"אלכס," אמרתי, "היית רוצה לחיות לנצח?"

אלכס חושב. אלכס לא שמע את השאלה הזו לפני כן. אלכס מושך בכתפיו.

"אני אהיה איתך?" אלכס שואלת.

"כן," אמרתי. "נניח שכן."

"אז בסדר," אלכס עונה. "למה שאלת?"

הפעם אני משכתי בכתפיי. זו לא הייתה שאלה היפותטית. זו הייתה דרכי לגשש. ניסיתי לברר מה האפשרויות הפתוחות בפניי.

אלכס שותקת. אלכס אוהבת לשתוק ככה. אלכס אוהבת אותי ככה. אני אהבתי את אלכס. אלכס מכירה אותי כמעט חצי שנה, בעוד שאני הכרתי את אלכס כל חיי.

"זה לא כל-כך נורא," אמר לי העטלף שלא היה עטלף, "אפשר להתרגל לחיים האלה בקלות."

"אבל לא במהרה," מלמלתי במרירות.

"יש לך זמן," הוא ענה. הוא צדק. רציתי לבכות, אבל הדמעות לא הגיעו. הן תמיד הגיעו לפני.

"המתים לא בוכים, מאמי." הוא כמעט נשמע חומל.

"ואני…?"

"כבר לא בחיים, ציפור שלי. אבל אפשר להתרגל לזה. זה עוד יתברר לך."

היססתי. "אם אנסה לחתוך את עצמי, האם אדמם?"

העטלף היטה את ראשו בהרהור. "אני לא יודע. רוצה לנסות?"

לא רציתי. "מה עכשיו?" שאלתי.

"עכשיו, כמו שאומרים הצרפתים, סה לה ווי."

"אתה שמוק."

"זה נכון. אבל מה יש לך לעשות לגבי זה?"

רציתי לבכות. "למה אני? מה עשיתי לך?"

"לא עשית לי כלום. די עם הגישה הדרמטית. פשוט הייתי רעב."

האדם שכבר לא היה אדם פרש את כנפיו. הוא העיף מבט אחרון בכיווני, ועף לתוך הלילה. מקרה קלאסי של המקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. 'ועכשיו מה?' תהיתי.

"עכשיו, נשמה שלי," שמעתי את קולו בראשי, "הייתי ממליץ לך למצוא מקום נחמד שהאדמה רכה בו. חיים מרגשים וארוכים מצפים לך, בעוד כמה ימים."

"אני אוהב אותך," אלכס אומר לי כל לילה כשאנחנו הולכים לישון. הוא לא שואל איפה גרתי לפני שעברתי לגור איתו, לפני חצי שנה. הוא לא שואל מה אני עושה כשהוא לא שם. הוא לא שואל למה אין לי שם משפחה, או הורים, או חברים, או עבודה. הוא לא שואל למה אף פעם אין לי תיאבון.

אלכס מחבק אותי בלילה למרות שהעור שלי תמיד קר.

"למה את אוהבת אותי?" שאלתי אותה באחד הימים.

"כי…" היא מהססת. "כי אני לא מכירה אותך."

זו תשובה מדכאת. לא האחת שרציתי. "מה יהיה כשתכירי אותי?"

היא אוחזת בזרועותיי. "זה לא יקרה. שנינו שונים כל יום. כולם שונים כל יום. הווה מתמשך, בלי עבר, בלי עתיד. אנחנו אף פעם לא אנחנו מספיק זמן כדי להיוודע."

"את לא רוצה להכיר אותי?" שאלתי, קולי נשבר.

העיניים שלה יפהפיות, זוהרות. "לא," היא אומרת. ואז היא מתחילה לבכות.

"כן," היא אומרת. "כן, כן, כן."

"אני רוצה לספר לך הכול," אמרתי. "הלוואי שיכולתי לתת לך כל מה שיש לי. אתה כל מה שיש לי."

אנחנו מתחבקים באותו הלילה עד שאנחנו נרדמים. אני כל-כך לבד.

העטלף שלא היה עטלף ביקר אותי שוב, קצת פחות מחודש לאחר שאלכס מצא אותי.

"נראה שהסתדרת," הוא אמר.

"לא בזכותך," עניתי, והוספתי קללה ארסית.

"יצור דרמטי שכמוך," הוא גלגל עיניים בשעשוע. "כבר טעמת אותה?"

"לא," סיננתי דרך שיניי. דרך… כל השיניים שלי. "וגם לא אטעם. אלא אם הוא יסכים."

"הוא לא יסכים. אף אחד לא מסכים."

"אני הסכמתי."

העטלף שלא היה עטלף הטה את ראשו הצידה בסקרנות. "באמת? ככה בחרת לזכור את זה?"

"זה-" התחלתי, ואז עצרתי בפתאומיות, כי כשניסיתי להיזכר הזיכרון סירב להגיע. זכרתי את השיניים, את הדם, את הפחד. זכרתי את השיחה, את הכעס, את חוסר היכולת לבכות. זכרתי את מה שבא אחר כך – את האדמה, את החושך, את הריקנות. את אלכס. אבל לא זכרתי שום דבר מלפני. שום דבר מלפני השיניים.

"למה אני לא…?"

"איך קוראים לאמא שלך?" הוא שאל, במקום לענות.

"מה?"

"מה השם שלה?"

לא ידעתי. לא זכרתי. איך נראו הפנים שלה?

"החיים שלך עדיין צעירים, גוזל," הוא אמר. "זה בסדר. אל דאגה."

"אני אזכר יום אחד?" שאלתי אותו.

לראשונה, היה נראה שלשונו מכשילה אותו, שמוחו מגמגם. "לא," הוא ענה לבסוף. "אף פעם."

"גם לא אם אטעם את אלכס?"

"גם אז לא. אבל יהיו לך זיכרונות אחרים. כולנו לומדים לעוף, ברבור."

הוא עמד ללכת. הלב שלי פרפר בחזה. הייתי בחיים רק חודש. לא רציתי שיעזוב אותי.

"בן כמה אתה?" שאלתי. העטלף שלא היה עטלף צחק.

"מלאך שלי," הוא אמר, "השנים שלי גדולות במספרן ממספר השיערות על ראשך. אל דאגה, אני בטוח שהכול יסתדר בקרוב. אבדוק מה שלומך אם אהיה באזור." פרש כנפיים והלך.

אלכס חזר הביתה אחרי פחות משעה, נרגש לראות אותי כמו שהיה כל יום. אלכס מעולם לא קרא לי מלאך, או ברבור, או נשמה. אלכס קרא לי חיים. "חיים שלי" היא הייתה אומרת, "כמה אני שמחה שמצאתי אותך".

"מה יש בי שגורם לך לאהוב אותי?"

הבטתי באלכס. ראשה היה בחיקי. כל גופה פעם. לא הייתה לי תשובה.

"את כל מה שאי-פעם הכרתי," עניתי לה.

"זה קיטשי," מתלוננת אלכס עם חיוך.

"זה נכון," אמרתי. "זו האמת."

הוא מתרומם ופונה להביט בי, רציני יותר. "כן? אני רוצה לשמוע ממך חמישה דברים שידועים לך עליי."

המוח שלי דמם. ידעתי שאלכס התייחס לעצמו גם כזכר וגם כנקבה. ידעתי איפה הוא גר. ידעתי שהוא משתנה כל יום. ידעתי שהוא אוהב אותי.

לא הצלחתי לחשוב על משהו נוסף.

"כמו שחשבתי," אומר אלכס בניצחון, אבל זה הניצחון הכי עצוב שאי פעם שמעתי מישהו חווה.

"אלכס, אתה יקר לי," אמרתי בנואשות. "זה אמור להיות מספיק, לא?"

"למה אני יקר לך?"

"כי…!"

"זה כמו ברווזים," הוא אומר, לא מביט בי. הוא מביט בקיר. "שמעת פעם על ברווזים? כשהם נולדים, הם מפחדים. הם לא יודעים שום דבר והעולם נראה גדול ומסוכן, אז הם מחפשים את הדבר הראשון שהם רואים מולם, ומחליטים שזה אמא שלהם, ושזה ישמור עליהם. הם יכולים לעקוב אחרי בן-אדם כל-כך הרבה זמן, במחשבה שזו אמא שלהם, למרות שהוא אפילו לא ברווז. זה כמוך," הוא אומר. "פגשת אותי, והחלטת שאני אמא שלך. פשוט הייתי שם, במקום הנכון בזמן הנכון, הדבר הראשון שראית. אין שום דבר מעבר לכך."

לא ידעתי כיצד להגיב. הגרון שלי נחנק ולא הצלחתי לדבר.

אלכס עדיין נמנע מלפגוש את עיניי. "זה בסדר. זו לא אשמתך."

"אבל, אלכס," הצלחתי להתחנן, "מה זה משנה? אם אני… אם אני איתך, מה משנה הסיבה?"

אלכס שותקת. היא ממצמצת יותר מדי, וההבנה שהיא עומדת לבכות מכה בי בפתאומיות.

"אני רוצה שמישהו יאהב אותי," אלכס אומרת. "אני רוצה להיות נאהבת."

"את נאהבת," אמרתי. "על-ידי. באמת. את מאמינה לי?"

היא מנענעת את ראשה. "אני לא רוצה להיות נאהבת בגלל שאני משהו מוכר," היא אומרת, והיא בוכה, ושום דבר שיוצא לי מהפה באותו לילה לא מנחם אותה.

רעב.

רעב אדיר, כביר, משתק. הרגשתי אותו עכשיו בכל רגע של ערות. והיו הרבה רגעים כאלה, כי כבר לא  ישנתי, לפחות לא באמת. מדי פעם, אולי כל כמה לילות, השינה הייתה נופלת עליי, אך הלילות הללו הלכו והתמעטו, הפכו להיות רחוקים יותר ויותר. ידעתי שבשלב מסוים הם ייגמרו, ואני לא אירדם עוד לעולם.

רעב. זה כל מה שחשבתי עליו. הבטן שלי תמיד כאבה והראש שלי תמיד הלם והידיים שלי תמיד רעדו.

אלכס לא שואל שאלות. הוא שם לב; הוא חייב לשים לב. אבל הוא לא שואל. לפעמים הוא לוקח את ידיי בין ידיו, אוחז בהן ומנסה להרגיע את הרעד האלים שלהן. "נשימה עמוקה," הוא אומר, "ביחד איתי, נשימה עמוקה." אבל זה אף פעם לא עזר. ואלכס לא אמר דבר כשחדלתי לנשום כליל. אם בימים הראשונים חששתי שיבקש להרגיש את הדופק בצוואר שלי עם קצות אצבעותיו, הרי שכעת, שבועות רבים לתוך מערכת היחסים שלנו, כבר ידעתי שהוא לא יבקש.

"אני דואג," הוא אומר. "מתי אכלת בפעם האחרונה?"

לו יכולתי, הייתי בוכה. אבל לא יכולתי. במקום זאת קברתי את פניי בחזהו ונשכתי את הלחי הפנימית שלי ותהיתי אם אצליח לשרוד ככה חיים שלמים. תהיתי אם ערפדים יכולים למות מרעב. הצטערתי שלא שאלתי את העטלף שלא היה עטלף כשהייתה לי ההזדמנות – מאז הביקור הקצר שלו כמה שבועות קודם לכן לא ראיתי אותו שוב.

"הלוואי שיכולתי למות," מלמלתי. לא חשבתי שאלכס שומע. אם כן, הוא לא מעיר על כך. הוא ליטף את השיער שלי.

נשארנו כך במשך זמן מה.

"היי," אומרת אלכס לבסוף, "אולי אכין לך משהו לאכול? שום דבר כבד, רק סלט או משהו. בסדר?"

"לא," אמרתי. "לא צריך, אל-"

"זה בסדר," היא אומרת ונעמדת, דוחפת אותי מעליה.

היא מתחילה לפתוח מגירות ומוציאה ירקות, סכין וקרש חיתוך. שכבתי על הספה וניסיתי להבין אם מה שהתחולל בבטן שלי נחשב אומללות, ואם הכרת תודה זהה לאהבה.

הנחתי לעיניי להיעצם. היה משהו מנחם באומללות. היא הרגישה כמו חֵבְרה.

אלכס מסנן קללה במטבח. הרמתי את ראשי אליו.

"הכול בסדר?"

"כן, הכול בסדר, חיים," הוא עונה. "רק נחתכתי קצת."

העיניים שלו דמעו. 'מהכאב?' תהיתי, עד שהבחנתי בריח הבצל ממלא את הדירה הקטנה שלנו. מתחתיו היה ריח אחר, קלוש, אבל ניתן בקלות להבחנה, ומוכר עד מוות…

"כדאי שאלך," אמרתי מיד. הזדקפתי וקמתי מהספה. הכאב והרעב נשכחו, העייפות שוחקת העצמות נשכחה, הכול נשכח מלבד הריח המתכתי. היה עליי ללכת משם, עכשיו.

"אבל-" מתחיל אלכס, "רגע, רק שנייה, מה-"

לא נשארתי מספיק זמן בשביל לשמוע את סוף השאלה. הוא לא הספיק לשטוף את היד שלו לפני שהייתי בחוץ.

היה קר באותו הלילה, אבל גם הגוף שלי היה קר. לא הייתי עוד יצור שזקוק לחום. ניסיתי לנשום עמוק כמו שאלכס הראתה לי. לא הצלחתי להחזיק את האוויר בחזה שלי אפילו לשבריר שנייה. ניסיתי לחשוב על משהו, על כל דבר שהוא, אבל המוח שלי היה כמו קיר חלקלק ממים ואני לא מצאתי אחיזה.

"אלכס תכעס," אמרתי לעצמי. היה מאוחר והייתי לבדי ברחוב. "אלכס תדאג."

המשכתי ללכת. לא הכרתי את העיר הזו. לא זכרתי את שמה. האם כאן נולדתי? האם כאן גדלתי? מעניין איך זה היה, לגדול כאן.

"תראו אותך, פשוש," אמר מישהו מאחוריי וגרם לי להסתובב במהרה. "לגמרי לבד ברחוב השומם. מה מעשיך כאן בחוץ בלילה אפל שכזה, שושנה?"

"לך תזדיין," סיננתי דרך שיניים חשוקות. עדיין הרחתי את הדם של אלכס. "זה הכול באשמתך."

הוא חייך חיוך שחשף שיניים חדות ולבנות. "מצב רוח רע, אני רואה?"

הרגשתי שמתחשק לי לצרוח. "גם זה באשמתך, מניאק!" בעטתי בפח הזבל שעמד לידנו. הוא נשבר לשניים.

"זין!" קראתי. נתתי אגרוף לקיר של הסמטה. גם הוא נשבר. "אני-" נשמתי בכבדות, למרות שכלל לא הצטרכתי לנשום. "אני רע-", והשתנקתי. התקפלתי לשניים ואחזתי בבטן שלי. רציתי למות.

"מה זה?" שאל העטלף שלא היה עטלף, שפתיו עדיין משוכות בחיוך. "מה ניסית לומר?"

"חתיכת בן זונה," סיננתי. "תעזור לי. אני צרי-" זעקת כאב נוספת נמלטה מפי. הדם של אלכס עדיין שרר באוויר בינינו. האם ערפדים מסוגלים למות?

"אוי, די לייבב, עיניים," הוא הפטיר. רציתי להרוג אותו. "כל מה שבאמת דרוש לך זה לאכול, ויש לך את כל האמצעים לעשות את זה. לא צריך שאני אעזור."

"אני לא-" עצרתי שוב. "אני לא אנשוך את אלכס. הוא היה אדיב אליי."

"אז מה?" משך בכתפיו. "גם אני הייתי אדיב אליך."

"אתה הרגת אותי!"

"ועכשיו אף אחד אף פעם לא יהרוג אותך שוב."

נפלתי על ברכיי. לא חשבתי שאוכל לשאת את הקיום הזה עוד זמן רב. אולי אפילו לא מספיק זמן כדי לחזור הביתה אל אלכס. "בבקשה," אמרתי, "תעשה שזה ייפסק."

הוא כרע מולי וחפן את פניי, מרים את סנטרי כך שאביט בעיניו. "דם," הוא אמר, "יפסיק את זה. זה הפתרון היחיד, אוצר שלי. ואני לא יכול לעשות את זה עבורך. הלוואי ויכולתי לעזור."

"אבל אתה לא באמת מתכוון לזה," אמרתי ורעדתי. "אתה נהנה מהסבל שלי."

"לא," הוא אמר. "אני אדיש לסבל שלך." זה היה יותר גרוע. הרגשתי גוש מטפס למעלה בגרוני. "אני חיה עתיקה, פרח. אני עושה מה שצריך כדי לשרוד. ממליץ לך להתחיל גם כן. אחרת הנצח שלך לא יהיה נעים במיוחד."

שחררתי נשימה רועדת, שהפכה ליפחה. הדמעות שלי נחתו, קרות, על המדרכה. לא זכרתי שם, אפילו אחד, מלבד של אלכס. אלכס, ואלוהים.

נשענתי על הקיר מאחוריי וחיבקתי את עצמי. אם הייתה רוח באותו לילה, אולי היא הייתה לוקחת את הכול הרחק. אבל האוויר עמד, קפוא, ואני איתו. אלכס השתנתה כל יום. אני הייתי אותו דבר.

יד כבדה הונחה על הכתף שלי. "אפרוח," אמר האדם שלא היה אדם, "מה ניסית לעשות כל הזמן הזה? החיים האלה לא חייבים להיות סבל, אני מבטיח."

"בבקשה," בכיתי, "אני רק רוצה לא להרגיש חרא."

"זו הבעיה," הוא אמר. "בעולם הזה מוכרחים לרצות יותר."

זה גרם לי לצחוק במרירות. הרמתי את מבטי אליו. "אני רוצה גם להרוג אותך."

הוא גיחך. "זה הוגן. אולי יום אחד, מותק, אבל לא כל עוד שביתת הרעב הזו נמשכת, את זה אני יכול להבטיח לך."

הייתי בחיים כמאה ימים בשלב הזה. לא הכרתי שום דבר מעבר לסבל, לאלכס, ולעטלף שלא היה עטלף. לא הכרתי שובע. לא האמנתי באלוהים.

"תעזור לי," לחשתי. "אני אהרוג כל אחד אחר. תעזור לי להרוג כל אחד אחר."

החיוך שלו היה נוצץ. "בשמחה, בונבוניירה."

אלכס מביטה לי בעיניים יותר מדי לאחרונה. היא לא סומכת עליי יותר, אם אי פעם סמכה עליי מלכתחילה.

"אלכס, את אוהבת אותי?" שאלתי אותה. ישבנו על הספה בסלון, בערך שמונה חודשים אחרי שנולדתי. שאלתי אותה את זה כל הזמן. היא מעולם לא היססה. היום היא לא ידעה איך לענות.

"אני אוהבת אותך," היא עונה בסופו של דבר. "אבל אני לא חושבת שאני אמורה."

"אלכס," שאלתי. "היית רוצה לחיות לנצח?"

שלא כמו בפעם הקודמת, הפעם אלכס באמת מהרהרת בשאלה ברצינות. "אני לא יודעת," היא אומרת. "חיים, אני… טוב לי איתך."

הנהנתי. חייכתי.

"אבל אני לא חושבת שבריא לי איתך."

"למה את מתכוונת?"

"אני לא חושבת שזה טוב. או נכון. אנחנו פחות או יותר שני זרים. זו לא אהבה, זה פחד."

"אבל את אוהבת את זה," אמרתי, קולי מלא בבלבול.

"אני נשענת לתוך זה," היא מתקנת. "אבל גם זו פשוט צורה אחרת של פחד."

"את רוצה לעזוב אותי?"

"לא. אבל אולי אני צריכה."

הראש שלי כאב. רציתי שהיא תיתן לי תשובה פשוטה. "מה זה משנה מה את צריכה? משנה רק מה את רוצה." לשיניים שלי עדיין היה טעם של דם. הוא לא ירד מהן למרות שעברו כמעט חמישה חודשים מאז שהרשיתי לעטלף לעזור לי.

"אני רוצה לרצות לעזוב אותך," היא מתוודה. הלב שלי מרגיש כמו גוש קרח. ברור לי שכל מילה היא אמת.

"אני רוצה להפסיק לרעוב," אמרתי. הבטתי בידיים שלה, סבוכות בשלי. הן פעמו. "ואני רוצה אותך איתי."

"אבל זה לא הכול," אומר אלכס. "יש עוד משהו."

הרמתי את מבטי אל עיניו. הוא צודק. "אני רוצה שתרצה להיות איתי. לנצח."

אלכס צוחק, ואין בצחוק שלו שום הומור. "כמה נואשים נהיינו," הוא אומר. זה נשמע כמו גזר דין.

"אלכס," אמרתי.

"חיים," הוא אומר. "אני לא יודע מה אני רוצה. אבל אני לא רוצה למות."

השמעתי צליל קטן של עצב. אלכס מחבק אותי. "יכול להיות שאצטרך לעזוב," אמרתי. "אני לא… זה לא אפשרי עבורי להישאר פה. לא בלי…"

הפנים של אלכס מתקמטות. הוא נושם מהר ושטוח, מנסה לא לבכות. הוא רוצה לא לרצות להיות איתי. אבל אני רציתי שהוא ירצה להיות איתי. ואף אחד משנינו לא יודע מה הוא באמת רוצה.

"אני לא אהרוג אותך," אמרתי. "אני אלך."

"אבל לאן?" אלכס מוחה. "אני כל מה שיש לך."

הוא יפהפה. השיניים שלו עקומות. העיניים שלו בשלושה או ארבעה צבעים שונים. הוא אף פעם לא אותו דבר. אני רוצה שהוא יאהב אותי יותר משהוא אוהב את עצמו.

"איך זה הרגיש," אלכס שואלת, "לחפור את עצמך לתוך האדמה ומחוץ לה?"

נענעתי את ראשי. "זה הרגיש כמו חיבוק. זה הרגיש כמו ליפול. חשבתי שאף פעם לא אתעורר. חשבתי שאף פעם לא אירדם. התגעגעתי אליך."

"עוד לא הכרת אותי אז," היא אומרת בחיבה. ואז היא בוכה. חיבקתי אותה.

הדם שלה זורם, אבל שלי לא. הדקות שלה מתקתקות, אבל שלי עצרו.

"אלכס, עדיף שאלך. זה לא שווה את הסיכון, זה לא קיום ששווה לחיות מבפנים."

אלכס נתלה בי כמו אדם טובע, מושך בשערותיי, מנשק כל פיסת עור על פניי. כשאני מנסה לקום, אלכס נותן לי.

"להתראות אלכס," אמרתי כשהייתי בפתח הדלת.

"להתראות חיים," היא עונה.

לא ראיתי אותה שוב. לא ידוע לי מה קרה לה. אם אי פעם היא מצאה מישהו שהיא אהבה יותר.

העטלף שלא היה עטלף חיכה לי מחוץ לבית שלה.

"ברווז שלי," הוא התחיל לומר, אבל לא סיים את מה שרצה להגיד כי חבטתי בפניו עם אגרופי.

הוא ניגב את הדם עם גב כף ידו. "זה הוגן," הוא אמר. "נו, הגעת סוף-סוף למסקנה הנכונה?"

"לא הגעתי לשום מסקנה," אמרתי. "אלכס לא רוצה להיות ערפד. לא יכולתי להישאר בלי לשמוע את העורקים שלה פועמים. אז עזבתי." זה עד כדי-כך פשוט.

העטלף השתתק. הוא התיישב על המדרכה. זה אמצע היום והשמש גבוהה בשמיים, אנשים ממלאים את הרחוב. התיישבתי לידו.

שתקנו.

"מה אני כבר יכול לומר?" הוא אמר פתאום, כמעט יורק את המילים. לראשונה, הוא לא הביט בי. "מה בא לך שאגיד? שאני מצטער? מה זה יעזור? אני זקן, חומד. הרסתי המון נשמות אחרות לפניך, וכבר הספקתי להרוס עוד נשמות אחרות אחריך. אף אחד אחר לא סירב לאכול ברגע שהראיתי לו איך. אולי החיים האלה פשוט לא בשבילך. אבל מה אני כבר יכול להגיד? הם גם לא בשבילי. הם לא בשביל אף אחד, דובשנית. הייתי רעב. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות. אנחנו לא מסוגלים למות, בטח כבר הבנת את זה. זה או לסבול או לאכול. מה אני אמור לעשות?"

שתקתי. זו הייתה שאלה טובה. מה אנחנו אמורים לעשות אם אי אפשר להפסיק להתקיים? אם הקיום הוא סבל כל עוד אנחנו לא אוכלים, אבל לאכול זה לגזור קיום שהוא סבל על מישהו אחר?

"אני רוצה הביתה," לחשתי.

העטלף הסתכל בי. הייתה חיבה בעיניו. הוא היה זקן. הוא סבל ואכל וסבל ואכל וסבל. הוא גזר על גורלי להיות כגורלו. "אוי, כפרה," אמר. אחרי היום הזה, הוא לא קרא לי שוב באף שם אחר. הוא נישק את קודקודי. "קדימה," אמר וקם על רגליו, מושיט לי את ידו. לקחתי אותה. "אני אראה לך את האזורים הכי טובים להעביר בהם את הזמן."

כאשר עליתי מעל פני האדמה, התנשפתי למרות שלא באמת הזדקקתי לאוויר. האדמה, שהייתה רכה כאשר חפרתי בה, לפני ימים ספורים, הייתה קשה עכשיו. ציפורניי ופניי היו שרוטות. הרשיתי לעצמי לשכב שם ולהתנשף, עוד לא לקום. לא היה לי לאן ללכת. לא זכרתי מה השם שלי.

"היי!" נשמעה הקריאה מרחוק, או אולי מקרוב. דמות כלשהי עשתה את דרכה לעברי.

"וואו, הכול בסדר?" שאלה. "מה לעזאזל קרה לך?"

"ח-חזרתי לחיים," התנשמתי. צחקתי טיפה. זה מה שקרה, נכון? זה חייב להיות מה שקרה.

היא הרימה גבה לעברי. היינו באמצע קרחת יער. לא זכרתי איך הגעתי לשם. האדמה שם הייתה רכה. לא הייתה סיבה שיהיה שם אף אחד מלבדי.

"חזרת לחיים, הא?" אמרה. "טוב, אני שמח לשמוע. שמח בשבילך."

לא עניתי. כמה רגעים עברו עלינו כך, עליי בשכיבה ועליו בעמידה. שתקנו.

"אני אלכס," הוא אמר. "איך קוראים לך?"

נענעתי בראשי. בלעתי את רוקי בכוח, וכמעט נחנקתי ממנו.

"היי, היי, הכול טוב, חיים," הוא אמר לי. "לא לשכוח לנשום, בחיי. מה קרה לך?"

נענעתי בראשי שוב. זו הייתה התשובה הטובה ביותר שהוא עמד לקבל ממני.

אלכס נאנח, אבל זו הייתה אנחה נעימה, מהסוג שנאנח איתך ולא עליך. "אגיד לך מה," הוא אמר. "למה שלא נלך לבית שלי, נשב קצת? נראה איך אנחנו ממשיכים משם. איך זה נשמע?"

דחפתי את עצמי לישיבה. זה היה הדבר היחיד שאי פעם הציעו לי. "זה נשמע מעולה," אמרתי. "תודה."

הוא הושיט לי את היד ועזר לי להתרומם לעמידה. "הא," אמר כשעמדתי על רגליי. "היד שלך – היא מדממת."

הסתכלתי על ידי. זה היה נכון. האדמה התקשתה בימים הספורים ששהיתי בתוכה. היא פצעה אותי. קירבתי את ידי אל פניי כדי לבחון אותה טוב יותר.

"הנה," אלכס אמר, לוקח אותה בעדינות. היד שלו הייתה רכה. הוא הביט בעיניי ואז ליקק את הדם שלי, כמו שאימהות עושות לילדים. כמו שאנשים עושים לעצמם. תהיתי איזה טעם יש לזה עבורו. תהיתי אם גם הוא חושב שיש לזה טעם טוב. הוא הרים אליי את פניו וחייך. "טוב יותר?"

עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: אורלי טרנר
Image by Simon Berstecher from Pixabay