סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היֹה יהיה" 2025
כל הבית היה מלא בריח עשיר, סמיך כל כך שפתחתי חלון כדי להכניס מעט אוויר רענן. הצצתי מבעד לדלת התנור וראיתי את שורות העוגיות, התפוחות והזהובות בדיוק במידה הנכונה. נשפתי על העוגייה הקרובה ביותר אליי ובצעתי ממנה חתיכה. חרכתי מעט את אצבעותיי אבל לא יכולתי לחכות עוד. לאחר נשיפה נוספת הכנסתי את החתיכה לפי במהירות והטעם המתוק הכה בלשוני ובליבי בו זמנית. הרגשתי את חזי מתהדק ואת האכזבה מציפה אותי. בלעתי בקושי רב, מתאפקת לא לבכות. הנחתי את העוגייה האכולה בצד, לא מסוגלת לטעום ממנה שוב, ופתחתי את המחברת.
ליד הרשומה של ״חמאה חומה״ כתבתי ״לא עובד״. ואז, בכל זאת, הוספתי גם ״אבל טעים. מיוחד, אגוזי״. אני לא אשקיע שוב זמן בהשחמת החמאה, אבל ניסוי טוב צריך לכלול כמה שיותר פרטים. נראה לי.
ארזתי את העוגיות ועליתי על אוטובוס לכרמל. במחלקה האונקולוגית כל הווילונות היו פתוחים, המסדרונות שטופי שמש, ואיכשהו עדיין היו בה פינות מוצללות וחדרים חשוכים. בשעה הזו סבתא הייתה בדרך כלל באזור המשותף, מרכלת עם חברה שבאה לביקור או מציקה לאחת האחיות, אבל היום היא הייתה עדיין במיטתה בחדר. היא חייכה אליי כשרכנתי לנשק את לחיה, ומייד לקחה מידי את קופסת העוגיות ושאלה אותי איך אני מתקדמת.
״טוב, לפחות יצא טעים, סבתא.״ משכחתי בכתפיי, בניסיון לזייף אדישות קלה, להחביא את התסכול.
סבתא טעמה עוגייה והנהנה תוך כדי, ״בסדר, עיוני, פעם הבאה תצליחי.״
״אני לא יודעת, סבתא,״ הודיתי, ״אני לא חושבת.״
״אין מה לחשוב,״ ענתה בפשטות, ״בסוף את תצליחי,״ הפטירה כלאחר יד, כאילו דיברה על דבר ברור מאליו ולא על מאבק חסר תכלית. ״את תאפי את העוגיות הנכונות, כמו שאימא שלי אפתה אותן. פעמיים בשנה היא הייתה מכינה לנו כמה עוגיות מיוחדות. הייתה אומרת שזה לא בריא לאכול אותן הרבה, את יודעת?״
הנהנתי, כי ידעתי. סבתא אהבה לספר לי את אותו הסיפור בכל פעם שביקרתי, לפעמים אפילו כמה פעמים באותו ביקור, ומזמן ויתרתי על הניסיונות להזכיר לה שאני כבר מכירה את המילים בעל פה. ״תמיד טוב לשמוע שוב,״ היא הייתה עונה, ״אני אספר את הסיפור עד שיתגשם שוב.״
וכך, שוב, שמעתי על העוגיות המופלאות שאימא שלה הייתה מכינה – סבתא לא השתמשה במילה ״אופה״ – ושהן אכלו יחד פעמיים בשנה. ״ביום ההולדת שלו, ובשבת שאחרי יום ההולדת שלי. בכל פעם היינו מבלות שעה אחת עם אבא, ובכל פעם הוא שאל אותי ממתי באתי אליו. היינו מספרות לו רק קצת, כדי לא להפריע לו בזמן שלו, והוא היה מספר לנו מעשיות מפעם ונזכר עם אמא בימים מפעם.״ היא סיפרה לי על השעות היקרות בהן הכירה את האב שנפטר עוד כשהייתה תינוקת. על רגעים של נשיקות חטופות בין הוריה כשחשבו שהיא לא מסתכלת, על משפחה שהתראתה מעט ואהבה הרבה. ״עד שגם אימא הלכה מהמחלה,״ סיכמה סבתא, ״חודש אחרי שפגשתי את סבא״. סבא אמר לי פעם שאולי היא הרגישה, חמותו, שעכשיו יהיה לסבתא מישהו. אולי זה מה שעזר לה לשחרר.
״אבל אתן עוד תתראו שוב,״ עניתי, כמו תמיד, לא מסוגלת לדבוק בספקות שלי. אני מניחה שזו הסיבה שסבתא סיפרה לי שוב ושוב על העוגיות המיוחדות והגעגוע; שכנוע מתמיד בכך שזה אפשרי.
החזקנו ידיים עוד כמה שניות, ואז סבתא שינתה נושא ופטפטה בעליזות על כל מי שלא היה במרחק שמיעה. האחות ההיא בהיריון, איזה ילדים יפים בטח יהיו לה, ויש מישהי חדשה בחדר ליד שלובשת פיג׳מות מצוירות, השכנה מליד הבית באה לבקר וסיפרה ששכנה אחרת מחתנת בן והשכן ממול נפטר, אבל לפחות בלוויה שלו היו הרבה אנשים. סבתא אהבה טלנובלות, ואהבה להפוך את החיים האמיתיים לטלנובלה בריכולים, אבל נראתה פחות חיונית מבדרך כלל.
״סבתא, היה לך טיפול היום?״ שאלתי כשהיא השתתקה לרגע, בניסיון למצוא הסבר לעייפות על פניה.
״לא, עיוני, הפסקנו עם זה.״ הייתה בקולה השלמה שלא שמעתי לפני כן בשיחות כאלה.
״מה זאת אומרת הפסקת? אבל עדיין לא סיימת אותו? יש אפשרות יותר טובה?״
״לא צריך את זה יותר. אימא שלך בודקת לי לעבור למקום אחר, כמו שדיברנו.״
דיברנו… דיברנו על הוספיס, לפני תחילת הטיפול. הרופאים לא המליצו על כימותרפיה, במצבה, הם המליצו על מקום נוח להיות בו, אבל סבתא התעקשה לנסות. ידעתי שהמצב לא טוב, אבל סבתא הייתה כל כך עקשנית שלא יכולתי שלא לקוות שזה יהיה מספיק.
נשארתי עם סבתא עוד חצי שעה, אבל היא בקושי השאירה את העיניים פקוחות, וחשבתי שעדיף שהיא תוכל לנוח. ״ביי, סבתא,״ נישקתי אותה והוספתי, ״אני אוהבת אותך.״ היא כבר ישנה, ולא הייתי בטוחה אם היא שומעת.
״חכי רגע!״ קראה אליי אישה במסדרון, ״חכי חמודה.״ נעמדתי. היא הייתה צעירה מסבתא בעשור או שניים, וראיתי אותה במחלקה כמה פעמים – הנחתי שגם היא קרובה של אחד המטופלים. ״את הנכדה של צביה, נכון?״ הנהנתי, והיא המשיכה, ״ראיתי אותך כמה פעמים, תמיד מגיעה עם עוגיות.״
״כן, זו אני.״ תהיתי אם היא מחפשת מתכון, או אולי רעבה. היא התיישבה, ושמתי לב שאיכשהו התקרבנו לספסל שעמד באחת הפינות.
״שבי, חמודה. העוגיות שלך מאוד טעימות, את יודעת? סבתא שלך כל כך נחמדה, תמיד מחלקת לכולם. וזה לא נורא שעדיין לא הצלחת עם הקסם שלך, סבתא מאמינה בך מאוד, את יודעת?״ התיישבתי תוך כדי שהיא דיברה, והסתובבתי אליה, מבולבלת.
״סבתא סיפרה לך?״ קסמי זמן היו נדירים, וגם היה להם מוניטין מעט מפוקפק. סבתא לא שמרה את הסיפור על העוגיות של אימא שלה כסוד מוחלט, אבל גם לא סיפרה אותו לכל אחד.
״בטח, חמודה,״ ענתה האישה, ״ואני חושבת שאני יכולה לעזור.״ היא הושיטה לי כרטיס ביקור ירוק, שהייתה עליו כתובת ומספר טלפון. ״דיברתי על זה עם צביה, אבל היא כל כך עייפה לאחרונה ואני רואה שהיא לא הספיקה להזכיר את זה.״ אולי בגלל זה סבתא התנהגה ככה היום? אולי היא ידעה שיש קצה חוט חדש. ״תתקשרי אליו, חמודה. יש לו כל מה שאת צריכה. הוא לא זול, אבל מה לא נעשה בשביל צביה? דיברתי איתו, אז תזכירי שאת הנכדה של צביה ויהיה בסדר.״
״תודה,״ גמגמתי אליה ובהיתי בכרטיס. היא משכה אותי בחזרה לעמידה.
״קדימה חמודה,״ אמרה, ״אולי בפעם הבאה כבר תוכלי להביא לסבתא את העוגיות שהיא רוצה.״ זה אפשרי? אחרי כל כך הרבה ניסיונות וחיפושים, יכול להיות שאני בכל זאת יכולה להגיע למתכון הנכון? התקדמתי לכיוון תחנת האוטובוס, ותוך כדי כבר חייגתי למספר. כבר בצלצול הראשון ענה לי קול חביב, ואמר שהמקום פתוח. ״בטח, את יכולה לבוא עכשיו, אני פה עד שש.״
שני אוטובוסים, רבע שעה הליכה וארבע קומות במדרגות אחר כך הגעתי לדירה בשכונה ישנה בקריית ים. על הדלת היה שלט, בגוון ירוק כהה יותר משל הכרטיס, ועליו באותיות לבנות מעט מלוכלכות ״הרוקח – פתרונות ומוצרי קסם״. דפקתי בדלת, וקיוויתי שבאמת יש לו יותר פתרונות שעוד לא ניסיתי.
את הדלת פתח גבר בגיל העמידה, לבוש בחולצה מכופתרת קצרה וישנה וזיפים בני יומיים. הוא חייך אליי וזז הצדה כדי שאוכל להיכנס. הדירה הייתה קטנה, חשוכה ודי מלוכלכת, והייתה מלאה בארונות ומדפים לא תואמים, עמוסי צנצנות וקופסאות. ״אז במה אני יכול לעזור לך?״ שאל, מתמקם על כיסא מחשב נמוך מאחורי שולחן עמוס שעמד בפינת החדר.
״אה, האמת שאני לא לגמרי בטוחה מה אני צריכה.״ זה היה שורש הבעיה, לא היה לי מתכון לעבוד איתו.
״זה בסדר גמור חומד, פשוט תסבירי לי מה את מנסה לעשות. אני מחזיק הכול – כל הקסמים, כל הפתרונות. ׳קסמסטוק׳ ו׳מגה נצנץ׳ חושבים שהם כל כך טובים, לא צריך להיות ענקי כדי להיות טוב. פשוט צריך שיהיה לך מה שצריך.״ הוא המשיך להתלונן עוד קצת על הרשתות הגדולות ששוטפות ללקוחות את המוח, אבל כשהפסיק והסתכל עליי הבנתי שהוא החליט לתת לי רגע לענות. התלבטתי לרגע, חוששת מהשיפוטיות והזלזול הקבועים בקסמי זמן, אבל כבר הגעתי עד אליו – והיה לי הרבה מה להפסיד אם לא אנסה.
״לפי סבתא, זו חזרה נקודתית בזמן, לשעה אחת. העוגיות תמיד הביאו אותן לרגע פרטי עם האדם שרצו לפגוש, זה לא אמור להיות קסם מהפכני או גדול.״ אולי אם הוא יבין שאני לא מנסה לשנות את המציאות זה ייראה לו יותר אפשרי. הוא הנהן וקם, והתחיל להסתובב בחדר בין המדפים. ״יש לי בדיוק מה שאת צריכה. תמצית כזו לשיפור אפייה. הנה פה יש גם אבקה משפרת לקסמי זמן, אה ואל תוותרי על הגרניום הנורווגי, הוא עבר לחשי שיפור במיוחד כדי לאגד הכול, ואחרת הכול יתפרק לך.״ הרוקח המשיך לעבור ולארוז לי שקיות קטנות של חומרים מתוך הצנצנות, הסביר לי על סדר השימוש ומה כל דבר עושה, פירט על החשיבות של החומרים וכמובן המשיך מדי פעם לזרוק תלונה על חנויות גדולות שפשוט איבדו כל אופי ולא מסוגלות באמת לעזור למכשפים הטובים. הלכתי בעקבותיו בחזרה לשולחן כשהוא הכניס את השקיות הקטנות לאריזה אחת. הרגשתי מעט מעודדת. הוא חשב שאני מכשפה, אפילו אמר מכשפה טובה – ומשהו בשילוב החומרים האלו מוכרח היה לעבוד.
״אז בסך הכול,״ אמר לבסוף, ״זה אלפיים מאה וחמישים ש״ח. אני לא מקבל בתשלומים, לצערי. את יודעת איך זה, המצב קשה והייבוא מתייקר, עם כל המיסים שאני משלם הייתי באמת צריך לקחת יותר אבל אין לי לב לזה, תמיד אני על סף ההפסד, את יודעת? מה גם שבשביל הנכדה של צילה, רק במחירי עלות אני מוכר.״
״צביה,״ תיקנתי, והרוקח הנהן.
״כן, כמובן, צביה. אישה אהובה כל כך, באמת שווה את המאמץ.״ זה נכון, חשבתי, אין ספק שסבתא שווה את זה.
אחרי תשלום בנייד ומינוס בבנק, קיבלתי את המארז העמוס ויצאתי בחזרה הביתה, נחושה לא לבזבז זמן. נכנסתי למטבח וכיביתי את הטלפון כדי להימנע מכל הסחת דעת או הפרעה. הוצאתי בזהירות את השקיות הקטנות מהחבילה של הרוקח, וארגנתי במדויק לפי הוראותיו. עד כה השתמשתי ברכיב קסום אחד, אולי שניים שהיו מיועדים לעבוד יחדיו כמו שהיה כתוב במתכונים. בכל בלוג של בישול קסם נכתב על שימוש במוצרי קסם בתערובות יחד עם רכיבים פשוטים יותר. ערבבו נוצת יונה מבורכת עם אבקת סוכר, מקל וניל טרי, סולת ושמן קוקוס ותקבלו חטיפי רחף. קחו את אותה נוצה יחד עם נענע, חלבון ביצה מוקצף, מלפפונים וקצת כורכום ותקבלו קרם ריפוי מוצלח. כך בכל ניסיון שיניתי את סוג הקמח או החלפתי תמצית קינמון בתמצית שקדים, אבל הרוקח המליץ על שילוב של רכיבים רבים יחד. עד כה כלום לא הצליח, העוגיות הקודמות אפילו לא היו קרובות לתוצאה שחיפשתי, כי הלכתי בעקבות המורים, הסופרים והבלוגרים שבעצמם לא הצליחו לייצר קסמי זמן.
שקלתי ומדדתי, ערבבתי בקערות שונות כדי להכין כמה גרסאות בבת אחת ולא לבזבז זמן. עמדתי בגבי לשולחן והפעלתי את המיקסר עם אחת התערובות כשקולות פצפוץ החלו להישמע מהקערות האחרות. הסתובבתי וראיתי שתיים מהתערובות שהשארתי לנוח מתחילות לבעבע, ואחת אחרת שטיפות סמיכות נזרקו ממנה לכל עבר. עשן כחלחל עלה מהמקרר וכשמיהרתי להוציא ממנו קערת תערובת אחת נוספת, גיליתי שכל תוכנה השחיר לחלוטין והחל להדיף ריח מריר ואניסי. התחלתי לנסות לאסוף את הבלאגן כשהמיקסר הפסיק לעבוד והחל להשמיע קולות תסיסה. התערובת שהכנסתי להקצפה הייתה כנראה רעילה במיוחד, ואני לא חושבת שהמיקסר יוכל לחזור לעבוד אחרי שטיפות ירקרקות המסו את המקצף וחלקים מהגוף והמנוע. הוצאתי את הקערות למרפסת ופניתי לשקיות החומרים שנותרו, שהיו במגוון מצבים דומים למדי לאלו של התערובות – חלק השחירו, אחרים העלו עשן בצבעים שונים, והיתר פשוט הפכו לחול. הייתי נואשת מדי, הבנתי. הייתי נואשת מספיק כדי ליפול קורבן לקוסם אשליה ונשארתי עם ערֵמת זבל יקר. הרוקח ההוא ניצל אותי, וניצל זמן יקר שלא היה לי לבזבז בנסיעה אליו ובהכנת בצק, שאחרי שהרס לי חצי מטבח פשוט ילך לפח.
הדלקתי את הטלפון בכעס כדי להתקשר לאיש ההוא, אבל המסך נדלק בשיחה מאבא לפני שהספקתי. לפני רגע במרפסת ראיתי את השמש רק מתחילה לעלות, והשעה הייתה מוקדמת מדי לשיחת חולין רגילה.
״אני בדרך אלייך, תרדי עוד חמש דקות.״ הייתה דחיפות בקולו, והתחלתי להתארגן תוך כדי השיחה.
״מה קרה?״ שאלתי, חרדה מתחילה לפעפע בבטני.
״התקשרו מבית החולים, אמרו לבוא להיפרד מסבתא.״ הוא לא היסס לעשות את הסיבוב ולעבור אצלי ולא לנסוע ישר לשם, לקחת אותי גם. סבתא צביה הייתה הסבתא שאספה אותי מהגן בכל יום כשהייתי ילדה, ביתה היה הבית השני שלי, לא עבר שבוע בלי שנתראה לפחות פעם אחת ולפעמים אפילו שלוש או ארבע. אבא ידע כמה אנחנו קרובות. בילינו את הנסיעה בשקט, וניסיתי להתרכז בנשימה. לא לבכות עדיין, שכנעתי את עצמי, אולי גם יהיה בסדר. הרי הרופאים אמרו שיש עוד כמה שבועות. הלכנו ביחד, מהר, כמעט בריצה עד למחלקה, ואחת האחיות הפנית אותנו לחדר צדדי. ״תחכו שם,״ ביקשה, ״הרופא כבר מגיע.״ סבא כבר היה שם, וגם האחים של אבא.
מסתבר שיש נוהג כזה, לא לספר למשפחה בטלפון שהמטופלת נפטרה. הם אומרים למשפחה לבוא להיפרד, ואז לא מכניסים אותם לביקור אלא לקבלת הבשורה, וזהו. סבתא הפסיקה לנשום בלילה; ניסיונות ההחייאה לא הצליחו. יצאנו חזרה למסדרון, והעולם הפך לרצף של סידורים. שיחות טלפון, העברת הבשורה. תיאום עם חברה קדישא, קביעת לוויה, פרסום מודעה.
לפני שיצאנו מהמחלקה בפעם האחרונה תפסתי את אחת האחיות. ״אני כל כך מצטערת,״ ענתה כששאלתי אותה על האישה שדיברה איתי, החברה של סבתא. ״זה קורה הרבה בבתי חולים, מנסים לבנות על תקוות כוזבות. אנחנו מנסים לזרוק אותם החוצה כשאנחנו רואים.״ כל כך הרבה רגשות הציפו אותי שלא ידעתי שיש לי מקום לעוד אחד, אבל האכזבה שהכתה בי הוכיחה לי שאני טועה. קיוויתי שהאישה מהמסדרון רומתה גם היא, קיוויתי שבכל זאת הייתה לסבתא עוד חברה.
״לא נורא,״ אמרתי לאחות, ״זה בכל מקרה לא שינה הרבה.״
שעות חלפו, מטושטשות בדמעות ובתחושת אשמה. נזכרתי בשיחה האחרונה שלנו, ואפילו לא ידעתי אם היא שמעה אותי, אם היא הייתה מספיק ערה כשאמרתי לה שאני אוהבת אותה. חשבתי על מה שסבתא אמרה אז, רק יום קודם לכן, על כמה שהיא האמינה בי. באותו רגע ייחלתי להאמין במשהו, כל דבר. נשמות שחיות לנצח, עולם שאחרי, איזשהו סוג של גן עדן. אבל הכמיהה לא השפיעה על המוח שלי שהתעקש להיצמד להיגיון, ולהזכיר לי שסבתא לא קיימת יותר, וכל מה שנשאר זה גוש בצורת אדם, עטוף בתכריכים, שהורידו כעת אל הקבר. רתחתי מכעס, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום כי ידעתי שלא הגיוני לכעוס. סבתא לא באמת נמצאת שם למטה, היא לא יכולה להרגיש כלום. היא לא מרגישה שהאנשים האלה זורקים עליה חול. ידעתי שאני רואה מה שאמור להיות, אבל הרגשתי שאנשים, שאת חלקם אני מכירה ואוהבת, זרקו את סבתא שלי ואז השליכו עליה אדמה. חצי עיוורת מבכי התחמקתי החוצה מבין כולם, הרחק מסבא ומההורים שלי, מהדודות ובני הדודים, מכל החברות של סבתא והרבה זרים או אנשים שנראו חצי מוכרים, מכל מי שהתרכזו כעת בקבר ובתפילות וכך לא ראו אותי יוצאת מבית הקברות אל הצומת הראשי ועולה על אוטובוס בחזרה הביתה.
נכנסתי ישר למטבח, לקחתי קערה אחת שניצלה מהבלאגן שעשיתי והתחלתי להכניס אליה חומרים. בלי לכתוב, בלי למדוד, פשוט זרקתי פנימה. חלב. סבתא אהבה איזשהו סוג עם וניל שהפסיקו ליצר לפני שנים, אבל בכל פעם שהייתה מגיעה למכולת או לסופר הייתה שואלת אם יש אותו בכל זאת. קמח שקדים, שקניתי כדי להשתמש באחד המתכונים בשביל סבתא, אבל אני לא הספקתי והיא כבר לא תטעם שום דבר שאני אכין. שמנת מתוקה. סבתא סיפרה שפעם, כשהיו מקבלים את החלב מהחלבן, למעלה על המכסה הייתה טיפה של שמנת, וכמה שסבתא אהבה את אותה טיפה מתוקה. הכנסתי כמה תבלינים, חצי צנצנת דבש, איזשהו סירופ, וכמה סוכריות גומי. סבתא כבר לא תוכל להתלונן שאני נסתמת משטויות. היא כבר לא תספר לי את כל הרכילות והטלנובלות מהשכונה, אז אני לא אדע מה קרה בסוף עם השכן שבגד באשתו, ואם השכנה מלמטה תמשיך לאמץ חתולים לנצח. הבטתי בקערה והבנתי שאין לי איפה להניח אותה במטבח, כי השולחן היה עדיין מכוסה בכל הזבל שקניתי מהרוקח.
פיניתי את שולחן העבודה בסלון במהירות, מעיפה ממנו את המחשב וכל המחברות והשטויות האחרות. הנחתי את הקערה והתחלתי לערבב, ככה עם הידיים, ולמי אכפת שהמיקסר מת. יש מיליון מיקסרים, אבל סבתא צביה הייתה רק אחת, וזהו. לא יהיה יותר הטלפון על הבוקר בימי הולדת, תמיד מוקדם כדי להיות הראשונה שמתקשרת, ומי יספר לה שכבר מזמן לא מתקשרים ורק שולחים הודעות. הפעם כבר לא חשוב אם אי־אפשר להכין עוגיות כאלה, הפעם לא חשוב שיצא נורא. הפעם אני לא צריכה לשקול את הבצק ולחלק לעוגיות שוות, או לרווח יפה על נייר אפיה. לקחתי תבנית מהתנור והתחלתי לזרוק עליה כדורים מהבלילה. דחפתי את התבנית לתנור והפעלתי אותו, מסובבת את כפתורי הטמפרטורה והזמן בלי להסתכל עליהם או לנסות להחליט מה צריך להיות בהם. מה זה משנה. במשך חודשים שיקרתי לסבתא, הבטחתי לה שאני אצליח, הבטחתי להביא לה עוגיות שיעבדו. הבטחתי לסבתא שאני אעזור לה לראות שוב את ההורים שאליהם התגעגעה במשך עשורים, ונכשלתי. הטיימר צלצל אחרי מה שנדמה כדקות מעטות, כך שהעוגיות המיותרות שהיו בו בטח עוד היו לא אפויות מבפנים.
פתחתי את דלת התנור, והרחתי מקום אחר. לא הכנסתי לעוגיות חלווה, או לימון, ובטוח שלא חומרי ניקוי, אבל ככה הן הריחו. ריח מוכר של ריצפז לימון ושל חלווה. הרמתי את אחת העוגיות בידי, והיא הייתה רק מעט יותר מדי חמה, כאילו הייתה לה שעה להתקרר ולא שניות מעטות. לקחתי ביס גדול ועצמתי את עיניי. חשתי במרקם העוגייה בפי, אבל לא בטעם. במקומו, הרגשתי בית שלא היה הדירה שלי. שמעתי תקתוק של שעון, וקולות חלשים בספרדית שנשמעו כמו טלנובלה.
סבתא. פקחתי את עיניי, ושם היא הייתה. בריאה הרבה יותר מהפעם האחרונה שבה התראינו, עומדת יחד איתי בסלון הבית שלה, שהריח כמו ריצפז לימון וחלווה. ״את רואה, עיוני,״ היא חייכה אליי, ״ידעתי שתצליחי.״