דורית נראתה עייפה. הקמטים סביב עיניה נהיו יותר ויותר ברורים וכנראה שגם נוספו כמה חדשים. בשבוע האחרון כישפה כל יום. לא היה ברור לה אם מצורך או מפחד.
היא הייתה במטבח והכינה עוד כוס מים לרחל, שישבה על הספה וסרגה. לידה אלי אכלה עוגת שוקולד. כשאלי הייתה קטנה היא חשבה שזה אומר שסבתא ממש זקנה, היום חשבה שזה ממש מגניב, הזריזות שבה נכנסה המסרגה והופיע הצעיף הקסימה אותה.
רחל הסתכלה על נכדתה. כמה היא גדלה בזמן האחרון, פניה התעגלו, ידיה התארכו, היא ממש גבהה ותנועותיה התעצבו ומתנועות של ילדה הפכו להיות תנועות של נערה.
"הנה, אמא, קחי תשתי." דורית אמרה והושיטה לרחל את כוס המים שהכינה. המים היו בוהקים יותר ממים רגילים.
"אני לא צמאה."
"אמא, את צריכה לשתות," אמרה דורית בעיניים נוצצות מדמעות.
"אני לא צמאה." רחל הרחיקה ממנה את הכוס.
"אמא, את צריכה לשתות." בקולה של דורית ניכר שהיא מתאפקת לא לצעוק.
רחל לקחה את כוס המים ושתתה בלגימות קטנות את כל הכוס.
"אמא, איך את מרגישה?" שאלה דורית והתיישבה לידה.
"בסדר," ענתה רחל והפנתה את פניה לעבר אלי. "איך בלימודים?" היא שאלה.
"בסדר. קיבלתי תשעים במתמטיקה."
"כל הכבוד, אליושקה." רחל ליטפה את ידה מה שגרם לאלי להפיל חתיכה מהעוגה על החולצה הלבנה שלה, אלי הרימה את החתיכה ושמה אותה בצידה של הצלחת. על תחתית החולצה נשאר כתם חום.
"לא נורא, ירד בכביסה," אמרה רחל. "דותי מה איתך?"
דורית שנאה שהיא קראה לה ככה אבל התעלמה. "בסדר, אמא."
"אלי איך בלימודים?"
"סבתא, כבר שאלת את זה." אלי לא הסתכלה על רחל, אולי מפחדת ממה שתראה.
"אה, באמת?" רחל נראתה מבולבלת.
דורית קמה למטבח וחזרה עם עוד כוס של מים בוהקים מדי. "אמא, תשתי את זה."
אלי נעצה בה מבט ואז הסיטה אותו והסתכלה על הרצפה.
"אני לא צמאה."
"אמא בבקשה." דמעה נצצה על לחְיה.
"אני. לא. צמאה." רחל אמרה בכעס.
"אמא. בבקשה."
רחל שתתה את המים בלגימות קטנות, אולי ראתה את הדמעות של דורית.
דורית התיישבה על הספה. היא הייתה קצת חיוורת.
"אמא, הכול בסדר?" שאלה אלי.
"כן, כן." דורית ענתה ואז קרסה לאחור.
"אמא?! אמא?!"
"דותי?"
"אמא!" אלי צעקה. "סבתא מה עושים?"
"צריך אמבולנס."
"אי-אפשר."
"למה?"
"פשוט אי-אפשר!" אלי צעקה.
אלי הרימה את הרגליים של דורית, ודורית התעוררה אחרי שניות אחדות. אלי נעצה בה מבט כועס. זו הייתה אשמתה שהיא התעלפה ושתיהן ידעו את זה. אלי עזרה לה להתיישב והביאה לה כוס מים.
~~~~~~~~~~
בדרך הביתה, במכונית, אלי תופפה על החלון.
"תפסיקי," ביקשה דורית, היא הסתכלה על אלי לשנייה והחזירה את מבטה לחלון.
"את צריכה להפסיק. ראית מה זה עשה לך. זה מסוכן," אמרה אלי.
"אני לא יכולה." דורית לא הסתכלה על אלי.
"אמא, זה אפילו לא עוזר לה. ראית."
"אלי זה עוזר. את לא מבינה. את לא ראית." דורית הסתכלה דרך החלון, עדיין לא מסתכלת על אלי.
"אמא. זה מסוכן לך."
"לא אכפת לי."
"את מתנהגת כמו ילדה." אלי חזרה לתופף על החלון.
"אלינור!" דורית צעקה.
"אמא!" אלי צעקה בחזרה. היא הפסיקה לתופף. "את צריכה להפסיק."
דורית ספרה עד עשר לפני שדיברה. "אלי, זו החלטה שלי." היא הצליחה להגיד בטון כמעט רגוע.
"אמא, זה מסוכן. מה אם יתפסו אותך?"
"אלי זאת החלטה שלי," אמרה דורית שוב.
"זו לא צריכה להיות! ראית מה זה עשה לך. וזה גם בכלל לא עוזר. את רק נהיית מותשת וזה מסוכן! יש סיבה שזה לא חוקי. תכניסי אותה לתוכנית הממשלתית וזהו."
"אני לא מוכנה שזרים יכשפו אותה. לא באמת אכפת להם ממנה, זה יעבוד פחות טוב." דורית דיברה לאט כאילו הדיבור דרש ממנה מאמץ אבל אלי לא שמה לב.
"אמא!" אלי צעקה.
"אלינור. אני צריכה לעשות את זה. את תביני כשתגדלי."
"אני שונאת שאומרים לי את זה. וחוץ מזה כרגע אני זו שמתנהגת בהיגיון. את לא."
דורית נאנחה. "אלי, אני מצטערת. זה לא משהו שאת יכולה להבין. את צעירה. את לא ראית."
"את חושבת שלי לא אכפת ממנה?! היא סבתא שלי. זה רק שאכפת לי גם ממך! אני מפחדת עלייך. מה אם יקרה לך משהו? מה אני אמורה לעשות אז? אני לא יכולה להתקשר לאמבולנס אני אצטרך להסביר מה קרה. והדירה של סבתא מטר מתחנת משטרה. רק במזל לא תפסו אותך עד עכשיו." אלי דיברה מהר, בלי לקחת אוויר, כאילו לא תוכל להמשיך אם תעצור.
דורית נאנחה "אלי… את לא תצטרכי להתקשר לאמבולנס."
"את לא יכולה להבטיח את זה."
"ראיתי את סבתא שלי דועכת מהמחלה. את לא… לא מכירה… לא ראית… אני לא מוכנה שזה יקרה גם לאמא שלי." דורית לא מצאה את המילים הנכונות.
"אמא, את התעלפת. ולא יכולתי להתקשר לאמבולנס," אמרה אלי. "חוץ מזה גם את דועכת מזה." הקול שלה נשבר.
דורית השתתקה והגבירה את הרדיו לעוצמה שלא אפשרה לדבר. אלי שנאה כשהיא עשתה את זה.
~~~~~~~~~~
שבועיים אחר כך אלי ישבה על הספה בסלון עם אוזניות, כמו תמיד. דורית נכנסה.
"אלי, כבר דיברנו על זה, זה יהיה יותר טוב לכולם," דורית אמרה. אלי לא הורידה את האוזניות, היא לא באמת שמעה מוזיקה "אלי." אלי התעלמה. "אלי!" דורית נשמה עמוק. "אלינור!" אלי המשיכה להתעלם ממנה, דורית הורידה לה את האוזניות, ואלי החזירה אותן בהפגנתיות. "אלינור!" דורית צעקה.
אלי הורידה את האוזניות. "מה?"
"דיברנו על זה, זה יהיה יותר טוב לכולם."
"לכולם, או לך כי לא תצטרכי לנסוע שלוש פעמים ביום לכשף לה מים?! אני לא רוצה אות-" דפיקות בדלת קטעו את המילה.
"פתוח." דורית אמרה והזהירה את אלי במבט. רחל נכנסה בדלת.
"שלום סבתא," אמרה אלי ועטתה חיוך על פניה.
"שלום אלי," אמרה רחל.
דורית מיהרה לקחת את המזוודה לחדר האורחים. "אמא, שבי."
אלי החזירה את האוזניות. "אלי, תלכי לחדר אם את עם אוזניות, זה לא מנומס." אלי התעלמה ממנה, ודורית החליטה שזה לא זמן מתאים לנהל שוב את המריבה הזו.
"מריה, כמה זמן לא ראיתי אותך, מה שלומך?" רחל הסתכלה באלי.
"דיברת אלי, סבתא?" אלי שאלה.
דורית נעלמה למטבח וחזרה עם כוס מים בוהקים מדי. אלי נעצה בה מבט שניסה להיות כועס אבל רגלה קפצה וידיה רעדו.
"דותי, אני לא צמאה,." אמרה רחל ברגע שראתה את המים.
"אמא, את חייבת לשתות."
"אני לא רוצה. אבל תראי מי באה לבקר, מריה." דורית הסתכלה על אלי ששוב הרכיבה את האוזניות.
"אמא, מי זאת מריה?"
"השכנה, היא גרה לידי כשהייתי ילדה. תראי, היא באה לבקר."
"אמא, זאת אלי." דורית נשמה עמוק. "את זוכרת מי אני?"
"בטח, דותי. מה זו השאלה הזו?"
"איפה אנחנו?"
"בדירה שלך."
"ברחוב?"
"נו… אני אף פעם לא ידעתי באיזה רחוב את גרה. הזיתים? הענבים? התפוזים?"
"הוורדים, אמא." אלי ראתה את הזיעה על המצח של דורית וידעה שגם היא מפחדת. "בבקשה תשתי. זה חשוב לשתות, חם היום."
"דותי, אני לא ילדה, אני יודעת לדאוג לעצמי." דורית מחתה בהיחבא דמעות מהעיניים.
"אמא, בבקשה."
רחל לקחה את הכוס מידיה של דורית, ואז קמה בפתאומיות ושפכה את הכוס על הראש של דורית בטעות.
"אמא!" צעקה דורית.
דורית הלכה למטבח, וכשחזרה הייתה יבשה יותר ועם עוד כוס של מים, שניסו להיות בוהקים אבל היו קצת עכורים. הקמטים שלה נראו ברורים מתמיד והיא נראתה מותשת. "אמא, קחי," אמרה.
"דותי."
"אמא, בבקשה." רחל לקחה את כוס המים ושתתה חצי ממנה. "אמא תשתי הכול, בבקשה." רחל נאנחה ושתתה את החצי השני.
~~~~~~~~~~
אלי עמדה בכניסה למטבח. "אמא, הם התחילו לעבור בשכונה עם סורק," היא לחשה כשדורית הכינה עוד כוס של מים קסומים.
למרות כל הניסיונות, בימים האחרונים המים לא עבדו מספיק טוב. רחל לא זכרה מי זו אלי ובכלל לא זכרה איפה דורית גרה. אבל דורית נאחזה בכישוף, כנראה כי לא רצתה להרגיש את חוסר האונים אם תפסיק. "היום בדרך מבית ספר שמענו אותם מדברים, הם יודעים שיש מכשפה באזור, את חייבת להפסיק."
"אלי, אני לא יכולה." המים בכוס היו קצת עכורים, ובטח שלא היו בוהקים. דורית שפכה אותם לכיור והכינה מים חדשים, היא שמה את ידיה סביב הכוס, עיניה עצומות. "אמא!" אלי אמרה כשראתה בחלון למטה ניידת משטרה עם הסורק.
"אלי, את מפריעה לי!"
"אמא הם פה בחוץ! את חייבת להפסיק!"
"אני לא יכולה."
"אמא! הם מחוץ לחלון, תפסיקי." הרגל של אלי רעדה.
"אלי, די!" המים שוב היו עכורים, דורית הייתה מותשת.
"אמא, לא עכשיו, חכי קצת, הם בדיוק כאן."
דורית מילאה עוד כוס מים והניחה את זרועותיה סביבה. היא יצאה לסלון. אחרי כמה דקות היא חזרה. היא הלכה לאט, נאחזת בקירות, והיו קמטים ליד העיניים שלה. המים שוב היו עכורים. אלי חטפה את הכוס ושפכה את המים, דורית לקחה מאלי את הכוס, מילאה אותה וכרכה סביבה ידיים. אלי חטפה את הכוס שוב, ובשביל שהמים לא יישפכו עליה היא שמה סביבה שתי ידיים. המים נהיו בוהקים מדי. אלי הפילה את הכוס על הרצפה.
"מה קרה?" שאלה רחל, קמה מהספה והלכה לכיוון המטבח.
"אמא אל תיכנסי," אמרה דורית. אלי התיישבה על הרצפה במקום שבו עמדה והחלה לבכות.
"מה קרה?" רחל שאלה שוב, ואז הסתכלה על הרצפה. "נשברה…" היא לא הצליחה למצוא את המילה. "נשברה…?"
"כוס, אמא. נשברה כוס. תחזרי לסלון."
רחל חזרה לסלון, ודורית התיישבה ליד אלי, נזהרת מהזכוכית. אלי הניחה לה לחבק אותה.
שתיהן ידעו שמי שמורשע באשמת כישוף צפוי ללכת לכלא לשנים.
"אמא, אני לא כזאת. אני לא כזאת, אמא. אני לא כזאת. אני לא כזאת."
דורית לא נפגעה. או לפחות אמרה לעצמה שהיא לא נפגעה.
~~~~~~~~~~
"אמא, אני אכשף את המים. אני מבינה שאת לא מוכנה לא לכשף אותה, אז אני עושה את זה."
"אלי, אני לא מרשה לך," אמרה דורית.
הן ישבו על המיטה של דורית, הדלת של החדר הייתה סגורה. "אני לא מרשה לך לכשף יותר!" אמרה אלי.
"אלי, אני לא מרשה לך לכשף." דורית לקחה את ידה של אלי, אך אלי הרחיקה אותה.
"אמא, זה מתיש אותך, את התעלפת. שוב. את לא יכולה להמשיך."
"אלי את לא יכולה. את צעירה. את לא למדת לכשף, אנחנו לא בטוחות שזה יעבוד."
"כי הכישוף שלך ממש עובד. את דועכת! זה מחליש אותך!" אלי החלה למתוח ולשחרר גומייה שעל פרק כף ידה.
"אלינור!"
"אני מצטערת. אבל אמא את חייבת לתת לי. אני מבינה שאת צריכה לעשות משהו. אבל זה מתיש אותך. זה לא עובד. אני לא יכולה לתת לך." אלי מתחה ושחררה את הגומייה.
"אלי," דורית ליטפה את זרועה של אלי. אלי התרחקה מעט. "אני מעריכה את ההצעה. אני לא יכולה לתת לך לעשות את זה.
"אמא, בבקשה." אלי הסתכלה היישר בעיניה של דורית.
"לא, אלי." דורית לא החזירה מבט.
"אמא, אני לא יכולה לראות אותך ככה יותר, זה כאילו הכישוף לוקח לך שנים מהחיים." אלי הפסיקה להסתכל על דורית.
"אז יותר טוב שאת תעשי את זה?! את צעירה."
"אמא…"
"אלי. לא." דורית ליטפה את זרועה של אלי.
"אמא אני צריכה לעשות את זה."
"אלי, לא. לא יקרה."
"אמא." אלי דיברה בקול מעט רם מדי ומרחה את המילה.
"אלי… תקשיבי, הכישוף מתווה עתיד נורא למי שמשתמש בו. הוא לוקח ממך דברים."
"אז תראי כמה כבר נתת. גם אני צריכה." אלי רקעה ברגלה.
"אלי, לא," אמרה דורית ובהתה בקיר דקות ארוכות. "תקשיבי…" היא ניסתה למצוא את המילים. "סבתא במצב הזה… היא ככה כי היא כישפה את אמא שלה."
"אמא," אמרה אלי, רועדת. היא פחדה. "אני לא יכולה לתת גם לך להגיע לשם, אני רוצה אמא."
דורית פתחה את הדלת הסגורה.
היא הלכה למטבח. היא לא נתנה לרחל מים מכושפים מאתמול בערב.
"אמא, לא." אלי הלכה אחריה.
"אלי, היא לא קיבלה אתמול בערב."
"אמא זה לא עושה כלום!"
"אלי… אני חייבת." דורית ניסתה להסביר.
"אז אני אעשה את זה," אמרה אלי, לקחה כוס ומילאה אותה במים.
היא עטפה את הכוס בשתי ידיה וחשבה על הסבתא שהיא זוכרת מלפני, היא לא הייתה בטוחה שככה עושים את זה אבל היא הרגישה שזה מה שצריך לעשות, היא קיוותה שזה יעבוד. היא עצמה עיניים, היא בחרה לחשוב על זיכרון ספציפי, היא חשבה על הפעם הראשונה שסבתא לקחה אותה לים, היא דמיינה את הגלים שאז נראו ענקיים, את סבתא עם בגד ים מכוער, את סבתא בונה איתה ארמון חול ענק (או שלפחות אז הוא נראה ענק). היא לא הייתה בטוחה שהיא עושה את זה נכון, היא עשתה מה שהיא חשבה שצריך. היא הרגישה את הזיכרון נלקח ממנה, היא ניסתה להיאחז בו אבל לא הצליחה. היא פקחה עיניים, ולא זכרה על מה חשבה קודם. המים היו בוהקים מדי, יותר ממה שהמים של אמא היו. דורית רק הסתכלה עליה. אלי הייתה שמחה לדעת מה היא חשבה.
"סבתא, תשתי את המים." אלי הביאה לרחל את הכוס. רחל רק הסתכלה עליה. "סבתא, בבקשה."
רחל לקח את הכוס ושתתה אותם עד הסוף.
דפיקה בדלת נשמעה. הדפיקה הייתה חזקה, חזקה מדי.
כשדורית פתחה את הדלת, בפתח עמד שוטר. "שלום," אמרה דורית בקול שלא הסגיר דבר ממה שהרגישה.
אלי עמדה בגבה לדלת, כדי שהשוטר לא יראה את הפחד שלה.
"הסורק קלט קסם מכאן. מי כאן מכשף? יש לכן את הזכות לשמור על שתיקה אבל אז אזעיק תגבורת ו-" הקול של השוטר היה נמוך והיה לו חיתוך דיבור צבאי.
"אני," אמרה דורית ועצמה את עיניה.