מתרגמת ספרים מאז שנת 2000, בעיקר בתחום המדע הבדיוני והפנטזיה.

סופרת בז’אנר המד”ב והפנטזיה, פרסמה עד היום עשרות סיפורים קצרים ושלושה ספרים: “לפעמים זה אחרת” (קובץ סיפורים קצרים, אופוס, 2002); “דם כחול” (רומן, יניב, 2012); “אבן ירח” (רומן המשך ל”דם כחול”, יניב, 2017). זוכת פרס גפן לשנת 2003 על ספרה "לפעמים זה אחרת" וב-2010 בקטגוריית הסיפור הקצר, על סיפורה "ד"ר ווטסון ומר הולמס – או – פרשת הקללה של בית פנינגטון".

העורכת המייסדת (לשעבר) של כתב העת “חלומות באספמיה” לספרות ספקולטיבית, גיליונות 1-16, 2002-2007.

נושאים שהוזכרו בפרק:

תמלול הפרק:

אהוד: ברוכים הבאים לעתיד מתמשך, פודקסט שעוסק בהיסטוריה וההתפתחות של קהילות המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל, על כל שלוחותיהן מאז האלף הקודם ועד לעתיד הלוט בערפל. אני אהוד מימון ואיתי קרן לנדסמן כרגיל ולכבוד הוא לנו היום לארח את ורד טוכטרמן.

ורד: שלום.

קרן: ורד, האם את יכולה לספר לנו על עצמך ועל ההגדרה שאת הכי אוהבת שהגדירו אותך.

ורד: פחות או יותר… כל המעורבות שלי בקהילה היא בדימוס אבל נגיד שאני סופרת, מתרגמת, העורכת המייסדת של כתב העת למדע בדיוני ופנטזיה, עשיתי כל מיני שטויות בכנסים והפקות מקור וקהילה ועניינים וכתיבה והשד יודע מה, אני כבר לא זוכרת הכול, אבל זה היה מתישהו.

קרן: וההגדרה של מי אני?

ורד: ההגדרה של מי אני, ניר יניב פעם באיזה הזדמנות קרא לי לבמה, לא זוכרת לאיזה מטרה, איזה פרס גפן או משהו, אז הוא הגדיר אותי "האם הגדולה של המדע הבדיוני בישראל", ו… זה היה… אני שנאתי את זה מאוד ולכן הקפדתי להזכיר את זה לכולם בכל הזדמנות.

קרן: מכיוון שאהוד גנב לי את הפתיחה אני אגנוב לו את השאלה.

ורד: אה הא!

קרן:  נקמה זה אנחנו! מה הביא אותך לקהילה מלכתחילה?

ורד: זה מסובך, זה נורא מסובך. יש לזה כמה תשובות מתכנסות, אחת מהן זה אח שלי, אביאל, שהוא היה בקהילה לפניי, לפחות שנתיים לפניי אני חושבת, שזה היה מאוד מחוצף מצידו, מפני שאני הכנסתי אותו לקטע הזה של קריאת מדע בדיוני שבהתחלה הוא לא הבין למה זה טוב ואז התעקשתי איתו תקרא את חולית זה לא כזה מעניין ואז הוא קרא את חולית ואז הוא קרא את חולית עוד פעם ואז הוא קרא גם דברים אחרים והכול היה טוב ויפה. והוא אמר לי באיזשהו שלב בואי לכנסים וזה ומגניב ויש שם גיקים אבל אמרתי לו לקרוא מדע בדיוני אני יכולה בבית אני לא צריכה אנשים אחרים לידי כשאני עושה את זה. הוא אמר לי לא, זה נחמד, זה מגניב, יש אנשים. אמרתי למה, אני לא צריכה את זה, זה לא מעניין אותי. והוא… באחד הכנסים שהיו הוא עשה לי חברות באגודה, בלי לשאול אותי, מאחורי גבי, ואחרי זה, משם זה הלך בדרכים יותר ערמומיות אפילו, כי… הגעתי, בסופו של דבר הוא שכנע אותי להגיע לאיזשהו כנס והכרתי שם אנשים אבל מה שקרה מעבר לזה, זה שגם יצא לי דרך חברים של אחי להכיר את גיא וינר ואחותו נעמי וינר, היום נעמי כרמי, ועלה להם הרעיון המבריק, מבריק, כאילו, לעשות כנס פורים זה היה, שעשו אותו כחלק של האגודה במסגרת כנס קומיקס של שכחתי מי, אבל הארגון הזה של הקומיקס וכל זה. שהיה בבית ציוני אמריקה. והחליטו לעשות כנס פורים, ונעמי שהייתה נערונת ערמומית ביותר פשוט אספה כמה חיפאים תמימים מאוד, היינו תמימים מאוד באותה תקופה, והיא אמרה לנו, למה שלא נעשה תוכן לכנס הזה? והחלטנו לעשות תוכן לכנס הזה כי היא נעמי ערמומית, ערמומית מאוד. התחלנו לעבוד על התוכן, ואז נולדו שם שני דברים איומים נוראים. האחד מהם היה "תחרות הטירוף הגלקטי", שהייתה משחק בסגנון "של מי השורה הזו", אבל עם הכול תכנים של מדע בדיוני ופנטזיה, ולפעמים זה היה מוצלח ולפעמים זה היה פשוט קטסטרופה איומה ונוראה, כי רוב הגיקים חושבים שהם מצחיקים אבל הם לא באמת, ורוב המנחים הגיקים לא יודעים איך לגרום לגיקים להיות מצחיקים. והדבר השני היה באשמתו של גיא וינר, שאמר, "אוקיי זה פורים, למה שלא נעשה מתיחה קטנה?". ואז נולד הפרק האבוד של בבילון 5, "A world forgotten", שכתבנו לו תסריט שהיה מעורבב מכל מיני קטעים מבבילון 5 וכל מיני פניני אקטואליה וכל מיני שטויות אחרות, תסריט מופרך לחלוטין. ואז חילקנו בין החברים, בין השותפים למעשה, לחפש קטעים בפרקים כדי לגלות איפה הם נמצאים ואיך אפשר לערוך אותם, והייתה לנו גישה לחדר וידאו, והאנשים לא מצאו את הדברים בזמן, וזה נדחה, ונדחה, ונדחה שוב, ומצאנו את עצמנו יום לפני הכנס יושבים עם שני מכשירי וידאו ומקליטים מווידאו לווידאו. שזה לא יעיל. (צוחקת.)

קרן: אני צריכה לעשות פה עצירה לטובת מאזינינו ומאזינותינו הצעירים והצעירות. מכשיר וידאו, שצריך לעבור זמן כדי להעביר אליו דברים, וזה לוקח אם יש לכם סרט של שעה להקליט, לוקח מלא זמן להעביר אותו, זה צריך לראות את זה תוך כדי. הוא מנגן את זה בזמן שהוא מקליט את זה.

ורד: כן.

קרן: וואו, וידאו לווידאו…

ורד: ולא רק זה, זמן התגובה של וידאו הוא איטי. אתה עוצר. אתה לוחץ על עצירה וזה לוקח לו זמן עד שהוא עוצר, זאת אומרת שלקח הרבה מאוד ניסיונות כדי שהחיבורים יהיו כמו שרצינו שהם יהיו. מה שקרה זה שהיו חסרים לנו קטעים, לא את כל הקטעים מהתסריט היו לנו, ואנחנו שכתבנו את התסריט מחדש באותה הזדמנות ועשינו שם מלא שטויות ויצאה תוצאה שחלקים ממנה מצחיקים ומשעשעים וחלקים ממנה פשוט מאוד לא מובנים לאף אחד עד היום, כולל לנו. והקרנו את זה. לקהל של חובבים צמאי פרקי בבילון 5 שהיו סבורים שהם באים לראות את הפרק האבוד של בבילון 5. וכולנו הקפדנו להסתתר ולברוח בחסות החשיכה לפני שנגמרה ההקרנה כדי שלא יעשו בנו לינץ'. אבל זה היה מאוד משעשע, ומאוד מבדח, ומאוד גיבש אותנו ומאוד הכניס אותנו לקהילה כמו שדברים כאלה קורים. כולל אותי.

קרן: אני רוצה לציין שבדרך כלל השלב שאת עושה הפקת מקור בכנס זה שלב שאת כבר בתוך הקהילה.

ורד: כן, כן, אני מאוד מזועזעת מהעניין הזה, כי בזמנו, מאוחר יותר, כשרותם שכנעה אותי לעשות את הפקת מקור של חלום ליל קיץ שאולי נדבר על זה אחר כך, אני חשבתי על זה, וכאילו, "לא, אני בחיים לא הייתי מעורבת בהפקות מקור, אני לא יודעת איך זה, אני לא יודעת איך עושים את זה, אין לי מושג". ואז פתאום קלטתי שפחות או יותר הדבר הראשון שעשיתי בקהילה היה הפקת מקור. זאת אומרת, זה היה נורא מוזר להבין את זה. זה לא… (צוחקת) זה לא תאם את התפיסה שלי בנושא.

קרן: כמו שאומרים אצלנו, אתה מתחיל הכי חזק שלך ואז מגביר.

ורד: כן, ואחרי זה עשינו גלקסי קאסט, שהיה סוג של הופעה מול הקרנה של גלקסי קווסט. זאת אומרת, עשיתי דברים שהם ניתנים בהחלט להגדרה כהפקות מקור אבל לא הכרתי בזה עד שיום אחד הגעתי, כאילו שנים אחר כך, באמת להתעסק עם הפקת מקור, מתוך ידיעה והכרה ובחירה חופשית ואז קלטתי שהיי, בעצם עשיתי דברים כאלה כבר בעבר. 

אהוד: רגע, אני חושב שאני, הדרך שבה אני נכנסתי לקהילה, פעם ראשונה שאני נתקלתי בך, היה בפורומים. פורום יואל, זצוק"ל. אז לפורומים נכנסת לפני או אחרי שהגעת לכנסים?

ורד: לפני, אני לא זוכרת בדיוק מתי, אל תשאל אותי לגבי הטיים-ליין כי זה היה לפני יותר מדי זמן, זה היה באמת סוף שנות התשעים, זה באמת קצת לפני יותר מדי זמן. אז, אל תשאל אותי בדיוק לגבי טיים ליין. מבחינתי, בתחושה שלי, הכניסה שלי לקהילה, הייתה באותו כנס בשנת 99 נדמה לי שזה היה. הייתי פעילה בפורום IOL קצת קודם. לא החשבתי את עצמי עדיין חלק מקהילה, זה לקח זמן.

קרן: כשאני הגעתי לפורומים, כשהגעתי לפורום אורט שזה היה לא הרבה שנים אחר כך, וקצת עצוב, כי אני הגעתי לפורומים כשהייתי בהריון עם הילד בן העוד רגע 20, את כבר היית כאילו "בוג'י'".

ורד: זה נורא מצחיק הקטע הזה, כי אני לא הייתי מוותיקי הפורום כמו שאני מבינה את זה, היו כמה וכמה אנשים שהיו שם לפני, כולל כמובן אסף דקל שהקים את הפורום וגרם לו להיות, גרם לו לקרות, כי הוא הכניס שם המון, המון, המון אנרגיות והמון המון, המון מאמץ. והוא זה שהזיז את כל העסק הזה של הפורומים, פורום IOL, קדימה. אז היו כמה וכמה אנשים שהיו שם לפני, ואני כזה, כל הזמן, עד היום פחות או יותר, אני תופסת את עצמי כאחת מהיותר חדשים, כי אני לא מהדור הראשון, אני מאלה שבאו אחר כך. 

קרן: אז אני רוצה לדבר על כתיבה. כי אצלי פורומים ישירות מתקשרים לכתיבה.

ורד: כן.

קרן: מפורום אורט הגיע… צמח… קודם הסיפורים בפורום אורט…

ורד: קודם היה סיפורים בפורום IOL, IOL בא קודם.

קרן: אז בואי תספרי לי קצת על סצנת הכתיבה השוקקת.

ורד: שוקקת. קצת… צריך לזכור שזה היה לפני הרבה זמן. אני לא בהכרח זוכרת אותם כרונולוגית, אני וכרונולוגיות בכלל לא מסתדרים, וחוץ מזה עבר הרבה זמן. אבל, כמיטב יכולתי. ב-IOL נהגו, נהגו לפעמים לפרסם סיפורים. כי לא כל כך היה איפה. זאת אומרת, באותה תקופה, איפה היה לפרסם סיפורים? ב"מימד העשירי", שלא יצא לעתים כל כך קרובות, והיה קשה לפרסם בו סיפורים. כי לא היה בו הרבה מקום, וכי בדרך כלל היה בו עורך אחד שהיה הקובע היחיד ואם לא היית בטעם שלו אז לא היית שם. אני במשך שנים לא פורסמתי ב"מימד העשירי" כי לא הייתי לטעמו של העורך. שזה בסדר, זה לגיטימי, אבל זה אומר שהיה מעט מאוד מקום. אז נגיד היה לי אתר שבו פרסמתי את הסיפורים שלי, וזה היה התבחבשות איומה ונוראה כי זה היה בתקופה שבה האינטרנט לא תמך בעברית, היה פעם דבר כזה, האינטרנט לא תמך בעברית, והגרסה הראשונה של האתר שלי הייתה מה שהרבה אנשים שהשתמשו בו באותה תקופה כדי להרים אתרים בעברית, שזה היה להקליד קובץ טקסט ואז לעשות פחות או יותר צילום מסך של הטקסט, שזה הרבה יותר מסובך היה אז ממה שזה בימינו לעשות צילום מסך, היה צריך להשתמש בכל מיני תוכנות גרפיקה כדי שזה יקרה ולתת לזה רקע שקוף כמו שצריך ואז להעלות את זה בסדר הנכון לאתר וככה אנשים היו קוראים את הסיפורים המהוללים שלי בעברית. כקבצי תמונה. איפשהו יש לי עדיין גיבוי של האתר הזה ויום אחד אם אני ארצה באמת לבכות אני אכנס לשם. מאוחר יותר היה מה שנקרא עברית ויזואלית שזה היה תפארת אחרת לגמרי שזה היה עברית שמוגדרת כדי שהדפדפנים יהיו מסוגלים לתמוך בה וזה גם היה ברדק. אז בקיצור, היה לנו האופציה של האתרים הפרטיים שלנו, שזה היה עבודה מעצבנת ולא כולם רצו להשקיע את הזמן הזה. ואז כשממש התחילו להיות פורומים שאשכרה תמכו בעברית כמו שצריך וזה היה נורא כיף. היית כותב שם בעברית וזה היה מוציא את מה שכתבת בעברית, בכיוון הנכון בדרך כלל, זה היה נורא נחמד. וזה היה ממש כיף שלא צריך כאילו לעשות צילומים של כל מה שכתבתי ולערוך אותם גרפית כדי שאפשר יהיה להעלות את זה לאתר. אז אנשים התחילו להעלות סיפורים לפורום ב-IOL, וזה התחיל לאט לאט לצבור תאוצה כי אנשים נורא התלהבו מזה שיש להם סיפורים לקרוא, זה היה נורא נורא מגניב. ובערך באותה תקופה, כפועל יוצא ממה שסיפרתי על הכנס ההוא, על הכנס פורים ההוא והקבוצה שנעמי וינר, היום כרמי, כינסה סביבה, יצא מזה דבר שנקרא התא החיפאי, שהקימו אותו אחי ואילן ריינר, שהיה חלק מהחבר'ה, לא, הם התחילו בתא הטכניוני אני חושבת, ואז הפכו את זה לתא החיפאי, משהו כזה. היסטוריה… זה מאוד מסובך הקטע הזה, כי היו שם כל מיני רשימות דיוור שהן התקיימו, בנפרד, ואז התערבבו, ואז אנשים מפה… והכול היה מאוד מאוד נוזל, נזיל, נזול, משהו. אז בכל אופן, קם התא החיפאי, שזה היה תא, קבוצה של חבר'ה מחיפה שעשו כל מיני פעילויות שקשורות למדע בדיוני ופנטזיה, בדרך כלל בבתים של אנשים, כי באותה תקופה אפילו עוד לא קיבלנו מספיק תמיכה כדי שיהיה לנו איפה לעשות דברים. אז עשינו הקרנות של סרטים ועשינו murder mystery party פעמיים ועשינו כל מיני דברים ובין השאר אחד מהדברים שעשינו היה תחרויות סיפורים. ואפילו הזזנו את עצמנו והלכנו לחנות "מסחר הספר" בחיפה שזה היה חנות שאחי ואני נהגנו לשרוף שם כמויות יפות מאוד של כסף, חנות ספרים משומשים בעיקר, נהדרת, לדעתי קיימת עד היום, ושכנענו אותם לתת לנו פרסים, לזוכי התחרות. אז בכלל זו הייתה תחרות נושאת פרסים, לא סתם תחרות, זה היה נורא מגניב. ועשינו, לא זוכרת אם שתי תחרויות, נדמה לי שתי תחרויות סיפורים, ואז אנשים מפורום… התחיל לרוץ הרעיון גם בפורום, זאת אומרת, היי, בואו נעשה תחרות סיפורים, בואו נעשה פרויקטים של סיפורים, בואו נעשה… וזה התחיל לרוץ גם כן, וזה התחיל לרוץ ביתר שאת גם באתר האגודה, ואז גם התחילו עם הרעיון הזה של תחרויות נושאות פרסים, ומרגע שהתחילו עם זה אז אנחנו הפסקנו כי אמרנו אנחנו לא רוצים להקשות עליהם למצוא מקורות לפרסים, זה תחרות בהיקף הרבה יותר גדול אז עדיף שזה ילך לשם. אבל בקיצור העסק התחיל להתגלגל, התחילה להתגלגל הסצנה של כתיבת סיפורים קצרים, כשבאמת אחד הדברים שהכי מעודדים סיפורים קצרים זה תחרויות. וזה היה נורא כיף. זה היה ממש כיף. פתאום היה לנו איפה לכתוב, ואנשים שיקראו, ויתנו לנו פידבקים, ויגידו לנו וואי, איזה מעולה זה, אתם ממש גדולים וכל מיני דברים כאלה. עוד לא ממש היה שום דבר שאפשר להגדיר אותו באמת עריכה. העורכים של הקהילה עוד היו עתידים להיוולד בהמשך. לא פיזית אבל לקהילה. 

קרן: רציתי להגיד ש… אנחנו בשיחה הזו, יש לפחות שני עורכים של הקהילה.

ורד: כן, אבל האנשים שיעשו את העבודה הזו של לערוך סיפורים באמת, גם מהזווית של לבחור אותם ולתת להם איזשהו קו עריכתי וגם מהזווית של לערוך אותם, לשנות אותם, לעשות להם את התהליך הזה שעושה אותם טובים יותר, זה עוד היה בעתיד, זה עוד לא היה באותה תקופה כי עוד לא היה לנו את זה. לא היה לנו את המשאבים בשביל זה, לא היה לנו את העורכים המתנדבים בשביל זה. מה שהתפרסם ב"מימד העשירי" נערך, אני חושבת, פחות או יותר, ומאוחר יותר התחילו, היה לנו ב-IOL את מה שנקרא דף הקהילה, שהתפרסמו בו סיפורים של חברי הקהילה ופרויקטים שונים שחלקם התגלגלו מאוחר יותר ל"בלי פאניקה", רמי שלהבת גאל אותם מתהום הנשייה והעלה אותם בשלמותם כפרויקטים וכסיפורים לבלי פאניקה וזה נהדר בעיניי. הם לא באותה רמה של סיפורים בימינו, רואים את זה, לא מבחינת איכות ולא מבחינת העריכה, אבל זה ההיסטוריה שלנו, חלק ממנה. אז היה את דף הקהילה שמאוחר יותר באמת חלק מהתכנים שלו התגלגלו למה שקודם היה דף הקהילה של פורום אורט כשעברנו לפורום אורט, ואחר כך הפך בגלגול נוסף ל"בלי פאניקה", זה לא בדיוק במאה אחוז גלגול ישר אבל פחות או יותר. אז ההתחלה הייתה שממה. זאת אומרת, לא היה כתיבת מקור, לא היה איפה, והיה צריך לשכנע אנשים שזה בכלל אפשרי, וכולם בלי יוצא מין הכלל, ואני מכלילה בזה אותי, כתבו סיפורי ג'ו וג'יין וסוכנות החלל באמריקה או ג'ו וג'יין נגד החייזרים או ג'ו וג'יין, לקח זמן עד שעברנו, עד שבכלל הגענו למסקנה שוואלה, אפשר לכתוב על יוסי ושיפרה, וזה דווקא ייראה בסדר. ואז באיזשהו שלב, אני לא זוכרת להגיד באיזה שנה זה היה, הגיע אלי ניר יניב שהיה עורך של אתר האגודה ושל "המימד העשירי" לפחות חלק מהזמן, ואמר לי, תשמעי, אנשים מחפשים איפה לכתוב, ורצוי שנעזור להם להשתפר בזה, הוא היה מאוד מעוניין לעזור לאנשים להשתפר, ויש לו דעות מאוד נחרצות לגבי לאיזה כיוון זה צריך ללכת. זה תכונה חיובית לעורך כנראה, זה תכונה שמעולם לא הייתה לי מספיק חזקה, אף פעם לא היו לי דעות מספיק נחרצות. אז הוא בא אלי ואמר לי, תשמעי, למה שלא נקים פורום לכותבים באתר האגודה. יש לנו פלטפורמה לפורומים, למה שלא נקים פורום לכתובים. אני כמנהל האתר אנהל אותו, את תהיי מנהלת שלו ברמת הכותבים, ולמה שלא. אמרתי סבבה. והצטרפתי, וזה היה פורום קשה. קשה. אגרסיבי כלפי הכותבים. הרבה אנשים יצאו משם בדמעות בעיניים. זה היה מקום לא קל. ניר הוא טיפוס עם דעות מאוד מאוד נחרצות, והוא לא מנסה להסתיר אותן. זה היה קשה להרבה כותבים, להרבה כותבים היה קשה להתמודד עם הביקורת וגם התרבות שנוצרה בפורום היה כזו של ביקורת היא אכזרית ונוקבת ובלי כפפות. יצאו משם הרבה מאוד דברים טובים, הרבה מאוד אנשים התקדמו ולמדו והשתפרו שם ומצד שני היה שם גם, הייתה שם גם הרבה פעמים אווירה לא נעימה. ואז עלה הרעיון להקים פורום כותבים נוסף. אני אפילו לא זוכרת של מי היה הרעיון, אם היה שלי או של מישהו אחר, אבל הלכנו, אני הייתי משתתפת כבר בין השאר בפורום תפוז, פורום מדע בדיוני בתפוז, והלכנו להנהלת הפורומים ואמרנו להם תשמעו, למה שלא נקים פורום כותבים, תחת המטרייה הזו. וככה הקמנו גם את פורום כותבים בתפוז וזה היה נהדר, וזה היה פורום עם אווירה הרבה יותר עדינה ובוא נגיד מקבלת, עוטפת, הרבה יותר חביבה לכותבים. וככה היו הרבה כותבים שהיה להם הרבה יותר נוח לכתוב שם, במיוחד כותבים ממש מתחילים שהיה להם קשה עם הביקורות האגרסיביות. גם משם צמחו הרבה מאוד דברים מאוד מאוד יפים. וחוץ מזה אני חושבת שפתחתי בזמנו גם פורום לכתיבת מבוגרים תחת הפורום למדע בדיוני מבוגרים שהיה בו גם פרויקטים של כתיבה.  גם במסגרת מדע בדיוני ב-IOL. שזה בכלל צריך לקדם את התחום הזה.

קרן: את מדברת על כתיבה, ואזכרת את זה בקטן, של זה… את הגישה שלך לגבי עריכה, ואני יודעת בוודאות שהיית עורכת כי דחית סיפור שלי.

ורד: (צוחקת). זה נכון. אבל, מכיוון שקשה לי עם הקטע הזה של עריכה, זה לא הצד החזק שלי… בסופו של דבר, חלומות באספמיה. חלומות באספמיה היה רעיון שצץ מכיוונו של אור ביאליק, בפורום מדע בדיוני בתפוז, ויום אחד הוא בא לשם ואמר היי, למה שלא נקים איזה אסופה של סיפורי, יש פה הרבה כותבים, למה שלא נקים אסופה של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה, נוציא אותה בדפוס אוניברסיטאי או משהו כזה, ונמכור אותה במחיר עלות בכנסים למי שרוצה. אני מזכירה שבאותה תקופה אמנם כבר היו לנו דפי קהילה ואתרים וכל מיני דברים כאלה שיחסית היה נוח לפרסם בהם סיפורים, אבל הקונספט של ספרות דיגיטלית עוד לא היה אידיאלי ולקרוא סיפורים מהמחשב… בסדר, סיפורים קצרים ניחא, אבל לקרוא אסופה שלמה, זה היה פרויקט. אז כמובן שתמיד היינו מכוונים לכיוון של איך נעשה את זה בדפוס. והתחילו לרוץ כל מיני רעיונות איך עושים את זה, וזה. ואז הופיע רון יניב, שאין קשר לניר יניב, חובב מאוד רציני וגם איש עסקים עם סכומים מסוימים שהיה לו להשקיע, ואמר, אם אתם עושים דבר כזה, הנושא של ההפקה עליי. אני מממן את ההפקה, אתם תעשו את החלק היצירתי. שזה היה דבר שהיה קצת מוזר בהתחלה, זה לא היה משהו שהעזנו לחלום עליו בכלל. מאז "פנטזיה 2000" לא באמת היה פה משהו של פרויקט מגזין מסחרי, נקרא לזה. ועוד רון התעקש כמעט מההתחלה אני חושבת לשלם לכותבים, שזה בכלל היה בל ייראה ובל יימצא. ואז המשכנו עם זה, זאת אומרת המשכנו לארגן את העסק הזה והתכנסנו והגענו למסקנה שקודם כל אנחנו רוצים שזה יהיה באמת ממוקד סביב כתיבת מקור, שזה דבר שלא היה קודם, לא היה קודם בארץ בכלל מגזין שמבוסס על כתיבה מקומית, המקסימום, ב"פנטזיה "2000, היו בעיקר סיפורים מתורגמים מתוך Fantasy and Science Fiction אם אני זוכרת נכון, פלוס נגיד סיפור אחד או שניים מקסימום בגיליון של סופרים מקומיים, גם לא בכל גיליון.

אהוד: הרבה פעמים סיפורים מתחרויות נכללו ב"המימד העשירי".

ורד: אני מאוד אהבתי את זה. זאת אומרת, אני זוכרת כמה שזה היה מרהיב בפנטזיה 2000 שהיו סיפורי מקור, זה היה מרגש במיוחד, אבל הקונספט הזה, של מגזין, שכולו יהיה כאילו ספרות מקור, וזה, זה היה נורא מגניב. אז לקחתי את זה על עצמי להריץ את זה קדימה, כי אני פחות או יותר הייתי שם הבנאדם עם בערך הכי הרבה ניסיון ויכולת ארגונית בכיוון הזה, כנראה. ואחד הדברים שהיה לי ברור, זה שאני לא רוצה לעשות את העניין הזה של בחירת סיפורים והתאכזרות לכותבים, לבד. אני העדפתי שיהיה לנו, עשינו מערכת של לקטורה שהייתה מבוססת על חוות דעת של שישה אנשים שונים, משהו כזה, כולם עם טעם שונה בכתיבה. אני גם לא רציתי שיהיה לנו מצב כמו שהיה לנו ב"מימד העשירי" שברגע שהעורך יש לו טעם מסוים, אז כל הכותבים שלא תואמים את הטעם הזה לא היה להם איפה לכתוב, נקודה. רציתי שזה יהיה יותר מגוון מזה, רציתי שזה יהיה מבוסס על דעתם של כמה אנשים שונים ביחד, יצרנו מין מוח כוורת כזה של לקטורים שכולם קראו את כל הסיפורים וכולם החליטו, נתנו לזה ציונים, ולפי ההחלטה המשותפת החלטנו מה מתפרסם. שכמובן, ההחלטה הסופית הייתה שלי, אבל עדיין… אז ככה התחמקתי במידה מסוימת מהתפקיד העריכתי הזה של להיות המרשעת, כי אמנם אני זו שאמרתי לאנשים הסיפור שלכם התקבל או הסיפור שלכם נדחה, אבל זה היה על סמך החלטה של קבוצה. קומוניסטי מאוד. אז קרן, לשאלתך, זה לא באמת הייתי אני.

קרן: (צוחקת.) בלי קשר, אני רוצה להגיד לך שזו הייתה אחת הדחיות הכי מקסימות שקבלתי אי פעם, כי מה שקרה בכנס אחרי זה, שנפגשנו ממש קצת אחר כך, והייתי נורא אומללה, ואת באת, ואת אמרת לי, רק שתדעי שהסיפור נדחה לא כי הוא לא טוב, את כותבת מאוד טוב, הוא פשוט דרש הרבה מאוד עריכה בזמן מאוד קצר, ולא היה לי, איך אמרת את זה, לא היה לי מספיק זמן להקדיש לו כדי שהוא יהיה טוב כמו שמגיע לו. 

ורד: וואו, הייתי בן אדם נורא נחמד אז.

קרן: את בן אדם ממש בסדר. 

אהוד: אני רוצה להמשיך את הקו הזה של שיחה על כתיבה. עכשיו 15 שנה ל"היה יהיה", ריכזתי את השמות של הכותבות והכותבים במהלך השנים, וראיתי שיש יתרון מסוים לנשים. מספר הנשים… ואני שואל את עצמי אם זה משהו שהיה כך מההתחלה, האם גם מהניסיון שלך, גם ככותבת וגם כעורכת. האם זה משהו שתמיד איפיין את קהילת הכתיבה בארץ, או זה חדש, לפחות מההתרשמות שלך.

ורד: אני חושבת שבכתיבה של סיפורים קצרים, פחות או יותר מההתחלה היו לנו הרבה נשים. למרות שאני חושבת שבהתחלה זה היה יותר מאוזן. העלייה הגדולה של הכותבות באה מאוחר יותר. מצד שני, בספרי מקור, במשך שנים היו הרבה יותר גברים. עכשיו ספרי מקור, זה היה עניין בעייתי, זאת אומרת… במשך שנים הכתיבה התחלקה בצורה כמעט מוחלטת בין כותבי מקור שצמחו מתוך הקהילה והיו כותבי ז'אנר פר סה שכתבו סיפורים קצרים, וכותבי מיין-סטרים ששלחו ידם בכתיבת בערך-ז'אנר, ולא תמיד אפילו הזדהו בתור כותבי ז'אנר, אנחנו לרוב אימצנו אותם אל חיקנו. היה נדיר עד כמעט לא קיים, אני חושבת, שכותבים כתבו משהו שהזדהה כמדע בדיוני פר סה והיו בקשר… היה לנו את גיל הראבן שכן הייתה חלק מהקהילה בשנים הראשונות, באה להרצאות וכנסים, תכלס די הסתחבקנו איתה. אבל רוב הסופרים האחרים היו מבחוץ. הסופרים של ספרים, אני מתכוונת ספרים באורך מלא, רומאנים. ואני חושבת שחלק מהעניין הזה בגלל שכל הנושא של כתיבת מקור, מתוך הקהילה צמח באינטרנט, והאינטרנט מעודד כתיבה קצרה. אז שם אני חושבת האבחנה הייתה עוד יותר חזקה. מה שאמרתי… הרבה פעמים ראו את זה ברשימות של פרס גפן, שהיו רשימות של פרס גפן, שממש רוב הכותבים של הסיפורים הקצרים זה היו נשים, ורוב הכותבים של הספרים המועמדים היו גברים. ממש היה אפשר לראות את זה. זה היה מוזר. עם השנים זה השתנה, פשוט מפני שמהסופרים והסופרות של סיפורים קצרים צמחו הרבה יותר כותבים של רומאנים באורך מלא. אבל אני חושבת שלצערי נכנס כאן עוד אלמנט, והאלמנט הזה הוא של… יש את הנושא שמדברים עליו הרבה כשמדברים על פיתוח פמיניסטי של דברים, שיש הטיית התנדבות לנשים, נשים נוטות יותר להתנדב לדברים שאין שכר בצידם. כתיבת ספרות מדע בדיוני היא דבר שאין שכר בצידו. צריך להיות מטורלל רציני כדי להקדיש את הזמן לכתיבת ספר מדע בדיוני בישראל, או פנטזיה. פנטזיה קצת יותר, ופנטזיה לילדים בוא נגיד זה נסבל, אבל, מספר מדע בדיוני או פנטזיה למבוגרים בישראל, הסיכוי להחזיר את ההוצאות ואולי אפילו להרוויח ממנו קצת, הוא נמוך. זה דבר שיותר נשים עושות מאשר גברים. כסטנדרט. אז מהבחינה הזו, אני חושבת שהעובדה שיש לנו יותר סופרות מגיעה בין השאר מהמקום הזה שגברים הרבה פעמים זולגים לכיוון של לעשות דברים יותר פרקטיים. גם אם אנחנו מסתכלים על הסופרים שכתבו ספרי מקור, בעבר, ואני חושבת שגם בימינו, רבים מהם, אלה שהתחילו כסופרי מיין-סטרים, הרבה פעמים הולכים הרבה יותר לכיוון של מיין-סטרים מאשר לכיוון של ז'אנר, וכותבים נגיד חמישה ספרי מיין-סטרים ואחד ז'אנר, או משהו כזה. זה לא הסטנדרט שלהם. ואני חושבת שזה גם חלק מהעניין. זאת אומרת, ספרות ז'אנר לא מוכרת טוב. גם סופרי רבי מכר, שכותבים את הספר ז'אנר האחד שלהם, הוא מוכר פחות. אז אני חושבת שזה… חלק מהאבחנה מגיעה מהמקום הזה, שנשים נוטות יותר לעשות דברים שלא משתלמים כלכלית, וזה לא תשובה כיפית.

קרן: תודה על מנת הבאסה היומית, ועכשיו לדברים כיפיים יותר. 

ורד: תשמעי, אני יכולה להגיד, כן, נשים הרבה יותר מוכשרות, והקול הנשי בארץ הוא הרבה יותר מוצלח, והרבה יותר… 

קרן: לא, בסדר, הכול טוב

אהוד: אז בואי נדבר קצת כן על דברים כיפיים וספציפית, על הפקות מקור.

ורד: שזה מאוד כיף.

אהוד: זה לא כיף?

ורד: זה מאוד כיף.

אהוד: אה, אוקיי. ספרי לנו קצת, מהצד של… אני מניח שהרבה ממי ששומעים שישמעו את הפודקאסט הזה ישבו בקהל בהפקת מקור. איך זה נראה מאחורי הקלעים? איך זה להפיק?

ורד: אה, וואו, אני איכשהו תמיד הייתי בסוג של, מבחינתי לפחות שוליים, כי זה טונה של עבודה, זה טונה של עבודה. ההפקה הגדולה ביותר שהייתי מעורבת בה זה כמובן חלום ליל קיץ של רותם ברוכין שכתבנו ביחד, והווו, זה המון עבודה. בהתחלה, ממש בהתחלה, היה לנו נורא קשה למצוא מפיקים, וגם אלה שמצאנו לא בדיוק תפקדו, או עשו את העבודה חלקית, בוא נגיד ככה. הפקה זה נורא קשה. זה נורא קשה. ואני חושבת שברוב המקרים שאני הכרתי בקהילה עד היום, המפיק זה היה צוואר הבקבוק, זה היה המקום שבו דברים עבדו או לא עבדו, ולרוב המפיקים קשה לעשות את העבודה כמו שצריך, כי זה עבודה שדורשת הרבה מאוד מיומנות והרבה מאוד יכולת והרבה מאוד מהם מתחילים בלי המיומנות והיכולת האלה. אז מצאתי את עצמי מארגנת המון דברים שלא באמת הייתי ערוכה לארגן אותן, המון טבלאות וורד עם שמות ומספרי טלפון ושאלות ותשובות, כאילו מה שאלנו אותם ומה הם ענו לנו, ולאיזה תפקיד ניסינו לגייס אותם ומה יצא בסוף וכל מיני דברים כאלה ומה עושים מתי וזה. שחלק גדול מהרובריקות שם זה היה האם יהיה מעוניין לשמש כמפיק, האם תהיי מעוניינת לשמש כמפיקה, זה היה… כמו שאמרתי, זה הדבר שעליו ייפול ויקום, תיפול ותקום הפקה. אז שימשתי בתפקיד האולטימטיבי, שהגדירה נדמה לי רותם, "קרציית הפקה", כי אני סירבתי להיכנס לתפקיד של מפיק כי זה גדול עליי, אני לא… זה לא משהו שעשיתי קודם ולא חשבתי שאני מסוגלת לו. אז באותו זמן קיבלתי עלי את תפקיד קרציית הפקה, שזה אמר בייסקילי ליצור קשר עם אנשים ולדבר אתם ולהזמין אותם לאודישנים ולדבר עם אנשים אם הם מכירים אנשים אחרים שיודעים משהו לגבי מה אפשר לעשות, איפה יש מקום, איזה אוניברסיטה תיתן לנו לעשות דברים, ועד שנכנסו המפיקים הרציניים לפעולה, זו הייתה הרבה מאוד עבודה והאמת שזה היה נורא. וחוץ מזה לכתוב את זה, זה היה נורא כיף, זה היה ממש כיף, רותם ואני כותבות נהדר ביחד. העריכה אחר כך הייתה נוראה, כי רותם ואני משכתבות נורא ביחד, כאילו רבנו בלי הפסקה, באמת, אימללנו אחת את השנייה עד אימה. נראה לי שמעולם לא חזרנו לכתוב ביחד שום דבר מאז, בגלל זה. כי הכתיבה עצמה הייתה כיף אדיר, נהנינו נורא, וזה זרם, וזה היה באמת, שאי אפשר כל כך להבחין שם מה של רותם ומה שלי, חוץ מהקטעים שבהם אני התעקשתי שיהיו יותר התמזמזויות גבריות על הבמה שאת רותם זה לא כל כך עניין. אינטרסנטיות. אם כבר אני כותבת משהו, אז אינטרסנטיות. אבל הכתיבה עצמה זרמה להפליא, ואחר כך השכתוב היה סיוט שאין כדוגמתו. אבל זה יצא נחמד. זה יצא מוצלח.

אהוד: זה אכן יצא מוצלח.

ורד: כן.

 קרן: יצא מעולה למעט אירוע התקרה הנופלת.

ורד: כן, אירוע התקרה הנופלת היה, זה האירוע שגורם לי מאז ומעולם ועד היום להיות פרנואידית כל פעם שאני רואה תקרה כפולה רטובה. כל פעם שאני רואה טפטוף מתקרה כפולה שנובע מצנרת של מזגן או משהו כזה אני נהיית פרנואידית מייד, כי אני לא יכולה לשכוח…

קרן: רוצה לספר על זה…

ורד: אני חושבת שאולי עדיף דווקא שאת תספרי על זה…

קרן: אני הייתי במושבים הגרועים, זה קרה מסביבי.

ורד: ליטרלי מסביבך. האמת שאין כל כך הרבה, עשינו חזרות, נתנו לנו להשתמש בחנות ריקה באיך קוראים לזה, בוויצמן שם, מרכז משהו, אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לזה, נדמה לי… "פריק" נתנו לנו להשתמש שם בחנות. 

קרן: כן.

ורד: וזו הייתה חנות ריקה וזה היה מאוד נחמד והכול היה יפה, והיה כתם של רטיבות בתקרה הכפולה למעלה שהלך והתפשט ובאיזשהו שלב באופן מפתיע מאוד במהלך החזרה פתאום התקרה קרסה והמון מים נשפכו על קרן, שזה היה או מיי גוד, זה היה כזה, מסתבר שהצטברו שם למעלה המון מים, אני לא יודעת אם דליפה מהגשם או המזגן שלא נוקז כמו שצריך… אז גם דברים כאלה קורים בהפקות, זה גם חלק מהחוויה.

קרן: זה מהסיכונים שלא מספרים לך כשאת מתנדבת להפיק הפקת מקור, שתיפול עליך תקרה.

ורד: לא ידענו את זה מראש, קרן, לא ידענו את זה מראש. 

אהוד: זה נכנס למסמך הפקת לקחים.

ורד: כן כן, זה אחת מההפקות הפחות כיפיות. אבל מה את חושבת, שרותם אמרה לי מאחורי הקלעים, תשמעי ורד, יהיה נורא מצחיק אם כאילו נארגן תקרה קורסת והמון מים שישפכו על קרן? זה היה טיפשי כי באותה תקופה לא היה יו טיוב, לא היה לנו… אם היינו מתכננות את זה מראש היינו דואגות לצלם את זה. היה יו טיוב אבל בקטנה, לא כמו עכשיו. 

קרן: החלק המגניב באמת בחלום ליל קיץ זה היה לראות את ההתאחדות של הקהילה סביבו.

ורד: כן, כן. זה היה מדהים. קודם כל, זאת הייתה הפקה בקנה מידה מטורף. מטורף. באמת, אנחנו… גייסנו, פנינו לכל האנשים שאנחנו מכירות, והם פנו לכל האנשים שהם מכירים, ועשינו רשת כזאת מתרחבת, בסופו של דבר גייסנו כמות מטורפת של אנשים, כי גם היה לנו קאסט נורא גדול, זה באמת היה הפקה עם קאסט נורא גדול, וגם היה המון דברים מסביב. ואנשים התגייסו לזה והתלהבו וממש עשו כל מה שהם יכלו כדי לקדם את זה וזה היה ממש… והכרתי המון אנשים, אחד מהדברים שאני אוהבת בהפקות מקור, שבגלל זה אני מדרבנת אנשים, לכו תצטרפו להפקות מקור, זה הקטע הזה שהכרתי המון אנשים שנשארו חברים שלי מאז, שנשארו אנשים שאני אוהבת מאז. זאת אומרת, זאת הייתה חוויה שהיה בה המון התקרבות והמון… כשעובדים קשה ביחד עם אנשים, ועל דברים כיפיים, זה מקרב אנשים. זה היה נורא מחבר.

קרן: אוקיי, בואי נדבר על עוד סוג של מיני קהילה בתוך הקהילה שלנו, שזה הקהילה של הורות וילדותים.

ורד: זה נושא נהדר, מצד אחד, ונורא קשה מהצד השני. זאת אומרת, מצד אחד זה קסם והרבה פעמים הילדים האלה הופכים להיות דור נוסף של הקהילה וזה נפלא לראות אותם מגיעים בתור קטנטנים, בהתחלה במנשאים, ואחרי זה מגיעים רק להסתובב בדוכנים, ואז מגיעים לכל מיני סדנאות לילדים, ואז מתחילים להעביר הרצאות בעצמם וכל מיני כאלה. הילד שלי בשלב של להעביר לי הרצאות בעצמו בבית עדיין (צוחקת) אבל מתישהו אני מאמינה שהוא יתחיל לתרום את חלקו ליותר אנשים. מהצד השני, להיות הורה בקהילה זה סופר קשה. זאת אומרת, הקהילה כבר שנים, שנים, שנים, מנסה בכל הכוח לדאוג לזה שיהיו פעילויות לילדים בכנסים, שיהיה סידורים לילדים בכנסים, שיהיה אפשר, שהורים יוכלו להיות מעורבים בכל מיני דברים של הקהילה, אבל יש גם תמיד מעט מדי אנשים שיעשו את זה, זה לא קל. וזה תמיד… זה אספקט קשה, כי אני רואה שזה… יש תקופה של שחיקה של אנשים מהקהילה. הרבה פעמים אנשים נהיים הורים, ואז גם אם היו פעילים קודם בקהילה, או הגיעו לכל הכנסים, או עשו, הם נעלמים, כי אין איך, לא מסתדר. ואם יש לנו מזל, אז הם חוזרים מאוחר יותר, כשהילדים גדלים יותר, או שהילדים שלהם חוזרים, שזה גם טוב. אבל הרבה אנשים טובים נעלמו לנו ככה וזה מאוד מצער, וזה דבר שכן הייתי רוצה לראות שמוצאים לו פתרונות יותר טובים. לוגיסטית נגיד זה סופר קשה למצוא פתרונות לילדים קטנים בכנסים. חושבים על זה, אני חושבת, כל פעם שרק אפשר, כל פעם שיש איזשהו סיכוי שיש איזשהם משאבים, וכל פעם מגיעים לאיזשהו קיר של בעיות ביטוח, בעיות כוח אדם, בעיות עניינים, זה מאוד מצער, הבנתי שיש מקומות שבהם… יש מקומות, יש מקומות שבהם עושים סוג של פעוטון לילדים במסגרת כנסים, הרעיון הזה עלה הרבה פעמים, זה לא כל כך עובד. אבל להיות עם ילדים בכנס זו חוויה נהדרת כשזה מסתדר. זאת אומרת, כשהילדים כבר קצת יותר גדולים. זאת אומרת, עם ילדים קטנים זה בעיקר מעיק.

קרן: וואו, אני כל כך מזדהה עם מה שאמרת. עם ילדים גדולים זה כיף. ילדים מגיל שבו את יכולה טיפה להרפות, כנס זה גן עדן.

ורד: אני זוכרת את השלב שבו הילד הגיע, אני חושבת בסביבות גיל שש, שבע, משהו כזה, והוא כבר היה… כבר שיחק משחקי תפקידים, הוא כבר היה בסדנאות, הוא כבר הכיר איך זה כנסים, פשוט שחררתי אותו, קניתי לו טלפון לצורך העניין כדי שיהיה אפשרות לתקשר לפי הצורך, שחררתי אותו בכנס עם איזה סכום מסוים של כסף וכרטיסים כאוות נפשו ולך תתרוצץ. וזה נורא כיף שזה אפשרי, סביבה של כנסים היא סביבה יחסית מאוד בטוחה, אז אפשר לשלוח ילד קטן ככה להתרוצץ בתוך מתחם כזה ולהיות בטוחים שהכול יהיה בסדר, הוא יגיע למקומות הנכונים. בהתחלה מביאים אותו מהיעד למקום הנכון, ודואגים לזה שיכניסו אותו וכל זה, אבל בסך הכול סופר נחמד. זה הכיף הזה, בלשמוע אותו אחר כך במשך ארבע שעות מספר על משחק תפקידים שלו ועל כל מה שהם עשו.

קרן: (צוחקת.) שנקרא בעברית צחה, לכל שבת יש מוצאי שבת.

ורד: כן.

קרן: אני רוצה להגיד משהו שמותר לי להגיד, ואת לא יכולה להגיד, ואהוד מנוע בהיותו עורך אובייקטיבי וחסר פניות. בתור כותבת שנכנסה לקהילה אחרי שאת כבר פרסמת, מבחינתי את היית – הנה, יש מישהי שכותבת מדב בעברית. ישראלית. יש סצנות מסיפורים שלך כמו מטילדה שאני לא יכולה לקרוא אותה בלי שיישבר לי הלב ובו זמנית אני אחשוב איזה גאוני זה או נוכחים נפקדים שאני לא מעיזה לקרוא שוב כי יש גבול לכמה שאפשר לבכות ביום, זה לא נחמד. אחד הדברים הכי מעניינים זה שכשאת כותבת, יצא לך מלא מדע בדיוני, אבל לא יכולתי שלא לשלים לב ש"דם כחול" שהוא הספר שלך, שהוא ספר, באורך מלא, הוא פנטזיה. 

ורד: הייתה לי באופן כללי גלישה מאוד רצינית לתחומי העניין שלי כשנכנסתי לקהילה, קראתי רק מדע בדיוני ולא רציתי לשמוע בכלל על פנטזיה, זה לא עניין אותי. אני מהאנשים האלה שלא אהבו את טולקין. אני עדיין לא אוהבת את טולקין. כאילו, הסרטים בסדר, אבל הספרים שעממו אותי נורא. אולי נחשפתי אליהם בגיל הלא נכון, כי קראתי אותן לראשונה באוניברסיטה, וזה קצת מאוחר בשביל להיכנס לזה. אבל ממש כאילו שנכנסתי לקהילה ממש לא אהבתי פנטזיה והבנאדם שאחראי לזה שבכלל התחלתי לקרוא פנטזיה היה דידי חנוך, שניסה במשך תקופה ארוכה לשכנע אותי שאני צריכה לקרוא פנטזיה ואני אוהב את זה ואני לא הסכמתי ובסוף התחלתי לעבוד אצלו כמתרגמת והספר הראשון שהוא נתן לי לתרגם היה של טים פאורס "שערי אנוביס" והוא אמר לי טים פאורס זה פנטזיה בשביל אנשים שאוהבים מדע בדיוני ולא אוהבים פנטזיה. וואלה, תפס. ואחר כך התדרדרתי משם, ובאיזשהו שלב הגעתי לשלב בחיים שלי שאני קוראת רק טראש פנטזיה וכמעט בכלל לא שום דבר רציני יותר. וגם הכתיבה שלי גלשה למחוזות האלה. אני יותר אוהבת לכתוב פרא-נורמל, בעיקר כשמדובר בדברים ארוכים. יותר כיף לי לבנות דברים של פרא-נורמל, אם כי דיברת על דם כחול, דם כחול הוא במכוון אגנוסטי מהבחינה הזו. אם תסתכלי שם, את תראי שבשום מקום אין שום דבר שיזהה אותו ספציפית כלא יכול להתקיים בעולם שלנו. 

קרן: חוץ מהטארדיס על הכריכה.

ורד: כן, טוב, לטארדיס על הכריכה יש את הסיבות שלה. אבל בכוונה, את "דם כחול" ו"אבן ירח" כתבתי בכוונה כספרים שהם לא מוצהרים לא כמדע בדיוני ולא פנטזיה אלא ספרים שיש בהם איזושהי מציאות שדורשת הסברים אבל בשום מקום לא נאמר שההסברים האלה לא יכולים להיות שייכים לעולם שלנו. הערפדים אצלי, כמו אצל הערפדים אצל ג'ורג' מרטין ב-Fever Dream, הם ערפדים שלחלוטין יכולים להיות פשוט מין ביולוגי אחר, וההתייחסות שלי אליהם היא כזו, וכל מה שקורה להם ההתייחסות שלי היא כזו, וגם הגיבורים שלי מתייחסים לזה ככה, זה משהו שקורה להם, איך הם יכולים לראות בזה קסם? אז הסדרה שאני מנסה להמשיך לכתוב באנגלית, שכבר יש לי ממנה ספר ושליש, יש לי בעיה קשה לכתוב בימינו, אז היא באמת נוטה הרבה יותר לכיוון של פנטזיה אם כי גם שם מדובר ביקום חלופי שבו זה עולם שבו קסם הוא חלק מהפיזיקה של היקום. זאת אומרת הגישה שלי היא תמיד משהו שדורש יותר את המקום למדענים.

קרן: אני מאוד אוהבת ומאוד מזדהה עם הגישה הזו, אני חייבת להגיד.

אהוד: בלי קשר לזה, אפרופו טולקין, את זוכרת את הפורום שישבנו אני, את, גילי ועמנואל. היה איזה פורום על תרגום, שישבנו ארבעתנו, והסדר היה עמנואל, גילי, אני ואת וזה גם היה הסדר שבו דברנו. ואז הגיע אליך, ואת אמרת, איכשהו הזכרת את טולקין, ואמרת, טולקין, תמיד שעמם אותי, ואני וגילי שנינו הנהנו בהסכמה, ועמנואל לוטם קבר את פניו בידיו לנוכח דברי הכפירה.

ורד: כן, טוב, אני הייתי מורגלת בזה, בתקופת הכסאח, היה תקופה שהיה כסאח עם פורום טולקין, כשהיינו כבר פורום אורט והיה כסאח עם פורום טולקין ואני העזתי לומר את דעותיי המפורשות שאני לא אוהבת טולקין, וזה היה, מסתבר שזה היה אז מה שנקרא המוג'הדין הטולקינאי, כמה חבר'ה היותר נלהבים מביניהם, הייתה לזה תגובה מאוד חריפה, אבל כולנו חברים היום, או לפחות לא הורגים אחד את השני אז זה בסדר.

אהוד: הפוסט הראשון שלי בפורום אורט שאותו ניהלה הדס פרבר אז אלמוגי היום, היה משהו בסגנון שתשעה נסיכים לאמבר וההמשכים שלו זה חסמב"ה עם קסם. ואז זכיתי לתגובה ממנה, משהו בסגנון, "אני בזה לך". זו הייתה טבילת האש שלי בפורום אורט.

קרן: אני הבן אדם היחיד מהנוכחים שהגיע לפורום והיה נחמד לנוכחים?

ורד: כולנו נחמדים, אבל גם יש לנו דעות משלנו. ולא תמיד הן עולות בקנה אחד עם כל האחרים. אני השתייכתי, ההשתייכות הנחרצת ביותר שלי, אני חושבת בימיי בפורומים, הייתה ל"אמוראי ניבן", דווקא, אם כבר דיברנו על מדע בדיוני. אני שייכת לאנשים האלה שהיו פעם בכמה זמן, היה מתפתח מה שמאוחר יותר זכה לכינוי שרשופלצת או פתילפצת, פעם בכמה זמן היה מתפתח אחד כזה על ניבן ספציפית, ויכוחים ארוכים כאורך הגלות, שבהם היינו מביאים מראי מקומות מדויקים, מספרי עמודים ושורה, ומי אמר למי ובאיזה הקשר, ולא, ניבן פה אמר שהם התפתחו משמרי המאכל של הטרינטי, ולא, הוא אמר פה שהם.. כאילו, ויכוחים לאין סוף על מה מקורם של בני האדם ביקום של ניבן ומה האבולוציה של גזעים שונים ביקום של ניבן, והיום אני מסתכלת על זה לאחור, ואני אומרת, קודם כול, מאיפה הגיע כל הלהט הזה, מאיפה הייתה לי האנרגיה הזו, אבל מילא זה. וואו איזה זיכרון היה לי פעם. היום אני קוראת ספר, אני גומרת לקרוא אותו, והוא נעלם. הוא נמחק לי מהזיכרון. זאת אומרת נשארים פרטים בודדים פה ושם, אבל אני יכולה לקרוא ספר חמש פעמים ואני לא אזכור פרטים ברמה הזו. ואת הספרים של ניבן אני זכרתי ברמה של ויכוחי דת סוערים. וזה, היום זה מרשים אותי כשאני נזכרת.

קרן: את עדיין בן אדם מרשים מאוד.

ורד: כן, רק בלי זיכרון, אבל כן. היה משהו שרציתי להגיד בהקשר של כתיבת מקור, איכשהו התברברתי משם, באופן ממש מפתיע ולא צפוי, דיברתי על הנושא של כתיבת ג'ו וג'יין. מה שאני חושבת שחשוב לי להבהיר, היינו קבוצה של אנשים שהיה לנו נורא חשוב לקדם כתיבת מקור ועשינו עבודה מאוד רצינית בעניין הזה וזה היה בפורומים, בפורומי הכתיבה, וגם בפורומים הכלליים, וכל הנושא של ארגון תחרויות, וארגנו סדנאות כתיבה של חברים, זאת אומרת, סדנאות בבתים שבהם כל אחד מביא סיפור וכולם עוברים על הסיפורים של כולם. עשינו כל מיני דברים כאלה כדי לקדם כתיבת מקור, ואני חושבת שאולי העבודה הכי קשה בכל הסיפור הזה הייתה לנסות לשכנע אנשים שהם יכולים לכתוב על ישראל ועל אנשים עם שמות ישראליים. וזה היה נורא קשה, כי לאנשים זה לא נשמע נכון. אנשים היו רגילים לחלוטין לקרוא מדע בדיוני רק עם שמות אמריקאיים, ורק התרחשויות שקורות בארצות הברית או באנגליה, והיה ממש, ממש, ממש קשה לשכנע אנשים שזה בסדר לכתוב על גבע וחבריו העליזים. אוקיי, חבריו החביבים. 

אהוד וקרן צוחקים.

אהוד: הרגת את קרן.

ורד: כן. אבל ברצינות, היה ממש קשה לשכנע אנשים שאפשר, אפשר לכתוב על דמויות עם שם ישראלי, וזה לא יישמע מזויף, כי זה מה שאנשים תמיד אמרו, זה נשמע מזויף. זה לא נשמע הגיוני שיהיו אלפים בגבעת רם, או חייזרים בתל אביב, או ערפדים חלילה בישראל. זה לא נשמע הגיוני, זה לא שייך לפה. ובאמת מה שאנחנו רואים היום שמתפתח לשני כיוונים. אחד, שמאמצים את המיתולוגיה המוכרת של המדע הבדיוני והפנטזיה ועושים אותה ישראלית, והשני זה שבאמת צומחת פה קבוצה מאוד גדולה של אנשים שכותבים על בסיס של פנטזיה ישראלית, פנטזיה יהודית, שאז זה באמת מתחבר למקורות שלנו ולנוכחות שלנו כאן בצורה הרבה יותר טבעית וסטרים-ליינד. שזה גם דבר מגניב בטירוף וממש מוצא חן בעיני.

אהוד: זה התפתח כאן… תראי, בסופו של דבר, ניצחתם. אני מסתכל על… יש היום סיפורים, יש היום גיבורים שהם ישראלים לגמרי, שמתרחשים על תחנת חלל. אז אנחנו, Jews in space, כפי שאמר מל ברוקס בזמנו, זה שם.

ורד -זה קסם מטורף הדבר הזה, כי אני זוכרת, בזמנו שעשינו באייקון את הפאנל, "פעם, בני, היו פה רק ביצות", אז זה נבע מהעובדה שזו לחלוטין הייתה התחושה שלנו לגבי מה שבאמת הלך פה. היו פה רק ביצות בתכלס, או שממה, או איך שלא תבחרו להגדיר את זה. היו דברים שפשוט לא היו פה, לא הייתה נורמה, היו מעט מאוד כותבים, זה לא שלא היו כותבי מדע בדיוני ופנטזיה לפנינו, אבל הם היו מעטים מאוד, ורובם לא כתבו כאן. בוא נגיד, היו מעטים שכתבו בכאן ועכשיו, והיו… הרוב כתבו במקומות אחרים, ולראות את זה, מתפתח, ולראות איך אנשים התחילו, גם אני, ואני עשיתי את זה עבודה מכוונת, זאת אומרת, היה שלב מסוים שבו אני עברתי על כל הסיפורים הקצרים הישנים שלי ובדקתי איפה אני יכולה להחליף את השמות של הגיבורים כדי שהם יהיו מקומיים. לא תמיד זה היה אפשרי. אבל איפה שהיה אפשר, עשיתי את זה. שכתוב המציאות לאחור. 

אהוד: רטקון היא מסורת גאה של הז'אנר.

וורד: כן.

קרן: אני רוצה להגיד תודה לאלה הוורלונית העתיקה, לגמרי האם הגדולה של המדע הבדיוני.

ורד: קופי רייט לניר יניב.

קרן: וגם אחת הכותבות האהובות עלי בכלל. את יודעת את זה, זה לא צריך להפתיע אותך. וגם אחת מילידי אוקטובר, וגם הרבה דברים שלא הספקנו לדבר עליהם. לא דיברנו על פיצה.

ורד: מה יש לדבר על פיצה? אני מסופרי המקור היחידים שיכולים להתפאר בזה שמתכון הפיצה שלהם התפרסם במגזין ז'אנר ישראלי ונמצא שם עד היום, מי שלא מאמין שיחפש את מתכון הפיצה שלי בבלי פאניקה. הנה דיברנו על זה.

קרן: תודה רבה ורד טוכטרמן זה עונג אדיר.

ורד: תודה רבה לכם, זה היה ממש משעשע.

קרן: היה ממש מעולה. תודה רבה שהאזנתם לנו, תודה רבה לאגודה למדע בדיוני ופנטזיה על התמיכה בפודקסט, לדותן צור על העריכה המרהיבה ולשחף מרגלית על התמלול. נשתמע בפרק הבא.