מחשבות על פרס גפן ותרגומים חדשים

גילוי נאות: הכותב היה חבר בוועדת פרס גפן ב-2025, חבר הוועד המלווה של פרס גפן ב-2026, וחבר ועד האגודה מאז 2015 ועד היום. האמור בפוסט זה הוא דעתו האישית בלבד של הכותב ואיננו מייצג את ועדת פרס גפן או את ועד האגודה.

יש ויכוחים שחוזרים אלינו שוב ושוב, כמעט במחזוריות קבועה, לא מפני שלא נאמר בהם כבר הכול, אלא מפני שהם נוגעים בעצב חשוף. כזה הוא הוויכוח על פרס גפן ועל שאלת מקומם של תרגומים חדשים ליצירות ישנות. לכאורה, זהו דיון טכני בתקנון: האם ספר שכבר תורגם בעבר, וכעת זוכה לתרגום מחדש, ראוי להיות מועמד לפרס? אבל למעשה, זהו דיון עמוק הרבה יותר. הוא נוגע בשאלה מהו בכלל פרס גפן, מה תפקידו, מה הוא מבקש לקדם, ואיך אנחנו מבינים את מעשה התרגום עצמו.

מאז ראשיתו היה פרס גפן פרס צנוע יחסית, ודאי לא פרס שמתהדר בכסף גדול או במנגנוני יוקרה מהסוג שמקובל לעיתים בשדות ספרותיים אחרים. ובכל זאת, היה בו תמיד משהו חשוב מאוד. הוא העניק הכרה. הוא יצר שיחה. הוא סימן לקהילה של קוראות וקוראים, מתרגמים, סופרות, סופרים, מוציאים לאור ואוהבי הז’אנר, שהספרות הספקולטיבית בישראל איננה שוליים מביכים, אלא שדה תרבותי חי, ראוי, ובעל ערך. דווקא משום כך, הוויכוחים סביבו חשובים כל כך. הם אינם רעש רקע. הם עדות לכך שלאנשים אכפת.

אחד הוויכוחים העקביים ביותר בשנים האחרונות הוא סביב שאלת התרגום מחדש. שוב ושוב עולה השאלה אם ראוי לאפשר לספר שכבר ראה אור בעברית, לעיתים לפני שנים רבות ולעיתים בתרגום שזכור היטב לדור שלם של קוראים, להתמודד מחדש על פרס גפן כאשר הוא יוצא בתרגום חדש. התקנון כיום מנסה לפתור זאת באמצעות נוסחה של “שינוי מהותי” במלאכת התרגום. כלומר, לא כל תרגום מחדש, אלא רק כזה שיש בו הבדל ממשי. אבל נדמה לי שהנוסחה הזאת, גם אם נולדה מתוך רצון טוב, אינה באמת פותרת את הבעיה. היא רק מזיזה אותה. במקום ויכוח על עצם העיקרון, אנחנו מקבלים ויכוח על השאלה מהו בדיוק “שינוי מהותי”, מי קובע אותו, על סמך מה, ועד כמה הדבר נתון לשיקול דעתה של ועדת הפרס. במילים פשוטות יותר: הקריטריון אינו מספיק ברור, ולכן הוא גם אינו מספק.

צריך לומר ביושר: לטענות של המתנגדים יש משקל אמיתי. הטענה הראשונה היא טענת ההגינות. ספר שזוכה לתרגום מחדש הוא בדרך כלל לא ספר אלמוני שנשלף מאפלה. להפך. בדרך כלל מדובר ביצירה שכבר הוכיחה את עצמה. היא אהובה, מוכרת, בעלת מעמד, ולעיתים היא כבר קלאסיקה. עצם ההחלטה לתרגם אותה מחדש נובעת במקרים רבים בדיוק מן העובדה שיש לה קהל, שיש לה כוח, ושיש ציפייה שתימכר ושיתעניינו בה. לכן קל להבין את מי שטוענים שיש כאן יתרון לא הוגן. הרי אם בשנה אחת מתמודדת יצירה חדשה, לא מוכרת, לצד יצירה שכבר צברה לה תהילה עולמית או חיבה ישראלית ארוכת שנים, קשה להעמיד פנים שהן מזנקות מאותה נקודת פתיחה.

והטענה הזאת אינה תיאורטית בלבד. אפשר לראות זאת היטב בדוגמאות מן השנים האחרונות. בשנה שעברה, למשל, זכתה סדרת ארץ ים מאת אורסולה לה גווין, בתרגומו החדש של תומר בן אהרון, שראה אור בהוצאה מחודשת, אל מול התרגום המוכר הקודם של תמי כץ. גם השנה מתעורר דיון דומה סביב מועמדותו של קורליין, ספר שכבר תורגם בעבר וזוכה כעת לחיים חדשים בעברית. קודם לכן אפשר להזכיר גם את מסע אל בטן האדמה של ז’ול ורן, שנדון אף הוא במסגרת השאלה כיצד יש להתייחס ליצירות מתורגמות שכבר התקיימו בעבר בשפה העברית. מי שמביט ברצף הדוגמאות האלה יכול בהחלט לשאול: האין כאן דפוס? האין יצירות שכבר הצליחו בעבר נהנות שוב מיתרון מובנה?

הטענה השנייה נוגעת למהות הפרס. יש מי שאומרים, ובמידה רבה של צדק, שפרס גפן הוא פרס ליצירה, לא למתרגם. הספר הוא שעומד במרכז, לא מלאכת ההעברה הלשונית. ואם כך, יצירה שכבר הייתה קיימת בעברית, או לפחות כבר הייתה קיימת בעולם התרבות שאליו הפרס מתייחס, איננה אמורה לקבל סיבוב נוסף. לפי גישה זו, גם אם התרגום חדש, היצירה עצמה איננה חדשה, והפרס הרי לא נועד להעניק שוב הכרה לאותה יצירה.

אל הטענה הזאת מצטרפת טענה שלישית, שאולי היא אפילו מעשית יותר: פרס גפן נועד גם לעודד. הוא לא רק שיקוף של טעם הקהל, אלא גם כלי שנועד לחזק את תחום המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל, לעודד הוצאות לאור, לעודד בחירות אמיצות, ולעזור לספרים חדשים לזכות בתשומת לב. מנקודת המבט הזאת, יצירות שכבר כל כך מוכרות, עד כי משתלם כלכלית ותרבותית להוציא אותן מחדש, אינן בהכרח זקוקות לעידוד הזה. אולי עדיף להפנות את הזרקור דווקא למקומות שבהם ההכרה הציבורית עוד לא הושגה.

כל זה נכון וראוי להישמע. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי מגיע למסקנה אחרת.

אני סבור שראוי לאפשר גם לתרגומים חדשים של יצירות ישנות להיות מועמדים לפרס גפן. לא מפני שאין בעיה, ולא מפני שהטענות נגדם מופרכות, אלא מפני שבעיניי הן מחמיצות משהו עמוק מאוד ביחס שבין ספרות, תרגום, ותרבות.

ראשית, בעיניי פרס גפן נועד לקדם את תחום הספרות הספקולטיבית בישראל, לא רק להכתיר את “הספר החדש ביותר”. כאשר יצירה אהובה זוכה לתרגום חדש, היא אינה רק מופיעה מחדש על מדף. היא שבה ונכנסת למחזור הדם של התרבות. היא נשלחת לחנויות, מסוקרת, מדובררת, נדונה, מקודמת באינטרנט, ופוגשת קהל צעיר שלא הכיר אותה, ולעיתים גם קהל ותיק שמגלה אותה מחדש. אפילו דברים שלכאורה נראים שוליים, כמו כריכה חדשה, עיצוב חדש, מיתוג מחודש והצבה מחודשת בחנויות, הם חלק מן האופן שבו ספר חוזר לחיים. במובן הזה, תרגום מחדש הוא לא רק מחווה נוסטלגית. הוא התערבות ממשית בשדה התרבותי. הוא מחזק את הנוכחות של המדע הבדיוני והפנטזיה במרחב הישראלי. ואם זה לא עולה בקנה אחד עם מטרת הפרס, קשה לדעת מה כן.

שנית, אני לא בטוח שהטענה בדבר יתרון לא הוגן יכולה להכריע את הדיון. כן, יש יתרון מסוים ליצירה מוכרת. אבל פרס גפן, כמו כל פרס קהילתי הנשען במידה רבה על הצבעת קהל, איננו מנגנון סטרילי. פופולריות היא חלק מן המשחק. לעיתים ספר זוכה משום שהוא מוכר. לעיתים משום שסופרת מסוימת אהובה במיוחד. לעיתים משום שהוצאה מסוימת קידמה אותו היטב. אין בכך משהו פסול. זה חלק מאופיו של הפרס. מי שמבקש פרס נקי לחלוטין משיקולי פופולריות, איננו מבקש למעשה את פרס גפן כפי שהוא, אלא פרס אחר. לכן אינני חושב שדווקא העובדה שלתרגום מחדש יש קהל פוטנציאלי רחב יותר צריכה להוציא אותו מן המשחק.

אבל הסיבה העמוקה ביותר לכך שאני מצדד בהכללת תרגומים חדשים היא פשוטה יותר, ואולי גם חשובה יותר: תרגום הוא יצירה.

לא פעולה טכנית. לא מלאכת כפיים לשונית. יצירה.

תרגום משנה משמעות. תרגום בוחר מוזיקה. תרגום יוצר קול. תרגום מחליט מה יהיה מקצב המשפט בעברית, מה יישמע עתיק, מה יישמע מודרני, מה יהיה זר, מה יהיה טבעי, מה יהדהד לקורא המקומי, ואיפה יישמר המרחק מן המקור. מי שחושב שתרגום הוא רק “אותו ספר במילים אחרות” פשוט אינו מתייחס ברצינות למעשה הספרותי עצמו.

לא לחינם תרגום תופס מקום כל כך עמוק גם במסורת התרבותית שלנו. אפילו צום עשרה בטבת נקשר, בין היתר, בזיכרון תרגום התורה ליוונית בידי שבעים הזקנים, מעשה שנתפס במסורת כאירוע דרמטי ומטלטל דווקא מפני שתרגום איננו דבר ניטרלי. הוא משנה את היחס אל הטקסט. הוא פותח אותו, אך גם ממסגר אותו מחדש. אם תרגום התורה היה אירוע הראוי לזיכרון היסטורי ותיאולוגי, יש בכך עדות חזקה מאוד לעוצמתו של התרגום כמעשה יוצר.

גם ההיסטוריה של הז’אנר בישראל מלמדת אותנו את אותו לקח. פרס גפן עצמו קרוי על שמו של עמוס גפן ז"ל, אדם שהיה לא רק מוציא לאור ואיש תרבות, אלא גם מתרגם, ולפי רבים גם מי שחידש והטמיע את המילה “חייזר” בעברית. אי אפשר להפריד בין תרומתו של עמוס גפן לתחום לבין תרומתו כמתרגם וכמי שסייע ליצור את השפה שבה אפשר בכלל לדבר מדע בדיוני בעברית.

כך גם עמנואל לוטם ז"ל, מייסד האגודה ומי שאין צורך להכביר מילים על מעמדו בתרבות התרגום העברית. במובנים רבים, עמנואל איננו רק מי שתרגם יצירות חשובות לעברית, אלא מי שעיצב לדורות של קוראים את האופן שבו עולמות פנטזיה ומדע בדיוני נשמעים בעברית, נושמים בעברית וחיים בעברית. יש יצירות שקוראים ישראלים רבים כלל אינם חווים תחילה דרך שפת המקור שלהן, אלא דרך קולו של המתרגם. במקרים כאלה, המתרגם איננו רק מתווך, אלא שותף עמוק בעיצוב חוויית הקריאה עצמה.

וזה נכון במיוחד במקרה של שר הטבעות. תרגום חדש של טולקין איננו עוד הוצאה מחודשת של ספר קלאסי אהוב. עבור קהילת טולקין הישראלית, זהו אירוע מכונן. מדובר ביצירה שעבור דורות של קוראים הייתה לא רק ספר, אלא שער כניסה שלם לעולם מיתולוגי, לשוני, ותרבותי. לכן, כאשר מופיע תרגום חדש ליצירה כזו, השאלה איננה רק איך תורגמה מילה זו או אחרת, אלא איך נשמע כעת העולם כולו. איך מדברת הארץ התיכונה בעברית. איך נשמעים בני לילית (או העלפים), הגמדים (או הגמדאים), ההוביטים (בני המחצית) ובני האדם. איזה משלב לשוני נבחר, איזה רושם יוצרת השפה, איזו מסורת תרגומית נשמרת ואיזו מתחדשת.

בקנה המידה של קהילה ספרותית, זהו אירוע טקטוני ממש. תרגום חדש של שר הטבעות יוצר דיונים, השוואות, מאמרים, ויכוחים והרצאות. הוא מעורר מחדש שאלות של נאמנות למקור, של יופי לשוני, של עברית חיה לעומת עברית גבוהה, ושל היחס בין תרגום קלאסי לתרגום עכשווי. הוא איננו רק מוציא ספר מחדש אל המדפים; הוא מפעיל מחדש את הקהילה כולה. הוא גורם לקוראים ותיקים לשוב אל היצירה מנקודת מבט חדשה, ולקוראים צעירים לפגוש אותה לראשונה בנוסח עברי שונה. קשה לחשוב על דוגמה טובה יותר למקרה שבו תרגום מחדש הוא עצמו אירוע תרבותי מן המעלה הראשונה.

ובדיוק משום כך, קשה בעיניי לטעון שתרגום מחדש של יצירה כזו אינו ראוי כלל להכרה במסגרת פרס גפן. אם מטרת הפרס היא לקדם את הספרות הספקולטיבית בישראל, לטפח את השיח סביבה, ולהאיר רגעים משמעותיים בתולדות הקריאה, התרגום וההוצאה לאור שלה, הרי שתרגום חדש של שר הטבעות הוא בדיוק מסוג האירועים שהפרס צריך לדעת לראות. לא מפני שמדובר רק ביצירה מפורסמת, אלא מפני שהופעתו של תרגום חדש ליצירה כזו היא עצמה מאורע ספרותי, לשוני וקהילתי רב משמעות.

גם מי שגדל על תרגומים אחרים מכיר היטב את התחושה הזאת: עד כמה תרגום מסוים מסוגל להיטמע בתודעה עד שהוא נדמה כמעט ליצירה מקורית בפני עצמה. תרגום טוב אינו רק גשר. לפעמים הוא הבית שבו היצירה חיה עבור קוראיה.

מן הבחינה הזאת, תרגום מחדש הוא לא “אותו ספר שוב”, אלא מאורע ספרותי חדש. הוא אינו מוחק את התרגום הקודם, אלא עומד לצדו, מתווכח איתו, מאתגר אותו, ולעיתים גם מתקן, מדייק, מחדש או מציע קריאה אחרת. במיוחד כאשר מדובר ביצירות ותיקות, תרגום חדש גם מתאים אותן לעברית עכשווית, לתרבות קריאה חדשה, ולאוצר מושגים שהשתנה. כל מי שנתקל בתרגומים ישנים של פילוסופיה יוונית, למשל, יודע עד כמה הבחירה במונח אחד או באחר יכולה לשנות עולם שלם של הבנה. אין סיבה לחשוב שבספרות ספקולטיבית הדבר שונה או שולי יותר.

לכן בעיניי אין רק הצדקה לאפשר לתרגומים חדשים להתמודד על פרס גפן; יש בכך אפילו אמירה תרבותית נכונה. זו הכרה בכך שהתרגום איננו שירות נלווה לספרות, אלא חלק מן הספרות עצמה. זו הכרה בכך שהוצאה מחודשת של יצירה בתרגום חדש יכולה להיות אירוע חשוב לקהילה, לשפה ולתחום כולו.

ועדיין, גם אם מקבלים את העיקרון הזה, אין פירוש הדבר שאין מקום להסדרה טובה יותר. להפך. דווקא משום שהנושא מעורר מחלוקות אמיתיות, נדמה לי שכדאי לחשוב על דרכים ברורות יותר להתמודד איתו. ייתכן, למשל, שנכון להגביל זכאות רק ליצירות שמעולם לא היו מועמדות בעבר לפרס גפן, כך שלא תיווצר אפשרות שאותה יצירה תתחרה שוב ושוב. ייתכן גם שכדאי לקבוע מרווח זמן קשיח בין תרגום אחד למשנהו, חמש, עשר או חמש עשרה שנים, כדי להבטיח שלא כל מהדורה חדשה תיחשב אוטומטית לאירוע פרסי. ואפשר גם ללכת בכיוון אחר לגמרי: לבטל את הסעיף המעורפל של “שינוי מהותי”, ופשוט להכיר בכך שתרגום מחדש הוא, מעצם טבעו, מעשה בעל ערך, בלי לנסות להעריך עד כמה הוא משמעותי.

ובטווח הארוך, אולי הפתרון הטוב ביותר הוא קטגוריה נפרדת לתרגום מחדש. קטגוריה כזו תכבד את מלאכת התרגום בלי לטשטש את ההבדל בין יצירה חדשה בתרגום ראשון לבין יצירה ותיקה הזוכה לחיים חדשים. היא תיתן מקום לשני הערכים גם יחד: לעידוד החדש, ולהכרה בכוחו של התרגום כיצירה.

אבל מעבר לכל הפתרונות האפשריים, חשוב לי לומר דבר אחד פשוט: הוויכוחים האלה טובים. הם ברכה. הם אינם מעידים על חולשתו של הפרס, אלא על כוחו. קהילה שאינה מתווכחת על הפרס שלה היא בדרך כלל קהילה שכבר חדלה לייחס לו חשיבות. העובדה שפרס גפן ממשיך לעורר מחלוקת, מחשבה, תשוקה ולעיתים גם עצבים, היא סימן לכך שהוא עדיין חי, עדיין נוגע, ועדיין חשוב.

ואולי זו הנקודה האחרונה שצריך לזכור. ספרות ספקולטיבית חיה מתרגום לא רק במובן הטכני, אלא במובן העמוק ביותר: היא חיה מהעברה, מתיווך, מחידוש, ומהיכולת לקחת רעיון, סיפור, עולם או מיתוס ולהעניק לו חיים חדשים בשפה אחרת ובזמן אחר. אם זה נכון לגבי היצירות עצמן, נדמה לי שזה נכון גם לגבי היחס שלנו אל הפרס שמבקש לכבד אותן. לכן, בעיניי, ראוי שפרס גפן יוסיף להשאיר את הדלת פתוחה גם לתרגומים חדשים. לא משום שאין קושי, אלא משום שיש כאן משהו יקר מכדי לוותר עליו: הכרה בכך שגם תרגום הוא מעשה של יצירה, ושלפעמים דווקא בו, בעברית החדשה הניתנת לספר ישן, מתרחש הקסם מחדש.