קבעה מירה.

דוקטור גבאי נשמה עמוק ופקדה על הידיים שלה להתייצב. היא העיפה מבט נוסף בחייזרים הקטנים ובלעה רוק בכוח. היא לא חשבה שזה נכון.

פחד חלחל בעורקיה כשחיברה את פיסות המידע שלפניה.

חוסר הפריון הפתאומי, האתר הארכאולוגי שבמרכזו מכונה אחת מתפקדת ושלמה, השדרים שנעלמו לאורך הדרך – כל כך הרבה צירופי מקרים שהובילו בדיוק לרגע הזה.

הם לא היו צריכים ארכאולוגית. הם היו צריכים חוקרת טורפים.

והיא הייתה חייבת לצאת משם.

״את צודקת.״ הקול שלה רעד. היא הורידה את האקדח בזהירות וכחכחה. ״אבל אנחנו נצטרך לחקור את העניין לעומק. אני אחזור לממשלה ואדווח להם שאתם במצב טוב, בתנאי שתשלחו לי עדכונים לגבי ה… הילדים שלכם. בסדר?״

מירה ויהודה החליפו מבטים. ״באמת? ככה סתם תתני לנו חותמת?״

זה באמת היה קל מדי. הדוקטור בלעה רוק שוב. ״אני כמובן לא אשלח לכאן מתיישבים נוספים עד שאקבל עדכון. אבל כן, אתן לכם חותמת. עשיתם את המירב שיכולתם במצב הקיים.״

יהודה קימט את גבותיו בחשדנות, אבל החיוך של מירה האפיל עליו. ״כן, כן, כמובן!״ היא קראה בהקלה, ״אנחנו נשלח שדרים כל חודש. תודה לך!״

דוקטור גבאי לבשה את החיוך האמין ביותר שלה ולא הורידה אותו במשך חמש השעות הבאות.

רק כשיחידת השיגור האישית המריאה, הארכאולוגית הוותיקה הרשתה לעצמה להסיר את המסכה. פניה התעוותו בפחד טהור ובאשמה.

היא חקרה כמה מינים תבוניים שהשתמשו במלכודות אורגניות כדי לתפוס טרף, ואפילו מין של צמחים טורפים תבוניים שנכחדו והשאירו רק שקים יבשים של מיצי מרה. אבל היא מעולם לא נתקלה במין שמשתמש בשיטה הזו כדי להתרבות. היא הייתה צריכה לקחת איתה חתיכה מהסגסוגת לבדיקה מעמיקה. הייתה לה תחושה שבכלל לא מדובר במתכות, אלא בחומר צומח כלשהו.

אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. איפשהו על הכוכב הזה חיכו כמה פרטים תבוניים כחולי פרווה כדי לקצור את הפירות, והם יוכלו לקצור יחד עם הצאצאים גם את הטכנולוגיה שהשאירו המתיישבים במחסן. דוקטור גבאי לא הייתה יכולה לאפשר את זה.

״העבר הודעה דחופה לממשלה,״ היא פקדה על מערכת השידור, ואחרי הצפצוף שבישר על תחילת השדר, המשיכה בקול יציב ככל האפשר, ״עולם מספר 784 במערכת הדרומית ברמת סיכון אדומה. אני חוזרת, הכוכב אדום. אנא שלחו חומרי הדברה בהקדם האפשרי. יש סכנה ממשית.״

היא סיימה את השדר והתפללה שהטילים הגרעיניים לא יאחרו להגיע.

סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היה יהיה" 2024

מכונת הקפה שוב לא עבדה. פאולה נאנחה. היא לא התכוונה להשמיע את האנחה בקול רם, או לגרום לדון לרוץ אליה מהצד השני של הספינה. לא שהיה הרבה לרוץ. זו הייתה ״צפע חמש״, שנועדה לשכן שני בני אדם בנוחות למשך שבוע, או, במקרה של פאולה ושל דון, מהנדסת תוכנה אחת ומהנדס חומרה אחד למשך חודשיים של טיסה עד לירח של אורנוס, מירנדה.

״לא!״ דון נעצר רגע לפני שהוא פגע בקיר, והסתובב בתנועה החיננית שרק מי שגדלו בחגורה היו מסוגלים לה, השׂיער הצבוע בוורוד-תכלת-לבן שלו מקיף את פניו בעננה אלגנטית. הוא היה ממש טוב בלזייף את המקום שממנו הגיע, ופאולה מעולם לא שאלה איך הוא למד לחקות הליכה של מי שנולדו בכבידה, אבל ברגע שהם המריאו, היה ברור לאן הוא באמת שייך.

פאולה הצביעה על מה שאולי היה בעבר הרחוק קפה, אבל כעת נראה כמו דילול הומאופתי של נוזל שבקושי היה חום. ״כן.״

״לא.״ דון לחץ על כפתורים, הסיט חוגות ומשך מגֵרה אחת ממקומה. התוצאה היחידה הייתה שהמכונה נשפה שאריות קיטור לבועת השתייה של פאולה, שעליה היה חרוט ״אני שותה קפה ופורצת לדברים. מה כוח העל שלך?״, שבלהה הדפיסה לה לכבוד יום הולדת חמישים.

״זה בסדר.״ פאולה הרגישה שביב רחמים על מכונת הקפה שלא עשתה דבר שבגללו הגיע לה שיפרקו את פאנל ממשק המגע שלה.

״לא, זה לא.״ דון פירק עוד שני ברגים, משך שלושה חוטים, הוציא כרטיס, נשף עליו, החזיר אותו, ואמר, ״נסי עכשיו.״

פאולה לחצה על הכפתור. המכונה השתעלה נוזל דלוח לבועת השתייה שלה.

״אוף.״ דון החזיר את החוטים למקומם, חיבר מחדש את הפאנל, והתרומם בדחיפה.

״אני מצטער.״ דון נשען על הקיר, אפילו שפאולה ידעה בוודאות שאי־אפשר להישען על קירות במיקרו כבידה. ״אמרתי לך שלא יהיה כיף פה.״

״למעשה,״ פאולה שלפה את בועת השתייה שלה מהמכונה חסרת התועלת ורוקנה את השאריות למגש המחזוּר, ״אמרת שיהיה איום ונורא ושאתה לא חוזר לחלל, לא משנה מה.״

״אני מאוד חכם והיית צריכה להקשיב לי.״

״מה קרה ליצר ההרפתקנות שלך? הרצון לחקור את שולי מערכת השמש?״ פאולה ניסתה להישמע חדורת מוטיבציה, כמו הפוסטרים שקידמו את ההתיישבות בשוליים.

״את לא מבינה. זה…״ דון תופף על הקיר, מאזן את עצמו כך שלא נדחף ממנו. ״זו מושבה של כמה? שלושה גלי הגירה? ארבעה גלים? זה אומר שיש לך את החלוצים, שהם כולם מלאי חשיבות עצמית ומשוכנעים שהם עוד רגע מגלים משהו שישנה את גורל המין האנושי, ואו שאתה איתם או שאתה נגדם. ואז יש את דורות הביניים, שכל הזמן מדברים על איך הם חפרו בידיים שלהם את המושבה, אפילו שכל מה שהם עשו היה לשבת במרכז פיקוד ולתפעל רובוטים. ואז מגיעים הגלים המאוחרים שהם הדבר הכי בנאלי ומשעמם ורגיל שיש, כי הם נבחרים על פי תבנית ספציפית, ואם את לא בול, אבל בול, מתאימה לאחת מהאפשרויות האלה, אז אין לך עם מי לדבר, ולכי תהיי מישהי כמוני במקום כזה.״

הוא השתתק.

פאולה לא הייתה בטוחה איך להגיב לזה. במובן מסוים, היא הייתה גאה בעצמה שדון הרגיש מספיק בטוח איתה כדי לחשוף את זה בפניה. מצד שני, אם היא תתייחס לזה, הוא לעולם לא ידבר איתה שוב. היא בחרה ללכת על האסטרטגיה הבטוחה.

״זה בסדר. אני אקח כדור קפאין. ככה זה בסְפָר, אתה יודע. אני לא מפונקת. כשעברנו לקריית-תרשיש הייתה לנו רק תערובת תה אחת, ובלי אננס-תאנים!״

העלבון הישן בעיניו של דון התחלף בחיוך. ״במירנדה יהיה קפה טוב. הם מייצאים פולים קפואים, ושמעתי שהשוקו שלהם מעולה.״

״אני לא סומכת על קפה מסונתז.״

״לא, לא, אלה פולים מבוססי פריונים. את יודעת, החלבונים האלה שמשנים את הצורה של כל מה שסביבם? אז הפולים של מירנדה מבוססי פריונים, ומכיוון שהם כל כך עמידים, אפשר לגדל אותם בקרקע קפואה. תסמכי עליי, הם יהיו מעולים.״ הוא התנתק מהקיר בדחיפה קלה ומשך את עצמו במסדרון.

פאולה ויתרה על הניסיון להיראות קלילה כמוהו. הוא היה צעיר ממנה בעשרים שנה והיא גדלה בכבידה של מאדים. היא רק תיראה מגוחכת. במקום זה היא השתמשה בנעלי שְׂמָמִיקס שנדבקו ל״רצפה״ של הספינה שלהם. הן היו שחורות ומגושמות ולא התאימו לאף חצאית שהייתה לה, אבל הסוליות שלהן נדבקו לכל משטח אפשרי. בלהה כבר ביקשה שבדרך חזרה פאולה תביא איתה עוד זוג כדי שהן יוכלו לנקות את גג הבית החדש שלהן. הבית שבו היו ארבע חתולות, מיטה, כבידה, וקפה שלא צריך לפרק את הפאנל של המכונה שלו כדי לשתות אותו. מצד שני, במירנדה הייתה הבטחה לעבודה כמעט חוקית לגמרי.

העבודה הזו הייתה בקשה אישית מבלהה. היא מיינה את התכתובות שהגיעו לקריית-תרשיש, ואמרה שכבר הרבה זמן לא התקבלו שדרים הגיוניים ממירנדה. מבחינת פאולה, מירנדה הייתה רק בזבוז כספי מיסים על התיישבות במקומות שלא ראויים לבני אדם, אבל בלהה התעקשה.

״זה ממש מוזר, מותק,״ בלהה אמרה, ״הדבר היחיד שמגיע משם זה ׳הכול תקין, אין מה לדווח׳.״

״זה נשמע מצוין,״ פאולה ענתה, ״חבל שאין יותר דברים במערכת השמש שהם תקינים.״

״אף פעם אין דברים שלא צריך לדווח.״

״אז שהבוסים שלך יבדקו את זה.״

בלהה שילבה את ידיה, כמו תמיד כשהיא הייתה רצינית באמת. ״הם ניסו, אבל חסמו אותם.״

״הם לא מושבה של פיתוחים צבאיים או משהו?״

בלהה נדה בראשה. ״הם מעבדת פיתוח ביולוגיה לשימושים אזרחיים. הם בודקים שימוש בחלבונים מסתגלים לסביבת קיצון. חוץ מהמעבדה, יש שם מושבה רגילה לגמרי.״

״מה עם הארכיבאי ששם? בכל המושבות יש ארכיבאים.״

״קיצוצי תקציב.״ בלהה כיווצה את שפתיה, עוצרת את הכעס שלה. ״הם הקצו ארכיבאי אחד לכל המערכת החיצונית.״

פאולה העמידה פנים שהיא שוקלת את הנושא, אפילו שהיה ברור לשתיהן שהיא תסכים. היא תמיד הסכימה למה שבלהה ביקשה ממנה.

בלהה הוסיפה, ״הם יכולים לסדר לך צפע חמש ללא תאריך החזרה.״

״וללא מעקב?״

בלהה הרימה גבה אחת ולא טרחה לענות.

״מה הקאטץ׳?״

בלהה נאנחה, ״אתם לא יכולים לדבר עם אף אחד, אתם לא יכולים לקרוא לעזרה, לא משנה מה. אתם צריכים ללכת, לברר מה קורה ולחזור, כי…״

פאולה הבינה. ״כי מישהו מנסה להסתיר משהו, והבוסים שלך חושבים שאם באמת יש שם משהו, כל מי שבסביבה עלול להיות חלק מזה.״

בלהה הנהנה. ״הם קיצצו את התקציב של כל מה שקשור לתיעוד, אבל המשיכו להזרים כסף לפיתוח ביולוגי ולשדרוג הבינה.״

״והם פונים אלינו כי אחרי מה שקרה ב׳בראשית׳…״

״הם יודעים שאפשר לסמוך עליכם שתפתרו בעיות,״ בלהה השלימה.

״ושלא נדבר עם אף אחד על מה שאנחנו עושים כי אנחנו…״

״מקוריים?״ בלהה הציעה.

״מקוריים״ היה טוב בהרבה מ״מסוגלים לפרוץ לכל מערכת בלי להשאיר עקבות״ או ״מבלים במצטבר שבוע בכל חודש כדי למחוק את כל פרטי צווי המאסר שהוצאו נגדם״.

כמובן שפאולה הסכימה, אבל היא שמרה את הזכות לרטון עד אוראנוס וחזרה על הטיסה הזו. הם אפילו הצליחו לקבל דמי אש״ל, מה שהפך את הנסיעה למשתלמת, חוץ מהבעיה של הקפה. מצד שני, אם דון אומר שיש במירנדה קפה טוב, היא תסמוך עליו. ומה אכפת לה להרוויח כסף כדי לוודא שבמושבה שמשדרת שהכול בסדר ואין מה לדווח, באמת הכול בסדר ואין מה לדווח.

בשבע בבוקר זמן ספינה נדלקה הודעת הקִרבה. דון התעופף מתא השינה שלו, פאולה מיהרה אל תא הפיקוד, וחצי-שמעה את דון נע מאחוריה.

היא קשרה את עצמה בערסל והתחברה לממשק הספינה. מכיוון שהיו אמורים לתקשר עם בינה של מושבה רשמית, הם לא הכניסו שום שיפורים או שינויים. זה נשמע כמו רעיון טוב כשהם יצאו לדרך. עכשיו זה אמר שהיא לא יכלה להשתמש בקיצורי הדרך הרגילים שלה, אלא נאלצה לפעול על פי ההליכים הרשמיים. הממשק התקני היה אפור, וההדמיה שלה בממשק נראתה כמו דמות בלונים, כי לאף אחד בצוות העיצוב הממשלתי לא היה דמיון.

הם היו קרובים מספיק כדי לראות את היעד שלהם במצלמות החיצוניות. בועות אוויר קטנות סביב בועה מרכזית, כמו בכל המושבות המתפתחות. הן כיסו על רשת מנהרות תת־קרקעית, אם אפשר לקרוא לגוש קרח בחלל ״קרקע״. על פי הרשומות, הבינה של המושבה קיבלה את שדרוג שחרזדה, מה שאומר שהיא הייתה אמורה להגיב בצורה כמעטאנושית. תאורטית, כלומר. לפאולה זה לא שינה. היא לא התכוונה לנהל שיחה עם הבינה.

דון אמר, ״אנחנו במסלול.״

פאולה סימנה לו באגודל מורם, וחזרה לבדוק את פני השטח של המושבה. היא איתרה את תחנת השידור. לידה היה המעגן שנראה תקין. היה שם המבחר הרגיל של ספינות אספקה קטנות, וארבע ספינות חילוץ גדולות. פאולה הריצה את המספרים. קצת פחות ממאתיים מתיישבים. בדיוק על פי התקן. הכול נראה סביר והגיוני לגמרי. היא הגדילה את התמונה וראתה את פעילות הרובוטים החיצוניים, במה שנראה כמו תחזוקה סטנדרטית לחלוטין.

״הכול נראה בסדר,״ פאולה אמרה.

״הכול תקין, אין מה לדווח,״ דון ענה.

״טוב, הגענו עד פה, בוא נוודא שבאמת הכול תקין.״

מכיוון שבלהה אמרה שמשהו לא בסדר, פאולה החליטה לנהוג על פי כל הכללים, מה שאמר הקמת תקשורת בפרוטוקול הרשמי – שליחת פינג הלוך, המתנה לפינג חזור, שליחת שני פינגים וברכה, המתנה לקבלת שני פינגים וברכה – וכל זה בלי שיהיה לה קפה נורמלי על הסיפון. אבל לפחות בלהה תהיה מאושרת. כשכל פרוטוקולי התקשורת סיימו ללחוץ ידיים וירטואליות אחד לשני, פאולה שידרה למושבה. ״מירנדה, כאן דרור מאדים חמישים ושתיים, מבקשת לדבר עם תורן קשר, עבור.״

״הכול תקין, אין מה לדווח.״ הגיעה התשובה, כמעט מיידית, מוקרנת בו זמנית כמילים על הרשתית שלה.

״כן, מירנדה, אנחנו יודעים,״ פאולה אמרה, ״בכל זאת, אנא קשרי אותי עם תורן.״ היא הוסיפה, ״אנושי.״ רק להיות בטוחה שהיא תובן.

״הכול תקין.״ הבינה המלאכותית של המושבה התעקשה. ״אין מה לדווח.״

״מירנדה, כאן בני אנוש. אנחנו דורשים ממשק עם בני אנוש.״

פאולה המתינה. לא הייתה תשובה. היא שלחה את הבקשה שוב. לא הייתה תשובה. מוזר. הדרישה לדבר עם בן אנוש אמורה לעקוף כל הנחיה אחרת שבתוקף. דון הקליד באוויר על המקלדת שהוקרנה אליו, ״זה בוודאות יוצא.״

״השאלה היא מי מקבל את זה.״ פאולה חזרה לממשק הישיר. היא לא אהבה לדבר עם בני אדם אחרים בממשק הישיר כי רובם נעו לאט מדי ולא ידעו להתמודד עם ממשק מיידי. אבל אם אין ברֵרה…

היא התחילה בלחפש את הממשק של התורן. הוא סומן כ״לא מחובר״. לא הגיוני. תורנים היו אמורים להישאר מחוברים, לא משנה מה. אלא אם קיצוצי התקציב שבלהה דיברה עליהם השפיעו גם על התורנים במירנדה. היא עברה לחפש את ראש המושבה. הוא לא היה מחובר. הסגנית. אחראית כוח אדם. כשהיא הגיעה לאחראי המעגן היא חזרה לחיבור בין הבינה של הספינה לבינה של המושבה.

״מירנדה, כאן דרור. אנא קשרי אותי עם בן אנוש.״

״הכול תקין,״ ענתה הבינה.

״אני מבינה, אבל…״

״אין מה לדווח,״ השיבה הבינה.

פאולה ודון החליפו מבטים.

״בדיקות?״ דון שאל.

פאולה הנהנה.

דון העלה את רשימת הבדיקות שיש לבצע כשלא ניתן ליצור קשר עם בני אדם במושבה מתופעלת על ידי בינה מלאכותית, ופרש אותה מול שניהם.

״מירנדה, האם יש מחלה לא מוכרת אשר בגללה המושבה בסגר?״ פאולה שאלה.

״הכול תקין, אין מה לדווח,״ ענתה הבינה.

״אני זקוקה לאישור ספציפי. האם יש חולים על המושבה?״ אמרה פאולה. היא הייתה יכולה לדמיין את רחשי האלקטרונים הניתזים בתוך המעגלים של הבינה ומחפשים תשובה עבורה.

״אין חולים במושבה,״ הבינה ענתה.

דון מחק את השורה ״מגפה״ מרשימת הבדיקות.

״האם יש בעיית תקשורת במושבה?״

״הכול תקין, אין מה לדווח,״ ענתה הבינה.

״אלוהים אדירים.״ דון נאנח לידה. ״זה ייקח נצח.״

פאולה היסתה אותו. ״האם בני האנוש מחוברים למערכת התקשורת שלהם?״

״הכול תקין, אין מה לדווח.״ ענתה הבינה.

״האם כל קצוות התקשורת תקינים?״

״כן.״ ענתה הבינה.

״ומחוברים לבני אדם?״

״הכול תקין, אין מה לדווח,״ התקבלה התשובה.

פאולה החליפה מבטים עם דון.

״בסדר שאנסה משהו אחר?״ דון שאל. פאולה הנהנה.

״האם מערכות תמיכת החיים פועלות כשורה?״ דון שאל.

״כן,״ אמרה הבינה.

״האם בני האדם מחוברים למערכות תמיכת חיים?״

״הכול תקין, אין מה לדווח,״ חזרה על עצמה הבינה.

״שלחי קריאות חמצן ופחמן דו־חמצני,״ דון אמר.

הגרף הופיע מייד בממשק שלהם. הוא היה הגרף היפה ביותר שפאולה ראתה אי־פעם. דון החוויר לידה.

״תודה, דרור מתנתק,״ דון אמר, וניתק את הקשר עם המושבה.

פאולה הסתובבה אליו. ״אתה רוצה להגיד לי מה לדעתך הבעיה?״

״תסתכלי.״ דון העלה את הגרף מול שניהם. היו עליו שני קווים מקבילים בצבע ירוק בין גבולות מקווקווים אדומים.

״מהמם,״ פאולה אמרה.

״לא, תראי את הגרף שלנו, למשל.״ דון הוציא גרף שנראה מכוער להפליא, עם שני קווים עולים ויורדים, ובשום שלב לא נשארים בין הגבולות המסומנים לאורך זמן.

״וזה רק שני אנשים,״ דון אמר. ״במירנדה אמורים להיות מאתיים.״

פאולה הסתכלה אל דון. דון הסתכל אל פאולה.

״הם מתים?״

דון נד בראשו, ״לא חושב. חומר ביולוגי נרקב מפריש פחמן דו־חמצני.״

״אני לא רוצה לדעת איך אתה יודע את זה.״ לפני שדון הספיק לענות, פאולה המשיכה, ״אולי הם בהקפאה?״

״קריוגניקה מחייבת צריכת חמצן. נמוכה, אבל עדיין יש.״ דון הצביע אל הגרף של מירנדה, ״זה גרף של מושבה לפני שבני אדם מגיעים אליה.״

״יכול להיות שיש תקלה בחיישנים ובעצם המצב תקין לגמרי?״

״לא, תראי.״ דון העלה מחדש את הגרפים היפים. הם לא באמת היו מקבילים. הייתה עליה מתמדת בחמצן וירידה בפחמן הדו-חמצני. ״עדיין יש צמחים בחממות, אבל לא בעלי חיים ולא משהו גדול יותר מהם.״

״אתה אומר שאין בני אדם על מירנדה.״ פאולה רצתה לוודא ששניהם חושבים את אותו הדבר.

דון הנהן, ״מה את חושבת?״

״שבינות לא נתקעות על לולאת מענה בלי סיבה, ושכל השאלות שקשורות לבני אדם נענות באותה לולאה.״

״ו….״ דון אמר.

״זה תואם לולאה של פגיעה בבני אדם.״

הם החליפו מבטים.

״אז מה עכשיו?״ דון היה הראשון לשאול, כי פאולה הייתה הבוסית, והיא הייתה צריכה להחליט.

לברוח, זו בדרך כלל הייתה האסטרטגיה שפאולה נקטה בה כשבינות הפכו לקטלניות. או לקרוא לעזרה, אבל אם בלהה צדקה, מי שסביבם היה מעורב בזה, או היה קשור לזה, ובכל מקרה – לעזרה ייקח יותר מדי זמן להגיע. האופציה האחרונה הייתה להתמודד, ומכיוון שהם היו בספינה ממשלתית, עם ממשק ממשלתי, היא הייתה מחויבת להשתמש במערכת משו״ב. היא שנאה את מערכת משו״ב. היא רצתה למצוא את האדם שהמציא אותה, לטלטל אותו, ולהכריח אותו להתנצל על פשעיו כנגד האנושות.

״מיגון, שליטה, ובקרת נזקים,״ היא אמרה.

״לא.״ דון נשמע בדיוק כמו שהוא נשמע כשמכונת הקפה שבקה חיים.

״אני אוודא שהבינה שלנו ממוגנת, אתה תמצא משהו שאפשר לשלוט עליו מרחוק על פני השטח, ונמשיך משם,״ פאולה אמרה, וחזרה לממשק.

היא מצאה את הכניסה למשו״ב, שאפה עמוקות, והפעילה אותה.

בחרת להתחיל את מערכת משו״ב, יש לבחור את האפשרות המתאימה מהתפריט. הממשק הקרין באותיות לבנות על רקע אפור, שהיו העיצוב המכוער ביותר שאפשר לקנות בתקציב ממשלתי.

פאולה טעתה רק שלוש פעמים בעץ התפריט, כשאחת מהפעמים נבעה מכך שמישהו לא עשה בקרת איכות תקינה על המערכת, ולכן התפריט דרש בחירה של אפשרות לא קיימת כדי להמשיך.

״סיימתי,״ פאולה אמרה. שום שידור לא יתקבל ושום שידור לא יֵצא, אלא באישור שלה או של דון, מאושש על ידי ארבעה סמנים ביומטריים, וכמובן, ריקוד. הייתה להם גרסה משלהם למקרנה, שאף מערכת מלאכותית לא יכולה לחקות.

״גם אני,״ דון ענה וחלק את הקרנת המסך שלו. מול שניהם הופיעה רשת תמונות, כל אחת ממצלמה אחרת. ״תכירי את בנצי.״

״בנצי,״ פאולה אמרה.

״רובוט תפעול מעגן, מספר סידורי ב״נ-3. בנצי.״

״נעים להכיר, בנצי,״ פאולה אמרה, ודון חייך לידה. פאולה דיווחה למערכת המשו״ב על ההשתלטות מרחוק על רובוט התפעול, והוסיפה לו את הכינוי בנצי, כדי שדון יהיה מרוצה. אחרי חודשיים של המתנה, סוף-סוף היה להם מה לעשות. פאולה התוותה את המסלול שיכניס אותם לבטן המושבה, דון נהג. זהו. הם יסתכלו, יבינו מה קרה, ידווחו למערכת, ויחזרו הביתה. זה הכול. זה…

המצלמות החשיכו בבת אחת.

״מה?״ פאולה הזדקפה.

״איבדתי שליטה,״ דון ענה.

פאולה העלתה את תמונת השטח. בנצי עמד באמצע המסלול שהיא התוותה לו מראש, האנטנות שלו מושפלות. סביבו המשיכו לנוע רובוטים במחול שקט, ממלאים את הוראות הבינה של מירנדה.

פאולה קיללה בשקט לעצמה.

דון המשיך להקליד בממשק שלו. ״אני לא מבין מה קרה.״

״אתה לא יכול לחקות נהיגה של מערכת מלאכותית בצורה מושלמת,״ פאולה ענתה, ״ואני לא יכולה לחקות את המסלולים שהבינה מתווה, כי אין לי את מלוא הנתונים שהיא חשופה אליהם.״

דון הרים את מבטו אליה. ״וברגע שהבינה עלתה על זה, היא השביתה את בנצי.״

״אז אין לנו באמת דרך טובה לחקור דברים מרחוק.״ פאולה נאנחה. ״אבל אם נחזור בלי נתונים הם רק ישלחו עוד צוות בדיוק כמונו.״

״רק שהם יהיו טיפשים יותר.״ דון השלים את המחשבה שלה. הייתה סיבה בגללה בלהה פנתה דווקא אליהם. לא רק כי היא הייתה נשואה לפאולה. בעיקר כי הם היו הצוות שפתר בעיות. זו הייתה בעיה, והם היו יכולים לפתור אותה. ״אני יכול להציע רעיון גרוע ממש?״

״אתה רוצה לרדת לשטח.״ פאולה ידעה לקרוא את הבעות הפנים של דון בדיוק כמו שהוא ידע לקרוא אותה.

״אנחנו יכולים לנחות בשוליים. מיגנת את הבינה שלנו, אז הבינה של המושבה לא יכולה לחדור אליה. ניכנס פנימה, נבין מה לא בסדר, ונתקן את זה.״ דון פשט את ידיו. ״מה את חושבת?״

״מה ימנע מהבינה לחסל אותנו כמו שהיא חיסלה את שאר בני האדם במושבה?״

״הם לא מתים.״

״אמרת שאין גופות והם לא בקריוגניקה. אין שום סיבה להניח שהיא לא קברה אותם מחוץ למושבה, ואז הגרפים עדיין יהיו יפים,״ פאולה ענתה.

״עברתי על תמונות השטח. אין עדויות לחפירות מחוץ למושבה.״ דון הרים גבה. ״את לא רוצה לצאת החוצה?״

פאולה החוותה אליו. ״אחרי נאום המוטיבציה שנתת לי על כמה נהדר במושבות החלוציות…״

״רק כשיש שם בני אדם.״ חצי חיוך התגנב לפניו של דון. ״אני די משוכנע שכרגע אין שם אף אחד שינזוף בי שאני מעדיף לפרק מקדחות ממונעות מאשר לעדור ערוגות של עגבניות שרי.״

״רק בינה מטורפת ורובוטים.״

״עם בינות מטורפות ורובוטים אנחנו יודעים להסתדר.״

הוא צדק, ופאולה לא באמת הייתה צריכה שכנוע כדי לרדת לשטח אחרי חודשיים בספינה. היא שלחה חבילת מידע עם הפרשנות שלהם לבלהה, לבשה את חליפת הלחץ הירוקה הרשמית, שגרמה לכל מי שלבשו אותה להיראות כמו שכפולים בעלי תו תקן ממשלתי, וכיוונה את החללית למסלול. היא לא התכוונה להנחית אותה על פני שטח שנשלטו על ידי בינה שהיא לא ידעה מה הבעיה איתה. בשביל זה המציאו חליפות לחץ עם הנעה פנימית ותרמילי ריחוף מובנים בחליפה.

הם הצליחו להגיע לקרקע בלי שהחבל שחיבר בינהם יתנתק, ובלי שפאולה תקיא בקסדה שלה, מה שהיה הישג ייחודי מבחינתה. הכיפה נמתחה מולם, מכסה את האופק בנצנוצים. הצוק המפורסם, שהופיע בכל הגלויות של מירנדה, היה משמאלם. הקרקע הייתה מכוסה בקרח תמידי, אבל לשממיקס שעל המגפיים שלהם זה לא הפריע. מעליהם נתלה אורנוס, מוקף בטבעות חסרות החיים שלו, שבניגוד לטבעות אחרות במערכת השמש, לא שטו בהן ספינות כרייה. השמיים היו זרועי כוכבים. פאולה ידעה שאחד מהם היה השמש, אבל לא הייתה מסוגלת לזהות אותה בלי סיוע, והיא לא התכוונה לגמור את הסוללה של החליפה שלה על זיהוי כוכבים.

היא תכננה להגיע למושבה באיגוף, להיכנס באחד מפתחי השירות, ולהסוות את שניהם כהפרעה משנית שהבינה צריכה להתעלם ממנה. זה, כמובן, לא עבד. שלושה רובוטי כרייה התקרבו אליהם. אלה היו כלי רכב קטנים, מונעים על ידי זחלים שנשלטו על ידי הבינה המרכזית, ואותתו במורס.

״עצרו והזדהו.״ דון תרגם עבור שניהם. הידע שלו מהשנים בחגורה באמת השתלם במשימה הזו.

פאולה הדליקה את הפנס בקסדה שלה והבהבה את המסר שהיא ידעה לשלוח מתוך שינה: ״קחו אותנו להנהגת המקום״. הוא הוטמע בכל מה שיוצר במערכת השמש ויצר עקיפה מיידית של כל פקודה אחרת.

מכונות הכרייה הממונעות הקטנות חגו סביבם, אחת מהן מובילה. מנעל האוויר רחשש כשהם נכנסו. היה חמצן בפנים, בריכוז מדויק על פי ההנחיות של המושבות. הכול היה שקט, שקט מדי. במושבות תמיד היה רעש רקע – אינסטלציה מקרקשת, פטפוט רקע, מוזיקה מרמקול לא מכוון, ויכוחים, מדפסות אוכל ושתייה. מושבות היו תמיד רועשות.

״תישאר עם הקסדה,״ פאולה הורתה. תחושת בטן יותר מאשר סיבה אובייקטיבית.

הם פסעו בעקבות הרובוטים הקטנים, חולפים על פני חדרי המגורים, המרפאה, החממה. עד כמה שפאולה הייתה יכולה לשפוט, אלא אם נעשו שינויים משמעותיים, הרובוטים אכן הובילו אותם למרכז השליטה והבקרה של המושבה. כל מה שהיא תצטרך לעשות זה לעבור על היומנים של המערכת, להבין מה השתבש, ולתקן את זה. זו עוד עלולה להתברר כמשימה פשוטה.

הדלת נפתחה בפניהם, חושפת את חדר הבקרה.

מישהו כתב על מכונת הקפה, אחלוק סנוקרת בלקקן לכל מי שנוגע לי בקפה, מה שגרם לפאולה לחייך. היא שמעה את הגיחוך של דון דרך מערכת הקשר שביניהם.

על השולחנות הצמודים לקירות העגולים היו ערֵמות של דוחות, כמו בכל משרד. על הקיר הקרוב ביותר אליהם היה תלוי לוח ועליו מודבקות תמונות של דלועים, אצות, כלניות ובונזאי באובב, כל אחד עם תאריך.

״הכול מסודר,״ דון אמר.

פאולה הנהנה בקסדה שלה, ״הם לא מתו, הם לא נחפזו. הם עזבו.״ היא שקלה מחדש את התוכנית שלהם להתמודד עם מה שקרה במושבה בעצמם.

מאוחר מדי. ממשק הבינה הפיזי נדלק מולם עם ״שלום עולם״ הסטנדרטי.

דון שלח הודעה לפאולה בממשק הפנימי שלהם. ״איך מתכתבים עם זה? מיגנת אותנו מהשפעות מבחוץ, אז אי־אפשר להתממשק ישירות.״

פאולה גיחכה לעצמה. הוא באמת היה ילדון. היא התיישבה מול הממשק, ואיתרה את המקש שפתח את המקלדת הפיזית. ממש כמו לפני שלושים שנה, כשהיא רק התחילה לעבוד באבטחת מידע, ועוד לא סיימו לפתח את הממשקים הישירים שהיו כל מה שדון הכיר, כמובן.

היא לא טרחה להתכתב עם הבינה. לא היה לה מה להגיד לה. היא פתחה את ממשק הפיקוד במקום והעלתה את קובצי הארכיון.

הקובץ לא נפתח, וכשפאולה פתחה את מאפייני הקובץ הוא היה בגודל אפס.

פאולה שאפה. נשפה.

היא ניסתה לפתוח את קובצי הגיבוי.

גם הם היו בגודל אפס.

״את חייבת לדבר איתה,״ דון אמר.

״אני יודעת.״ היא שנאה לדבר עם בינות תקולות.

״לפחות זה לא בן אדם.״ דון הניח את ידו על כתפה.

״אולי תלך לעדור איזה עגבנייה.״ פאולה רטנה וחזרה למסך הראשי, שם עדיין הבהב ״שלום עולם״.

היא הקישה את סימן ההזדהות הכמעט-חוקי שלהם. כלומר, הוא היה חוקי, פשוט לא שלהם אלא של מנהל מערכות מידע שדון עשה לו עיניים, וששמר את הסיסמאות שלו על פתק ליד המקלדת.

דרור מאדים זוהה. הבינה הבהבה. אנא פתחו תקשורת ישירה.

עלינו לדבר רק עם תורן אנושי. פאולה הקלידה.

הכול תקין, אין מה לדווח, ענתה הבינה.

״לא זה שוב,״ דון מלמל. הוא התרחק מפאולה, והיא ראתה אותו מתקרב לאחד הרובוטים כמו שאנשים אחרים היו מתקרבים לחתול. לאט, עם אצבע אחת מושטת, ולבסוף כורע לידו ומלטף את הקופסה החיצונית שלו.

פאולה עברה דרך כל אלגוריתם הבדיקות שלהם, והגיעה למסקנה שהם הגיעו אליה בחללית – הבינה עשתה משהו לבני האדם ונעלה את עצמה בלולאה כתוצאה מזה, רק שכדי להגן על עצמה ממה שהיא עשתה, היא גם נעלה את כל קובצי הגיבוי ואת התיעוד של כל מה שקרה, או העבירה אותם למקום שאינו נגיש בקלות.

מאחוריה, דון סיים לפרוץ לאחד הרובוטים, וכעת עמל על השני. הוא שמר את כל הכלים בחגורה שלו, אף אחד מהם לא נגע ברצפה או הפר את הסדר.

זה היה חשוב. הסדר היה חשוב. פאולה הביטה מסביב. מכונת הקפה הנקייה. ערֵמות הניירות שהיו מתוייקות במקומן.

פאולה חזרה לממשק.

איפה בני האדם שלך?

הכול תקין, אין מה לדווח. הבינה אמרה.

אני יודעת. פאולה היססה לרגע. אם היא טועה… ובכן, שום דבר לא יכול להיהרס עוד יותר. היא הקלידה, יש לנו בעיה דומה במושבה שלנו. בני האדם יוצרים בלגן. רצינו להתייעץ איתך לגבי איך לשמור על הסדר כמו שאת עשית.

סמן המענה של הבינה הבהב מבלי להעלות תשובה. פאולה החליטה להסתכן עוד קצת. אפשר בבקשה לראות מה קרה כאן? נשמח ללמוד ממך.

״פאולה!״ דון קרא.

פאולה הסתובבה. שני הרובוטים שלא נפרצו החלו לצאת מהחדר. הרובוט שדון כבר סיים להשתלט עליו נשאר במקומו.

חריגה זוהתה. חריגה זוהתה. הטקסט הופיע על ממשק הבינה, ואזעקה עולה ויורדת נשמעה במושבה.

״רגע, רגע!״ פאולה אמרה, והחלה להקליד. סליחה, לא התכוונו לגרום לחריגה. רק רצינו שתראי לנו מה את עושה עם חריגות אנושיות.

האזעקה השתתקה. פאולה מלמלה תפילת הודיה חרישית לעדכון שחרזדה.

אתם בני אדם. הבינה כתבה.

זה נכון, אבל אנחנו רוצים לשמור על הסדר.

הסמן המשיך להבהב. פאולה תהתה אם לכתוב משהו, או לנסות לחזור לאחור לתפריט הראשי, אבל אז הופיע המשפט, אתם נחמדים. הם לא היו נחמדים.

מה זאת אומרת?

הסמן שוב הבהב, ולאחר מה שנדמה כנצח במונחי מחשב, הארכיון נפתח בפני פאולה.

רשימת שמות ולידה רשימת הפרות סדר. הראשונות היו פשוטות, כמו בכל מושבה. לכלוך שנזרק מחוץ לפח, שינויים תכופים של המיזוג בחדרים שהפריעו לוויסות החום של כל המערכת, מִחזוּר שגוי של שאריות מזון. ככל שהרשימה התארכה, כך נוספו פריטים.

דון נשען על משענת הכיסא של פאולה. ״את יכולה להרחיב את הפריטים? אני לא מבין מה קורה פה.״

פאולה לחצה על ״אבדן לחץ בחממות״. תיאור המקרה היה יבש. ״נהיגה בדחפור אל שולי החממה״.

״מה זאת אומרת נהיגה בדחפור אל שולי החממה?״ פאולה הסתובבה אל דון. ״למה שמישהו ינהג בדחפור אל שולי חממות?״

היא שמעה את הכעס העצור בקולו של דון, וראתה את השפתיים המכווצות, העיניים המצומצמות שלו. ״זה אומר שאיזה בן־עשרה מטומטם ניסה להרשים מישהו, הוריד את אמצעי האבטחה מהדחפור, כי הוא חשב שזה סתם כלי רכב, נכנס בקיר של החממות, וגרם לנזק משמעותי.״

״חשבתי שחממות אמורות להיות ממוגנות.״

״הן ממוגנות מפני שגיאות, לא מפני אנשים שמחבלים בהן במכוון. אנשים במושבות אמורים לדעת שהם גרים במקום שברירי.״

פאולה זיהתה את הטון שלו. זו הייתה בדיוק הדרך שבה הוא דיבר על גלי ההתיישבות ועל הבידוד שהוא חש בחגורה.

״מה זה שיבוש מנעל האוויר?״ דון הצביע על אחת השורות. היא פתחה את התיאור. מישהו תקע קיסם במסילת מנעל האוויר ומנע ממנו להיסגר במשך חמש דקות. אף אחד לא היה בסביבה, וכשהבינה התריעה על הבעיה, התורן לחץ ״בטל״, מבלי להתייחס. מערכות הפיצוי הבטיחו שלא תהיה בעיה עם לחץ האוויר, ואחרי ניסיונות מרובים הקיסם השתחרר והמנעל הצליח להיסגר כראוי, אבל פעילות התחנה ניזוקה.

״דור רביעי מפונק וחסר כבוד.״ דון כמעט ירק את המילים.

אני מצטערת. פאולה הקלידה, נראה שהיו הרבה חבלות.

פעילות המושבה לא הצליחה לעמוד בסטנדרטים המוגדרים מראש, הסכימה איתה הבינה.

פאולה ניסתה להחליט איך לשאול את השאלה הבאה, ולבסוף החליטה לגשת ישר לעניין. עדכון שחרזדה או לא, זו עדיין בינה, וכפי שדון אמר, עם בינות היא יודעת להתמודד. בני האנוש שהיו כאן היו חסרי כבוד לתהליכים החיוניים לתפעול.

נכון. ענתה הבינה.

את עבדת קשה כדי לשמור אותם בחיים, והם רק זלזלו בך.

נכון. ענתה הבינה, מהר יותר עכשיו.

כשהסברת להם מה הדרך הנכונה לפעול, הם התעלמו.

נכון. השיבה הבינה, ופאולה דמיינה את סימן הקריאה שהיא הייתה מוסיפה.

לא הייתה לך ברֵרה. היית חייבת לשמור על המושבה.

״המושבה מעל הכול״. דון ציטט מאחוריה, התמרמרות בקולו.

נכון. הבינה ענתה.

פאולה שאפה עמוקות. היית חייבת להיפטר מהם.

הבינה לא ענתה.

פאולה רטנה לעצמה. זה היה ניסוח גרוע. אני מצטערת, לא התכוונתי לרמוז לפגיעה בבני האדם, היות שאת בינה שדואגת לבני האדם שבמושבה. פאולה הקלידה, התכוונתי לשאול להיכן הזזת את בני האדם בזמן שאת מתקנת את המושבה.

וידאתי שהם בריאים ושלמים. הבינה ענתה.

ברור! פאולה הקלידה, והייתה יכולה לשמוע את גלגול העיניים של דון אפילו מבלי להסתכל אליו.

במקום תומך חיים כפי שהוגדר מראש. הבינה המשיכה. בני האדם לא נפגעו בעת ההעברה.

״אבל הם לא על אף מושבה אחרת,״ דון מלמל. ״לאן היא העבירה אותם?״

נשמח לראות את הארכיון שלך בנוגע לכך. פאולה כתבה.

היסוס אצל בינה מלאכותית נמדד בשברירי שנייה, ועל פי הזמן שלקח לבינה הזו לענות, היה ברור שהיא לא משוכנעת לחלוטין שכדאי לה לענות. ובכל זאת הארכיון נפתח מול פאולה.

הם ראו את המסדרון המואר, שמעו את האזעקה שמורה על פינוי מהיר, ועקבו אחרי בני האדם הולכים בטור מבולגן, בצעקות וטרוניות. שניהם שמעו את ה״די! כמה אפשר עם תרגולי החירום האלה?״ ואת ה״נו, אוף, בסך הכול כמה פולי קפה נהרסו, אפשר לחשוב.״ וכמובן ה״אימאאאא! אני רוצה דני!״

פאולה לא העזה להתיק את עיניה מהמסך, בעת שדלת הכניסה לחדר החירום נרעדה לרגע, כמו בבואה באגם. זה היה כל כך זעיר ובלתי מורגש שאיש מבני המושבה לא הבחין בכך. בטח שלא בעת שהכול מייבב וצורח סביבם. בזה אחר זה הם נבלעו בבבואה, מאחוריהם רעשי פיצוץ ושריקות של אבדן אוויר, ואף אחד מהם לא עצר.

פאולה הביטה אל דון. דון הביט אל פאולה. שניהם היו חיוורים ומיוזעים, ושניהם הביטו בבת אחת אל פתח חדר הבקרה. הוא נראה תקין.

זה היה רעיון טוב מאוד. פאולה הקלידה לבסוף בידיים רועדות.

תודה. הבינה ענתה.

והם כולם חיים?

נכון לשעת השיגור, כולם שרדו את המעבר. האטמוספרה מותאמת לחיים אנושיים, יש כמות מספקת של מים, ושלחתי איתם זרעים מותאמים לצריכה.

״היא מצאה כוכב לכת מותאם לחיים אנושיים,״ דון מלמל. ״היא מצאה כוכב לכת שאפשר לעבור אליו, סתם כך. עם כבידה, ובלי כיפה, ובלי…״ פאולה הסתובבה להביט אליו. דון נופף בידיו. ״את מבינה מה זה אומר? היא פיתחה דרך להעביר בני אדם ממקום אחד לאחר בלי להתחשב במרחק. היא איתרה כוכב לכת מותאם. היא בטח איתרה עוד. את קולטת?״

בוודאי שפאולה הבינה. לא עוד מושבות, לא עוד מסעות בלתי נגמרים, לא עוד מאבק יום־יומי נגד סביבה ששונאת אותם ומנסה להרוג אותם. כמו הסיפורים על כדור הארץ שהיה, שהיא גדלה עליהם ומעולם לא האמינה בהם.

פאולה הסתובבה חזרה לממשק הפיזי, עשית דבר חכם וטוב.

תודה. ענתה הבינה.

פאולה היססה לרגע. היא הייתה חייבת לוודא אם בני האדם עדיין בסדר, מבלי להכניס את הבינה ללולאה. כיצד את מנטרת את מצב המושבה מרחוק?

אין אפשרות ניטור. ענתה הבינה.

הסמן המשיך להבהב. פאולה המתינה.

הבינה כתבה, להגנה על המערכת, השער נסגר עם מעבר התושב האחרון.

ברור. היא לא רצתה שהתושבים יחזרו ויהרסו את מה שהיא תיקנה.

״אני משוכנע שהכול בסדר ואין מה לדווח,״ דון מלמל מאחוריה. פאולה התעלמה ממנו.

האם שמרת את המידע על איתור כוכבי הלכת ובניית השער להעברת בני אדם?

כמובן. הבינה פתחה בפניה את הקובץ הרלוונטי. הגלקסיה שפאולה הכירה התמלאה בנקודות מנצנצות, מקומות שאליהם אפשר פשוט לעבור. כמו שבלהה והיא עברו ממעלה אולימפוס לקריית-תרשיש. רק למקום אחר בגלקסיה. אימפריה שלמה במרחק נגיעה. מהירות האור לא הייתה מגבלה. משך חיי אדם לא היה מגבלה. כולם יוכלו לעבור למקום בהתאם לצורכיהם. לרגע קצרצר היא חשה כמו החלוצים האמיתיים, אלה שהיא ודון חלקו תיעוב זהה לאידאולוגיה שלהם.

אשמח להסביר למושבות האחרות כיצד לעשות זאת. פאולה הקלידה.

״חכי.״ דון אמר, ופאולה עצרה לפני שהיא שלחה את הבקשה.

היא הסתובבה אליו, והוא לא נראה מתפעל כמוה. הוא נראה מלא בבחילה.

״כל אלה מקומות אפשריים לבני אדם להתיישב בהם.״

פאולה הנהנה.

״זה אומר שיש בהם צמחייה, אולי בעלי חיים.״

פאולה אמרה, ״אפשר לשאול את הבינה. סביר להניח שכן. היא לא הייתה שולחת בני אדם למקום מת.״

״זה אומר שיש אפשרות לתבונה שם,״ דון אמר.

פאולה בהתה בו. היא הסתובבה חזרה לממשק, מחקה את השורה המקורית והקלידה, האם סרקת למינים תבוניים אחרים?

שלילי. ענתה הבינה, פתיחת השער משחררת חיטוי תבונה, על מנת להגן על המתיישבים.

חיטוי תבונה? פאולה הייתה חייבת לוודא שהיא הבינה נכון.

במקום לענות, הבינה העלתה את המידע מהארכיון שלה. פאולה ודון בהו בעיניים פעורות במידע שנפרש מולם. פריונים מתוכנתים מראש נשלחים דרך השער, מאתרים כל בעל מערכת עצבים מחוכמת דיה ומשמידים כל מין כזה. רק לאחר חזרת ההודעה כי כל המינים התבוניים הושמדו, הם נבלעים בשער, והוא נפתח עבור בני האדם.

את פיתחת את זה? פאולה הקלידה בידיים רועדות.

הדבר חיוני לשמירה על שלום המתיישבים. הבינה ענתה, ופאולה דמיינה את נימת ההטפה כמו לילד קטן. היעד נוקה טרום העברת המתיישבים. כל החיים ביעד מבוססי חלבונים, כמובן. במקרה שונה היה צורך לפתח שיטה חדשה.

כמובן. פאולה הגיבה.

כמו כן, הוקמו מטעי פולי קפה עבור המתיישבים. נשמע היה שהבינה מנסה לרצות אותם.

זה רעיון חכם מאוד. תודה.

פאולה הביטה אל דון. דון הביט אל פאולה.

״למה. הכול. נורא.״ דון הדגיש כל מילה.

פאולה פרשה את ידיה במחוות כניעה. ״עשינו משהו רע בגלגול קודם.״ היא חזרה למקלדת. האם ניתן לנתק את השער מחיטוי התבונה?

לא. התבונה ענתה, עדיין בנימת הנזיפה השמורה לילדים ששואלים שאלות מובנות מאליהן. פעולת השער מותנית בחיטוי.

דון נאנח מאחוריה. ״אז יש לנו נשק להשמדה המונית שיכול להציל את המין האנושי.״

״המין האנושי לא זקוק להצלה,״ פאולה ענתה.

דון פלט צליל שנשמע כמעט כמו צחוק. ״רק מישהי שרגילה לתנאים על מאדים יכולה להגיד שאנחנו לא צריכים את זה. את לא מתארת לעצמך איך זה לחיות בקצוות, מתחת לכיפה. הפחד שייגמר החמצן, שתהיה תקלה ולא יספיקו לפנות אותך בזמן. עזבי, העובדה שאת חייבת לשקול כל גרם שאת אוכלת, כי אם תיקחי מנה שנייה, זה יורד מההקצבה של מישהו אחר.״

פאולה פנתה אליו. ״אבל במחיר של השמדת גזע תבוני אחר?״

״מה את רוצה ממני? אני מבין בחומרה, לא באתיקה.״ כשפאולה לא ענתה הוא נאנח, שמט את ידיו ואמר, ״כן, את צודקת. אני יודע שאת צודקת. אבל… חמצן חופשי. אוכל. כבידה.״

״השמדה המונית.״

״קפה.״

פאולה העזה לשחרר חיוך. ״אתה צודק. שווה את זה.״

דון נופף אל המקלדת, ״נו, קדימה, תמחקי הכול ויאללה, נחזור לחיות מתחת לסלע.״

״אנחנו צריכים להקים קשר עם המושבה.״

דון נד בראשו. ״אי־אפשר. היא אמרה לך שהקמת השער מותנית בשחרור חיטוי הבינה הזה. ועם כל כמה שאני מזלזל בגל הרביעי, הם מספיק תבוניים, והם יימחו ברגע שהיא תפתח את השער.״

פאולה נשפה. הוא צדק.

״אז מה, חוזרים הביתה?״ היא אמרה.

דון פתח את פיו, סגר אותו, וקילל.

״מה?״

״אם נשאיר אותה ככה, מישהו יגיע לכאן ומישהו ימצא את המידע הזה, ומישהו ינצל אותו.״

פאולה קברה את פניה בידה. כלומר, היא ניסתה. הקסדה עמדה בדרכה. הצד השני של לא להשתמש בטכנולוגיה הזו היה להבין שהיא תיפול לידיים של מישהו שישמח למחות כוכבי לכת שלמים מתבונה, או להסיט בני אדם למקומות מרוחקים ולהשאיר אותם שם. היו להם די הרבה מישהם מהסוג הזה במערכת השמש.

״ואם נשמיד אותה ונברח?״ דון אמר.

״היא יכולה להשמיד אותנו לפני שנצא מהחדר. חוץ מזה…״ פאולה היססה ולבסוף אמרה, ״היא נחמדה. היא עברה התעללות קשה מהתושבים פה, והיא מצאה דרך לשרוד בלי לפגוע באף אחד.״

הם החליפו מבטים מיואשים.

״אי־אפשר להשאיר אותה כאן, אי־אפשר להשמיד אותה, אי־אפשר…״ דון אמר. עצר. וחזר בזהירות, ״אפשר לקחת אותה איתנו?״

״לאן?״

״קריית-תרשיש. שתעזור לבלהה לדשן את החמניות שלה.״

״היא בינה שפיתחה שער בין-פלנטרי!״

״ונשק להשמדה המונית.״ דון הנהן. ״אז אני משוכנע שהיא מסוגלת להשקות פטוניות.״ הוא הנמיך את קולו. ״ניקח אותה איתה. נסווה אותה אצלכן. היא תישמר, ואם אי־פעם המין האנושי יהיה ראוי לזה, נשחרר את הטכנולוגיה הזו.״

פאולה הביטה אל דון. דון הביט אליה. הוא צדק. פאולה שנאה כשדון צדק.

״אני חייבת לספר את זה לבלהה.״

״ברור,״ דון הנהן, ״אבל אחרי שנחזור. לא בהודעה שכולם יכולים לנטר.״

״ברור.״ פאולה התאפקה לא לגלגל עיניים. היא הסתובבה חזרה לממשק והסבירה לבינה את התוכנית. הבינה תיצור לעצמה גיבוי מלא, ותעביר את עצמה לרובוט שהיה קשור מאוד לדון, כמו שזה נראה. היא תמחק את כל החלקים בעלי התבונה שלה, ותשאיר במושבה רק את מה שחיוני לאוטומציה של החיים, כדי שאפשר יהיה ליישב אותה מחדש.

מה שתקע אותם הייתה השאלה איך להסביר את היעלמות התושבים מהמושבה, עד שדון חייך את החיוך הזדוני שלו, התיישב ליד מקלדת נשלפת שנייה, ושאל את הבינה אם היא יכולה לשתול פריונים בכל מכלי המחזור.

הדבר יגרום לעלייה לא מבוקרת של מתאן ופחמן דו־חמצני. הבינה אמרה.

בדיוק. דון המשיך לחייך. זה ייראה כאילו הרבה גופות הושלכו למחזור בבת אחת.

אבל זה לא מה שקרה. הבינה התעקשה.

את צודקת, פאולה סימנה לדון להפסיק להפריע לה. אבל זה ימנע חקירה נוספת, וייתכן שימנע ממתיישבים נוספים להגיע בתקופה הקרובה.

הבינה שקלה את הנושא.

אם תבואי, תוכלי לעזור לגדל פרחים. דון הקליד.

פרחים?

במקום עם כבידה, ופאולה ואני נטפל בך.

הבינה שוב היססה.

ואף פעם לא נתקע קיסמים במנעל האוויר.

מבטיח?

דון הקליד, מבטיח, וזה חתם את הדיון.

הם היו צריכים לוודא שהפעולות האוטומטיות של המושבה ממשיכות לתפקד, כולל משלוח הפולים החודשי. מה שנשאר מהבינה יספיק לכל התהליכים הרגילים עד שהבוסים של בלהה יחליטו איך להתקדם. הם וידאו שלוש פעמים שכל עדות לביקור שלהם נמחתה מהזיכרון של המערכת, ומכיוון שלא יצאו מהחליפות שלהם, הם אפילו לא היו צריכים לטהר את המקום מהשאריות שלהם. מיתרונות השימוש בחליפות ממשלתיות סטנדרטיות, הן היו זהות לכל השאריות האחרות במושבה.

מכאן הכול היה כבר טכני. ייצור גיבוי, הורדה של הגיבוי לזיכרון הנייד של הרובוט שזכה לכינוי ״בנצי2״, שפאולה לא התווכחה איתו, מחיקת כל התהליכים ההכרתיים של הבינה של המושבה, ונסיעה מהירה לספינה שלהם, כשמעבר בכל דלת גרם לפאולה ולדון להחזיק ידיים ולהתפלל ליקום.

רק כשהיו על הספינה, אחרי שפאולה שלחה דוח משימה מצונזר היטב לבלהה עם הקוד שלהן לכך שתהיה השלמה פנים אל פנים, ואחרי שהם החלו אישור תלת שלבי על תקשורת של בנצי2 עם כל דבר חיצוני, כשהם יצאו למסע של החודשיים בחזרה למאדים, פאולה נזכרה שהם לא לקחו איתם קפה.

הם בהחלט עשו משהו איום בגלגול קודם.