אורח הכבוד של אייקון בשנה שעברה היה סופר הפנטסיה ברנדון סנדרסון. ראיינתי אותו אז לצורך כתבה על אייקון בכתב העת Locus. באותה כתבה התפרסם חלק קטן מן הריאיון. להלן הריאיון במלואו, בתקווה שתיהנו. כל ההערות המבארות שמובאות בסוגריים מרובעים הן תוספות שלי.
אהוד מימון.

 מה דעתך על אייקון ממה שראית עד עכשיו?

אני ממש מתרשם. ההרגשה היא שהוא משלב את המיטב של פסטיבלי המדע הבדיוני האירופיים, שהם פתוחים וחינמיים לקהל ופעמים רבות יש בהם מספר גדול של אנשים מהקהילה [שבה נערך הכנס, לא קהילת החובבים, א"מ] עם המיטב של כנסי המדע הבדיוני האמריקאים שהתוכנייה שלהם מאוד מוכוונת לחובבים ופונים ללב הפאנדום. ואתם מקיימים גם הרבה פאנלים שפונים לחובבים וגם פאנלים על ספרות, אז בסך הכול אני מאוד מתרשם מהחבילה כולה.

החובבים שלך מתלהבים מאוד. זה משהו שאתה רגיל לו? לחץ כזה? כמות כזו של חובבים?

תלוי באזור, ואני חושב שתגלה שכך זה לגבי רוב הסופרים, תלוי במקום. אני בדרך כלל רגיל לזה. יוצא להגיע  למקומות שהם פחות צפופים מאחרים, אבל היה לי מזל בכך שברוב המקומות בעולם שאליהם אני מגיע יש לי חובבים מסורים שמעוניינים לפגוש אותי.

ספר לי על Writing Excuses ואיך הוא נוצר.

ההיסטוריה של Writing Excuses היא משעשעת. זה התחיל בערך בתקופה שבה פודקאסטים כמדיום חדש התחילו להמריא, ואחי, שהוא לא ממש חובב או קורא מדע בדיוני, הוא קרא קצת פה ושם אבל לא הייתי קורא לו חובב, רצה לעשות פודקאסט בשביל קורס בתקשורת שהוא למד, והוא בא אלי והציע לי לעשות בשבילו פודקאסט כתוב מראש. פשוט לא יכולתי לעשות את זה. לא היה לי זמן, או ראש פנוי לכתוב פודקאסט סיפורי. אבל זה הכניס לי לראש את הרעיון של "פודקאסט? רגע, מה זה?" אז התחלתי להאזין להרבה פודקאסטים.

ומה שגיליתי היה שבמיוחד בתקופה הזו הרבה פודקאסטים היו מאוד ארכניים. הם היו נמשכים שעתיים-שלוש ורק לעתים רחוקות מגיעים לנקודה. ולמרות שנהניתי מהם, הייתי מאוד מתוסכל מזה שרק לעתים רחוקות הם דיברו לעניין. הייתי מתחיל להקשיב לפודקאסט שהיה "בואו נדבר על הדבר הזה" ולא היו מדברים על הנושא הזה בכלל. אז אחרי שהאזנתי לפודקאסטים איזה חצי שנה ולמדתי קצת על המדיום הלכתי לבית של אחי ואמרתי, "אתה יודע, אולי אני ארצה לעשות משהו כזה. אבל אני רוצה לעשות משהו שאני לא רואה בשוק כרגע. אני רוצה פודקאסט על כתיבה, שממש מדבר על כתיבה. מעין מיני-פאנל בכנס עם נושא מאוד ממוקד שקשור לכתיבה". הצגתי לו את זה ושאלתי אם הוא ירצה לעשות את זה. הוא כבר גמר ללמוד את הקורס אבל הוא אמר "כן, זה נשמע כיף, אני רוצה לנסות". אז אספתי כמה חברים מהסביבה והתחלתי להקליט את הפודקאסט. והתברר שאנשים ממש אהבו אותו. הוא התחיל לצבור תאוצה, התחילו לדבר עליו, הבאז היה טוב, קיבלתי הרבה תגובות טובות מחובבים.

התחלנו להיות רציניים באמת לגביו כמה שנים אחר כך כשהבנתי ששלושה בחורים מאותה עיר ואותו רקע הם אולי לא הדבר הכי טוב להאזין לו, כשהם מדברים בדיוק על אותם דברים. אז הזמנו את מרי רובינט [קוואל] להגיש איתנו ומשם זה התפתח. זכינו עבורו בהוגו ואחרי זה ההתפתחות שלנו הייתה לנסות לגוון אפילו יותר, לכלול עוד סוגים של נקודות מבט, ובשלוש-ארבע השנים האחרונות יש לנו סבב של מגישים אורחים, וזה היה רגע "עליית המדרגה" של הפודקאסט. אבל הכול התחיל מאחי, שעכשיו יש לו פרס הוגו. למרות שהוא לא ממש חובב או קורא, לאחי יש הוגו על המדף עבור Writing Excuses.

האם שלוש-עשרה שנות פודקאסט וחמש-עשרה שנות הוראת כתיבה שינו את הכתיבה שלך או השפיעו עליה?

כן, בהחלט. כשמדברים על תהליך הכתיבה, הצורך להיות מסוגל לאפיין את תהליך הכתיבה ולדבר עליו, מלמד אותך הרבה על הכתיבה שלך. מה שזה באמת שינה זה את היכולת שלי לפתור בעיות בכתיבה שלי. אם משהו לא עובד בספר או בפרק או בדמות, בגלל שדיברתי כל כך הרבה על תהליך הכתיבה שלי, שהוא משהו שסופרים עושים באופן אינסטינקטיבי, עכשיו אני עושה את זה באופן מודע. ועדיין בזמן שאני כותב הרבה מזה נעשה באופן לא מודע, הרבה באינסטינקט, אבל כשאני פותר בעיות או כותב מתווה, אני הרבה יותר טוב בשני הדברים האלה כי דיברתי על כך הרבה על תהליך הכתיבה שלי והייתי צריך לחקור ולנתח אותו.

האם אתה מקשיב לספרי אודיו? והאם זה השפיע על הכתיבה שלך?

כן. אני אוהב ספרי אודיו. לגמרי. אני לא חושב שזה השפיע. אני מעדיף ספרים בהקראה פשוטה והם תחליף לקריאה רגילה עבורי. אבל מפעם לפעם משעשע אותי לדמיין את מייקל קריימר [המקריא הקבוע של ספרים שלו, א"מ] צריך ליצור מבטא שתיארתי בספרים שלי.

יש מקום מסוים, דמות, אירוע, זמן, שבהם אתה מתחיל יצירה?

עבורי איך דרך מסוימת. לכל ספר יש נתיב משלו. אני מטבעי כותב מתווים, אז בדרך כלל הדמויות הראשיות, הסביבה הכללית והעלילה הכללית ברורים לפני שאני מתחיל לכתוב ספר. כשאני בונה מתווה כזה, כל ספר שונה במיקום של רגע ההתחלה שבאמת גרם לי להתרגש מהרעיון. האמת לאמיתה היא שבשבילי, וגיליתי שלהרבה סופרים, ספרים לא עוסקים ברעיון אחד, ספרים עוסקים בכמה רעיונות שמשתלבים, קצת כמו אטומים שרוקדים מלאים באנרגיה ויוצרים מולקולות. אם לנסח את זה בפשטות, לפשט את התהליך, אטומים שיוצרים מולקולות והופכים למשהו שונה ממה שהם היו בנפרד היא הדרך שבה ספרים נוצרים – שלושה או ארבעה רעיונות שמשתלבים ומה שיוצא בסוף או גדול מסכום חלקיו.

יש לך מושג מה יהיה אורך היצירה כשאתה מתחיל אותה?

לא תמיד יש לי מושג כשאני מתחיל את המתווה, אבל בדרך כלל כשאני גומר אותו יש לי מושג אם זה ספר, נובלה או ספר ארוך, אפשר להגיד, ואני יכול לתת בדרך כלל הערכה גסה של מספר מילים. אני בדרך כלל מדייק בטווח של 10%-20% בגלל שכתבתי מספיק מתווים ואני יודע איך תהליך הכתיבה שלי עובד. אבל אפילו יוצר המתווים המחמיר ביותר חייב להיות מוכן לשנות ולזרום עם התהליך או עם רעיונות חדשים ככל שתהליך הכתיבה נמשך, ולפעמים אני טועה לחלוטין וספר דורש יותר מכפי שחשבתי.

הייתה יצירה שכתבת שהפתיעה אותך תוך כדי כתיבה?

אם יצירה מפתיעה אותי, בדרך כלל זה רע. המשמעות היא שהיצירה לא עובדת כמו שרציתי ובדרך כלל היא לא מתגבשת. מפעם לפעם אני מפתח את מה שאני רוצה לעשות תוך כדי כתיבה של יצירה ויש מי שאומרים שזה שווה ערך ללהיות מופתע. פעם התחלתי סיפור ואחרי כמה עמודים הרגשתי "לא. זה ספר באורך מלא" וחזרתי לתהליך המתווה. ספרים לא מפתיעים אותי כל כך כי אם משהו משתנה אני אחזור ואשנה את המתווה. אני בדרך כלל עושה את זה כשספר הופך למשהו טוב יותר ויש לי רעיון טוב יותר ואני זורק את מה שהיה לי קודם. אבל אני לא, כמו סופרים אחרים, פשוט אסטה ואמשיך בכיוון חדש. אני מתיישב ואומר "מה למעשה הדבר הזה שאני יוצר? שאני מגלה סיפור טוב יותר עליו? בוא נבנה מתווה טוב יותר ונמשיך בכיוון הזה במקום".

דיברת הרבה על הסופרים והסופרות שהשפיעו עליך בראשית הדרך. האם הם עדיין משפיעים עליך והאם אתה קורא דברים חדשים יותר שמשפיעים עליך?

כן, בהחלט. כל הזמן קורא, כל הזמן מנסה להשתפר. אחת מההשפעות שעוד לא הזכרתי בכנס הייתה ג'יין יולן (Jane Yolen) והיא עדיין כותבת. כל פעם שהיא מוציאה משהו אני להוט לקרוא אותו. אוסף הסיפורים הקצרים שלה מלפני כמה שנים, "קרקס האזמרגד" (Emerald Circus), הוא מדהים. איבדנו את אן [מקאפרי, א"מ] אבל ברברה האמבלי (Barbara Hambly) עדיין כותבת ומלני רואן (Melanie Rawn) עדיין מפרסמת מפעם לפעם. אבל כמובן שיש הרבה דברים שקורים. כמו כל העולם גם אני מתפעם מהיכולת של נ"ק ג'מיסין (NK Jemisin) לשלב שיטות בניית עולם ויצירת עלילה של פנטסיה קלאסית עם ספרות עכשווית יותר, עם ספרות מסוגננת, וליצור משהו ייחודי ושונה מאוד, ואני קורא הרבה מהיצירות שלה. אני קורא הרבה ספרים של חברים, כמו כולם. את הספרים של מרי רובינט ושל דן וולס והקומיקס של הווארד טיילר, שמנחים איתי את Writing Excuses, אבל כל שנה אנחנו מזמינים אנשים חדשים ל-Writing Excuses, בעיקר אנשים שמרי רובינט מכירה, והם מתארחים והם נהדרים אז אני קורא את הספרים שלהם. אני אוהב הרבה גיוון. עדיין בעיקר מדע בדיוני ופנטסיה, אבל סגנונות רבים של מדע בדיוני ופנטסיה.

האם לדעתך הכתיבה של ג'מיסין הוא הכיוון שבו הפנטסיה מתפתחת?

זה אחד הכיוונים. התמזל מזלנו בז'אנר שלנו שמגמות במדע הבדיוני והפנטסיה כפי שהבחנתי מתמשכות זמן רב ויש בהן הרבה גיוון. עדיין אפשר לומר שהמגמה שג'ורג' [מרטין, א"מ] התחיל באמצע שנות ה-90 ממשיכה לפרוח. עדיין יש ייצוג רציני של פנטסיה מחוספסת, עם קסם נמוך ותוצאות משמעותיות [לשימוש בקסם, א"מ],[i] שממשיכה מה שהוא התחיל. ואני עדיין מייצג את התנועה של רוברט ג'ורדן, של פנטסיה גבוהה, אפית, מסוג הדברים שהתחילו עם טולקין.

אני חושב שהפנטסיה רק הפכה רחבה ופתוחה יותר ככל שהתקדמנו. ולבטח נורה [ג'מיסין, א"מ] עומדת בזכות עצמה ועושה דברים מגניבים, אבל באותה מידה היא ממשיכה קו של, נאמר, אורסולה לה-גווין או אפילו מרגרט אטווד, שהשתמשו במדע בדיוני ופנטסיה ובסגנון הספרותי של זמנן בסיפורים שלהן. אז, האם זו הדרך בה"א הידיעה? לא. אין דרך אחת שבה ספרות הפנטסיה הולכת. אנחנו יותר מגוונים בפנטסיה לא רק בסוג האנשים שכותבים אלא גם בסוג הסיפורים שיכולים להיות פופולריים מכפי שאי-פעם היה בעבר. אני חושב שפרסום עצמי בהחלט עזר בזה, או פרסום עצמאי. אני חושב שתרבות הפופ שמה לב למה שהייתה מסורתית תרבות של גיקים ובהחלט העניקה עוד ערוצים שבהם פנטסיה יכולה להגיע לקהל שונה, קהל יותר מיינסטרים. והכול יחד יוצר מקום שנהדר להיות בו כרגע.

האם זה עולם "פוסט-טולקין" של פנטסיה?

לא, לא. זה עולם פוסט-פוסט-טלקין. אם מתבוננים ספציפית בפנטסיה האפית, הטיעון שלי יהיה שטולקין יצר תת-ז'אנר חדש, אני באמת חושב כך. אם תסתכל בהיסטוריה של הפנטסיה אין המון חומר לפני טולקין, מצאתי קצת רמזים פה ושם, של ספרי פנטסיה שנכתבו בעולם שונה לחלוטין או שאין לו קשר לכדור הארץ. כמעט לכל מה שלפני טולקין יש חיבור לכדור הארץ. בין אם זה רוברט אי הווארד שמתרחש בפרה-היסטוריה אבל של כדור הארץ, בין אם זו נרניה שבה אנשים מגיעים מהעולם שלנו ועוברים לעולם אחר. לפני "ההוביט" פשוט אין הרבה דברים ו"שר הטבעות" ביסס את זה שזו פנטסיה אפית של עולם משני.

אני חושב שאם תבחן את ההיסטוריה, בהחלט של הפנטסיה האפית הפופולרית, בשנות ה-70 וה-80 תמצא שהיא מאוד מושפעת מטולקין. תמצא את התומס קובננטים [תומס קובננט הוא גיבור סדרת הספרים של סטיבן ר' דונלדסון, א"מ] שהם סוג של "מה אם מישהו היה בעולם של טולקין ולא האמין בו". או אם זה "החרב של שאנארה" [סדרת ספרים של טרי ברוקס, א"מ] שזה "בוא נעשה גרסה לנוער של עלילה בסגנון טולקינאי". אפילו אם אתה מסכל ממש עד לעידן של רוברט ג'ורדן, "עין העולם" (Eye of the World) הושפע מאוד מטולקין, בנושאים ובדרך ההתקדמות של העלילה.

אבל אז אתה מתחיל להיכנס לעידן פוסט-פוסט-טולקין שבו אנשים כותבים בתגובה לכתיבה מאוד טולקינאית. אני רוצה להבהיר שאני חושב שהכתיבה הטולקינאית הייתה מצוינת. זה לא כאילו אני אומר "הם לא הצליחו לכתוב משהו משל עצמם". לא, אם מישהו ממציא ז'אנר מוזיקלי, כמוזיקאים ממש כיף לעשות ניסיונות איתו. אותו דבר עם סופרים, אנשים עושים ניסיונות עם הדברים שטולקין היה החלוץ שלהם. אבל אז יש לך תגובת נגד לזה. וזה עידן מרטין, תגובת הנגד לטולקין.

ואז מגיע העידן שלי. אז למעשה זה פוסט-פוסט-פוסט-טולקין? העידן שלי שהוא תגובה לזה. יותר נושאים של פנטסיה קלאסית, אבל עם רגישות מודרנית לגבי איך לגשת לדברים. אז אם תסתכל עליי ועל [פטריק] רות'פוס  ואפילו נורה הייתי אומר שאנחנו מעין תגובת נגד לתגובה לתגובה לטולקין. זה כנראה רדוקטיבי מדי, לכולם יש הרבה יותר השפעה מרק סופר אחד, במקרה של טולקין. אבל אם נסתכל על הז'אנר ככלל יש התפתחות יציבה ומתמשכת של אנשים שכותבים ומגיבים.

כמו בכל התפתחות, זה לעולם לא רק דבר אחד.

כן, אני מחכה לראות מה תהיה התגובה לאנשים כמוני ודור הסופרים שלי. להרבה מאיתנו יש מערכות קסם שמאוד מבוססות כללים. זה פשוט המקום שאליו הלכנו. נורה עושה את זה, כמובן שיש הרבה מסתורין גם בשלה, אבל כולנו די ניגשים לפנטסיה במבט של מדע בדיוני. פאט [רות'פוס, א"מ] עושה את זה. אז אני מחכה לתגובה לזה. האם זה יהיה לדחוף לעבר תפקיד גדול יותר לתחושת הקסם בקטע של "בחייך, כללים הורסים את הקסם. בוא נעשה דברים שבהם הקסם חוזר להיות נורא מוזר". או שאולי תנועת "המוזר החדש" [New Weird, תנועה או תת-ז'אנר שראשיתה בשנות ה-90, א"מ] עשתה את זה עוד לפני שאנחנו פרצנו? מי יודע?

בניגוד למה שיש מי שחושבים, פנטסיה דורשת תחקיר. תוכל לדבר קצת על תהליך התחקיר שלך?

התחקיר הטוב יותר שאני עושה, אני קורא הרבה ספרי עיון כמו כל הסופרים, אבל התחקיר הכי טוב שאני עושה הוא להקשיב לאנשים מדברים על החיים שלהם. המדע הבדיוני והפנטסיה הטובים ביותר לא עוסקים בעבר או בעתיד, הם עוסקים בדרך שבה בני אדם חווים את העכשיו, ופשוט משתמשים במדע בדיוני ובפנטסיה כמוליך לזה. ואני גיליתי שהדרך הטובה ביותר לתחקר היא להקשיב למישהו מדבר על חוויה אישית מעמיקה שהייתה לו עם האמונה, בריאות הנפש או המשפחה. זה התחקיר הטוב ביותר שאני עושה לגבי הדרך שבה  בני אדם חושבים, מרגישים ומתקשרים עם העולם.

דת מאוד בולטת בספרים שלך. למה כל כך חשוב לך לכלול דת בספרים, ובדרך כלל באופן כה בולט.

דת מרתקת אותי. אני מרותק להיררכיה של הדת ולארגון שלה. אני מרותק להתנגשות/השתלבות/הבדלים/דמיון בין דת ומדע. מרתקים אותי אנשים אדוקים מאוד, מרתקים אותי אנשים שלא מאמינים. ואני חושב שדת הייתה חלק עצום של החוויה האנושית במהלך רוב הקיום של המין האנושי. ובאמצעות בחינת הדרך שבה אנשים ניגשים לדת או הדרך שבה הם מתנערים מדת או הדרך שבה הם מוצאים את הדת, אלה כולן דרכים להבנת הקיצוניות של הרגשות האנושיים, החוויה האנושית, והדברים האלה מרתקים אותי מאוד. ולכן הדת היא מוטיב בסיפורים שלי בגלל שאני כל כך מתעניין בה.

וזה חוזר לדרך שבה אני חושב שכל אדם הוא סתירה עצמית במידה מסוימת. שם אני מוצא הרבה מהדמויות שלי. קאלאדין שהוא הדמות המרכזית ב"גנזך אורות הסער" הוא מנתח שמגלה שהוא למעשה טוב בהריגת אנשים. והקונפליקט הזה בו, הדיכוטומיה הזו, הסתירה העצמית, הוא מה שמניע אותו כדמות. וכל כך כיף לכתוב את זה כי אני חושב שכולנו כאלה. אם תסתכל על מישהו כמוני, אני מורמוני ואני גם אדם פרגמטי מאוד עם חשיבה מדעית. ושני הדברים האלה סותרים במידה מסוימת. והסתירה הזו מזינה את החיפוש שלי אחרי אמת ותשובות וידע. וכך בגלל שאני כזה, מרתק אותי לחקור את זה.

אתה לוקח את סדרת הערפילאים לעידן השני, ודיברת על עידן שלישי ורביעי. האם יש בך חשש כלשהו שהחובבים לא יצטרפו אליך שם?

למי שאולי לא יודעים, כשהצעתי את "הערפילאים" (Mistborn) לעורך שלי הצעתי אותה כ"טרילוגיה של טרילוגיות" – עבר-הווה-עתיד. אף פעם לא ראיתי, אני בטוח שמישהו עשה את זה כי מישהו כבר עשה הכול, אבל אף פעם לא ראיתי מישהו לוקח סיפור פנטסיה אפי, כותב פנטסיה אפית, קופץ קדימה בזמן לעולם בערך מודרני עכשווי ומשתמש במיתוסים, באגדות ובמאורעות של הטרילוגיה הראשונה כדי ליצור דת, חברה ומוסכמות חברתיות לטרילוגיה של עידן מודרני. ואף פעם לא ראיתי מישהו לוקח פנטסיה אפית לעתיד ומשתמש בקסם כבסיס למסע בחלל ויוצר אופרת חלל. זאת הייתה ההצעה שלי לעורך. התוכנית הזו שלי לעשרים שנה בערך הפכה לארבע סדרות במקום שלוש כי יש סיפור ביניים שרציתי לספר. הרעיון של עולם פנטסיה שעם הזמן הופך לעולם מדע בדיוני הוא פשוט משהו שעדיין לא ראיתי שנעשה. לפחות לא בדרך שבה אני רציתי לעשות אותו.

זה מסוכן, יש הרבה קוראים, ואין רע בכך, שפשוט לא רוצים… "אל תכניס חמאת בוטנים לשוקולד שלי!" או משהו כזה. "אל תכניס רובים לספר הפנטסיה שלי. אני הולך לפנטסיה להימלט לסוג מסוים של עולם וסיפור". אז אני בטוח חושב שיש חובבים אדוקים שלא ירצו לעשות את המסע הזה. זה בסדר, יש הרבה דברים מצוינים לקרוא, ואם זה לא מעניין אותם זה בסדר, אין שום דבר רע בכך.

אבל זה הסיפור שאני רוצה לספר והוא ממש מרתק אותי. אני מרגיש שאני בר מזל מאוד במובנים מסוימים, בכך שכשהתבגרתי זכיתי לקרוא את טולקין, ורוברט ג'ורדן ורובין הוב וכל הסופרות והסופרים הנפלאים האלה שעשו כאלה דברים מדהימים, אן מקאפרי, עם מדע בדיוני ופנטסיה. אבל לפנטסיה עצמה עדיין יש מרחבים לחקור. יותר משלהרבה ז'אנרים, לדעתי, יש מרחב לחקור. זה לא אומר שהכול כבר נעשה במדע הבדיוני, אבל, בחיי, ממש קשה למצוא רעיון שמישהו לא עשה במדע הבדיוני. אבל בגלל שהפנטסיה התרכזה סביב טולקין כל כך הרבה זמן, ובגלל שהרבה מהפנטסיה לפני טולקין ואפילו בזמנו הייתה כדור הארץ שלנו, העולם שלנו, הפיזיקה שלנו, שנחקרו בדרכים שונות. אפילו משהו כמו אן מקאפרי שלא היה באמת פנטסיה, או טרי ברוקס אפילו שאמר שזה כדור ארץ פוסט-אפוקליפטי ב"שאנארה". היכולת לכתוב פנטסיית עולם משני כמו שאני עושה עם קבוצה מקושרת בינה לבין עצמה של פלנטות שהופכת לאופרת חלל, מעין סדרת "מסע בין כוכבים X", אני זוכה לעשות משהו שאני לא חושב שמישהו עשה בעבר. וזה ממש כיף.

יש לי זכות מיוחדת להיות אחד הראשונים אי-פעם לעשות משהו, כי בז'אנר נשאר עוד הרבה מרחב לחקור. אולי אני טועה. אולי אני אכשל או אולי אני רואה רק בראיית עולם הצרה שלי ש"מה שאני עושה לא נעשה בעבר" כשלמעשה עשו את זה כבר מאות פעמים, אבל מאוד מרגש אותי שאני יכול לקחת את הז'אנר לכיוון שהוא לא הלך אליו קודם ולעשות משהו ולהיות יכול לחדש. ואני מרגיש בר מזל מאוד להיות במקום שבו אני נמצא שבו הפנטסיה הופכת מספיק פופולרית כך שאפשר לעשות את זה, אבל לא כל כך פופולרית שהכול כבר נעשה.

[i] "קסם נמוך" הוא כינוי כוללני ולא מדויק לקסם שלא מבוצע על ידי "מקצוענים" (מכשפים וכו') ובדרך כלל ההשפעה שלו על העולם מצומצמת יותר. פעמים רבות בספרות שמתאפיינת בקסם נמוך, מי שעושים שימוש בקסם משלמים על כך בבריאות או שיש לכך השפעות אחרות על חייהם.

ברנדון סנדרסון מרצה באייקון