"יואבי, תעזוב רגע את הקונסולה ותגיד לי מה אתה רוצה לאכול לארוחת הערב."

"לא, אתה לא יכול פיצה, היום יום רביעי. אולי קוסקוס? או פיתה עם חומוס? תזמין משהו יותר ישראלי."

"לא. המבורגר וצ'יפס לא נחשב ישראלי. גם לא מקרוני עם גבינה. תחשוב כחול לבן, תחשוב יום רביעי. פלאפל? חביתה וסלט?"

"למה אנחנו לא אוכלים ג'אנק פוד בימי רביעי? אוי, זה סיפור ארוך. בטח אמא שלך סיפרה לך אותו המון פעמים כבר. לא סיפרה? באמת? טוב, אז שב לידי במטבח בזמן שאני מכינה מרק ירקות, ואני אספר לך."

"זה היה לפני… אוי, לפני המון, המון זמן, כשהייתי בערך בגילך. גרנו אז בדירה פיצפונה, רק אני וההורים שלי. זה היה שנים לפני שהכרתי את סבא, וכמובן הרבה לפני שאמא שלך נולדה. אני זוכרת כשזה התחיל, בערב יום רביעי.

אולי היינו צריכים לחשוד באמריקאים מההתחלה. הניסוח שלהם היה כל כך… איך נקרא לזה? בומבסטי? דרמטי? ניסוח מסריח. זה היה משהו כמו:

ממשלת ארצות הברית וסוכנות החלל שלה גאים להעניק למדינת ישראל את הזכות להצטרף למשפחת העמים יורדי החלל. ארבעים שנה לאחר צאתו של האדם אל החלל, הצטרף הישראלי הראשון אל היוצאים לחלל. ארבעים שנים לאחר המראתה של מעבורת החלל הראשונה, אנחנו מושיטים ידנו אל העם היושב בציון וקוראים לו להצטרף אל משפחת העמים יורדי החלל. ארבעים השנים במדבר בדרך לארץ הקודש עברו חלפו, ועתה יוכל גם העם הנבחר להניח רגל בארץ הלא זרועה שמעבר לכדור הארץ.

נכון שהיום זה נשמע שטויות במיץ עגבניות? אני זוכרת שקראתי עיתונים, והיו ציניקנים שטרחו לציין שזה לא בדיוק ארבעים שנה, אלא ארבעים ושתיים, ושהישראלי הראשון בחלל נשרף בדרך חזרה, אבל מי הקשיב לציניקנים אז? כששמעתי את קולו של נשיא ארצות הברית מהדהד מכל החלונות בשכונה שלי, היה רייטינג עצום לנאום, הסתכלתי על הבלורית הבלונדינית שלו ותהיתי איך היא לא מתנפנפת ברוח, ודמעתי. פשוט דמעתי. התרגשתי עד עמקי נשמתי, ואני לא הייתי היחידה. ממשלת ארצות הברית התחייבה להשקיע שקל תמורת כל שקל שיושקע בפרויקט החלל מן הצד הישראלי. נאס"א התחייבה לתת לנו גישה חינם למתקני השיגור התקשורת והבקרה שלה. סוף-סוף אפשר היה להעביר את תכנית החלל הישראלית מהדמיון למציאות.

***

"אתה יכול לערבב את הבצל קצת, ולהוסיף שום ופלפל שחור?"

"כן, אני יודעת שהבצל גורם לך לבכות. תתגבר. או שתבכה, שהרי יום רביעי היום. יש טישו ליד הכיריים אם אתה צריך. אני תמיד מבשלת עם טישו בימי רביעי. לא, לא מבשלת את הטישו, אתה לא חייב להיות כזה מילולי."

אז איפה הייתי? אה, כן.

בהתחלה כולם הניחו שמי שינהל את הפרויקט יהיה רפא"ל או תע"ש, או סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע, אבל ממשלת ארצות הברית הבהירה בצורה חד-משמעית שהיא לא מוכנה לשום מעורבות צבאית או ממשלתית, ושזו חללית מחקר בלבד. מה שיצא בסוף, זה שהוחלט להקים ארגון-על של תעשיות היי-טק בישראל שינהל את הפרויקט. סוכנות החלל הישראלית הפרטית שהוקמה נקראה סמו"ך – סוכנות מחקר ופיתוח כללית. כך קראו גם לחללית.

ההנהלה החליטה כבר בהתחלה שהתכנון והבניה של החללית ייעשו במתכונת של הזנק.

"אתה יודע מה זה הזנק, יואבי?"

"נכון. סטארט אפ. איזה ילד חכם אתה. אני אגיד לאמא שלך שיש לה בן מהמם עם שפה עשירה. עכשיו תנמיך קצת את הלהבה, שלא יישרף לנו המרק. אתה רוצה קצת קניידלך בצד?"

"כן, אני מיד ממשיכה. רק תערבב מדי פעם."

אז הזמן היה קצר, והמלאכה מרובה, והנהלת סמו"ך, שהורכבה מהייטקיסטים, האמינה שעבודה בצוותים קטנים של מהנדסים מוכשרים ומשקיעים, בימי עבודה ארוכים, כשמבטיחים לצוות אופציות ומניות, זו האפשרות היחידה שהפרויקט יצליח. צֵיד הראשים לפרויקט נערך בגלוי.

"צֵיד ראשים? לא, אני לא מתכוונת שאשכרה צדו ראשים וניתקו אותם מצווארים של אנשים. זה מין ביטוי כזה שאומר שהלכו למהנדסים מוכשרים שעובדים בחברה מסוימת והציעו להם משכורת גבוהה כדי שיעברו לעבוד בסמו"ך. אני מצטערת שהרסתי לך את התיאבון. עוד שניה הקניידלך מוכן ונשב לאכול."

אז כן, היו כמה חברות היי טק שהביעו מחאה על כך שנגזל מהן כוח אדם חיוני שהופנה אל פרויקט החלל, אך לא הייתה ברֵרה אלא לקבל את זה ולבלוע את הצפרדע. האווירה בארץ הייתה קטלנית כלפי כל מי שהתנגד לחללית המחקר הישראלית הראשונה, זה היה לא פטריוטי. החברות האלה העדיפו לוותר על משאבים אנושיים ולא לספוג שיימינג ציבורי וצניחה במחיר המניה.

"לא חמודי. לבלוע את הצפרדע זאת מטאפורה. לא הכריחו אף אחד לבלוע צפרדעים. עכשיו אתה הורס לי את התיאבון. תכניס כמה פרוסות לחם לטוסטר מותק."

***

אז, כמו שהיית מצפה, מה שקורה בכל סטארט-אפ קרה גם בפרויקט סמו"ך – הדרישות לא היו מוגדרות כראוי לפני תחילת התכנון, והשתנו כל הזמן. התכנון לא היה סגור עד הסוף לפני התחלת הביצוע, והמבצעים נטו לעגל פינות כדי לעמוד בלוחות הזמנים.

אבל מה, פתאום יכולת לראות את הצדדים היפים של המגזר העסקי בישראל. עלית נתנה חסות לפרויקט והתחייבה לספק את כל הקפה הנדרש, כי כולם יודעים שאנשי תוכנה הם יצורים שמזינים אותם בקפה מצד אחד, ויוצא קוד מהצד השני. אֹסֶם תרמה מאות קרטונים של חבילות במבה, כדי לשמור על רמת נתרן גבוהה בדמם של אנשי הצוות. טמפו תרמה ארגזי משקאות ממותקים, כדי שהצוות ישמור על רמת סוכר גבוהה, ויישאר ערני לאורך זמן. דלתא תיכננה ותרמה תחתונים מיוחדים ועמידים, שאפשרו למהנדסים להיות יותר זמן ליד השולחן שלהם בלי תקלות מצערות. טבע, ששמחה במיוחד על קצת פרסום חיובי בארץ, תרמה ארגזים של פראצטאמולים, להקלת כאב הראש של מהנדסים שעבדו זמן ארוך מדי ללא הפסקה, צרכו יותר מדי קפה, קולה ובמבה, והלכו לשירותים אולי פעם ביום.

"מה אתה אומר יואבי? כן, בדיוק לתקלות מצערות כאלו אני מתכוונת. גם לי מותר להתחכם, לא רק לך. נערוך את השולחן ביחד? אני אשב מול התמונה של סבא זיכרונו לברכה, ואתה לידי. אל תשכח להביא את הטוסטים."

"איך המרק? חם מדי? טוב, אז אני אמשיך, ותיכף הוא יתקרר ונוכל לאכול אותו. יש לו ריח נהדר. בחשת אותו מצוין."

***

אז היית מצפה אולי שפרויקט החלל ישפיע בעיקר על מגזר ההיי-טק ותעשיות מתקדמות אחרות, אבל זה לא נגמר שם, נוצרו אדוות שגרמו להתעוררות כלכלית של כל המשק. ענף הטקסטיל לדוגמה התחיל לייצר כמויות ענק של ביגוד פטריוטי עם סמל החללית. הקרן הקיימת לישראל הכריזה על מבצע "עצים וכוכבים" והצליחה לייער קילומטרים רבועים רבים. אתה זוכר את "יער הערבה" שראינו בכניסה לחצבה? זה מהתקופה ההיא.

אני זוכרת שערוץ טלוויזיה אחד פתח בקמפיין "אני קונה רק ממי שתורם", וחברות התחילו לציין באתרים הרשמיים שלהם שהן תורמות לפרויקט: מפעלי ים המלח, בתי הזיקוק, בנק הפועלים, כלל. והיו גם חברות אחרות שהצטרפו למאמץ הלאומי, תמורת ציור הלוגו שלהן על חלקי החללית, והבטחה של חשיפה בטלוויזיה בזמן השיגור.

אני זוכרת שעת חינוך חברתי, כשדיברנו בכיתה על כך שהלא ייאמן קורם עור וגידים – פרויקט מדעי-טכנולוגי לאומי, במימון העם אבל בלי העלאה של מסים.

"סליחה חמודי. אני מצטערת. קורם עור וגידים זאת רק מטאפורה, לא קרם שעשוי מעור ומגידים. סליחה על הבחילה, אני לא אשתמש יותר בביטוי בזמן הארוחה."

אז אתה שומע, המדינה יצאה מהמיתון, שיעור המועסקים הגיע לתשעים ושבעה אחוזים מכוח העבודה, רמת החיים עלתה, לאנשים היה יותר כסף, והם גם רצו להוציא אותו. הסתובבנו בחזה נפוח והגאווה הלאומית הגיעה לשיא. לחצי מהילדים בכיתה שלי הייתה אפליקציה סלולרית של משחקי 'בנה לך חללית'. וכשהלכנו לקנות מתנה ליום הולדת ארבע של אמיר, בן דוד שלי, חנויות הצעצועים היו מלאות צעצועים של אסטרונאוטים וחלליות. בט"ו בשבט ההורים שלי לקחו אותי לאתר פיקניק בגבעה מול מרכז הפיתוח, ואני זוכרת את אבא שלי מרכיב אותי על הכתפיים, מצביע על חלונות הזכוכית הגדולים של מרכז החלל ולוחש: "כשתהיי גדולה גם את תוכלי להיות שם". אחר כך נתפס לו הגב, כי בעצם כבר אז הייתי די גדולה ודי כבדה.

בקיצור, הכול היה סבבה. כלומר, כמעט סבבה. בעצם, כבר אז התחילו להתגלות בעיות ראשונות. היינו קוראים ידיעות ברשתות החברתיות על אנשי תוכנה שעבדו על השלמת גרסת בטא, ונשארו ערים עד השעות הקטנות של הלילה במשך שבוע רצוף, אבל שכחו לגבות את התוכנה, וברור שבדיוק אז ארעה הפסקת חשמל. והיה סיפור על אנשי חומרה שלא לקחו בחשבון השפעה של קרניים קוסמיות דווקא במקום בו הן כבר לא שוליות. והייתה שמועה על רתכים שעבדו על החללית וחתמו את שמם בפינה, ובכך יצרו נקודת חולשה בגוף החללית. והסתובבו תמונות של עובדי ניקיון אוכלים פיתות ומשאירים פירורים על רכיבי אלקטרוניקה.

לא הייתי בטוחה אם הכול אמִתי או שאלו אגדות אורבניות, כי איכשהו, בכל המקרים האלו התגלה תמיד הטכנאי שהצליח להציל את המצב, או מישהו עם ידי זהב שהצליח להפוך אסון מובטח להצלחה כבירה. זה נשמע כמו כל הסיפורים על הרשלה הערמומי, שרוליק השובב, ברוך ג'מילי הנחוש. כאילו שזה כבר לא היה מקרי, זה נהיה מאפיין של הפרויקט.

***

בקיצור, עברו שנתיים וחצי, ובערב של החמישה באייר, שגם הוא יצא ביום רביעי באותה שנה, כל המדינה עמדה וצפתה בהכנות האחרונות לשיגור. הטיל עמד זקוף, כולו כחול ולבן, וכולנו התמלאנו גאווה.

"סמל פאלי, אתה אומר? מאיפה ילד בגילך יודע מלים כאלו. נו, מתאים לאמא שלך להשתמש במלים כאלו."

סמל פאלי או לא, כולנו היינו מלאים גאווה. במיוחד ראש הממשלה. אני לא אצטט לך את הנאום שלו, אבל אתה בטח יכול לנחש את רוח הדברים: זקיפות קומה, נחישות, חוסן, שישה מיליון מודים לנו היום, ובלה בלה ובלה בלה. האסטרונאוטים צולמו בתוך החללית, שחומים, מחייכים, חסונים, כולם יוצאי סיירת מטכ"ל ונראים כאלו. הכול היה נפלא. "סמכו עלינו, הכול יהיה בסדר" היה המשפט האחרון של נועם מפקד החללית, בדיוק לפני שהם נחגרו בכיסאות התאוצה הגבוהה.

התקלות התחילו חמש דקות לפני סיום הספירה לאחור.

אחד ממכלי הדלק לא מולא עד הסוף, בגלל מחלוקת בין דלק, סונול ופזגז מי מהן תהיה אחראית על מכל הדלק שנמצא בצד הרחוק מהמצלמות, כי אף אחד לא רצה למלא מכל שלא רואים את הפרסומת עליו. למרבה המזל, המחסור בדלק התגלה בבדיקות האחרונות לפני ההמראה, אחרת החללית לא הייתה מצליחה להאיץ למהירות הבריחה. קצין המנועים, אני חושבת שקראו לו יובל, אלתר פתרון. הוא הסב אחד ממדחסי הגז של המקפיא, למתמיר אנרגית שמש. צוות התמיכה מאמקור אישר את האלתור, והיציאה לחלל התאפשרה.

אני זוכרת את השידור מהחללית מיד אחרי האלתור. ראינו את האסטרונאוטים יושבים מוקפים בעשרות קרטונים של גלידות שטראוס ומאביסים את עצמם לפני שהגלידות יהפכו למיץ גלידה. הם אמרו: "לא נורא שאין מקפיא, נסתדר בלי גלידות במשך חצי השנה הקרובה, וזאת תהיה מסיבת טרום השיגור שלנו." וכולנו הערכנו את אומץ הלב שבו נאמרו הדברים.

התקלה עיכבה את השיגור בכמה שעות, אבל חשבנו שזה לא כל כך נורא, והעיקר שהצליחו למצוא פתרון מהיר. והשיגור בניסיון השני עבר חלק. כלומר, כמעט חלק.

אחד ממכלי הדלק של השלב השני לא הצליח להתנתק כמו שצריך, כי החיבור שלו לגוף החללית היה לקוי. החללית אמנם הצליחה להיכנס למסלול סביב כדור הארץ לקראת היציאה למאדים, אבל הצוות הבחין בסחרור קל של החללית וחשש שלא ניתן יהיה לשלוט בהיגוי שלה. קצין סיור החוץ, ענר, הציל את המצב. הוא יצא החוצה להליכת חלל, ושחרר את השלב התקוע כשהוא משתמש במנוף שאלתר מאחד ממתקני הספורט של חדר הכושר.

בשידור ששלחו האסטרונאוטים הם אמרו: "ניאלץ להרים משקולות, במקום לחתור בסירה המכנית שענר פירק. והרובוט המתאגרף התפרק בטעות כשענר ניסה לפרק את הסירה המכנית. אבל אל תדאגו לנו, אפשר לסמוך עלינו."

יום-יומיים אחר כך, כשהחללית כבר המשיכה בדרך למאדים, צילום של גוף החללית מבחוץ הראה פגם קטן, שכנראה נוצר כתוצאה מפגיעה בגרוטאות מתכת ביציאה מן האטמוספרה, והיה עלול לסכן את החללית בכניסתה חזרה לאטמוספרה. עוד יום עבר, ובחינה נוספת של המעטפת גילתה דליפה קטנה של אמוניה ממערכת הקירור. ברוך, קצין המטבח, הציע לעשות שימוש בסירי סולתם מטיטניום שהיו במטבח כדי להטליא את החורים. תדיראן עבדו אִתו על פתרון שיתאים למערכת הקירור, ושתי הפגיעות תוקנו בהצלחה.

התחלנו לדאוג. היו יותר תקלות ממה שציפינו, אבל דובר סמו"ך הבהיר שהאסטרונאוטים הישראלים מוסמכים בהחלט לטפל בכל מצב חירום שעלול להתעורר, שאין לו ספק שהם יצליחו במשימה שלהם, ושאפשר לסמוך עליהם. למרות שהיית מצפה שיגידו משהו, האמריקאים מילאו פיהם מים.

"מה שמזכיר לי. מתאים לך להרתיח לנו מים לתה עם נענע? יש לי עוגיות נהדרות. כן, ברור, אצלי כל עוגיות הן תמיד עוגיות סבתא. חוכמולוג."

***

מפה לשם חלף חודש מיום ההמראה, כשבכל הזמן הזה החללית התקדמה לכיוון מאדים, היעד המתוכנן, ואז הם שינו כיוון. נועם, מפקד החללית, שידר: "החלטנו ששבתאי הוא יעד ראוי יותר לצוות שלנו. מאדים הוא לא אתגר מספק, בהתחשב שצוות אמריקני כבר נחת עליו. אנחנו רוצים לפרוץ עולמות חדשים."

היו לנו ויכוחים קולניים בבית. אני הייתי ממש גאה בזה שחללית ישראלית תהיה הראשונה לבצע נחיתה מאוישת על ענק גזי. אבא ואמא שלי ציטטו טענות של אנשי מקצוע שהמסע ארוך מדי, שלא בטוח שיש מספיק דלק, שמבנה החללית לא תוכנן עם מקדם בטיחות מספיק גדול לעמוד בכוח המשיכה של שבתאי, וששבתאי בכלל בכיוון ההפוך. מה שקרה בסוף היה שאנשי המקצוע הושתקו, והוחלפו באנשי מקצוע שהיו יותר נכונים להתמודד עם עבודה בתנאים של חוסר ודאות.

ואז התגלו תקלות במערכת החשמל, הרבה לפני שבתאי. מערכות בקרת ההיגוי התחילו להבהב, כנראה בגלל שימוש בנתיכים לא מתאימים. בנצי, קצין המדע של החבורה, שידר, כשהוא מניף את הדף המתכתי שהוציא מתוך קופסת סיגריות: "דובק, זוכרים את מקגייבר? הוא לימד אותי את כל מה שאני יודע." בנצי פירק את כל אריזות הסיגריות מפקטה שמצא מתחת למזרון של שגיא, והחליף את כל הנתיכים בחללית בדפי מתכת, ליתר ביטחון. ברקע מאחורי בנצי, יכולנו לשמוע את נועם גוער בשגיא על שהביא סיגריות, ואת שגיא שמשיב: "לעשן בתוך החללית? מה פתאום. מה, אני מפגר? זה רק. נו. מזכרת מהארץ למקרה שאתגעגע."

פיקוד סמו"ך החליט שהתקלה הפעם חמורה ועלולה לגרום לאסון, ולכן הורה לצוות לסובב את החללית לאחור, ולחזור לכדור הארץ במהירות האפשרית, לפני שיקרה משהו יותר גרוע מזה. אבל מרפי קיבל משכורת ועבד על החללית הזאת, אז כמובן שאחרי שהם ביצעו את התמרון הזה התקלה קרתה.

כמעט שבוע אחרי שברוך החליף את הנתיכים, הגיעו צילומים מאחת המצלמות הפנימיות של עשן עולה מלוח הבקרה. זה היה בשעות הבוקר, כשאנחנו בדיוק התארגנו ללכת לבית ספר ורק הצצנו ברשת לראות מה קורה בחללית לפני שמתחילים את היום. לאסטרונאוטים לקח כמעט שעה להגיב למצב החירום, כיוון שרובם השתתפו באותה השעה בטורניר הורדת ידיים שנערך להעלאת המורל בין קבוצת הפועל סמו"ך למכבי סמו"ך, והשלושה שלא השתתפו בטורניר הפרידו בין אלו שהלכו מכות.

פתאום כל הערוצים נכנסו למצב של שידור רצף ישיר, אחרי כמה שבועות שבהם ההתעניינות ירדה והרייטינג לא הצדיק את זה. מצאנו את עצמנו עוברים בין האתרים של וואלה, וויינט והארץ כדי לראות מי מהם הוציא עדכון מצב או פרשנות חדשה בדקות האחרונות. משרד החינוך ביטל את השעתיים הראשונות של יום הלימודים כדי שנוכל להישאר ערים עד שעה מאוחרת ולשמוע את מהדורת החדשות של חצות. אמא שלי הלכה לסדנה לגמילה מכסיסת ציפורניים בקופת חולים כללית. העם היה במתח.

"מה, אתה גם במתח? אני לא מבינה איך אמא שלך לא סיפרה לך את הסיפור הזה עד היום, ושגם בבית הספר התעלמו ממנו. איך המעמול? יצא לי קצת יבש הפעם, לא? כן, אני מיד ממשיכה."

***

הנהלת סמו"ך החליטה לסייע מרחוק בניווט החללית, בגלל מצבה המתפורר, וביקשה מאזרחי ישראל לתמוך במאמץ. כמעט עשרים  אחוזים מבעלי המחשבים בארץ העמידו את יכולת החישוב שלהם לרשות סמו"ך, על מנת לחשב ארבעה מסלולים אלטרנטיביים ולאפשר לבחורינו לחזור ולנחות בשלום. אחרי שבזק ונטוויז'ן הכריזו שיתנו יום שלם של רוחב פס בלתי מוגבל לכל מי שישתתף במאמץ החישוב המשותף, קפץ שיעור המסייעים בחישוב המסלול לחמישים אחוז מבעלי המחשבים.

זה היה מדהים, סוף-סוף יכולנו לתרום. אני, הילדים בכיתה שלי, השכנים, ממש ברמה האישית. הלכתי יום אחד למכולת ושמעתי שיחה בין שלושה זרים, אחד שחישב מאה קילומטר של מסלול, אחד שחישב את זווית הנחיתה אל הים, ואחד שטען שבמחשב שלו חישבו את יחס הדחיפה הדרוש לבלימה מול כוח המשיכה של כדור הארץ לעומת זה של הירח. פתאום כל העם הפך מומחה לאסטרופיזיקה.

אבל עד שפיקוד סמו"ך חזר אל הצוות עם התשובה הטובה ביותר לחילוץ החללית, האסטרונאוטים כבר מצאו פתרון שהיה מספיק טוב לדעתם. שגיא, מהנדס האלקטרוניקה שלהם, ההוא מהסיגריות, הודיע בשידור: "אתם מבינים, בכל מכשירי הבית החשמליים שלנו טמונה יכולת מחשוב אדירה. המיקרוגל שלנו, מכונת הכביסה, המדיח. כל אחד מהם מכיל מעבד מה-זה שווה. פיצוצי. פשוט חיברתי אותם במקביל זה לזה, את כל המערכת למסך ומקלדת, ועוד קימבנתי והוספתי כמה דברים, ועכשיו הכול בסדר. נוכל לנווט חזרה הביתה בלי בעיות."

"מה אתה אומר? לא. לא הייתי משתמשת בביטוי משתינים עלינו בקשת. זה ביטוי קצת חזק. מאיפה למדת את זה בכלל? אה. מאמא שלך. נו, אני אדבר אִתה בהזדמנות. אבל, כן, בהחלט הייתה לנו כאן בארץ תחושה קלה שהם לא באמת מעריכים את המאמצים שלנו והדאגה שלנו. מצד שני, לא הייתה ברֵרה אלא לסמוך עליהם. הם היו המומחים בשטח."

ואז, יום אחד, הם פשוט נעלמו. לא שידור, לא אות, לא כלום. כאילו בלע אותם החלל העמוק. כולם הסתובבו עם מחנק בלב ודמעות בעיניים. כשהברזתי מבית הספר, כי היה מוגזם לבקש מאִתנו ללמוד באותו השבוע, הלכתי לאתר הפיקניקים שמול מתקן השיגור, ומצאתי שם את רוב ילדי הכיתה, וגם חצי מהמורים. התחבקנו ובכינו יחד.

ראש מנהלת סמו"ך הבין לרחשי לִבּו של העם, ואחרי שבועיים הוחלט לשגר משלחת חילוץ שתורכב מבנות זוגם של האסטרונאוטים שיצאו במשלחת הראשונה. הוא נימק את הבחירה: "הן נשות חיל. יש להן מוטיבציה, יש להן יכולת, והן השתתפו עם בני הזוג שלהן בהכנות להמראה, ולכן ההכשרה שלהן תהיה קצרה ביותר. הן גם יֵדעו היכן למצוא את בני זוגם, גם כיוון שהן מונעות מהצורך באיחוד משפחות, וגם משום שהן טוענות שבני זוגם שקופים וצפויים, ואינטואיטיבית הן ידעו לאן לפנות, לכשיגיעו למקום ההיעלמות." כה אמר המנכ"ל.

"מה אמא שלך מסרה? שהגיע הזמן שתתחיל לצאת מכאן לכיוון הבית שלך? טוב. אני אקצר. עוד חמש דקות ואני גומרת את הסיפור."

***

הפעם בניית החללית הייתה מבצע מאורגן באיכות ובמקצועיות. התכניות היו מוכנות כבר בחללית הראשונה, אבל הפעם גם עשו בהן שימוש וקראו אותן לפני התחלת הבנייה. החללית הייתה מוכנה תוך שבוע וחצי, ללא התקלות שאפיינו את החללית הראשונה. סמו"ך2 באיוש הצוות הנשי המריאה בשעת לילה מאוחרת, הרחק מאור הזרקורים, בהליך דל תקציב ונטול תקשורת.

ההמראה התנהלה כמתוכנן. הטיסה התנהלה כמתוכנן. צוות התמיכה הטכני ישב והשתעמם, לא היו תקלות. נראה היה כאילו הנשים עושות עבודה יותר טובה מבני זוגן האסטרונאוטים.

כשהגיעה חללית הנשים לנקודה בחלל בה נעלמה החללית הראשונה, שלחה המפקדת שדר חסוי למִנהלת סמו"ך: "יש כאן חור שחור זעיר. נראה כאילו הם נתקעו בתוך באר הכבידה שלו."

יומיים לאחר מכן התקבל השדר החסוי הבא: "מצאנו אותם. הם הצליחו לקלוט שידורי סטרימינג מן העתיד, ותחילה סירבו לעזוב עד שיגמרו לראות את כל הפרקים מהעונה העשירית של משחקי הכס. אבל הבטחנו להם מקומות בשורה הראשונה במשחק הגמר בליגת העל, והם נכנעו. עכשיו הם אִתנו, ואנחנו יוצאים כולנו בחזרה הביתה."

איך אני יודעת את כל זה אם המסרים היו חסויים? נו, באמת, חמודי. המסרים דלפו לרשתות החברתיות תוך מספר דקות מרגע שהתקבלו. בארץ אי-אפשר באמת להסתיר דברים כאלו. אנשים קפצו למזרקות, קבצני רחוב קיבלו שטרות, המורה שלי לחשבון נתנה לכולם מאה במבחן בלי לבדוק אותו. שבועות ארוכים היינו באופוריה, כך שהאסון נחת עלינו לגמרי במפתיע.

ברגע האחרון ממש, בכניסה חזרה לאטמוספרה, התפוצצה החללית הישראלית סמו"ך2, ושבריה נשרפו בדרכם לאדמה. גם זה קרה ביום רביעי כמובן, איך לא. ניתוח הנתונים מתוך הקופסה השחורה נשמר בסוד שנים רבות לאחר מכן, אבל שמועות דלפו. השמועות דיברו על ויכוחים בין האסטרונאוטים לבנות זוגם. מי ינהג, מי יוביל, מי ינווט. לפי אותן שמועות המשפט האחרון שנרשם בקופסה השחורה, בדיוק בכניסה לאטמוספרה היה: "תאמינו לי, אני מכיר אותה עשר שנים, היא לא יודעת להיכנס ברברס, תורידו אותה מההגאים".

קשה לי לתאר לך כמה גדול היה האבל בארץ. כמובן שהורידו דגלים לחצי התורן, והשמיעו רק שירים ישראלים ברדיו, והשם הנפוץ ביותר לתינוקות באותה שנה היה נועם. ברמה האישית זו הייתה מכה מכאיבה, חצי שנה לא הצלחנו לאכול גלידות ועוגות כי הדמעות היו הופכות את כל האוכל למלוח. ועשו חרם על כל מי שהיה לו שם שנשמע אפילו אמריקאי.

"למה אמריקאי דווקא, אתה שואל?"

כי אחרי התאונה של החללית, ארצות הברית בודדה אותנו והטילה סנקציות, עד שנשמיד את הכור האטומי. הנשיא האמריקני, הפחות בלונדיני מקודמו, ניסה להסביר בנאומו את המניעים: "שנים אנחנו מבקשים מידע על מצבו של הכור המתיישן ומתפורר, ושנים אנחנו מקבלים מישראל הבהרות שאומרות לנו לא לדאוג ושהכול יהיה בסדר, תסמכו עלינו. שנים אנחנו מושיטים לכם סיוע צבאי, וכשאנחנו שואלים מה נעשה בנשק אתם אומרים לנו לא לדאוג, שאפשר לסמוך עליכם. לכן החלטנו לסייע לכם לשלוח חללית מחקר ישראלית. כאשר למעשה המחקר האמִתי היה שלנו. המטרה הייתה לבדוק מהי בדיוק הכוונה כשאומר לנו ישראלי: 'יהיה בסדר, סמוך עליי'. ואת המסקנות הסופיות שלנו מן המחקר אתם יכולים לראות בשברים השרופים מולכם."

אז פירקנו את הכור. לא הייתה ברֵרה. אבל בימי רביעי, מאז ועד היום, אנחנו מחרימים אותם ימח שמם טפו טפו טפו. אז אין אוכל אמריקאי, ואין סרטים אמריקאים, ולא תשמע מוזיקה אמריקאית באף בית כאן בארץ. יום רביעי הוא קדוש.

זהו. אמא שלך בטח לחוצה, נשארת הרבה יותר מאוחר מהרגיל. ביי חמוד. תמסור לה ד"ש ותגיד לה שלא יזיק לה להתקשר מדי פעם לאמא שלה. תבוא לבקר אותי שוב ביום ראשון? אני אכין לך המבורגר עם צ'יפס וקטשופ, ועוגת תפוחים עם גלידת וניל לקינוח, ואולי גם נראה איזה סרט חדש מהיקום של מארוול.