הוא מתבונן בגוף השוכב תחת הסדין, תוואי מטושטש ואנונימי, זהה בכול לעשרות האחרים שבחן בחיפושיו, מלבד במספר המופיע על הלוח למרגלות המיטה. מניח לאצבעותיו לעקוב אחר צינור הפלסטיק המתפתל אל זרוע פשוטה. מחייך. איש לא יבחין בעוד סימן דקירה בעור החיוור והקר, המנומר בעקבותיהן של מחטים. אצבעותיו מרצדות במורד הזרוע בין כלי הדם הדקיקים והמצולקים ומחפשות במיומנות אחד שישרת אותו, בלתי מורגש בחסות התרופות והחולשה. ידו האחרת מפשילה בהיסח דעת את הסדין לחשוף את הגוף אליו מחוברת הזרוע, שיוכל לזהות אותו בעתיד. רעמת שׂער כהה מפוזרת על הכר סביב פנים חיוורים, מעוותים אפילו בשנתם בעווית של סבל. זה הביקור הראשון שלה. הוא חורט את הפנים בזיכרונו, מנסה לדמיין איך ייראו ללא המסגרת הכהה שמעניק להם השׂער, מחפש סימני היכר בולטים – צורת השפתיים, קימור האף, מסיט את השׂער לחשוף את קונכיית האוזן. רחש נשמע במסדרון ומעורר אותו משרעפיו. המחלקה לא ישנה באמת אף פעם. עליו למהר. הוא ימצא אותה שוב, בדרך זו או אחרת… ומה שחשוב באמת הוא הלילה, לא עתיד לוט בערפל. הוא מגיש את ידה אל שפתיו, טועם את עורה ומעבר לו, חש ברעל המתפשט בתוכו, מריר ומתפצפץ בפיו.