ברונז מתחיל בפרח כהונה צעיר שערב הקדשתו לכהונה, טקס שכרוך בניקור עיניו, נמלט מהעיר שבה נולד וגדל. הבריחה חסרת טעם, כי בכל הארץ אין עיר מקלט. הארץ כולה מיושבת בערי מדינה שלכל אחת אל משלה ופולחן משלה. בארץ כזו, אין מקום ללא מאמינים. ובכל זאת הוא בורח והבריחה הזו תוביל בסופו של דבר לשינויים מרחיקי לכת בעולם כולו. אנחנו לא יודעים מה שמו. "פרח־כהונה" הוא השם היחיד שבו הוא נקרא בספר, וכך גם כל הדמויות האחרות בספר שנקראות רק בכינוי שמתאר את התפקיד או המקום החברתי שלהן. המשך הסיפור לא מתלווה לפרח־כהונה. אמיר חרש מתאר את העולם ואת הגלים שפרח־כהונה מעורר בו על ידי שהוא מעביר את נקודת המבט מדמות לדמות, החל ממי שפגשו את פרח־כהונה בבריחתו והלאה למרחקים והשפעות גדולים יותר.

העולם הזה שחרש יוצר ומגלה בפנינו מעניין מאוד. זהו עולם פוסט־אפוקליפטי שמתקיים כששת אלפים שנה אחרי משהו שנקרא "האסון הגדול", אבל יש לו אופי קדום מאוד. חרש שואב את האלים שבהן מאמינות ערי המדינה של העולם הזה משלל מיתולוגיות עתיקות מוכרות לנו. נוכל למצוא שם אלים ודמויות מיתיות מכל רחבי המזרח הקדום וגם מן המזרח הרחוק. מִשְׁלָב השפה שבו חרש בחר, שיש לו "ניחוח" עתיק, מוסיף עומק לאווירה הזו. בנוסף לכך, בתוך הפרוזה משולבים קטעי מיתוסים ואגדות של העולם החדש-ישן הזה, שכתובים בלשון ארכאית עוד יותר.

אבל מה שבאמת מעניק לעולם שחרש מתאר את התחושה שמדובר בעולם עתיק היא העלילה עצמה – הסיפור של ברונז הוא סיפור אפי. מעשיו של אדם יחיד שמביאים לשינויים חובקי עולם. האפוס הזה מודרני, מכיוון שאותו אדם הוא פשוט עם, לא מדובר בגלגמש מלך ארך או פאריס נסיך טרויה, אלא בבחור צעיר שאיבד את אמונתו ונס על נפשו. גם רבות מהדמויות האחרות שישפיעו על המאורעות הן כאלה. אבל זהו בכל זאת אפוס. או לפחות, שני החלקים הראשונים של הספר הם אפיים. החלק השלישי מספר סיפור הרבה יותר יום-יומי. לא אפרט כאן את העלילה שלו (ולרגישים במיוחד לספוילרים אני ממליץ לא לקרוא את הכריכה האחורית של הספר), אבל חלק זה מציע מבט שונה לחלוטין על האפוס ועל המאורעות משני העולם שעליהם קראנו בשני החלקים הקודמים. לטעמי, זה גם החלק הכי חלש בספר. יש בו משהו מוסרני, מטיפני, שקצת מוותר על הסיפור לטובת מבט אירוני אל העולם שלנו.

וזו בעיניי נקודת התורפה הגדולה של הספר בכלל – חסרה בסיפור הזה כנות. הוא קצת יותר מדי מודע לעצמו, ומנסה להעמיד פנים שזה לא כך. בהקדמה לספר חרש כותב שהוא התעורר יום אחד "עם זיכרון צלול של חלום" וכתב את הספר ככפוי שד אף שהיה באמצע עבודה על פרויקט אחר. הוא כותב: "אז אל תשאלו אותי מה אני רוצה להגיד בספר הזה. הוא בכלל לא היה רעיון שלי." כשקראתי את ההקדמה הזו צצה בראשי השורה מהמלט "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי". והתחושה הזו רק התחזקה ככל שקראתי את הספר, די ברור שהבחירות של חרש בכל מה שנוגע לעולם, לעלילה וללשון מודעות מאוד (וקריאת התודות בסוף הספר מחזקת תחושה זו). וזה ניכר אפילו בשם. יש שתי מילים שגורות בעברית למתכת שהיא מסג של נחושת ובדיל – ברונזה וארד – ובכל זאת חרש בחר בצורה "ברונז" שהיא תעתיק של המילה האנגלית.

ברונז מתקשר לספרים אחרים שיצאו לאור בארץ בשנים האחרונות ומנסים לעשות שימוש במיתוסים של המזרח הקדום כדי ליצור עולם פנטסטי, שהטרילוגיה של הגר ינאי (המים שבין העולמות והמשכיו) היא כנראה הדוגמה הבולטת ביותר להם. לטעמי זו מגמה מבורכת, כי היא חלק מהיצירה של פנטסיה מקומית שמתרחקת מהדגם האירופי. חרש יוצר בספר עולם מאוד מעניין וסיפור מרשים, שהסוף שלו לדעתי קצת מאכזב. הייתי גם נהנה הרבה יותר מהספר הזה ללא התחושה של "אירוני ומודע לעצמו" שנדמה שהוא משתדל לשדר.


השורה מהמלט בתרגום דורי פרנס באתר "שייקספיר ושות'" (מערכה 3, סצנה 2).

ברונז: פנטזיה כנענית
אמיר חרש
כתר, 2019
260 עמ'