האור דקר את עיניי כלהב מחודד והאוויר היה כמו מים בריאותי. כל הסובב אותי היה מעורפל, גלגל מסתחרר שהאט לכדי עצירה.

עמדתי בחדר וחיכיתי שהבחילה והבלבול ישככו. סביבי היו קירות אבן חשופה, קרים וטחובים. השמש האירה באור קלוש מחלון קטן גבוה מעל ראשי. אם כן זה לא חדר, אלא צינוק.

"שלום," אמר קול מאחוריי. "נעים מאוד להכיר!"

הסתובבתי וראיתי נערה יושבת על ערֵמת בד על הרצפה. עיניה היו בצבע של אדמה פורייה בעונת הגשמים וממש נצצו בהתרגשות. עוד לא מלאו לה שני עשורים. היא הייתה צעירה בהרבה מהאדם הצעיר ביותר שזימן אותי עד כה.

גיחכתי. "שוטה, אינך יודעת מה עוללת."

"אה." החיוך על שפתיה של הנערה דעך. היא שלפה ספר קטן מתחת ליריעת הבד שישבה עליה, וכעת ראיתי שאלה היו כמה שכבות של חצאיות, שקודם לכן היו מחוברות לשמלתה. "את לא שדת הנקמות שהלחש היה אמור לזמן?" היא הביטה בי במבט חוקר. "הלחש היה כל כך פשוט. הייתי בטוחה שהצלחתי."

"היכן מצאת את הדבר הזה?" התבוננתי בספר והייתי חייבת לשאול. הנערה חסרה לחלוטין את הזחיחות שמאפיינת קוסמים, ואף קוסם לא יניח לזרה לקחת את ספר הלחשים שלו.

"כאן," אמרה הנערה, והנידה בראשה במעורפל לכיוון הצד הנגדי של התא. היא נראתה מוטרדת מעט. "קבור תחת… דברים. אני מעדיפה לא לחשוב על זה, אם לא אכפת לך."

"ובכן, שוטה," גיחכתי שוב, "טעית טעות חמורה. זימנת אותי להכות באויבייך, ותחת זאת עוררת את חמתם של עתיקי הארץ. לא אעשה כרצונך; איני בשליטתך. אני המוציאה לפועל של צדק עתיק." 

"לא, לא, אני בכלל לא רוצה שתכי את אויביי!" אמרה הנערה. עיניה הגדולות התרחבו אף יותר. היא הייתה צעירה והזכירה לי נערה אחרת, בשדה קרב, לפני זמן רב. הסטתי את מבטי וגירשתי את הזיכרון.

הנערה ניסתה לומר דבר מה נוסף, אבל התעלמתי מפטפוטיה. קוסמים לרוב הבינו במהירות את הטעות שעשו כשזימנו אותי, ונבהלו. הנערה הייתה בבירור בורה מכדי שאבזבז עליה את זמני.

קיבצתי סביבי את הערפל שמיציתי מאור השמש בחוץ ומן הלחות שבאבנים, והתאחדתי עימו. לפני שהנערה הספיקה להגיד מילה נוספת, הייתי חופשייה. ריחפתי אל מחוץ לתא דרך החלון הקטן, ונשמתי אוויר צח לראשונה מזה שתי מאות.

שוטטתי בעיר במשך שעות, עטופה בצללים, התבוננתי בקרקע, בבתי העץ ובגגותיהם המשוחים בלכה, בבוץ על מריצותיהם של מוכרים החופזים לדרכם, בצליליו ובקצבו של השוק. כל אותם האנשים יגוועו, גופותיהם יוקרבו לאלים העתיקים, נשמותיהם יהיו כרוכות לנצח בשבועתי, עדות למסירותי. את חובי אני חייבת לשלם במלואו, בכל פעם שמזמנים אותי, ובכל פעם איני יודעת לבטח כמה זמן עומד לרשותי. בסופו של דבר מישהו ימצא את הלחש המתאים ויגרש אותי שוב.

יחד עם העננים, נדדתי לפאתי העיר, מעבר לחומה, שם גרו סוחרים ועובדי כפיים עניים בצריפים קטנים. בארותיהם לא היו מוגנות, איש לא שמר עליהן במשך היום. בתקופתי בנינו בתי אבן, קשיחים ויציבים. אף למשפחה הענייה ביותר בכפר שלי היה מקום להימלט אליו בשעת פלישה. ארץ זו הייתה מפונקת מרוב שלום ועוצמה.

אאסוף רעלים מהעיר, בעזרת הכישוף הנכון אזמן אותם אליי מבתי המרקחת וממקומות המסתור במקדשים המפוארים, המוקדשים לסגידה לאלים צבעוניים ומוזהבים שלא יצילו את האומה הזאת. ארעיל את הבארות לאט, במנות קטנות, כך שהמחלה תתפשט בתוך העיר ימים רבים לפני שיבחינו בה.

התחלתי לעבור בראשי על הלחש המתאים והכוח התחיל לדגדג בקצות אצבעותיי. עצמתי את עיניי כדי לשוות בנפשי את המקומות שמהם אשיג את המרכיבים הדרושים, וכשפקחתי אותן שוב הייתי מוקפת באבן ובאור יום קלוש ורחוק.

"זה עבד!" אמר קולה של הנערה.

הסתחררתי על צירי וחיפשתי אותה בזעם הולך וגובר. "שוטה! שחררי אותי או שאקרע אותך לגזרים עד שעורך –"

"לא, לא," קטעה אותי הנערה בעודה מעלעלת בספר שבחיקה. "כתוב כאן שאת לא יכולה לפגוע בי?" היא הביטה בי כאילו היא מחפשת אישור לדברים. "אני המזמנת, נכון? אז… אני חושבת שכתוב כאן שאני אמורה להיות חסינה." היא סגרה את הספר. "סליחה, לרוב לא הקשבתי למורים שלי כשהתחילו לדבר על שפות מתות, אבל אני די בטוחה שזה מה שכתוב."

קמצתי את ידיי בכוח לאגרופים וזימנתי רוח קרה ועוקצנית שתיחבט בקירות מבחוץ. יש קוסמים שהוכשרו במשך דורות רבים, ובכל זאת לא הגיעו לקריאת החלק הזה בלחש, בהיחפזם לנצל את כוחותיי. מהיכן הגיעה הנערה האפרורית הזאת?

"מה רצונך?" פלטתי בשיניים חשוקות. "עושר? נקמה באמך החורגת המרשעת? שמא עליי להשמיד את חדר המיטות המלכותי לפני שאצא להשמיד את העיר?"

"יש לי את כל העושר שאני צריכה, נדמה לי," הנערה משכה בכתפיה. "וההורים שלי לא גרים בארמון הזה – למרות שלא אכפת לי שכל מי שנמצאים בחדר המיטות המלכותי יסבלו מכאבי ראש עד סוף חייהם או משהו."

"אז במי רצית לנקום?" שאלתי בחוסר סבלנות. אבל אז חשבתי על מה שאמרה. "אינך מהארץ הזאת? נלקחת בשבי על ידי מלך מרושע?"

"טוב, כן," הודתה הנערה, "אבל אני מעדיפה שאחותי תטפל  בזה כשתגיע לכאן עם הצבא שלה. סביר להניח שבהתחלה היא תציע הסכם שלום, אבל אם הם לא יסכימו לתנאים, כנראה שעדיף שהיא תוביל את משלחת ההצלה מאשר שאעשה את זה בעצמי." הנערה נעה במקומה ומתחה את רגליה הארוכות תחת שאריות שמלתה. "היא הבכורה, ואני יודעת שההורים שלי מודאגים. היא צריכה את אהדת הקהל, שתגבר אם תחזיר את הנסיכה הצעירה ביותר הביתה."

הנסיכה הצעירה ביותר. התבוננתי שוב בבגדיה של הנערה. השמלה הייתה עשויה ממשי ופעם הייתה עטויה חצאיות מבדים יקרים ומקושטת באבני חן, אם כי רובן נעלמו זה מכבר. בשׂערה של הנערה – פרוע אך עדיין רך למראה, שחור כשמים נטולי כוכבים – עדיין היו כמה סיכות מעוטרות.

"קראתי כאן," אמרה הנערה והעבירה את ידה על הספר בחוסר ביטחון פתאומי, "שפעם היית סתם אישה רגילה? שמסרת את חייך לאלים העתיקים אחרי שאהובתך מתה?"

"כן," אמרתי ברוגז. כוחותיי עוד היו חדשים לי כשסיפרתי את הסיפור הזה לאלכימאי נודד, אבל כמובן שהוא כתב אותו ומסר אותו הלאה. מאז, מחצית מהקוסמים שזימנו אותי ניסו לטעון לקרבה אישית כלשהי. "היא נהרגה בקרב. אחרי שהבסנו את האויבים, כרתּי במו ידיי את הראשים של זקני שבטם, והצעתי את שירותיי לאלים העתיקים כשדמה עוד היה חם, כדי שיוכלו להחזיר אותה." האלכימאי כתב את הסיפור הכללי, אבל קיוויתי שהפרטים המחרידים ירתיעו את הנערה מלשאול שאלות נוספות.

"טוב," הנערה הנידה בראשה, ברעד קל. "חשבתי שאולי זה משהו כזה." היא הביטה בי בעיניה החומות, הגדולות וטורדות המנוחה. אור השמש המועט זרח בתוכן ככוכבים בברֵכה עמוקה. שפתיה נפשקו לחיוך קטן ולראשונה הבחנתי שבלחייה יש גומות חן.

היא כלל לא דמתה לנערה שזכרתי, למרות שהייתה בגיל המתאים. לבטח עברו אלפי שנים מאז שהנערה ההיא נשמה אוויר. היום שבו קמה ופצעיה הקטלניים הגלידו, אם כי עדיין הייתה מכוסה בזוהמת המלחמה, היה היום שבו ראיתי אותה בפעם האחרונה. טלטלתי מעט את ראשי והכרחתי את עצמי להתרכז בהווה, לגרום לנערה הזאת, בעלת הקול הרך ושמחת החיים המוזרה שלה, לשחרר אותי כדי שאוכל להמשיך במלאכתי.

"אבל מאז, את אף פעם לא…" היא מצמצה בניסיון למקד את מחשבותיה. "מה שאני מתכוונת להגיד זה…" היא שוב השתתקה והביטה בי, בעיניים מלאות תקווה. לא הצלחתי לזכור מתי בפעם האחרונה מישהו הביט בי בכזאת תקווה, שלא לוותה בכעס או במחשבות זדון.

"אולי את רוצה –" הנערה התחילה לומר, אבל אז דלת התא נפתחה, ושומר נכנס פנימה עם מגש ועליו כמה קערות. הוא קד לעבר הנערה קידה מגושמת במקצת. דעתה הוסחה והיא נפנתה להביט בו, ולרגע אחד כישוף הכבילה שהשתמשה בו הופר, ואני ניצלתי את ההזדמנות לאסוף את הרוח סביבי ולהיעלם.

עמדתי על גג הארמון המלכותי והשקפתי על העיר. אור היום פינה את מקומו בהדרגה לשעת הדמדומים והשמש ירדה אל מעבר לאופק, אדומה וכעוסה. דבר־מה היה שונה הפעם. תחושת הדחיפות הרגילה, הרעב שדרבן אותי לבצע את חובתי בכל פעם שמצאתי את עצמי בעולמם של בני האדם, עומעמו. לא הבנתי למה. לאן נעלמה הכמיהה המוכרת הזאת. אף על פי כן, עדיין לא יישבתי את חובי.

לא, לא ארעיל את האנשים האלה – אשרוף את עיר העץ והנייר שלהם עד היסוד. אזמן ברק ואכה בליבו של הארמון המלכותי, אצפה בחדרים הפנימיים בוערים ובאש מתפשטת החוצה. אכה בעיר שוב ושוב. סערה כבדה ויבשה, שאספקת המים שלהם לא תוכל לעמוד בה.

התבוננתי בבניין הדרום-מזרחי, הסמוך לארמון. מעל פני הקרקע התגוררו אנשי המשמר השני, אלה שלא נחשבו טובים דיים כדי לשרת ישירות את בני משפחת המלוכה. מתחת לאדמה היו תאי הכלא. מבוך מסועף של תאים ובהם מתי מעט אסירים מלכותיים יקרי ערך. צבעו של גג העץ דהה לוורוד עמום, לא שונה בהרבה מהלבנים האדומות שבהן השתמשתי פעם כדי לבנות בית למשפחתי הצעירה. ביליתי בבית ההוא רק זמן קצר לפני שהשבטים חזרו להילחם.

אולי הפעם אשביע את סקרנותי לפני שאמלא את חובתי.

"שלום לך, שוב!" אמרה הנערה וקמה מהרצפה בהפתעה. התא היה אפל כמעט לחלוטין אחרי שקיעת השמש. היא התקרבה ועיניה האנושיות התאמצו לזהות את תווי המתאר שלי.

"מה רצונך?" שאלתי. התעלמתי מהאופן שבו שׂערה צנח על מצחה ושיווה לה מראה רציני ואף יפה יותר מקודם.

היא הביטה בי במבט מהורהר – או שאולי רק השתהתה כדי לבחון טוב יותר את הבעת פניי. "בואי נעשה את זה כמו שצריך, טוב?" היא אמרה. "אני הנסיכה ז'ו-מה, הבת הצעירה לבית גוראול, קיסרית וויי ומגינת אדמות החוץ. נעים להכיר." היא הביטה בי במבט חוקר, ואז הנהנה, כאילו מעודדת אותי לעשות כמוה.

"אני…" ניסיתי להיזכר, אבל היה לי קשה לזכור את שמי האנושי. "אני… אפלה," אמרתי, "נקמה, צדק כנגד הלא מאמינים. מייסרת המכשפים."

הנערה הקיפה אותי, באיטיות, והעבירה את מבטה במעלה ובמורד מתאר גופי הגבוה. היא בחנה את שׂערי הארוך, את בגדיי, שלא החלפתי מאז היום בו כרתּי את עסקת הדמים. "באמת אין שום דבר שאת זוכרת?" היא שאלה לבסוף. כל תו מתוויה נראה מסותת באפלה החלקית.

שוב פשפשתי בזיכרוני.  עצמתי את עיניי ושיוויתי מולי את ילדותי, את היער הניחוחי שבו למדתי לצוד, את ידיה של אמי מלבישות אותי לקרב. "גְ'האנר," אמרתי ופקחתי את עיניי. "בתה של גְ'הֵניר".

"נעים מאוד," אמרה הנערה בשקט והושיטה את ידה, כף היד השתהתה בגובה חזי, פרק היד שמוט. הבנתי מה היא רוצה רק כי ראיתי סוחרים מברכים אצילים באופן זה בעיר.

התכופפתי והצמדתי את שפתיי לרגע קט לגב ידה. עורה היה מלוכלך, אך רך מתחת ללכלוך, לא נגוע בעבודת כפיים. עלה בדעתי שאני לא זוכרת מתי שפתיי נגעו לאחרונה בעור אנושי.

"ועכשיו," אמרה הנערה וחיוכה התרחב והתמלא בחום, "לגבי מה שאני רוצה – עדיין יש שבוע או משהו כזה עד שאחותי תגיע, וקיוויתי שהקסם שלך יספיק כדי… להפוך את המקום הזה לקצת נעים יותר? פחות אפל וקודר."

שוב זימנתי את הרוח ותמרנתי אותה עד שמצאתי מקור אוויר חמים ויבש והנשבתי אותו כזרם מעל העיר, עד שמילא את הצינוק בחמימות נעימה. זימנתי אש מהלפידים בחוץ ואבק מפרוזדורי הארמון המלכותי ועיצבתי אותם לכדי מנורות ומיטה ראויה לשמה, שמילאה כמעט מחצית מהחדר.

הנערה נראתה מרוצה. "תודה! זה מושלם," אמרה. וכמעט מחאה כפיים כשהמיטה הופיעה. היא שוב הביטה בי בעיניה מלאות התקווה, שהיו חדורות בנחישות מוזרה.

"אולי תוכלי להישאר איתי הלילה?" שאלה הנערה. "לרוב יש לי לפחות שלושה משרתים שישנים אצלי בחדר. אני כל כך בודדה פה."

ליבי חדל מפעום לפני זמן רב, אך למרות זאת דבר מה נחמץ בחזי. התבוננתי בנערה בקפידה, וניסיתי למצוא כחש בעיניה, דרך כלשהי שבה היא מנסה להוליך אותי שולל. מעולם לא נתקלתי בבקשה כזאת. אך פניה של הנערה לא הסתירו דבר – הם היו עגולים ורכים, וכנים כפי שהיו לאורך כל הדרך.

"מדוע זימנת אותי?" שאלתי. "מדוע אותי, מכל היצורים שהיית יכולה לזמן כדי שיעזרו לך לקשט את כלאך?"

הרצינות שבה לעיניה של הנערה. "מכל הסיפורים שקראתי בספר הזה, שלך היה המבטיח ביותר. את היית היחידה שחשבתי שתהיה… פתוחה לשכנוע?" היא התיישבה על המיטה ונדחקה לכיוון הקיר ומשכה את שאריות שמלתה מעל האריג הרך. היא נראתה לא בטוחה, מיששה את הבד, סידרה אותו כאילו משנה איך הסחבות מסודרות. "את היית היחידה שחשבתי שאולי… תהיה מעוניינת. בי," היא אמרה בסופו של דבר. מבטה פגש בשלי וסוף-סוף הבנתי את פשר התקווה בעיניה. "באמת הייתי מאוד בודדה פה."

היא נראתה רכה כל כך, חפה ממלחמות ודם וקורבנות. מעולם לא פגשתי נערה כמוה כשהייתי אנושית. את אהובתי הכרתי מאז ינקותנו ואחריה… לא היה דבר אחריה. מאז מעולם לא חשקה בי נערה אנושית.

הנחתי לעיניי לשוטט בחדר ונתתי לעצמי כמה רגעים נוספים לשקול את הצעתה של הנערה לפני שעליתי על המיטה בעקבותיה.

היא קרבה אליי וכרכה את ידה סביב פלג גופי העליון. "שלום לך, שוב," היא אמרה.

"יש לי חוב לאלים העתיקים," אמרתי ובהיתי בתקרה בהחלטיות. "אני לא יכולה להישאר כאן."

"אף אחד כאן לא סוגד לאלים העתיקים," מלמלה הנערה. גופה הצמוד אליי התמלא ברוגע וידה ליטפה את שכבות הבד שכיסו את בטני. "לא בחמש המאות האחרונות."

"זאת הסיבה שזומנתי," אמרתי, אף שלא הייתי משוכנעת בכך כפי שנשמעתי. "עליי לשרת אותם ולשרוף את הכופרים."

"לא," אמרה הנערה בתקיפות. היא התרוממה על מרפק אחד והביטה בי ישירות. פנינו היו כל כך קרובים שהרגשתי את נשימתה על לחיי. "את כאן כי אני מצאתי ספר ישן והצלחתי לקרוא אותו. זה הכול."

נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. שוב חיפשתי בתוכי את הצורך לשרת את האלים. הוא תמיד היה בי, חלל שאי־אפשר למלא, אבל הפעם הוא בבירור נעדר.

כשפקחתי את עיניי הנערה הביטה בי בעיון. תווי פניה החינניים והמעודנים התמקדו בהבעת פניי.

"אולי אוכל להישאר מעט," אמרתי.

"מעט," הנערה הסכימה וחיוך רחב חזר לפניה. היא רכנה קרוב יותר אליי, העבירה את ידיה בשׂערי והצמידה את שפתיה אל שפתיי בעדינות. זו הייתה נשיקה תמימה ומרפרפת, ואני שקעתי בה, שאפתי לקרבי את ריח התקווה והחוסן האנושיים, והנחתי לו לאפוף אותי.

תרגום: ענבר גרינשטיין