מן הסיפור: אני זוכר פעם אחת כזו שהגעתי באחת בלילה הביתה, ביום שבו היא ציפתה שאשוב באחת־עשרה. מצאתי את אמא שלי יושבת בפינת הסלון, הצד השמאלי של פניה מוחשך, והצד הימני מואר מן האור שנשאר דולק בפינת האוכל. כולה חיוורת. ״היי אמא,״ אמרתי. לא הייתה תשובה. ״אמא?״ ניסיתי שוב. התקרבתי אליה. העיניים שלה המשיכו לבהות קדימה, אל החשכה. לקחתי את היד שלה, היא הייתה קרה, כמעט קפואה, כאילו אין בה חיים. נרעדתי בכל הגוף. ~~~~~~~~~~ לולה הוא סיפור על יחסים בין הורים וילדים, ויותר מכך. הוא מתכתב עם שירה של יונה וולך שנושא אותו שם.