"מה שאת מרגישה עכשיו הוא מודעות רבה יותר לאזורי המוח שלך. את מרגישה כל אחד מהם כמו את היד או הרגל שלך. גם אני מרגיש אותם כמוך."
למרות החשש ההתחלתי, ירדן הרימה את ראשה בפליאה. "אני אתן לך דקה להתרגל לתחושה ואז נתחיל," אמר דוקטור רוזן.
ירדן הסתגלה לתחושה מהר יותר. היא התרכזה לרגע מחוץ לראשה ושאלה, "יש הבדל בין האזורים הכחולים לאדומים?"
רוזן חייך. "אה, את מאלה שרואים צבעים, איזה כיף לך. אני לפעמים שומע צלילים, אבל זה הרבה פחות שימושי. המוח שלנו הוא ויזואלי, שתדעי. והצבעים אולי אומרים משהו, אבל אף אחד לא בטוח מה. אולי זה עניין אישי. אנחנו רק יודעים שככל שתתרגלי לתחושה תראי יותר צבעים וגוונים. הנוירופסיכולוגים הכי טובים בחו"ל הם רואי צבעים."
ירדן הייתה שקועה מדי בפליאה מכדי לשים לב לחוצפה שבשאלתה, "ואתה?"
"אני הנוירופסיכולוג הקליני היחיד בארץ. נתחיל?" ירדן הנהנה בהתלהבות שלרגע השכיחה ממנה את מטרת בואה.