בתשעה באב הידרדרו העניינים. על חורבן שני בתי המקדש, ניתוץ העיר ביתר, גירוש יהודי ספרד, חטא המרגלים ומכת הקור שהכתה בירושלים כמה חודשים לפני כן, הוספתי גם אני כמה צרות פרטיות משלי.
אמא נכנסה להדסה לטיפול שהיא כינתה אותו "וידוא הריגה", הדייט האחרון זרק אותי בדיוק כשחשבתי שמשהו יקרה בינינו, והשכנה שלי חזרה מטיול בצפון איטליה, עם הילדים הפוטוגניים שלה, לאחר שבועיים שקטים שבהם לא הציקו לי בענייני ועד, לכלוך או בניסיונות לחבל בפגישות העיוורות שלי.
באותו תשעה באב כינסו אותנו במחלקה והודיעו שלכל הסימנים המתרבים לאחרונה יש הסבר ומדובר בחַתֶלֶת אנדמית, לא פחות ממגפה. עיריית ירושלים פתחה במבצע עיקור חתולים ובניקוי שטח העיר.
אני, שמעולם לא שהיתי במחיצת בעלי חיים, לא ראיתי בזה אות לפורענות חדשה כלשהי. ליתר דיוק, עד שלא כינסו אותנו לא חשבתי כלל על חתולים כיצורים שיש לפנות עבורם חלל כלשהו במוח.
כמו רוב הירושלמים, חתול היה עבורי בנקבה, במלעיל, "חתוּלה". מין חיה חמקמקה שזנבה מונף בגאון, קרובה רחוקה של נמר או טיגריס, או שניהם גם יחד.
זה, פחות או יותר, מה שחשבתי עליהם עד כה.