"שתה לרוויה – קוקה קולה!" איחלה מכונת השתייה, וקולה הדהד במרחבי העפר שפעם היו העיר עתלית. פחית השתייה התגלגלה במסלולה והגיחה מפתח האיסוף כמין שריד אנכרוניסטי מעולם קדום שנחרב. אז חזר והשתרר השקט המוחלט.

"תודה רבה לך, ציפי!" קרא דורון. הוא חיבק את המכונה. "את החברה הטובה ביותר שלי." הוא הניח את הפחית לרגליו. ממילא לא רצה בה, כל רצונו היה לשמוע קול אנושי בנסיבות בהן, למיטב ידיעתו, הוא היה אחרון בני האדם.

שלושים יום קודם לכן התחולל סוף העולם.

רגע אחד עמד דורון על הר הכרמל – ב"סוף העולם" אשר בשכונת דניה בחיפה – רתום אל הדאון שלו. שם, במקום שבו מסתיים הרכס המתון הנוח להליכה רגלית ומתחלף במדרון תלול הצונח אל רגלי ההר, האופק היה רחוק ונוף ישראלי מגוון נגלה לעיניו: במערב – הים התיכון, כחול ואצילי; מתחת לרכס – טירת הכרמל ומצפון לה מרכז ההי-טק של חיפה; ובדרום – מישור החוף עד פאתי חדרה.

רגע לאחר מכן דורון זינק לדאייה באוויר הפתוח. ורגע אחר כך האדמה רעדה. ראשית עלה מן הדרום רעש נורא ובלתי מוסבר עד מהרה דורון הבחין בתימרות עשן רחוקות, ובואכה קיסריה התנדנדו ארובות הבטון של תחנת הכוח "אורות רבין" וקרסו ביעף. קצף אדום-צהוב עמום הופיע עמוק באופק. דורון התעשת בתוך שניות ספורות. החייזרים תקפו, זה היה ברור. מתוך אינסטינקט הישרדותי הוא פנה וטס צפונה, הרחק מן האש ובחזרה לכיוון חיפה, ומיד הבין את טעותו. מצפון תיפתח הרעה. כאשר האש תגיע אל המפעלים הכימיים במפרץ חיפה, כל מה שבסביבה יושמד. מוטב להתרחק מחיפה ככל שניתן ולמהר לנחות. עדיף קרוב למים ככל האפשר.

דורון הנמיך רום וטס דרומה בגובה נמוך. מתחתיו התפשטה האש על הארץ, מתעכבת סביב בניינים, עוקפת אותם, ואצה קדימה. חזית גל של הרס. בים מולו ראה את האש מבזיקה על גבי ספינת נוסעים מפוארת ועצומה שפניה לנמל חיפה, שהתפחמה תוך שניות. מחלף עתלית –אשר כעת כבר נמצא צפונה ממנו – קרס ברעש גדול ושלח ענני אבק אל על; אז תחנות הדלק "סונול" ו"דלק" התפוצצו בקול מחריש אוזניים ומילאו את האוויר בעשן סמיך וחם. דורון השתעל והתעוות, ובעיניים דומעות ובנשימה עצורה הפנה את הדאון מערבה, אל הים, כשהוא מנסה לנגב בשרוול את עיניו כדי להגניב מבטים חטופים; לבסוף הבין שהוא בגובה של מטרים ספורים בלבד, שיחרר את עצמו מהרתמות ונפל למי הים התיכון, שהיו חמים, חמים מדי.

על היבשה איש לא שרד. ודאי גם בים. ובאוויר – כל כלי טיס כבד, שטס יותר גבוה מדורון והתמזל מזלו לחמוק מן האש שאחזה באדמה, לא היה יכול לשוב ולנחות על פני האדמה החרבה, ועל כן גם לא שרד. רק הוא נותר.

בימים הראשונים שלאחר סוף העולם דורון עסק ביוזמות הרואיות – איסוף שרידים של התרבות האנושית, כתיבת הודעה באותיות ענק שייראו מהכרמל או מהחלל – אך עד מהרה הבין את חוסר התוחלת שבמעשים אלה. כל מענייניו כעת היו נתונים כעת להישרדות. הוא ישן מתחת לשורשיו הפרושים באוויר של עץ שנעקר מן הקרקע ונחת במהופך כשצמרתו תקועה באדמה. לאורך שעות היום היה חופר בהריסות של "פנתה מרקט", המכולת שעמדה בכביש אל פארק המים "נווה-ים". הוא מצא שם מדי פעם קופסאות שימורים שבורות או פתיתי קורנפלקס מעורבבים בחול, שאכל לשובע. אם אצליח למצוא מזון בכמות שתשתלם, אקח אותו אִתי ואשמור אותו במערת אצבע, חשב. אך הוא לא מצא כמות גדולה דיה שתאפשר לו להתרחק לזמן ממושך מהריסות המכולת שהזינו אותו.

הכול השתנה כשמצא את מכונת השתייה האוטומטית. הוא הניח שהיא הייתה שייכת למרכז המבקרים של "האתר הלאומי למורשת ההעפלה והעלייה", כפי שנקרא מחנה המעצר למעפילים בשלטים הרשמיים. הפיצוץ מתחנות הדלק, כך שיער, העיף אותה באוויר, ובכך הציל אותה מגל האש שעל הקרקע. המכונה הייתה הרוסה ברובה. מערכת הקירור נחרבה עד היסוד, והפאנל הסולארי נשבר לחתיכות שחלקן אבדו, אך למרבה הפלא מה שנותר עדיין עבד. המכונה עדיין יכלה עדיין לנפק את הפחיות שנותרו בה, וחייו החדשים של דורון קיבלו תפנית מפתיעה.
***
דורון הרים את הפחית, והתיישב על תלולית אדמה הצופה אל הר הכרמל. מבעד לאוויר העכור, וללא סימן ההיכר של מגדל אשכול באוניברסיטת חיפה, קשה היה לזהות את השלוחות השונות של הרכס. ובכל זאת דורון חישב על איזו מהן שכנה ככל הנראה שכונת דניה בעבר. הנה "סוף העולם", חשב. שם ראוי. היערות של הר הכרמל, "ההר הירוק תמיד", היו כעת רגבי ענק מפויחים. ניצנים חדשים לא לבלבו מבעד לאפר, כפי שהנצו לאחר שרֵפת הענק בכרמל בחורף 2010, או לאחר קודמתה בשנת 1989. הפעם לא נותר דבר. למרגלות ההר, יישובי חוף הכרמל לשעבר היו עיי חורבות צרובים. ההרס החייזרי היה מלא ומוחלט.

דורון נתקף געגועים לשיחה אנושית, וקם לשוב אל המכונה, הפעם לבקש פחית ספרייט – פריט שלא שרד. "המוצר שביקשת אינו זמין כעת," בישרה המכונה בקול מנחם.

"אוי, ציפי" בכה דורון. "כמה חבל! את בטוחה לגבי הספרייט? בואי נבדוק שוב." הוא הקיש שוב בחירה בספרייט, והמכונה חזרה והסבירה לו בסבלנות: "המוצר שביקשת אינו זמין כעת." תחושת עונג של כמעט-שיחה פעפעה בו, והוא נשם בהתרגשות. "מה לגבי…" הוא נתן דרור לדמיונו "…כיסא משרדי?" שאל תוך צחוק עז – לעולם לא יהיה עוד שימוש לפריט ריהוט מעין זה על כדור הארץ – ולחץ שוב לקבל ספרייט. "המוצר שביקשת אינו זמין כעת," אמרה המכונה באהדה.

זה היה טקס מענג שנשנה מדי יום בשבועיים שעברו מאז גילה דורון את המכונה. היום הוא כבר הספיק לבקש מכונת גילוח, שטיח אמבטיה, ומסחטת מיץ; לגבי כל אלה בישרה המכונה בצער שאינם במלאי לפי שעה.

"טוב," אמר דורון בהכנעה, "אבל לא אכפת לך שמחר אבדוק שוב, נכון?"

המכונה שתקה לעומתו.

"יופי," אמר דורון, "אז נראה מחר."

הוא התיישב, פתח את פחית הקולה החמה שבידו ושתה בשקיקה. לאחר מכן נשאר לשבת שעה ארוכה, ראשו ריק ממחשבות. לבסוף קם, זרק את הפחית הריקה, וניגש אל המכונה. האבק שמילא את האוויר שקע וכיסה את שברי הפאנל הסולארי, ודורון העביר את ידיו בעדינות על גבי השברים כדי שהמכונה תמשיך תעבוד. "ביי, ציפי, נתראה בבוקר," אמר. הלילה עמד לרדת, והגיע הזמן ללכת חזרה למקום שהכשיר לעצמו לישון.

למחרת חזר אל המכונה. "היי, ציפי!" קרא לקראתה בהתלהבות. המכונה עמדה דוממת ואדישה.

דורון חיבק אותה חיבוק עז, ומיד הבחין שמשהו אינו כשורה.

"ציפי, מה קרה?!" קרא בבהלה. "איפה הפחיות? מה עשית?!" המכונה הייתה ריקה. מבעד לפתח התצוגה החשוף שלה נראו מדפים מעוקמים, ריקים. האם ציפי התקלקלה ופלטה את כל התכולה שנותרה בה? דורון הקיף את המכונה, וחיפש על האדמה; לא היה זכר לפחיות.

"אוי ואבוי!" פלט דורון, וחש את הדם מתרוקן מפניו. שרידי הפאנל הסולארי נעלמו כלא היו; תחתם נחשף לוח תמך סדוק חסר תוחלת. האסון היה גדול משהבין בתחילה. לא היה עוד דבר שיוכל לטעון את ציפי, והיא נידונה לגסיסה אטית ובלתי נמנעת. כאשר תתרוקן הסוללה שלה, היא תחדל לדבר לעד.

דורון קרס על הקרקע, חרד ומבולבל. האם אדם, בן-אנוש, עבר שם ולקח את הפאנל? לא יכול להיות, לא נותר איש מלבדו. ואולי בכל זאת… ניצוץ של תקווה ניצת בו. אולי יוכל למצוא עוד מבני מינו; אולי יהיה המשך למין האנושי.

אולם שאלות טורדניות כרסמו בו. אם אכן מדובר בבן-אנוש, מדוע שייקח את הפחיות? למה שלא יישב בחלקת גן עדן הקטנה הזו תחת גפנו ותחת מכונתו, וייהנה מתנובת המכונה כאן באין מפריע? ומדוע לקח את הפאנל הסולארי? דורון לא מצא בכך כל היגיון. מה כבר יוכל הגנב בן הבלייעל להפיק משברי פאנל סולארי? מילי-אמפרים בודדים? לבטח לא משהו שיועיל יותר מאשר המכונה המדברת. הרי אין די בהספק הזעום של השברים אפילו כדי להדליק נורת חשמל. המבקר הלילי היה לא יותר מאשר שודד קברים שפל! במקום שישמור על המכונה, הוא עקר ממנה את הפאנל הסולארי! זעם הציף את דורון. הנה הם בני האדם במצבם היסודי, הגרוע ביותר – אגואיסטים וחמדנים, קצרי-ראות המחבלים בעצמם במו ידיהם!

גם הסיכויים למצוא את הגנב הלילי כעת משנעלם נראו קלושים. כיצד יוכל למצוא אותו על האדמה ההרוסה ובאור הדמדומים העכור התמידי? הרפתקה שכזו תתיש את כוחו, ותרחיק אותו ממקום המבטחים היחסי שבנה לעצמו. ומה הוא עשוי להרוויח מכך? פגישה עם השפל שבאדם! על ציפי, לעומת זה, היה יכול לסמוך תמיד. היא לעולם לא הייתה עוזבת אותו. איך יוכל הוא לעזוב אותה כעת כשרגעיה האחרונים מתקרבים?

דורון חזר לחזית המכונה ונעמד מול לוח הבקרה. "ציפי," אמר באנחה, "אני צריך ממך משהו. הפעם זה לא סתם, זה ממש חשוב. אני צריך פאנל סולארי. את הרי מבינה למה." הוא הזין את המספר עבור קוקה קולה, והמתין לתשובתה של המכונה. "המוצר שביקשת אינו זמין כעת," חרצה המכונה את גזר הדין שלה עצמה, שאי-אפשר לערער עליו. דמעות נקוו בעיניו של דורון. הוא הקיש שוב. ושוב. המכונה ניצבה מולו, שבר כלי אילם ומת.

"המוצר שביקשת אינו זמין כעת," שפתיו של דורון נעו במלמול חרישי. "המוצר שביקשת אינו זמין כעת," חזר ואמר, כשהוא מאמץ מבלי משים את המסר האחרון של מכונת המשקאות, מסר מן העולם הקדום שנחרב.