"מיאו," גנימד אומר שוב.
"לך מפה," ליטה גונחת ומשליכה את הכרית בכיוונו הכללי. היא לא שומעת את התנועה החרישית, אבל משקל כבד נוחת לפתע על חזה, והציפורניים שננעצות בבטנה חדות כמו תער. היא צועקת ומשליכה אותו מעליה. "חתול מטומטם! אתה לא רואה שאני ישנה?"
"לי לא אכפת אם יפטרו אותך מהעבודה או לא," נשמעת התשובה היבשה. היא פוקחת עין אחת. הוא עומד על שידת הלילה, מלקק את כפתו. "את זו שבחרת בחיים בתקופת האור."
~~~~~~~~~~~~~
סיפור שהוא קלסי, ובעת ובעונה אחת חדש, רענן ומקורי לחלוטין.