הייתה זו החורבה השוקקת ביותר שראה עידן מימיו. המבנה היה רחב מאוד, רבוע בצורתו ודו-קומתי. חורים וחרכים מכל סוג ומין פילחו אותו, דלתות רחבות ופשפשים צרים, חלונות פרוצים ורחבים וחרכי פגיעה מפוחמים כמו מהפגזה. כל כולו נע ונד בחיים משל עצמו. קריאות רמות נשמעו משם, והחלונות רחשו בחיים מכל מין. הוא ראה שם תנועת טלפיים לצד שרוולי חליפות, תרבושים מפוארים ולידם קרניים. בחלון השמאלי העליון בצבץ לרגע משהו שדמה לחדק.

מעל הכניסה הקרובה אליהם התנדנד שלט עץ גדול, עתיק למראה, ממש כמו בסרטים על פעם. המילים על השלט היו בעברית: "בית חב"ד – ארץ קדם". למטה, באותיות קטנות יותר, נרשם "משפחת מאיירס".

עידן התקרב לדלת בזהירות. עם כל הגיוון בבתי חב"ד שבאמריקות, זה כבר היה משהו אחר. מימין לדלת תלויה הייתה מגילת קלף, שרב היה בה המחוק על הכתוב. עידן אימץ את עיניו וקרא את הכתב התזזיתי.

"שחרית – עם קריאת הקוקטריצה, מנחה – לאחר פיהוק האדמה, ערבית – בשקיעה" ובתחתית הדף, נטוע ונכון כבסיס איתן ויציב שלא נמחק ולא יימחק לעולם – "ברוך הבא מלך המשיח".

תהומיה הייתה עכשיו מאחוריו, נושמת אל עורפו. הוא לא שמע אותה נעה, אבל כבר לא התפלא.

"זה כאן," אמרה, מפרשת את הפליאה שלו כהיסוס. "אתה יכול להיכנס. זה המקום של היהודים."

"אני יודע," התחיל עידן, "אני פשוט-" ואז עצר. זה הרי מה שהוא חיפש, לא? הרפתקה? יש. מקום בטוח בהרפתקה הזו? הנה! מקום להתקשר הביתה? אולי, אולי, והגעגועים העזים למאיה, לחיוך הנחבא שלה, לקול הקופצני לפעמים, שבו ועלו על ליבו.

הם לא התאימו עכשיו, לא למצבו הנוכחי. כדי לגרש אותם הרים ידו ונקש בדלת. שתי נקישות רמות.

"הוא בסדר," אמרה תהומיה כמתריעה. "כועס מאוד, בעיקר על עצמו… אבל בלעדיו לא היה פה מקום ליהודים." היא היססה, כאילו תפסה את עצמה בשקר. "לא מקום… נכון," ניסתה שוב.

הבית המשיך לרחוש. פסיעות רמות נשמעו הולכות ומתקרבות, וקול גדול הרעים. "מי זה? מי זה אני שומע פה, הא? הומי? איזה יופי, הומיה." הוא דיבר עברית במבטא אמריקני כבד. את שמה ביטא בלי ת"ו תחילית, ובמלרע מודגש. "מה, באת לעזור עם הבישולים? תפת-דמים מאוד תשמח."

הדלת זעה כמנסה להיפתח, אך נותרה בגבולה. "חכי חכי," הרעים קולו של בעל הבית, ועידן שמע את צעדיו מתרחקים, ואז מתרסקים אל תוך הדלת. היא ניצבה בשלה. "רגע!" קרא עידן, "אני רואה פה משהו." הוא התכופף לצד הדלת, שלף משם כפיס עץ שמוקם שם מבחוץ כמעצור מאולתר, ואז הזדקף ופתח את הדלת.

חולצתו של בעל הבית, חליפתו וכובעו ידעו ימים טובים יותר. אף על פי כן, הם שמרו על צבעיהם הבסיסיים – לבן, שחור ושחור, בהתאמה, ואף על חלק הארי של צורתם. לפרקים פלש לו חוט אדמדם, ירוק או זהוב לכסות על אובדן עבר. מן הכפתורים המקוריים נותר אך מעט וחולצתו של הרב נסגרה על בטנו הרחבה באמצעות שילוב של פנינים וכפיסי עץ.

כאשר ראה את עידן, פתח את פיו וקפא על עומדו. "נו נו," אמר באיטיות, "ברוך השם, ברוך השם…" קולו רעד קצת והוא השלים, "ירחם השם." בהיסח הדעת הוא שלח ידו אל משקוף הדלת לגעת במזוזה. היא הייתה קונכייה שחורה וארוכה מאוד, שנצמדה אל המשקוף כיונקת ממנו. האות שי"ן בהקה עליה בזהב חיוור, משקפת אולי את אור השמש.

אחר מצמץ פעמיים והסיט את עיניו אל תהומיה. "נו, הומי, ספרי הכול. מאיפה גררת עלינו את היהודי הזה?" ואז טלטל את ראשו הצידה והוסיף בלחש: "ומי ראה?"

עידן לא נתן לה להשיב. "אני יודע איך זה נשמע," אמר במהירות, "אבל הספינה שלי…" עצר, "התרסקה פה. אני ממש אשמח לעשות איזה טלפון ל…" אבל כאשר אמר את המילה עצר: היא בקעה מפיו חלולה וריקה, אוסף צלילים חסר כל משמעות. טה-לה-פון, קה-קה-פו, קסה-נה-דו. היו פעם ציפורים כאלה בעולם, לא? באי הזה יש, בטוח.

"איפה אנחנו?" שאל.

"אין פה… אין פה טלפון," אמר הרב, חוסם את הדלת בגופו. הוא לכסן את עיניו לעבר השלט המזכיר את ארץ קדם, אך נמנע מלהשיב.

"אני מבין." עידן לא הבין, וזה התחיל לתסכל אותו. התחשק לו לתפוס את הרב מאיירס בדשים המרופטים של החליפה ולנער אותו. אין טלפון, הא? ומה זה השלט הזה? מה זה ארץ-קדם ולמה אפילו להגיד את שמה הוא לא מסוגל?

"אנחנו צריכים להיכנס". תהומיה דיברה עכשיו. "הוא יודע. משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים."

עידן בהה בה רגע. אחרי המפגש עם אחותה הפכה נוכחותה מאיימת עוד יותר. הוא לא שכח את המבט הרכושני שנעצה בו אז. הוא ניער את ראשו ושב לפנות אל מאיירס.

"אני צריך לצאת מכאן. אמור להגיע לנמל אשדוד בעוד יומיים, ב-15 לחודש. מה התאריך היום? אני צריך לקנות דלק. איפה אפשר לקנות בנזין? מי פה מחזיק מספנה?" הוא ירה את השאלות שלו אל הרב, וחש כיצד תש כוחן בטרם יגיעו אליו, כחצים הנשלחים בלב ים.

לידו פרצה תהומיה בצחוק הספלים שלה, פרוע כקטטה על הבר. עידן חש באכזבה שלה. החב"דניק רק נשען על המזוזה ואת יד ימינו שלח אל מעבה זקנו.

"על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון," מאיירס דיבר באיטיות, בנימה מתורגלת היטב של נחת מדודה. "איזה תאריך שואל כבודו? כ"ג אלול. ולמניינם? אין ספור ומניין להם." הוא שלף מזקנו את אחד הזבובים הירוקים ומחץ אותו באיבה כנגד המשקוף. "מסיג גבול," סינן. "בכל מקום הם." הוא ניגב את ידו על חורבות מכנסיו ואז שב ופנה אל עידן. "בנזין? שיפוצים? כל קניין שתעשה פה יהיה על דעתו של בעל הבית. על דעתו תצא מכאן ועל דעתו תישאר."

הוא הולך סחור-סחור, חשב עידן. מסובב אותי סתם, כמו הכול פה. הוא הרים את קולו. "איפה אנחנו? מה זה המקום הזה? איזה בעל בית?"

"הוא בדרך," הזהירה תהומיה בשקט. איש לא שעה אליה, הגברים נעצו מבטים האחד במשנהו.

הרב עיווה את פיו. "נו נו," הוא השיב, "איזה שטויות. מה אתה שואל שאלות נעבעך? כאילו שאתה לא יודע איפה אנחנו."

עידן פתח את פיו ואז סגר אותו. הוא ידע שחב"דניקים של חו"ל הם לפעמים טיפה קשוחים בקצוות, אבל ליחס כזה לא זכה גם בגואטמלה.

"יישר כוח," אמר הרב. "סייג לחכמה שתיקה. עכשיו תעצור רגע, כן, כן, שתוק יפה. עזוב את השטויות, תן לנשמה שלך לדבר, תקשיב לה. איפה אנחנו? מי בעל הבית?" קולו הרעים עכשיו בטינה משונה.

עידן עצם את עיניו בכעס, אך אז הרגיש בכך. מבלי שידע זאת, ידע. וברגע שהרשה לתודעתו להישלח לשם, נסדקו ונפלו בו המחיצות כולן ואף שבחייו לא אמר דברים מעין אלה, החליקה התשובה בקלות משפתיו, כגיהוק שניסה לעצור בתוכו כבר שעות.

"באי השדים, בארץ קדם אנחנו, נחלה לשדים ולמזיקין ואשמדאי מלכא מולך פה ביד רמה."

אמר ומיד הוקל לו, ומיד שב הסדר בעולם למקומו ועידן נכח שכל הזמן הזה היה הוא עצמו העל-טבעי שבאי, ועתה שקיבל עליו את הדין נעשה בן לבית זה. הרב מאיירס הושיט את ידו לעבר לחיו של עידן, אך נמלך וטפח לו על הכתף. אלא שהרב לא הסתכל בו, השגיח עידן. עיניו היו נעוצות בנקודה כלשהי במרחק. 

הוא החל לסובב את ראשו אחורנית, אך ידו של מאיירס חסמה את שדה הראייה.

"נו, יופי. עכשיו בוא תיכנס, תאכל משהו. רק שלא תגווע לנו לפני הסעודת שבת."

הטפיחה הייתה לבבית אך מרוחקת וחלשה מדי ביחס למבנה גופו של הרב, ועידן הבין שבמשך כל השיחה נזהר מאוד הרב מאיירס שלא לחצות את סף ביתו.

"הוא פה, הרב," אמרה תהומיה, וייאוש נשמע בקולה. "בעל הבית. מאוחר מדי."

עידן העיף מבט מהיר לצדדיו, לאחוריו. השיחים נדמו עדיין כשיחים, הרוח נשבה באותה נחת.

הרב לעומתו נסוג מהדלת במהירות וסגר אותה בטריקה.

הבזק אור זהוב ניתז מכיוון הארמון. האדמה נרעדה ונחה. בשביל ממנו הגיעו נפרץ בור, ועוד אחד, ואז עוד אחד. אחד נפער שני מטרים מימין לעידן. לבור היו שיניים ולשון.

"פנו דרך!" זעק הבור, "פנו דרך לאדון האי!" השיבו תריסר האחרים.

תהומיה מיהרה להיעמד לפני עידן, למסך עליו מפני העתיד לבוא. "היינו צריכים ללכת דרך הסמטאות," חזרה כמתנצלת. ואז הקשיח קולה. "הייתם צריכים להיכנס מייד."

"ישרו בערבה," זימרו הפִּיות, "מסילה לבעל הבית." והמרחב שבין הארמון לבית חב"ד פעם בתגובה. שום דבר לא זז שם ועדיין הכול הסתדר מחדש, כאילו השתנו מידותיהם של הבתים ועימם גם חוקי הגיאומטריה. מסדרון ישר נמתח עתה אל הארמון ודבר לא עמד בדרכו של מה שהתקרב משם: כרכרה רתומה לשלישיית סוסים שחורים.

מאחוריו נפתחה הדלת של בית חב"ד, וזקנו האדמוני של הרב מאיירס הציץ ממנה. עידן פנה לשם בזריזות. "אתה יכול להיכנס," אמר הרב תוך אנחה, מניח לו לעבור. "בטוח כאן."

עידן זינק אל חדר הכניסה הריק, שכסאות ארוגי-קש ניצבו בו. אחת הדלתות הפנימיות הייתה פתוחה למחצה ושני שדונים קטנים, חדי פנים, בגלימות כחולות ופאות ארוכות, הציצו מבעד לחרך.

מבחוץ התגברו הקולות. פִּיות האדמה ציווחו בהתרגשות והרוח הצטרפה אליהם בשריקה לגלגנית. ממעל הצטרפו קריאותיהם המייחלות של ציפורי טרף.

"אבל?" שאל עידן.

הרב טלטל בזקנו. "בלי שאלות, סגור את הדלת!"

תהומיה נשארה בחוץ, קלט עידן. הוא לא זע.

"אבל?" שאל בתקיפות מחודשת. היו אלה נימה ויציבה שהוא למד מיוחאי, המפקד בסטי"ל. הייתה לו, למפקד האגדי, דרך משלו לפצח אנשים כמו אגוזי מלך, אבל בעוד שיתר הצוות חטפו את הטיפול של יוחאי וזחלו להתלחשש בפינות, עידן שתק ואז התאמן לעשות יוחאי מול הראי. זה עבד לו באמריקה, עבד בעסק, עבד גם הפעם.

"הוא יתנכל לי," לחש הרב, ידו עדיין מצביעה פנימה. "יצור עלינו, יציק לנו. הוא לא אוהב אותי, מחפש רק תירוץ. מחסום הדלת הזה שהוצאת… זה כלום. הוא יטיל מצור."

עידן חשק שיניו. הרב העיף מבט אל שני השדונים וסימן להם בתנועה רוגזת. הדלת נטרקה ונקישות רגליים ציפוריות נשמעו מתרחקות.

"אבל בוא," אגלי זיעה התגלגלו על מצחו של הרב, קולו היה מקוטע. "זו השליחות שלי. לכן אני פה. הכול כהלכה, הכול כשורה. כול יהודי הוא בן בית רצוי פה. אתה לא תהיה הראשון."

האדמה רעדה. קול צניפות הסוסים, דומה להפתיע לצווחות הציפורים, נשמע ממש מחוץ לדלת.

קולה של תהומיה נשמע מבחוץ, "אל תפגע בו. בבקשה, אבא."

עידן הפנה גבו אל הרב ויצא מן הבית.

(המשך יבוא)

הערת המערכת: לצערנו, בין השאר בשל נסיבות השנה הזו, העבודה על הסיפור נעצרה לפני שהסתיים. אנחנו מתנצלים על אי הנוחות, ומקווים שהפרקים שכן התפרסמו יסבו הנאה ואולי השראה.