"היי," אני אומרת, ושומעת את לאה נאנחת בתוכי. באמת פתיחה עלובה לשיחה. אבל ממילא הוא לא עונה, אולי אפשר להעמיד פנים שעוד לא אמרתי כלום ולהתחיל מחדש. "תרנגול קטן," אני לוחשת, וקולי מהדהד מהקירות המתקמרים. הוא מרים את הראש באחת, ולו היה לו מקור אמִתי ודאי היה מעוור אותי במקום. אני נרתעת קצת אחורה, רחוק מספיק בשביל שלא יוכל לתקוף, קרוב מספיק בשביל לשמור על קשר עין. אלה לא העיניים מחלון אמש, אבל זה לא באמת משנה – אלפי זוגות עיניים אבודים יש בעיר הזאת, והם מתדפקים על כל החלונות.
"אתה יודע," אני אומרת ומוזגת לו שוקו מהתרמוס, "אנחנו יכולים לשתות את זה גם בחוץ."
"יש אנשים בחוץ," הוא אומר, וקולו גס ומתכתי כמו אבנים שבורות שמתחככות זו בזו. אני מושכת בכתפַי, ומאוחר מדי נזכרת שבעצם אמור להיות חשוך כאן.
"נתחפש לאנשים," אני אומרת ומחייכת אליו. "הם לא ישימו לב." אני מושכת אותו אלַי וכורכת סביב גבו המכונף את המעיל העליון שלי – בשביל זה תמיד אני הולכת עם כמה. יש כאלה שחושבים שזה מוזר. "ראיתי אותך בשוק ביום חמישי?" הוא לא עונה. "ראיתי מישהו בשוק, בכל מקרה, עם לאה. בעצם זה לא חייב להיות אתה –" אני קולטת שאני מקשקשת ומפסיקה. עדיף פשוט לשתוק לפעמים, והמבט המבריק שלו מבהיר את זה די טוב. העיקר שנסתלק מכאן. אני שונאת את המנהרה קצת, לפעמים.