על-אף שכבר יותר משנתיים חלפו מאז עבר לגור אִתה, התלהבותה ממגוריהם המשותפים לא פגה. היא עדיין התרגשה כשחזרה הביתה אליו, והוא המתין לה עם ארוחת ערב על השולחן הקטן. אורי החל להתעורר ושלח יד אל בטנה בתנועה מזמינה. למרות הפיתוי, היא ידעה שאיחור לכיתה לא יתקבל היטב. גם כך סגל ההדרכה לא ראה בעין יפה את הקשר ביניהם. לא היה דבר בתקנון שאסר על קשר בין החניכים, אך לפני שהתכנית החלה ניסו זוגות רבים להתקבל ונדחו על רקע זה. הקשר שלהם אף הובא בפני ועדת המשמעת של התכנית אך הם קיבלו את ההיתר המיוחל, תוך עיקומי אף מתחסדים. היא קמה מהמיטה והושיטה יד אל הסרבל שהיה תלוי על דלת הארון.
"יש לך עוד הרבה זמן," מלמל. "בואי רגע."
דנה חייכה אליו חיוך גדול. היא השתוקקה להישאר כאן אִתו.
"אני הולכת. אתה חייב ללמוד להסתפק במה שיש ולהגיד תודה."
הוא רק שתק ורמז בעיניו על המיטה לצדו.
"די. אני הולכת," אמרה והתקרבה אליו לנשקו. הוא תפס את ידה והטיל אותה על המיטה.
היא צחקה שוב והם התנשקו לשניות ארוכות.
"טוב," אמר, "לכי. רק תורידי את המקליט ממך לפני שאת הולכת, שלא יתחילו לדבר עלינו," אמר והושיט יד לראשה. חדרה של דנה במעונות נעלם בן רגע, ומולה ראתה תקרת לבנים חומה. ריח חזק של טחב עלה באפה. ההבנה נחתה עליה בגל כבד, אפפה את ראשה. היא נמצאת במרתף העלוב שבו היא גרה.
אורי איננו, כבר עשר שנים הוא איננו.