ככל שהעיר גדולה, עמוסה ועסוקה לוקח לה יותר זמן להכיר בנוכחותנו. הממוצע הוא כמה שעות. הפעם זה קורה מהר יותר. כשהכביש המהיר מפנה את מקומו לאזור תעשייה ובניינים גבוהים, בשולי העיר, מודעות עצומה שוטפת אותי כמו גל. השׂער על עורפי סומר, וצמרמורת חולפת בי ומשאירה את קצות אצבעותיי מעקצצים ואת ראשי סחרחר. לצדי, מת'יו מתנשף. אוזניו סמוקות ולחייו חיוורות, ואני מתאר לעצמי שגם אני נראה ככה. התחושה היא כאילו היית נמלה שענק עצום תפס בתוך כף ידו, הרים אותה באוויר לגובה עשרות מטרים, בירך אותה לשלום בקול רועם ומחריש אוזניים, ואז הניח אותה בחזרה על האדמה. זה לא כואב, רק מפחיד ומבלבל וגורם לך לחוש קטן מאוד. המודעות סורקת אותנו, ואני חש הפתעה, הכרה ובסופם – ברכה. היא מרפה מאִתנו, דקות ספורות לפני שהאוטובוס עוצר בתחנה שלנו במרכז העיר, ובקושי יש לנו זמן להתאושש ולמהר למטה עם שאר התיירים העייפים. נהר הליפי נוצץ בלילה לאור פנסי הרחוב המעוצבים, הקמורים, ואנחנו מושכים את הצ'ימידנים שלנו מבטן האוטובוס ומחכים. עדיף לסיים עם זה מהר. היא תמצא אותנו, מלאת ידידותיות ורצון טוב וכמיהה לאנשים שמכירים בה. אם יהיה לנו מזל, אולי נצליח לצאת מזה מהר, לא לפני שהיא תתעקש לשכן אותנו במלון הכי יקר בעיר ושניפגש אִתה לארוחת בוקר. אם יהיה לנו עוד יותר מזל, אולי היא תהיה ג'ינג'ית.