הטורפים

סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היה יהיה" 2024

המתיישבים לא נראו שמחים לראות אותה.

דוקטור אפרת גבאי ירדה מיחידת השיגור האישית אל רציף הנחיתה בצעדים מדודים. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת בעולם הזה, ולמרות זאת החום הכה בפניה ברגע שיצאה מהפתח. ערפל דק התפזר סביב מגפיה, ועל חליפת הטיסה שלה החלו להצטבר טיפות מים קטנטנות. עד שהגיעה לזוג המתיישבים שעמדו בקצה הרציף שׂערה האפור כבר היה נפוח ומקורזל וכפות ידיה לחות מזיעה.

הייתה לה תחושה עמומה שהיא עומדת לסבול בביקור הזה.

״ברוכה הבאה, דוקטור,״ אמר הגבר בלי להושיט את ידו, ״אני יהודה רוטנברג, זאת מירה אברמסון. אנחנו נציגי ההתיישבות כאן.״

האישה לצידו הנהנה בכובד ראש והושיטה מגבת מחוספסת. הם היו צעירים, בערך בני שלושים, ולבשו בגדי כותנה דקיקים מהסוג המנדף. עורם היה חיוור והשׂיער של שניהם קצוץ כמעט עד הקרקפת.

הם הביטו בה בלי לחייך ונראו לא מרוצים.

קצת יותר מדי לא מרוצים, בהתחשב בשדר החירום ששלחו ושבגללו היא נאלצה לקטוע את רשימת הביקורים האחרים שלה ולהגיע לכאן.

״ברוכים הנמצאים.״ דוקטור גבאי לקחה את המגבת המושטת וניגבה את ידיה וצווארה. ״זה מזג האוויר הקבוע כאן?״

״מתרגלים לזה מהר מאוד,״ ענתה האישה. ״במחילה ממך, דוקטור, אבל הופתענו מאוד לקבל את שדר הנחיתה שלך.״

דוקטור גבאי הרימה גבות. ״סליחה? ביקשתם ארכאולוגית מומחית ליונקים זרים, וביקשתם קדימות על פני התיישבויות אחרות. שלחו אותי במיוחד.״

המתיישבים החליפו מבט. ״זה היה לפני חמש שנים,״ מירה אמרה בענייניות, ״ושלחנו שדר ביטול. פעמיים. אמרנו שאפשר לשלוח לכאן מתיישבים נוספים. אנחנו זקוקים לידיים עובדות נוספות.״

״טוב, אי־אפשר לשלוח לכאן עוד אזרחים לפני שאני מאשרת את השטח וסוגרת את פניית החירום שלכם. אתם מכירים את הפרוטוקול?״ הארכאולוגית התחילה לאבד סבלנות.

ברגע שיש ממצאים לחיים תבוניים בכוכבי הממשלה, רק ארכאולוג מומחה יכול לאשר את המשך ההתיישבות. היא עושה את התפקיד הזה כבר עשרים וחמש שנה, ובדרך כלל מתיישבים בעולמות חדשים קיבלו את פניה בשמחה ובהתרגשות. היא הייתה הסימן לכך שבקרוב ייפתרו הבעיות שלהם ויגיעו אזרחים חדשים לעולם.

נכון, לקח לשדרים זמן להגיע במערכת הבין־כוכבית, אבל שלחו אותה ברגע שהשדר נקלט. היא תעשה את העבודה שלה, והם יצטרכו לאפשר לה את זה אם הם רוצים את חותמת הבטיחות שלה בדוח המסכם.

מירה הניפה את אצבעה בכעס. ״פניית החירום לא רלוונטית, סידרנו את העניין –״

״מספיק,״ יהודה הניח יד מרסנת על כתפה, ״אנחנו מבינים שאת כבר כאן. ניקח אותך לראות את החורבות, ואני בטוח שתיתני לנו את האישור הנדרש.״

הם הסתובבו והתחילו לצעוד במהירות, מאלצים אותה לעמוד בקצב במגפיה המגושמים. ״אם נלך מהר, נגיע לשם לפני שיתחילו גשמי הבוקר.״

״אנחנו הולכים לשם עכשיו?״

״נשמח לסיים את הסאגה כמה שיותר מהר.״ יהודה אפילו לא הסתובב אליה.

עד כאן.

״ממש לא,״ היא נעצרה במקום, ״הרגע נָחַתִּי אחרי טיסה של שבועיים מתחנת המחקר. אני צריכה לנוח, לאכול ולהחליף לבגדים שתואמים את מזג האוויר שלכם. יש פרוטוקול, מר רוטנברג.״

היא שקלה לשלוף את הפרוטוקול למקרה שיהיו ויכוחים, אבל המתיישבים רק החליפו שוב מבטים והנהנו.

״איך שתרצי, דוקטור. ניקח אותך ליישוב קודם.״

מזג האוויר לא השתפר עם הצעידה. נדמה היה שהטמפרטורות רק עולות, ואיתן אחוזי הלחות. זיעה התגלגלה ממצחה של דוקטור גבאי אל עיניה, ולא משנה כמה פעמים העבירה את המגבת על פניה ועורפה, הזיעה הצטברה שוב. פיה החל להתייבש והיא שקלה לדרוש שיביאו רכב לאסוף אותם, כשהיישוב נראה סוף-סוף באופק.

היא הוציאה את המסמכון שלה מהכיס ועברה על הרשומות בזריזות.

״כמה תושבים אתם עכשיו?״

״חמישים ושניים אזרחים כרגע,״ ענתה מירה כשעברו את החממות והתקרבו אל מתחם המגורים.

״זהו?״ הדוקטור בחנה את הרשומות שוב. ״לא הגיעו לכאן שלושים אנשים במשלחת הראשונה? הייתה כאן מגפה או מחלה שלא דווחה? אני רואה שיישבתם את הכוכב לפני כמעט ארבעים שנה.״

״אף אחד לא מת,״ יהודה אמר קצרות, ״המתיישבים הראשונים עדיין איתנו.״

״אז אני לא מבינה, לא נולדו כאן מספיק ילדים?״

מירה הסתובבה בהבעה קפואה. ״האם זה קשור לעבודתך בתור ארכאולוגית, דוקטור?״

״זה קשור לעבודתי בתור נציגת הממשלה, גברת אברמסון. אני צריכה לספק דיווח הולם על המצב שלכם.״

״לצערנו למייסדים לא נולדו המון ילדים,״ יהודה ענה, ״בגלל זה אנחנו צריכים ידיים עובדות נוספות. כרגע המבוגרים נאלצים להמשיך לעבוד בחממות ובתחנת האנרגיה, זה לא מצב אידיאלי עבורנו.״

״הבנתי, אם כך אשמח לכנס אספת היכרות עם כולם,״ הארכאולוגית בחנה את הרשומות שוב. המשימה העיקרית של דור המתיישבים המייסד, אחרי הקמת מבני קבע וייצוב מקורות אנרגיה ומזון, היא להעמיד כמה שיותר צאצאים. יותר צאצאים מכפי שהם מצפים שישרדו.

משהו בהתיישבות הזאת לא התנהל כשורה.

מירה העוותה את פניה. ״אני לא חושבת שנצליח, יש לאנשים כאן הרבה עבודה בתפעול היישוב.״

״תצטרכו לעשות מאמץ אם אתם רוצים לקבל את חותמת הבטיחות.״ דוקטור גבאי העלתה על פניה חיוך קצר וקשה. הרבה פעמים דור שני להתיישבות מתקשה עם סמכות הממשלה. רק לעִתים רחוקות מגיעה לעולמות המרוחקים נציגות רשמית כלשהי, והתקשורת לקויה בדורות הראשונים, לפחות עד שנבנית תשתית שידור ראויה. דוקטור גבאי היא דמות הסמכות הראשונה שפוגשים השניים האלו, וזה רק הגיוני שהם לא מתלהבים לציית לה.

הארכאולוגית התמודדה כבר עם נציגי מתיישבים כאלו, והפעם הזאת לא עמדה להיות שונה. יש להיצמד לפרוטוקול ויהי מה.

יהודה חרק בשיניו. ״אי־אפשר פשוט להשאיר את כל המתקנים בלי השגחה!״

״אז לצערי לא אוכל לתת לכם את החותמת.״ עכשיו היא כבר לא חייכה. ״אזמין לכם מעבורת לפינוי האזרחים חזרה לכדור הארץ.״

לרגע אחד קצר היא חשבה שהם עומדים להתפרץ, אבל השניים רק בהו בה באטימות.

״זאת תצטרך להיות אספה קצרה,״ אמרה מירה.

״לא נוכל להשאיר את המתקנים בלי השגחה ליותר מחמש־עשרה דקות,״ יהודה רטן.

מירה פנתה להביט בו. ״חמש־עשרה דקות זה המון זמן. יהיה שם בלגן, אתה יודע את זה.״

״עם הכנה מתאימה זה יסתדר. תוכלי לדאוג לזה?״

הם הביטו זה בזו במשך רגע ארוך, ובסופו מירה הנידה בראשה פעם אחת והסתלקה משם.

אפרת בחנה את גבה המתרחק. ״איזה מתקנים יש לכם כאן שצריכים השגחה מתמדת?״

״תחנת האנרגיה עוד לא לגמרי יציבה,״ יהודה ענה בשקט ולא הביט בה. ״יש שם התפרצויות מדי פעם, ועוד לא מצאנו דרך להרגיע אותן.״

מעניין. הדוקטור הוסיפה הערה לרשומות. ״ארצה בהמשך לראות גם את התחנה, ברשותך.״

שבעה ילדים.

דוקטור גבאי ספרה שוב, ליתר ביטחון. שבעה ילדים בגילים שונים התרוצצו בחדר האוכל של היישוב.

חמישה־עשר אזרחים, דור שני להתיישבות.

שלושים מבוגרים, הדור המייסד.

היא ספרה בפעם השלישית, והרגישה כיצד הווריד במצחה מתחיל להתנפח.

״מר רוטנברג,״ הדוקטור כיבתה את המסמכון, ״למה האוכלוסייה שלכם מצטמצמת בכל דור?״

״סליחה?״

היא נקשה עם לשונה בשיניה. ״לא שמת לב לזה בעצמך? ויש לכם שישה בנים צעירים ובת אחת. מה תעשו כשיגיע זמנם? מי יאכלס את הכוכב הזה? האם האוכלוסייה כאן מבינה את האחריות הגדולה שלה בהבאת צאצאים? ברור שאתם צריכים ידיים עובדות עם המצב הזה.״

פיו של יהודה התהדק לפס דק. נראה שהוא שוקל את דבריו בזהירות כשאמר, ״אנחנו מודעים לקושי הזה, דוקטור, ובהחלט עובדים על מנת למצוא לו פתרון. לכן אנחנו צריכים את האישור שלך, ותוספת של כוח אדם איכותי.״

דוקטור גבאי שתקה. הייתה לה תחושה נוראית שהיא מפספסת משהו חשוב. מה אם באמת הייתה כאן מגפה שחיסלה חצי מהתושבים והנציגים לא מספרים לה? ואם כן, מה התועלת בהסתרה הזאת? הממשלה הרי הייתה יכולה לסייע, לשלוח תרופות וכוח עזר רפואי.

יהודה הציץ במסמכון שלו בקוצר רוח. ״נראה לי שעברו חמש־עשרה דקות. את רוצה לבדוק עוד משהו עם החבר׳ה, או שאפשר לשחרר אותם למשימות שלהם?״

דוקטור גבאי העבירה את עיניה על האזרחים שהצטופפו סביב השולחנות הארוכים והנידה בראשה. ״בוא נלך לאתר הארכאולוגי שלכם.״

המתיישבים תחמו את החורבות בגדרות תיל ובדוקרנים, ממש לפי הפרוטוקול.

דוקטור גבאי בחנה את טיב העבודה בעיניים מצומצמות. תיל חדש לופף סביב תיל שנפגע מנזקי מזג האוויר הלח, והיה ברור שהושקעה מחשבה רבה בסגירת כל הפרצות בגדר.

״חלק מהתיל הזה ממש ישן. עברו יותר מחמש שנים מאז שמצאתם את האתר, נכון?״

״המייסדים מצאו אותו קצת אחרי הנחיתה. הם שלחו די הרבה שדרים בנושא.״

הארכאולוגית קימטה את גבותיה. ״באמת? זה לא כתוב לי ברשומות.״

יהודה משך בכתפיו. ״אף אחד לא ענה לנו על השדרים האלו עד שבאת.״

שדרים הלכו לאיבוד די הרבה במערכת הבין־כוכבית, במיוחד בהתיישבויות חדשות. זה לא היה מאוד מוזר. ״מתי תיקנתם את זה?״ היא הצביעה על התיל החדש.

״לפני כמה שנים.״ יהודה כופף את התיל ויצר פתח גדול מספיק כדי להשתחל דרכו. ״הייתה כאן סופה רצינית שהחריבה המון מהציוד שלנו.״

דוקטור גבאי עברה בפתח בגב כפוף והתיישרה בצד השני.

״באותה שנה ששלחתם את שדר החירום?״

יהודה היה עסוק במעבר בפתח, ולא ענה.

״שמעת אותי?״

״סליחה?״

היא חזרה על השאלה.

יהודה הביט בה במבט אטום. ״לא בגלל הסופה שלחנו את השדר, דוקטור״.

״אז למה שלחתם אותו?״ האמת היא שזאת הייתה צריכה להיות השאלה הראשונה שהיא שאלה את המתיישבים. מה בדיוק קרה שם שגרם להם לשלוח שדר חירום ואז לבטל אותו?

לרגע ארוך יהודה שתק. הוא בחן את ההריסות סביבם בהבעה אבודה ונאנח בתבוסה. ״אני אראה לך.״

הם צעדו בין החורבות בדממה. דוקטור גבאי שלפה את המצלמה במסמכון והתחילה לתעד את המבנים השונים. שערי אבן עגולים, חומה נמוכה עם בליטות עשויות חומר דמוי זכוכית, עמודי מתכת שבקצם כדור עקום.

לא היה סדר אנושי במבנים ההרוסים. היא לא זיהתה רחובות או בתים, הכול פשוט עמד בערבוביה כאילו הצניחו אותו מלמעלה. היה באתר משהו מוכר באופן מנחם. היא בילתה שעות ארוכות באתרים דומים בעולמות אחרים.

״את יודעת לומר איזה מין הם היו?״ יהודה שאל כשעצרה לבחון מקרוב לולאת זכוכית משונה.

״אני לא מזהה את סוג הבנייה הזה,״ הודתה. ״למה החלטתם שהם יונקים?״ היא לא מצאה שום סממן שמעיד על סיווג כזה. הם היו יכולים להיות חרקיים באותה מידה.

״את תכף תביני,״ יהודה הבטיח בקול קודר וסימן לה להמשיך.

הם צעדו בדממה בין שברי אבנים וחתיכות מתכת משונות שהסתתרו בערפל, והדוקטור כמעט נפלה פעמיים לפני שיהודה הכריז שהם הגיעו.

״מה אני אמורה לראות?״

״את המיטה,״ יהודה הצביע קדימה לתוך הערפל. ״זאת הסיבה ששלחנו את השדר.״

דוקטור גבאי נאלצה להתקרב עוד קצת, ואז היא הבינה על מה הוא מדבר. המיטה – לוח סגסוגת חלק באורך של שני מטרים – ניצבה על בימת אבן גדולה, במרכז גל ההריסות. הקיפו אותה עמודי מתכת במעגל גדול. בניגוד לחורבות מסביב, המבנה הזה היה שלם לחלוטין.

זה היה מהפנט. הלוח נצנץ כאילו הבריקו אותו עם מטלית, ואף גרגר אבק לא נח על בימת האבן. דוקטור גבאי התקרבה בזהירות והקיפה את המבנה פעמיים.

״נראה שזאת יציקה אחת. כאילו הסגסוגת נוצרה מהאבן עצמה, מדהים,״ היא מלמלה וצילמה תמונות של המבנה מכל הכיוונים. ״כנראה שהיה לו תפקיד חשוב, אם הם הקיפו אותו בחומת אנרגיה.״

יהודה התקרב אליה. ״במה הקיפו אותו?״

״אתה רואה את העמודים עם הכדורים מסביב?״ הדוקטור הצביעה על המעגל שהקיף אותם, ״זה נראה כמו סוג של מעגל הגנה. הוא לא עובד כרגע, מן הסתם. אבל אני לא יכולה לומר למה המתקן הזה שימש, אצטרך לחקור יותר לעומק.״

יהודה השמיע קול מוזר של אי־נוחות. דוקטור גבאי הרימה את ראשה מהמסמכון ובחנה את הגבר בעיון. עורו החיוור הפך לירקרק והוא נעץ במתקן עיניים מבוהלות וחשדניות.

תחושה רעה התמקמה בבטנה של הדוקטור. ״מה הבעיה, מר רוטנברג?״

יהודה פתח וסגר את פיו פעמיים לפני שהניד בראשו בהיסוס. ״ברגע שתגלי מה המתקן עושה את תיתני לנו אישור ותעזבי, נכון?״

דוקטור גבאי הרגישה שיהיה נכון להסכים עם הקביעה הלא נכונה הזאת. הכול תלוי, כמובן, במה שהיא תגלה. אם המתקן הזה מסכן את חיי האזרחים בצורה כלשהי, היא לא תוכל לאפשר את המשך ההתיישבות בעולם.

״כמובן.״

״אם ככה,״ יהודה הציץ לצדדים, כאילו הוא מצפה שמשהו יקפוץ עליו מתוך הערפל, ״אם ככה, אז לא יזיק שאגיד לך… שאנחנו כבר יודעים מה המתקן עושה.״

דוקטור גבאי מצמצה. מה זאת אומרת, הם כבר יודעים מה המתקן עושה? הפרוטוקול מאוד ברור בענייני אתרים ארכאולוגיים של חיים תבוניים זרים. אם התיישבות מוצאת אתר כזה, היא צריכה לדווח מייד לממשלה ולחכות שיגיע נציג לבדוק את השטח. איך הם גילו מה המתקן עושה?

ויותר חשוב – יהודה לא מפסיק לומר ׳עושה׳ כאילו המתקן הזה עדיין פעיל.

הווריד במצח שלה התחיל להתנפח שוב.

״מר רוטנברג,״ הדוקטור לפתה את המסמכון בכוח וניסתה לשמור על חזות רגועה, ״ספר לי מייד כל מה שאתה יודע.״

יהודה החוויר שוב והיה ברור שהוא מתחרט שפתח את הפה. עיניו התרוצצו לצדדים, מחפשות דרך מילוט.

 אבל לא הייתה דרך כזאת, ודוקטור גבאי כבר הריחה את הטרף שלה נכנע. ״האישור שלכם תלוי בזה, זוכר?״

הוא הנהן באומללות. ״זאת מיטת התעברות.״

״מיטת מה?״

״זה מכשיר להכנת ילדים, דוקטור גבאי. מכשיר נדרש מאוד בכוכב שלנו. בלעדיו היית מגיעה לכאן ומגלה רק שלושים מבוגרים בני שישים.״

הארכאולוגית חזרה על דבריו בראשה פעמיים, ואז פתחה את המסמכון ועברה על רשימות העולם שוב. היא כבר זכרה את הנתונים בעל פה, אבל הייתה צריכה לראות אותם שוב בעיניים.

״אבל דור המייסדים היה פורה. הנה, הבדיקות של כולם תקינות. אני לא מבינה, יש לכם צאצאים. אתה בעצמך דור שני.״

יהודה נראה כאילו כואב לו. ״משהו השתבש. זה הכוכב הזה, המים או האוכל כאן. אולי האוויר, אנחנו לא יודעים. משהו בכוכב הזה מעקר את כולם. ההורים שלנו, אנחנו – כולנו, אנחנו לא פוריים.״

״אבל אתה כאן!״

״בזכות המיטה,״ הוא מצביע על לוח הסגסוגת, ״זה כמו מכשיר הפריה מלאכותית, אני לא יודע. פשוט נשכבים עליה ובבוקר יש תינוק. זה עובד רק פעם אחת לכל זוג.״

הדוקטור הרגישה שהרגליים שלה רועדות. היא צריכה לשבת. היא צריכה משהו לשתות.

היא צריכה לשלוח שדר דחוף לממשלה ולקבל הוראות מדויקות יותר.

״אתה רוצה לומר לי שהפעלתם ציוד חייזרי על דעת עצמכם ועל הגוף שלכם בלי לקבל אישור?״ היא ניסתה לא לצעוק, אבל הקול שלה עלה בכמה דציבלים. ״כולכם? ואף אחד לא חשב לדווח? רגע, שלחתם את השדר רק לפני חמש שנים. אתה אומר שההורים שלך השתמשו במתקן הזה?״ – עכשיו היא כבר צעקה – ״ואף אחד לא חשב לעדכן על זה בזמנו!״

״דוקטור, אולי כדאי שתשבי רגע, את נראית קצת אדומה.״

הארכאולוגית נפנפה בידה. ״אני לא צריכה לשבת! תן לי להבין, אתה תוצר של טכנולוגיה חייזרית?״

יהודה הנהן. ״גם הילד שלי.״

גם הילד שלו. הארכאולוגית התיישבה על הרצפה בכל זאת. שבעה ילדים, חמישה־עשר מבוגרים. ילד לכל זוג. ״יש פה אזרחית בלי צאצא?״

יהודה החוויר. ״מה?״

״אתם חמישה־עשר בדור שלך. שמונה נשים, שבעה גברים. מי האזרחית שלא התרבתה?״

״מירה.״

 אלוהים. היא תצטרך להעביר את כולם בדיקות מקיפות. מי יודע איך השפיעה הטכנולוגיה הזאת על הדנ״א שלהם? על המערכות שלהם? ומה לגבי העקרות שכולם פיתחו? גם את זה היא תצטרך לחקור.

הממשלה לא תאהב את זה בכלל. הווריד שלה התחיל לכאוב.

את השעות לאחר מכן העבירה הארכאולוגית בחדר הקטן שהוקצה לה במתחם המגורים. הציוד הטכנולוגי ששימש את המתיישבים היה בן ארבעים לפחות, והיא נאלצה לפרוק את רוב המכשירים שלה מיחידת השיגור. כששאלה את יהודה מה קרה לכל המארזים ששלחה הממשלה במשך השנים, הוא לקח אותה למחסן מלא בקופסאות שיגור מלאות למחצה ואמר לה לחפש.

הם הוציאו את המזון והתרופות, והשאירו את הטכנולוגיה המתקדמת.

״מישהו בטח נתקל במתקן הפריה כזה,״ היא מלמלה לעצמה והריצה חיפוש נוסף של התמונות במאגר הארכאולוגי.

לא הייתה התאמה. היא לא מצאה התאמה גם לשאר המבנים שצילמה. המערכת הצליחה לזהות חלק מהרכב החומרים של אבן שאספה מהאתר.

אולי היא צריכה להבין ממה מורכבת הסגסוגת של מתקן ההפריה. אולי שילוב המתכות הזה כן יהיה מוכר למערכת. זה היה קצה חוט קלוש, אבל דוקטור גבאי הייתה חייבת לנסות. הממשלה תרצה תשובות כלשהן למצב הנוראי הזה.

היא ארזה כמה מהמכשירים הניידים יחד עם המסמכון, החליפה את הבגדים ספוגי הזיעה שלה בסט אחר, ויצאה ממתחם המגורים.

השעה כבר הייתה מאוחרת. השמש – שהסתתרה כל שעות היום מאחורי מסך עננים כבד – כנראה התחילה לשקוע, כי חושך כבד ומדכא שרר בחוץ. דוקטור גבאי בדקה שהפנס איתה והתחילה ללכת.

היישוב לא היה גדול. מתחם המגורים היה בעצם מבנה ארוך בצורת האות ח׳ ובמרכזו עמדו חדר האוכל והמרפאה. קולות שיחה וצחוק עלו מהמבנה המואר, והילדים הגדולים יותר שיחקו בפתח. שעת ארוחת הערב הגיעה.

 דוקטור גבאי שלפה חטיף אנרגיה מהתיק ולעסה אותו בזהירות. יהודה חשב שהעקרות נגרמת מהאוכל או המים שלהם. היא עצמה כבר לא בגיל הפריון, אבל אין לדעת איזה השפעה נוספת יש לחומרים אורגניים בעולם הזה. היא תימנע מצריכה של מוצרים כאן כל עוד היא יכולה. יש לה מספיק משקאות חלבון וחטיפים כדי לשרוד כמה ימים. לגבי האוויר – זה כבר אבוד, נותר לה רק לקוות שהוא לא מקור הבעיה.

היא עברה את החממות והתקדמה לכיוון הכללי של האתר, כששמעה קולות.

צחוק. מישהו שר. ילד צוחק.

הם לא כולם אוכלים יחד? ואם מישהו נשאר לעבוד בחממות, למה הילד שלו איתו?

היא שקלה להניח להם ולהמשיך בתוכנית המקורית, אבל אז מישהו צעק. עוד ילד. וקול מבוגר נוזף.

דוקטור גבאי שינתה את כיוון ההליכה שלה ופנתה לחממות. היא לא ביקרה בהן עדיין, ויהיה חכם להציץ גם שם ולראות מה מצב היבולים. היא הרי תצטרך להכניס גם את הנתון הזה לדוח שלה.

היא עברה את שלוש החממות הראשונות לפני ששמעה את הקולות שוב. הם לא הגיעו מהחממות עצמן, אלא ממבנה קטן שהסתתר מאחוריהן. הארכאולוגית לא הייתה צריכה את הפרוטוקול כדי לדעת שלא אמור להיות מבנה נוסף בתכנון היישוב.

הווריד במצח שלה כבר התחיל לפעום.

״מספיק עם זה,״ אמר קול מתוך המבנה. ״תמרי, תני לי את הסכין. אנחנו לא משחקות בסכינים, את יודעת את זה. גם את, שירה. קדימה, תנו לי.״

זה היה הקול של מירה.

״אבל אימא,״ התלונן קול של ילדה, ״למה דור מקבל?״

אימא? יהודה לא אמר שמירה הייתה היחידה שאין לה ילדים?

״למה אני לא יכולה לקבל שתי דקות של שקט במהלך הארוחה?״ מירה התלוננה. ״כי דור גדול כבר.״

״כי דור לא כחול,״ גיחך קול של ילד ובעקבותיו התחילו שוב צעקות ילדותיות ובכי.

דוקטור גבאי פתחה את הדלת בתנופה מהירה. בפנים, סביב שולחן ארוך ונמוך, ישבו שש מפלצות, ילד אנושי, ומירה. הם הרימו אליה מבטים מבוהלים והתחילו לבכות.

מירה צרחה. דוקטור גבאי צרחה.

המפלצות קמו והתחילו לרוץ לקצה הרחוק של המבנה, שם עמדו בשורה מיטות קטנות. מירה תפסה את המפלצת הקטנה ביותר – תינוק, בעצם – ורצה גם היא.

הווריד במצח של דוקטור גבאי כמעט התפוצץ עכשיו.

״עצרו!״ היא צרחה, ״עצרו מייד!״

מירה דחפה שידה בצד השני וחשפה דלת. הם מנסים לברוח.

לא, זה לא עומד לקרות במשמרת של דוקטור גבאי. היא שלפה את אקדח האנרגיה מהנרתיק וטענה אותו בלחיצה. ״תעצרו עכשיו או שאני יורה.״

מירה שמטה את ידה מידית הדלת. ״בבקשה.״ היא התחילה לבכות. ״בבקשה אל תירי. הם לא מסוכנים, הם רק ילדים.״

רק ילדים? הארכאולוגית התעלמה מהרעידות של ידיה. הם לא היו ילדים. לא, הם היו יצורים קטנים ומכוסי פרווה כחולה, עם עיניים אנושיות ופה לא אנושי כלל. דוקטור גבאי בהחלט ראתה שלוש שורות של שיניים מחודדות וגם מה שנראה כמו טפרים מעוקלים בקצה הגפיים.

ממש לא ילדים.

״מה,״ היא נאלצה לנשום עמוק לפני שהמשיכה. ״מה לעזאזל קורה כאן?״

מבחוץ נשמעו קולות צעדים, ורגע אחר כך יהודה הופיע בפתח, עיניו פעורות באימה. כשקלט את האקדח הצבע המועט שהיה בפניו אזל.

״דוקטור גבאי, את לא אמורה להיות כאן,״ הוא גמגם. ״זה מחוץ לתחום.״

צחוק מבוהל בעבע בחזה של הארכאולוגית. ״אתה רוצה לספר לי על המפלצות הקטנות, או שאנחש בעצמי מה קרה כאן?״

״הם רק ילדים,״ מירה יבבה, ״הם הילדים שלנו. הם בני אדם.״

״אני ראיתי בני אדם בחיים שלי, גברת אברמסון,״ היד של דוקטור גבאי שקשקה קשות, ״ואלה, אלה לא בני אדם. תסבירו לי תכף ומייד איפה מצאתם אותם. אתם לא יודעים שאסור להתעסק עם אוכלוסיות מקומיות?״

הגוף שלה התחיל לגרד מהמחשבה על כל הפרוטוקולים שהופרו כדי להגיע למצב הזה. לא מתקרבים לאוכלוסיות מקומיות, זאת ההוראה הראשונה בפרוטוקול כניסה לעולם חדש.

לא מיישבים עולם מיושב.

מה הם עשו?

״לא התעסקנו,״ מירה זעמה עכשיו, ״הם שלנו. תמרי – תמרי היא הבת שלי. הם נוצרו מאיתנו.״

דוקטור גבאי חשבה שהיא עומדת למות. מכונת ההפריה המטופשת.

מכונת ההפריה החייזרית שהם לא יודעים עליה כלום ומשתמשים בה כבר שלושים שנה.

״איך זה קרה?״

״אני לא –״

״אם לא תתחילי להסביר, אני אפוצץ לכולכם את הראש״ – זה גרר גל בכי היסטרי – ״אז קדימה.״

מירה העבירה עיניים מפוחדות על הילדים וסימנה להם להתקרב אליה. ״גם אני רציתי ילדים משלי!״ אמרה בהתרסה. ״כולם הסתדרו בזוגות-זוגות, ורק אני לבד. למה? כי יש רק שבעה גברים? נועדתי למות לבד כי אנחנו תקועים על התיישבות בכוכב הכי שומם ביקום, ולא ישלחו לכאן לעולם תגבורת?״ הקול שלה התחזק עם כל משפט וזעם עיוות את פניה. ״אז ניסיתי את המיטה לבדי לפני חמש שנים. וזכיתי, זכיתי ביצור הכי מתוק והכי חכם שיכול להיות.״

היא הצביעה על אחד מגושי הפרווה שהצטופפו סביבה. המפלצת הקטנה החזיקה בובת בד מדובללת ומצצה את אגודלה, מה שמסביר את שדר החירום.

אלוהים. הם נמצאים בבור עמוק יותר ממה שהארכאולוגית חשבה. ״נכנסת לשם לבד? אבל איך זה הגיוני? ממה המכונה הפרתה אותך?״

יהודה כחכח מהכניסה. ״דוקטור, תנסי להבין. אנחנו חיינו כאן במשך שנים בידיעה שכל זוג יכול להביא רק ילד אחד. את מבינה מה זה אומר? תוך כמה דורות ההתיישבות הזאת הייתה מתה. הגילוי של מירה אפשר לנו להגדיל את הדור החדש. נשים יכולות להביא יותר מילד אחד עכשיו.״

הם השתגעו. אף אחד לא חשב לעצור את הטירוף הזה? הם לא יודעים מה עלולות להיות ההשלכות של התרבות עם מין לא ידוע. ייתכן שבטיפשותם הם חרצו את גורל האנושות.

״אנחנו אפילו לא יודעים איזה מין הם,״ היא מלמלה בתבוסה.

״הם בחציים בני אדם,״ קבעה מירה.

דוקטור גבאי נשמה עמוק ופקדה על הידיים שלה להתייצב. היא העיפה מבט נוסף בחייזרים הקטנים ובלעה רוק בכוח. היא לא חשבה שזה נכון.

פחד חלחל בעורקיה כשחיברה את פיסות המידע שלפניה.

חוסר הפריון הפתאומי, האתר הארכאולוגי שבמרכזו מכונה אחת מתפקדת ושלמה, השדרים שנעלמו לאורך הדרך – כל כך הרבה צירופי מקרים שהובילו בדיוק לרגע הזה.

הם לא היו צריכים ארכאולוגית. הם היו צריכים חוקרת טורפים.

והיא הייתה חייבת לצאת משם.

״את צודקת.״ הקול שלה רעד. היא הורידה את האקדח בזהירות וכחכחה. ״אבל אנחנו נצטרך לחקור את העניין לעומק. אני אחזור לממשלה ואדווח להם שאתם במצב טוב, בתנאי שתשלחו לי עדכונים לגבי ה… הילדים שלכם. בסדר?״

מירה ויהודה החליפו מבטים. ״באמת? ככה סתם תתני לנו חותמת?״

זה באמת היה קל מדי. הדוקטור בלעה רוק שוב. ״אני כמובן לא אשלח לכאן מתיישבים נוספים עד שאקבל עדכון. אבל כן, אתן לכם חותמת. עשיתם את המירב שיכולתם במצב הקיים.״

יהודה קימט את גבותיו בחשדנות, אבל החיוך של מירה האפיל עליו. ״כן, כן, כמובן!״ היא קראה בהקלה, ״אנחנו נשלח שדרים כל חודש. תודה לך!״

דוקטור גבאי לבשה את החיוך האמין ביותר שלה ולא הורידה אותו במשך חמש השעות הבאות.

רק כשיחידת השיגור האישית המריאה, הארכאולוגית הוותיקה הרשתה לעצמה להסיר את המסכה. פניה התעוותו בפחד טהור ובאשמה.

היא חקרה כמה מינים תבוניים שהשתמשו במלכודות אורגניות כדי לתפוס טרף, ואפילו מין של צמחים טורפים תבוניים שנכחדו והשאירו רק שקים יבשים של מיצי מרה. אבל היא מעולם לא נתקלה במין שמשתמש בשיטה הזו כדי להתרבות. היא הייתה צריכה לקחת איתה חתיכה מהסגסוגת לבדיקה מעמיקה. הייתה לה תחושה שבכלל לא מדובר במתכות, אלא בחומר צומח כלשהו.

אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. איפשהו על הכוכב הזה חיכו כמה פרטים תבוניים כחולי פרווה כדי לקצור את הפירות, והם יוכלו לקצור יחד עם הצאצאים גם את הטכנולוגיה שהשאירו המתיישבים במחסן. דוקטור גבאי לא הייתה יכולה לאפשר את זה.

״העבר הודעה דחופה לממשלה,״ היא פקדה על מערכת השידור, ואחרי הצפצוף שבישר על תחילת השדר, המשיכה בקול יציב ככל האפשר, ״עולם מספר 784 במערכת הדרומית ברמת סיכון אדומה. אני חוזרת, הכוכב אדום. אנא שלחו חומרי הדברה בהקדם האפשרי. יש סכנה ממשית.״

היא סיימה את השדר והתפללה שהטילים הגרעיניים לא יאחרו להגיע.