ללילי, בחיבה ירושלמית
"וַיֹּאמֶר [יֵשׁוּעַ] […] הַנַּעֲרָה לֹא מֵתָה אַךְ־יְשֵׁנָה הִיא […] וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ טַלְיְתָא קוּמִי פֵּרוּשׁוֹ יַלְדָּה אֲנִי אֹמֵר לָךְ קוּמִי נָא וּמִיָּד קָמָה הַיַּלְדָּה וַתִּתְהַלֵּךְ" (הבשורה על פי מרקוס ה, 39–42, תרגום דליטש)
תמיד הייתי אישה רציונלית. קוראות בקפה ומתקשרות? שרלטניות. ככה לפחות חשבתי. ככה אני עדיין חושבת, לפחות בנוגע לרוב אלו שמציעות את שירותיהן ה"מיסטיים" במחירים מופקעים. וזה לא שעכשיו אני הולכת כמו שה תמים לכל "מכשפה" ומניחה לה לעשוק אותי, אבל תחושות ואירועים הצטברו זה על גבי זה, מלווים בפירוק העצמי שבאובדן, והנה אישה רציונלית שעושה את דרכה לעבר אירוע שכל אדם רציונלי אחר היה שולל את אפשרות קיומו ללא היסוס.
כבר חשבתי שהתחלתי להיפטר מתחושת האובדן. לא שציפיתי להיפטר ממנה לחלוטין, אבל קיוויתי שלפחות אשלים איתה. שהזיהום יתחיל לסגת, והריפוי יוכל להתחיל. הוא באמת התחיל: העולם שנצבע בשחור בולע־כול התחיל לסגת לאורך פלטת הצבעים, ממש עד אפור כמעט בהיר, וכבר יכולתי לדמיין את העולם בצבעים הרגילים שלו. לא ורוד, עדיין לא, ואולי גם אף פעם לא – אבל לפחות שלא כל דבר יכאב כל כך.
אבל המוות עדיין שאף להיות בן בית אצלי, וכשגילה למורת רוחו שאני מתחילה לגבור עליו, היכה בי שנית. אבל אני לא אניח לו להחריב אותי.
וזו הסיבה שבחצות הלילה צעדתי בנחישות לעבר פנס רחוב לצד הטליתא קומי, שטרות מתחככים אלו באלו בתוך כיס מכנסיי, ודמות אפלולית הנשענת על פנס הרחוב הבזיקה לעברי חיוך. ויכולתי להרגיש בנוכחות הנוספת שעמדה לצידנו, מוכנה לחשוף את סודותיה כשתאותת הדמות האפלולית לעשות כן.
אני יכולה להישבע שהרגשתי בנוכחות הזו גם בבוקר יומה האחרון של יונה. כשאמרתי לה שלום לפני שיצאה לעבודה, משב האוויר שליווה אותה כשפנתה לעבר דלת הבית היה ספוג באותה תחושת מחנק שרק לאחר מכן למדתי לזהות בתור הנוכחות שלו.
פגשתי אותה שנתיים לפני כן, במועדון כלשהו שהשותפה שלי לדירה דאז הכריחה אותי לצאת אליו. "את חייבת לצאת כבר מהחדר המחניק שלך," נזפה בי, ולפני שהספקתי להתנגד כבר משכה אותי אחריה.
היא גררה אותי מחוץ לדירה, לבניין, לרחוב, וכאילו בתוך שניות אחדות כבר עמדתי בתוך ים סוער של קולות צורמים, רועשים מדי, ואורות פסיכדליים בצבעים שהיה לי נדמה שהעין האנושית לא נועדה לראות. בשותפה לדירה, שהכריחה אותי להיבלע בתוך הזוועה ההמונית הזו, כבר בקושי יכולתי להבחין – רק בקצה שדה הראייה, מפלרטטת עם איזה בחור.
העולם הסתחרר. הרגשתי כאילו המועדון בעצמו שם לב שאני לא שייכת אליו ומנסה לפלוט אותי מתוכו. הבחילה הגיעה, וגרועה מההרגשה הפיזית הייתה הידיעה שאפילו אם יקרה לי משהו, אף אחד לא יטרח לעזור לי. ישאירו אותי לבדי. או שבכלל לא ישימו אליי לב, ואולי עדיף ככה.
מיהרתי לרוץ החוצה, נדחפת בין המבלים שזרקו מבט חמוץ לעבר המוזרה שמפלסת לה דרך ביניהם. עמדתי מחוץ למועדון והקאתי, מנסה להביא לעצמי בכך הקלה נפשית מעבר לתחושת השחרור הפיזית, אבל זאת לא מיהרה להגיע מרצונה. במקומה הגיעה יונה, והביאה את ההקלה בעקבותיה.
"שתית קצת יותר מדי?"
מיהרתי להסתובב. היה לי ברור שיבינו שאני לא שייכת לעולם המועדונים השוקק ומלא החיים. לא לשום דבר נורמלי. אבל היא לא החמיצה פנים. מוזר. במקום זאת היא הבזיקה לעברי חיוך.
"לא, אני פשוט… אני לא כל כך רגילה ל… לכאלה דברים…" המילים גוועו על לשוני. עכשיו חשפתי מי אני באמת, ובין רגע יתחלף החיוך המקסים באותה העוויית פנים מוכרת להכאיב. אבל זה לא קרה.
"מותק, סיים," היא גיחכה, והחיוך שלה זהר אפילו יותר. "זאת אומרת, אני עושה חיקוי ממש טוב של מישהי שאוהבת את כל השוטים והריקודים, אבל בחיי שהייתי מעדיפה פשוט לשבת בבית ולצפות ביוני מנסה להיות מנהל." לרגע הייתה דממה, ואז היא פרצה בצחוק נבוך ואמרה בטון מתנצל, "סליחה! זה מתוך סדרה שאני אוהבת – "
"'האחיין שלי בנץ'!" קראתי בהתלהבות. "אני כל כך אוהבת אותה!"
"עוד חובבת 'האחיין שלי בנץ'?" נימת קולה רימזה שהיא נלהבת בדיוק כמוני, גם אם היא הצליחה לשלוט בעצמה. "איזה יופי! אני לא מוצאת הרבה כאלה. כאילו, בגילנו."
ובלי לראות את עצמי במראה ידעתי שגם אני זוהרת כמוה.
את אותו הלילה העברנו בצפייה מרתונית ב"האחיין שלי בנץ". בלילות הבאים כבר היה הדבר להרגל, ואחר כך התווספו שלל סדרות איזוטריות ומשונות שגילינו. ככל שההרגל הזה נמשך, הקשר בינינו התרחב מעבר לצפייה משותפת בסדרות.
כשעזבתי את החדר המחניק ההוא בדירת השותפים, היה לי ברור שהגיע סופו של הדיכאון. אני עם יונה, ואת העצב ותחושת החריגות אני משאירה מחוץ לדירה המשותפת שלנו.
כשהגיעה הבשורה, הם צחקקו בתוך ראשי: מעולם לא עזבנו אותך, תמיד היינו כאן, נכונים לחזור…ובכל הקשור לנוכחות המוזרה שליוותה אותה כשיצאה מהדירה בפעם האחרונה, בדרכה למפגש עם רכב תקול בלמים, כבר לא היה לי זמן או כוח להתעסק.
המשכתי לצעוד עד שהייתי במרחק כמה מטרים מפנס הרחוב. מחוגי השעון הקבוע בחזית הטליתא קומי הורו שהשעה חצות. כשהבחינה בי הדמות האפלולית, סקרה אותי ברצינות תהומית כמקודם, כמו רואה בי דברים שבעצמי לא יכולתי להבין, וחיוך משועשע נפרש על פניה. "באת בסוף, הא?" עיניה כמו צרחו: הו, ידעתי שתבואי! פשוט ידעתי!
הושטתי לה את השטרות. "ואני רואה שבאת מוכנה!" נטלה אותם ולאחר שבחנה אותם, אמרה, "את מי את רוצה שאעלה?"
כבר בחנתי את העניין מכל הכיוונים, ככה שיכולתי להשיב מייד, "יונה." ורק אז הבנתי שנקבתי בשם הפרטי, ויש עוד אלפי יונות מתות אחרות. כבר פניתי לציין את שם המשפחה שלה, כשהזקנה קטעה אותי.
"אין צורך, יקירתי. הוא ידע למצוא אותה."
אל המפגש הראשון עם נעמה הגעתי בביטחון גמור שהוא עומד להיות איום ונורא, למודת ניסיון מהמטפלים הקודמים, עוד בשנים לפני שפגשתי את יונה.
את הימים שלפני כן העברתי במיטה. החדר שלי, שפעם היה גם של יונה, נעשה בית גידול נוח לדיכאונות, ועוד אחרי שנשבעתי שלעולם לא אטבע שוב לתוך העצב. כואבת יותר מכול הייתה הידיעה שהייתה מישהי שיכלה לחסוך ממני את הייסורים האלה, להושיע אותי – והיא הלכה. וזהו.
בבקרים הייתי מתעוררת לגלות שבכיתי מתוך שינה, מה שהיה מעורר בי את הבכי מחדש. הדמעות המשיכו לנזול ולהכתים את המיטה שיונה לעולם לא תישן בה שוב לצידי.
הצהרתי על ימי מחלה בעבודה. בדיעבד אני יודעת שזה לא היה שקר, שמה שקרה לי אכן היה תופעת לוואי של הנוכחות שלו, אבל באותם ימים טרופים של בכי ואבל לא זכרתי שהנוכחות ההיא בכלל הייתה.
אפילו אחרי שהצלחתי להחניק את הבכי ולחזור לעבודה, זה היה לא יותר מאיפוק זמני. לעיתים קרובות הייתי ממהרת לשירותים, וכשיצאתי, אף אחד מעמיתיי לעבודה לא יכול היה לפספס את העיניים האדומות, הנוגות. והם ניגשו אליי, משתתפים בצערי, אפילו אם לא ידעו ממה הוא נובע, ומייד ניסו לנחם אותי. אפילו המנהל הציע לי מספר ימי חופשה להתאוששות, והניסיון הבלתי פוסק לגרום למצבי להשתפר חנק אותי יותר מהדמעות עצמן. הגרועים מכל היו אלה שהתנפלו עליי, חמושים במספרי טלפון של פסיכולוגים מומלצים. ומיותרים.
לנעמה הגעתי דרך העמוד שלה באינדקס מטפלים אינטרנטי, אחד מאלה שבהם הייתי מדפדפת בעייפות, רוצה להאמין שמהם תבוא הישועה ולא מצליחה. נעמה חייכה למצלמה מעל מספר הטלפון שלה. הבטתי בפסיכולוגית הזרה. במה היא תהיה שונה מכל הפסיכולוגים חסרי התועלת האחרים, שרק מהמפגש הראשון איתם יכולתי לדעת שכמו כולם, גם הם לא מבינים אותי, אפילו אם הם מנסים לשכנע אותי שכן? אבל החיוך שלה נראה מקסים יותר מרגע לרגע, כאילו הוא מתייפה תוך כדי המאבק במחשבות שניסו לבטל אותו כלא יותר מחיוך רגיל. מקסים כמעט כמו של יונה.
כששאלה אותי במפגש הראשון למה הגעתי לטיפול דווקא אצלה, החלטתי שאם גם ככה היא לא תבין אותי, כמו כל המטפלים האחרים, כמו כולם, עדיף שלא אסתיר דבר, ותיארתי את שלל ניסיונות הטיפול בעברי. ציפיתי למצוא את אותו מבט חמוץ שאי אפשר להסתיר.
אבל רק חיוך מקסים ציפה לי. "יש לנו פוטנציאל ענק להסתדר, אם ככה. גם אני לא כל כך… מוצאת את המקום שלי בין כל הפסיכולוגים האחרים."
באותו הרגע ידעתי שמצאתי את הפסיכולוגית על הסוס הלבן.
"ואת מרגישה שהמפגשים עוזרים לך?" שאלה נעמה לקראת סוף המפגש שלא ידעתי שיהיה האחרון שלנו, אחרי חודשים של טיפול.
"בטח," עניתי מיידית. החיוך שנפרש על פניי לאחרונה, כצל חיוור לחיוכיהן של יונה ונעמה, היה עדות לכך. עמיתים לעבודה היו מעווים את פניהם כשראו אותי, אבל לא בגועל אלא בהפתעה; מה היא נהייתה שמחה פתאום, זאתי? לחששו ריכוליהם בקצה טווח השמיעה שלי, אבל עצם העובדה שבעבר הדבר היה מסב לי כל כך הרבה צער וכאב נראתה לי עכשיו תמוהה – נכון, אין לי את יונה שתעמוד לצידי, רק שתינו יחד נגד כל העוטים מבט נגעל, או מופתע, או בפשטות מעוצבן. מעוצבן ממני. מעצם היותי. אבל בכל פעם שנזכרתי בהיעדרה; בכל פעם שהדיכאון ניסה לחדור את מצב רוחי המרומם, נסמך על הצלחותיו הקודמות – זכרתי: בעוד כמה ימים אפגוש את נעמה, ושוב ההתעסקות המוגזמת במחשבותיהם של אחרים תיראה לי תמוהה.
"כן?" המשיכה נעמה. "ואת מרגישה שרכשת לך טכניקות להתמודד עם משברים?"
"בטח…" המילים גוועו על לשוני. אילו טכניקות רכשתי בכלל? הרצתי את המפגשים הקודמים בראשי, רק כדי לגלות שאלו עמומים, כמעט שלא זכורים בכלל. לא שכוחים לגמרי: זכרתי קטעי שיחות… חצאי משפטים… חיוכים… תחושות… בכל מפגש נעמה חיכתה לי עם חיוכה הכובש, התיישבתי על הספה ובעידודה התחלתי לספר על האירועים והתחושות שפקדו אותי לאורך השבוע החולף. היא הייתה משוחחת איתי על הדרך שבה התמודדתי עם הרגשות שלי במהלכם ומסבירה לי איך יכולתי לעשות זאת באופן מוצלח יותר. ואז, החלה להרצות לי על כל מיני כלים, טכניקות שבהן ניתן להשתמש כדי להצליח בזה: לספור עד עשר תוך חשיבה על משהו שלא זכרתי מהו, לנשום נשימות עמוקות, חמש שניות שאיפה ושבע שניות נשיפה, או אולי בכלל שלוש שניות שאיפה ותשע שניות נשיפה? לא, לא זכרתי אף אחת מהטכניקות שנעמה ניסתה ללמד אותי, וגם לא חייתי על פי אף טכניקה שכזו, ובכל זאת חיי השתפרו ללא היכר.
טוב, אולי הייתה טכניקה אחת שכן חייתי על פיה: טכניקת ההיזכרות במפגש הקרוב עם נעמה.
טכניקה מוצלחת מאוד, יש להודות. אבל אף פעם לא דיברתי עליה עם נעמה, ועכשיו היה נדמה לי שאת כל המפגשים שלנו העברתי בהעמדת פנים שאני בטיפול כדי ללמוד איך להתמודד עם משברים, ובעצם האמת הייתה שהייתי בטיפול כדי להיות בטיפול. כדי שיתקיים בכל שבוע מפגש, ובכל מפגש תחכה לי נעמה.
אבל לא יכולתי לומר לנעמה את כל זה, ולהישמע כמו מטורפת שלא רק מבזבזת את כספה שלה, אלא גם את זמנה של נעמה עצמה. ואם נעמה חושבת שאני אצלה כדי לרכוש טכניקות, אז אמשיך ואעמיד פנים שאני רוכשת טכניקות. אחרת לא יחכה לי שום חיוך, רק מבט נוזף, וכשהיא תגרש אותי מעל פניה, אאבד את הטיפול… את המפגשים… את נעמה.
לא ידעתי שבכל מקרה אאבד את נעמה.
אבל אי אפשר לומר שלא ידעתי שמשהו רע עומד לקרות, כי הרגשתי אותו נמצא שם, בתום אותו מפגש, כשנעמה ליוותה אותי מחוץ לקליניקה. הנוכחות שהיכתה בחושיי העלתה במוחי מיידית תמונות של יונה עוזבת את הדירה, עוזבת ולא חוזרת. המכה הייתה כל כך חזקה ופתאומית שהסתחררתי במקום, מסתובבת סביב עצמי, וכשנעצרתי הייתי מול נעמה, עיניי נעוצות באלו שלה.
"הכול בסדר?" שאלה. היא נראתה עליזה ומשוחררת, בכלל לא מודעת לענן השחור, חסר הצורה, ששאף להטביע אותה בתוכו.
משהו רע עמד לקרות, ואפילו אמצעים להתריע על כך לא היו לי. בעצמי הבנתי שהחוסר הזה מעיד בעיקר שזו תחושת בטן, שיותר משהיא לא מבוססת, היא פשוט לא הגיונית. בלאו הכי אין טעם שאתריע על תחושת בטן מטופשת, שתסמן אותי בעיני נעמה כמטופשת בעצמי.
"מה? בטח, בטח." מיהרתי להסתובב בחזרה ולהמשיך בדרכי מחוץ לחדר.
והלכתי משם, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו שום נוכחות לא ליוותה שום פסיכולוגית.
אחר כך השאלה הכבידה עליי כמו שד הרובץ על חזהו של אדם הסובל משיתוק שינה: אם הייתי מתריעה בפניה על מה שהרגשתי, היה עולה בידי למנוע את מה שקרה?
חזית בית היתומות לשעבר טליתא קומי עמדה ברחוב קינג ג'ורג' כמי ששרדה את המלחמה שכל יקיריה נספו בה, שריד עתיק מהאלף הקודם שניצב לבדו מול החנויות והאנשים המודרניים הסובבים אותו מדי יום. שאריות עשויות אבן ירושלמית, שלט ושעון שלא היה בהם אלא להזכיר את הסיפור הנוצרי אודות ישו המחייה ילדה מתה.
בעלת האוב עצמה את עיניה בריכוז, והנוכחות שלו התעוותה, כמו משנה מצב צבירה, וכבר דימיתי לשמוע את יונה קוראת אליי ממרחק העולמות המפרידים בינינו: אני אוהבת אותך, מותק!
אבל הקריאה הזו, המיוחלת כל כך, נותרה בגדר דמיון בלבד, וכמו רגע אחד לפני שיונה כבר הועלתה, מצב הצבירה שלו התהפך לאטימות נוקשה ובלתי ניתנת לחדירה, ובעלת האוב פקחה את עיניה ובקולה הצרוד בישרה, "הוא לא רוצה שהיא תעלה באוב."
"מה זאת אומרת 'הוא לא רוצה'?" התפלצתי. יונה נדמתה רחוקה יותר מתמיד. "שילמתי בשביל זה כסף!"
"שילמת לי כסף, אבל עליו אני לא יכולה לצוות דבר, יקירתי. יש לו סיבות משלו, ותאמיני לי – אנחנו בקושי יכולות להבין ממנו משהו."
נאבקתי לשמור על קור רוח, למרות שיכולתי להרגיש את הדם בתוך עורקיי מאט מקצב זרימתו עכשיו משהתפוגגו הביטחון והעליזות שמילאתי בהם את עצמי, ובקרוב יפסיק לזרום כליל, יקפא ויתנדף, ועורקיי יישארו נחל אכזב ריק מטעם, כמו שאני בעצמי ארגיש. ריקה מטעם. משמחה. מחיים.
"את רוצה אולי להעלות מישהו אחר, יקירתי?"
האפשרות שלא תהיה זו יונה הייתה מורטת עצבים, קודרת, אבל עד מהרה נאלצתי להכיר בה בתור האפשרות היחידה. אם הוא לא מוכן להפגיש אותי עם המושיעה הראשונה שלי, פשוט אדאג להיפגש עם המושיעה השנייה.
"את נעמה." ביטחון מחודש זרם בקולי, סוחף בעקבותיו את הדם לתפוס תאוצה ככל שקור הרוח מתגבר. אפילו שחששות חדשים צברו בראשי תאוצה משל עצמם – הגרוע מכל: שהוא יסרב גם שנעמה תעלה באוב.
כשהתבשרתי שנעמה נפלה לתוך פתח ביוב, כבר היה נדמה לי שאלוהים צוחק עליי. בדיעבד אני יודעת שטעיתי רק חלקית – זה לא היה אלוהים, והוא לא ניסה לעשות ממני צחוק, אבל הוא בהחלט התכוון לקחת אותה.
אלא שאז כל מה שידעתי היה שאין יותר מפגשים עם נעמה. אנשים יביטו בי בגועל – ואין יותר מפגשים עם נעמה. אני ארגיש את חוסר השייכות שלי מהדהד מכל עבר – ואין יותר מפגשים עם נעמה. אין במה להיזכר, אין יותר לחזור כמנטרה על המשפט "בעוד כמה ימים אפגש עם נעמה, ואני ארגיש כל כך טוב שאני אתהה למה בכלל עשיתי דרמה גדולה מכל העניין הזה עכשיו". אני אוכל לעשות דרמה גדולה מכל עניין – והימים יעברו, ותחושת השמחה והקלילות לא תתחדש. כי אין יותר מפגשים עם נעמה.
לקראת הצהריים כבר לא יכולתי לשאת יותר את הישיבה המשמימה במשרד, וכמו מתה־חיה דידיתי בעיניים ריקות לרחוב שמתחת, גוררת את גופי אחריי. אולי ציפיתי שהמצב ישתפר מחוץ למשרד. אולי ידעתי שלא.
השמש חרכה את מרכז העיר ירושלים, שולחת את קרניה וצולה את העוברים והשבים כמו מבצעת חזרה גנרלית לקראת העל האש ביום העצמאות. ובכל זאת בעיניי הכול נראה כמו סרט אדיש וריקני בשחור לבן, שאני עומדת במרכזו ולמרות זאת לא חלק ממנו, מביטה בשחקניו והם לא טורחים להעיף מבט לעברי.
עד שנשמעה צרחה. היא הייתה צרודה, מהדהדת קול זקן כמעט כמו מי שהפיקה אותו: "אתם, שלא תעזו להתערב לי בעניינים, בני בליעל!" הצעקה הגיעה מהקצה השני של הרחוב, שם אישה זקנה וגוצה, עטויה בכמה שכבות של בגדים, נראתה שרויה במאבק עם שני שוטרים. האחד החזיק בעלון כלשהו ועל פניו מבט זועף ובלתי מרוצה, השני נראה שלו ושלח לעבר הזקנה מבט מלא ביטחון כמי שכבר מתורגל במצבים שכאלה.
משהו מוזר נישא לעברי מכיוונה; לא ריח, לא משהו פיזי – תחושה, מוכרת עד להכאיב. עמומה, אבל לא יכולתי להניח להרגשה לחמוק ממני, וכבר מיהרתי לעברה ולעבר שני השוטרים שמולה.
התקרבתי אליה, התחושה מתחזקת עם כל צעד: אצרה בתוכה את יונה… את נעמה… במוחי עלתה תמונה של כלום. כלום של ממש – כמו התהום הקדמונית, שהיא אפילו לא חושך, לא כפי שהתרגלנו לחשוב עליו; סתם אַיִן, שאי אפשר לצמוח ממנו, שבולע את כל הסובב אותו כמו חור שחור.
אבל ההרגשה הייתה שונה הפעם: אצל יונה ונעמה הוא שאף לבלוע אותן; את הזקנה הוא לא ליווה כמו נוסע סמוי חורש רעה, אלא היה חלק ממשי ממנה, מאישיותה, ממה שהרכיב את המהות שלה.
"גברתי," אמר השוטר הרגוע־למראה, "קיבלנו תלונות שאת מפרסמת שירותי כישוף בתמורה לכסף. על פי החוק, התחזות לעושה כישוף בתמורה לתשלום דינה מאסר. אני רואה שאת אולי לא בגיל… הכי אידיאלי למאסר, אז אני מוכן להעלים עין. אבל את לא יכולה לתלות מודעות כאלה במרחב הציבורי."
"מה? כישוף?!" הזקנה רק התלהטה יותר. "אני לא מכשפה! איך אתם מעזים לקרוא לי מכשפה?!"
"גברת," המשיך השוטר בסבר פנים אדיב, "אני מכבד אותך, אבל את חייבת להבין שהחוק אוסר עלייך לתלות מודעות שמפרסמות – "
"אני לא מכשפה!" צווחה הזקנה והניפה ידה באוויר, כמתכוננת לסטור על לחיו של השוטר. השוטר השני כבר נראה כמי שמוכן לעשות לה אותו הדבר. "אני עוסקת בהעלאה, אתה מבין? בכלל לא מכשפה, בורים ועמי הארצות!"
"העלאה?"
"העלאה באוב!" צרחה. "פעם בכלל לא הייתי צריכה לפרסם את עצמי, אבל היום אנשים כבר לא יודעים שהם יכולים לדבר עם המתים. הכול בגלל שאול, הוא ניסה לקטוע את השושלת המפוארת של בעלות אוב שממנה אני באה. הרג וטבח באובות וידעונים על ימין ועל שמאל, אוי, זאת הייתה תקופה נוראה ואיומ–"
"סלחי לי, גברת." בלבול איים להפר את השלווה במבטו של השוטר. "אני לא יודע על מה את מדברת, את רק חייבת להיות מודעת לחוקים ולהפסיק לפרסם כאלה דברים. הונאה זה פשע חמור." ובמילים אלה, סימן לעמיתו בניע ראש, והם פנו ללכת.
"חוצפנים! בני בליעל!" צרחה לעברם בעודם מסתלקים משם.
עדיין מסוחררת, ניגשתי אליה, המילים לדבר עם המתים והעלאה באוב צפות בעיסה השמנונית והמבולבלת שהייתה לי עכשיו לתודעה. "אה… סליחה…"
היא פנתה לעברי, עדיין עצבנית. "מה את רוצה?" פלטה בזעף.
"שמעתי שאת… בעלת אוב? אמרת שאת בעלת אוב?"
היא בחנה אותי לעומק, ברצינות תהומית, סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש וממש פנימה, לתוך הנפש עצמה. ניצוץ של הפתעה הבזיק בעיניה פתאום, והיא אמרה, הכעס והעצבים כבר עמומים בקולה ואת מקומם תופסת סקרנות, כמעט חשדנות, "כן, אני בעלת אוב. יש לך מישהי שאיבדת, נכון? אני יכולה… להרגיש בזה. אני מקבלת לקוחות בחצות ליד הטליתא קומי." היא חתמה את דבריה בציון המחיר עבור העלאה יחידה, מדגישה שהיא מקבלת רק מזומן, והלכה משם, נבלעת בסמטאות הירושלמיות.
אנשים בשחור לבן חלפו על פניי בלי להעיף לעברי מבט, אבל כבר לא היה לי אכפת. העולם אולי אפרורי, אבל בחצות אני עומדת להעלות את מי שתצבע אותו בחזרה בצבעים האהובים עליי.
כמה דקות לאחר חצות, שוב עצמה בעלת האוב את עיניה, מתרכזת, ודממה נפלה מסביב. דומייה מחניקה כמוהו. חשתי בו, בכולו, במהות שלו, בכל מי שהוא הכיל, כפרט, ככלל. עוצמת התחושה הייתה מעבר למה שיכולתי לעמוד בו, ובעצמי רציתי למות. עדיף להיבלע בתוכו ולא לחוש בו ככה. למזלי, ההרגשה חלפה כהרף עין, ושוב יכולתי להתמקד במטרה שלי. אבל אפילו שהתחושה עצמה חלפה, החרדה שהיא השרתה עליי נותרה בעינה, והביטחון העצמי וקור הרוח המחודשים התחילו לנזול מתוכי ולהשאיר אותי לבדי עם הקולות המלחששים, המתעצמים עם כל שנייה שעוברת.
ואז בעלת האוב פקחה את עיניה ואמרה, "זו… את?"
הקול שיצא מפיה היה מתעתע; בשמיעה ראשונית, נדמה היה שהיא מדברת בקולה הרגיל, הצרוד. אבל ככל שהתעמקתי בו זיהיתי קול אחר סרוג בקולה, נסתר בתוכו ובכל זאת מציץ מתוך כל אות ואות שהיא הוגה. פליאה ועליזות הציפו אותי כשהבנתי איזה קול זה היה.
"נעמה!" קראתי. "נעמה!"
"שלום…" הקול של נעמה היה הרבה יותר תמה מאשר צוהל, ואכזבה קלה בצבצה ממנו. "אני מאוד… מופתעת. לא חשבתי שאת בחורה כזו… מיסטית, שתעלה אנשים באוב. אבל, טוב, הנה את כאן. אז שלום לך."
"שלום." מיתנתי במעט את השמחה בקולי. "כן, אני… אני לא כזו מיסטית, אבל הייתי חייבת – " אותך, הייתי חייבת אותך – "לדבר איתך."
"אני מבינה." לא, שמחה ללא ספק לא הייתה בקול של נעמה. עכשיו כבר הייתי בטוחה. "ואני אדבר איתך, בסדר? אבל את חייבת להבין… אני מתה."
"אני… יודעת. כמובן."
"לא, לא, את חייבת להבין: אני. מתה. זה אומר שהקשר שלי עם עולם החיים מנותק, בסדר? נכון, יש העלאה באוב. אבל עדיין, החיים שלי כבר נגמרו. אני צריכה לנוח. סוף סוף, לנוח."
"אני מבינה, אני מבינה – " התכנית שלי החלה להתערער, קורסת אל תוך עצמה, אבל לא הנחתי לעצמי להרהר בזה – "העניין הוא פשוט ש… טוב… מאז שקרה לך מה שקרה, המצב שלי קצת… הידרדר. כאילו חזרתי לחיות כמו שחייתי לפנייך – כאילו, אני מתכוונת, לפני הטיפול. ועכשיו שגיליתי שאני יכולה לדבר איתך, למרות מה שקרה לך, חשבתי שנוכל להמשיך…"
"בבקשה, בבקשה אל תאמרי את זה." נעמה נשמעה נואשת.
"אבל בכלל לא שמעת עד הסוף מה שיש לי לומר!"
היא נאנחה. "אבל כבר הבנתי. את רוצה שנמשיך את הטיפול דרך ההעלאה באוב. נכון?" נאלמתי. "ואיך לדעתך זה יעבוד? פעם בשבוע בעלת האוב תעלה אותי, ואני אמשיך לנהל איתך את הטיפול – מהמוות?!"
כן. בדיוק. לא הייתי בטוחה מה בדיוק הבעיה בזה, אבל לא יכולתי להניח לכל העניין לקרוס – להניח לעצמי לקרוס. שוב. לבד, רק אני והקולות.
"נעמה, בבקשה, אני לא יכולה להיות שוב כמו אז, כשרק באתי אלייך…"
"את לא אמורה לחזור לאותו המצב!" החביבות האופיינית לה כל כך כמעט נעדרה מקולה. "נתתי לך כלים שבעזרתם החיים שלך היו אמורים להשתפר! דרכים להתמודד עם הדיכאון שאיתו באת אליי – ועכשיו זה בדיוק הזמן להשתמש בכלים האלה!"
"על אילו כלים את מדברת?" רציתי לצעוק בפניה. "אני לא רכשתי שום כלים!" אבל לא יכולתי לומר לה את זה, ובכלל – לא היה לי שום דבר נוסף לומר לה. נאלמתי, ואולי הגרוע מכול היה שגם היא השתתקה – הדממה שנפלה מסביב הייתה מחניקה כמעט כמוהו. דממת מוות.
ובסוף הנצח, מתוך התהום אליה נפלה – אליה ידעתי שתיפול ולא חשבתי להזהיר אותה – נשמע קולה של נעמה, אומרת שוב ברוך, שהפעם ניכרו בו סימנים של חוסר סבלנות ועצבים שעליהם היא הצליחה להשתלט אך בקושי "אני מתה. והטיפול מת יחד איתי."
ידעתי שאם אמשיך לשתוק, היא תלך, ובפעם הבאה היא תסרב להקשיב לי שוב. והידיעה הזו נסכה בי נחישות. "תקשיבי לי, בבקשה. עוד פעם אחת, פעם אחת אחרונה. ואם לא תשתכנעי, אני נשבעת – אני אניח לך לנפשך."
אנחה רפה יצאה מפיה. "נו בסדר," פלטה באי רצון. יכולתי לשמוע בקולה את הצד הנעים והשלו שלה נלחם בצד הכועס וחסר הסבלנות, הקורא לה להשליך אותי מכל המדרגות. אבל המוות לא פטר אותה מהיותה מטפלת.
"את דיברת על הכלים שרכשתי לאורך הטיפול, אבל העניין הוא שרק התחלתי ליישם אותם על החיים שלי באופן ממשי. אני עוד לא לגמרי שולטת בהם היטב, ואני צריכה אותך, שתסבירי לי איך להשתמש בהם באופן יומיומי, ליישם אותם בכל תחום בחיים שלי, להצליח להתפתח מתוך הרגשות שלי ובאמת להתמודד עם הדיכאון. אני צריכה שתקשיבי לי, ותסבירי לי איך ליישם את הכלים האלה שלימדת, ועוד תמשיכי ללמד אותי, עליהם." השקר נאמר באלגנטיות שכמעט הסוותה את היותו שקר. חשבתי לעצמי שאולי, אם נעמה תסכים להמשיך בטיפול, באמת אתחיל לרכוש כלים ממשיים, באמת אתחיל לנסות וליישם אותם על החיים שלי, באמת אלמד איך להתמודד עם הדיכאון בעזרתם. גם השקר הזה נשמע אלגנטי בתוך ראשי, קוהרנטי כל כך שכמעט בעצמי השתכנעתי שהוא אמת.
"אבל נראה שעדיין לא הבנת: אני – "
"מתה!" השלמתי. "את מתה. אני יודעת. ואני יודעת שאת צריכה לנוח. ואני מבטיחה לך, את גם תנוחי. אבל אני מתחננת בפנייך! אני חייבת שאת תעזרי לי. את, אף פסיכולוג אחר לא הצליח לעזור לי באמת, להבין אותי לעומק. רק את. וזו בסך הכול פעם בשבוע – רק פעם בשבוע! בכל שאר הזמן את תוכלי לנוח כאוות נפשך, ורק שעה, שעה וחצי בשבוע את תעשי איתי חסד ותעזרי לי להתמודד עם הדיכאון. בבקשה, נעמה. בבקשה, אני מתחננת בפנייך."
כשדיברה שוב לאחר מספר רגעים של שקט מחניק, נדמה היה כאילו קולה מנסה להישמע רך ונעים יותר משהוא מצליח להיות כזה. "את לא מבינה שזה לא יעזור? גם אלף מפגשים נוספים לא יעזרו! ולא משנה כמה כלים אנסה ללמד אותך. חשדתי, חשדתי שאת לא באמת משתמשת במה שהראיתי לך, אבל בחרתי להאמין לך שאת כן משתמשת בהם, שאת מצליחה לעזור לעצמך בעזרתם. אבל עכשיו אני מבינה שלא. עכשיו אני רואה שאני הייתי עבורך אותו הדבר שיונה הייתה עבורך: משכך כאבים אנושי. אבל להישען על אנשים אומר שכשהם ייעלמו – את תיפלי. ואני נעלמתי, ועכשיו את מתעקשת לחזור ולהישען עליי. אבל בסוף, לא משנה מה תנסי, אני אלך. וכל אדם אחר שתנסי להישען עליו – ייעלם גם הוא. ואם לא תמצאי דרך כלשהי לעזור לעצמך בעצמך, ולא בעזרת מישהו אחר להישען עליו, את בסוף תיפלי כל כך חזק שלא תוכלי לקום יותר."
דימיתי לשמוע את יונה משוחחת עם נעמה, והן מחליפות אמירות זועמות בנוגע אליי: היא השתמשה בנו כמשכך כאבים אנושי! ממש יכולתי לשמוע את יונה צורחת. משכך כאבים אנושי, זה כל מה שהיינו בשבילה! משכך כאבים אנושי!
"להתראות."
ובמילים אלו נעצמו עיניה של בעלת האוב.
כרעתי על רצפת הרחוב ובכיתי. תחושת הגירוש, הסילוק, הייתה כואבת בהרבה משדמיינתי. והרי תמיד המחשבות שלי מטעות אותי, לא? תמיד הייתי מגזימה ומפריזה בחזיונות השטותיים שבדיתי ממוחי, אז למה דווקא הדמיונות הנוראים האלה מתגשמים? למה דווקא הם אמיתיים?!
"יקירתי, למה לבכות ככה?" קולה של בעלת האוב נשמע עמום מבעד ליללות הבכי. "נו מה כבר קרה, אז איזו מתה אחת דחתה אותך, נו אז מה? מה היא כבר מבינה?"
הרמתי את ראשי ומבעד לשערות שדבקו בעיניי הבטתי בה. רוכנת מעליי, בוחנת אותי במבטה הזקן, הכמעט מנחם. אבל לא מנחם מספיק כדי שאקום מהרצפה, כדי שיהיו לי כוחות או רצון לעשות זאת. "למה? למה זה קורה לי? למה כל מי שמצליחה להציל את החיים שלי – מתה?"
בעלת האוב נשאה מבטה אל האופק, מהורהרת, ומשב רוח ירושלמית פרע את שערה. בתנוחה הזו, כמעט יכולתי לראות בה איזו מכשפה מהאגדות, בת אלמוות שחיה כבר אלפי שנים, וחוכמתה מאפילה על חוכמתו של כל אדם אחר. "אני חושבת שאני יודעת למה. אני מאמינה שכן." שוב היא עצמה את עיניה. "ראיתי אותו איתך כשרק פגשתי אותך בפעם הראשונה. אבל הוא לא ליווה אותך כמו מתנקש, כאילו הוא מתכוון לבלוע אותך, להשאיר ממך בעולם הזה רק גוף ריק. הוא היה איתך כאילו הוא תמיד היה איתך. כאילו זה הייעוד שלך, להיות איתו."
"ומה זה אומר? מה זה בכלל עוזר לי?" הרגשתי כאילו מוחי נמס לשלולית.
"טוב, יש כאן ביצה ותרנגולת, אני חושבת. אולי הוא זיהה את השוני שלך ודבק בך, אולי השוני שלך נבע מזה שהוא תמיד דבק בך. אבל אני חושבת… אני חושבת שהוא רצה ללמד אותך מה המהות שלו. רצה שתביני, תביני עד כאב, מי הוא. מה הוא."
"וככה הוא לימד אותי? הרג את כל מי שאהבתי? אני לא חושבת שהבנתי מזה כלום."
"לא, אולי עדיין לא. אולי קצת, ולא עד הסוף. אבל אני חושבת שעכשיו הפוטנציאל שלך להבין את זה גדול יותר. הוא הרי הוביל אותך אליי, לא? יכולתי להרגיש אותו – את החלק שלו שנמצא איתי תמיד, כמו אצל כל בעלת אוב אחרת – מתנועע, כמו בהתרגשות, כשהתקרבת. כאילו הוא לפחות רוצה שתביני אותו. לא בכדי הוא סירב שיונה תעלה באוב. הוא בטח ידע שיונה לא תוכל לסרב להצעה שלך להיפגש איתה, וככה לעולם לא תהיה לך הזדמנות להתחיל ולהבין אותו, על הטוב והרע שבו. גם אם הדרכים שלו להוביל אותך אליו קצת לא מוצלחות. נו, מי אמר שרק לאלוהים יש חוש הומור מוזר?" גיחוך הרטיט את שפתיה הסדוקות, הקמוטות.
"אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? לסלוח לו כי היו לו כוונות טובות?" הבטתי בה מגחכת. איך היא יכולה? היא הרי בעלת אוב, היא מבינה את המוות לעומק – אז איך היא לא מצליחה להבין שאין בו שום דבר מצחיק?
"לסלוח לו?" הפעם הצחוק הרעיד אותה לגמרי, פראי ובלתי נשלט. "את יכולה להיעצב בגללו, לכאוב בגללו, אפילו לכעוס עליו את יכולה, גם אם זה מיותר לחלוטין. אבל לסלוח לו? אין פה למי לסלוח. אין פה למה לסלוח. זה כמו לומר 'אני סולחת לך' לספר הכבד שבטעות נפל על רגלך. לא, אי אפשר לסלוח, אבל אפשר לנסות להבין. לא לגמרי, לעולם לא – הו, יש דברים שפשוט לא ניתן להבין. אבל אם את רוצה, אני מוכנה לעזור לך. אם את רוצה ללמוד איך לחיות לצידו, לעמוד באופן תמידי על קו התפר שבו הוא עצמו נמצא, גובל בין העולם הזה והעולם הבא ובכל זאת נמצא בשניהם – הו, הרי את כבר בחצי הדרך להיות בעלת אוב, יקירתי!" בעלת האוב הושיטה את ידה אליי, ודימיתי לשמוע את אצבעותיה הפרושות מעודדות אותי, כאילו אומרות טליתא קומי! ילדה, אנו אומרות לך, קומי נא! לקחתי את ידה בידי שלי, ומיד קמתי ואתהלך. הנה נעמה טעתה סוף סוף – בסוף כן הצלחתי לקום. למרות הכול, בסוף בכל זאת הצלחתי לקום.
עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: ליאור מאלי
מקור תמונה: Saul and the Witch of Endor by William Sharp