ניהל אירועים רבים בתחומי המדע הבדיוני, הפנטזיה ומשחקי התפקידים, לרבות את כנס עולמות ופסטיבל אייקון. כמו כן ניהל את תחום הלוגיסטיקה בכנסים רבים של אמא"י וייסד את אתר פאנטום VOD המשמש כאתר תוכן מרכזי בז'אנר בישראל.

כיום הוא מנהל הידע המקצועי של בית ההשקעות מיטב, ומוכר בתעשייה כאחד המומחים הגדולים בענף הביטוח הפנסיוני. בין תחביביו הבולטים – תחום הקסמים ואמנות החושים (גם להופיע וגם ליצור קסמים ולהרצות בתחום), והוא אף חבר באגודת הקוסמים. מזה כשנה הוא חבר הנהלה של קהילת קוסמים בינלאומית המונה מעל 450 קוסמים ואמנם לא מופיע באופן מסחרי אבל מציג קסמים לקולגות בעבודה, למשפחה וחברים ובכל הזדמנות שצצה בדרכו. ואיך לא, הוא חבר באגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ופריק גדול של מסע בין כוכבים, מלחמת הכוכבים וסדרות הז'אנר באופן כללי.

האזנה לפרק

נושאים שדיברנו עליהם:

תמלול הפרק

קרן: שלום, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקסט עתיד מתמשך, הפודקסט על ההיסטוריה של קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל. אני קרן לנדסמן ואיתי אהוד מימון, ואנחנו מארחים היום את האיש והאגדה, תומר שלו. תומר, תציג את עצמך בשבילנו בבקשה.

תומר: שלום שלום לכם. כיף להיות אתכם. אני תומר שלו, חובב מושבע של מדע בדיוני ופנטזיה מינקות, עוד מהימים שהייתי בן 8 והייתי צופה בערוץ הלבנוני, אני חושב שהיה פעם, מידל איסט טלוייז'ן, בסטאר טרק הדור הבא (נקסט ג'נריישן), חצי הבנתי מה הולך שם, חצי לא, עם הזמן זה נהיה יותר ברור, אבל דבר אחד מאוד ברור כבר אז בגיל 8, אני מכור. מכור לכל דבר שלא אפשרי. ואז גיליתי את המדע הבדיוני וקצת אחרי זה גיליתי את הפנטזיה. והרבה הרבה אחרי זה גם גיליתי את המשחקי תפקידים. רמז, כל השלישיה הזו קשורה באופן פלאי לנושא שנדבר עליו עוד מעט. 

אהוד: אוקיי, אז, נתת לנו הקדמה קצרצרה איך גילית את המדע הבדיוני, נתחיל עם השאלה הקבועה שאנחנו שואלים את כל מי שמתארחים אצלנו, מתארחות אצלנו, איך נכנסת לקהילה? איך גילית את הקהילה? לאיזה קהילה נכנסת, איזה קהילה מצאת?

תומר – באמת מה שמעניין זה שאני לא מצאתי את הקהילה וגם לא גיליתי את הקהילה, הקהילה מצאה אותי. הימים, לפני 20 שנה, קצת פחות, המקום, אוניברסיטת ת"א. היה שם תומר קטן וחמוד, סטודנט לתואר ראשון, שבא ללמוד כלכלה וניהול, וראה מודעות בכל מני מקומות בקמפוס של אונ' ת"א שיש איזה מועדון כזה, של הקרנת סרטים, או סדרות מדע בדיוני, ומה היה להם שם בתפריט בדיוק באותו זמן? הייתה תכנית, הסדרה אנטרפרייז. זה קסם לי מאוד והלכתי לשם. ואז אני מגיע ורואה חדר בפקולטה לאומנויות, שהפך להיות חדר הקרנה כל שבוע, מלא גיקיות וגיקים שיושבים וצופים בפרקים, אמרתי ווי, מגניב פה, יש עוד אנשים כמוני פה, פריקים של מדב בקמפוס הזה. ואז גיליתי שיש מאחורי זה את ארגון סטאר בייס 972, שמאחוריו יש עמותה, ואז הארגון הזה גם עושה כנסים, והוא שותף בפסטיבל שנקרא פסטיבל אייקון, בקיצור, גיליתי לאט לאט עולם שלם, הכל סביב ההקרנות האלה. אז התחלתי לעזור בלארגן אותן, ולאט לאט נשאבתי לתוך לעשות פעילויות במסגרת סטאר בייס 972. לקח קצת זמן, אבל הגיע, בשנת 2005, פסטיבל אייקון, זה היה פסטיבל אייקון הראשון שלי, וכבר איזה 8 חודשים לפני זה גייסו אותי לתפקיד סגל שם. זה היה המגע הראשון שלי בעצם עם אירוע גדול של הקהילה. בתור סגל. אני יכול לציין שעשיתי תפקיד זוטר וזניח, שאין דבר כזה זוטר וזניח בכנסים שלנו, כן הכל חשוב וגדול, אבל עשיתי איזה תפקיד קטן בעולמות 2005, שזה חצי שנה לפני, רק בשביל לטעום ולהבין מה ומי. אני יכול להגיד שזה היה הכנס, לא הפסטיבל, הממש משמעותי שהייתי בו, אייקון הראשון, היה קצת אחרי זה. וככה נשאבתי לזה. זה כבר משם, אתה נכנס למצב של אינרציה, של אוקיי היה כיף, בוא נעשה עוד משהו, בוא נתקדם קצת, והתחלתי לעשות תפקידים בכנסים, והגעתי אחרי 5 שנים לתפקיד די מכובד אני חושב, מנהל כנס עולמות. זה היה עוד לפני מנהל פסטיבל אייקון. זה כל מה שלקח, 5 שנים, לכל מי שחושב יום אחד לנהל כנסים, שתדעו, כן, הקידום די מהיר בקהילה הזו, לא צריך לחכות 20 שנה.

קרן: סליחה רגע, שנייה, אני… היה פה סערה של מידע, שאני מרגישה שצריך לעצור רגע ולדבר.

תומר: אין בעיה, אפשר לפרק אותה אחד אחד. 

קרן: התחלת בתור סגל, לא בתור מתנדב מן השורה.

תומר: זה נכון.

קרן: הגעת לנהל את כנס עולמות תוך חמש שנים. אתה רצית לנהל את הכנס או שבאו ואמרו תומר, אתה תקוותנו האחרונה?

תומר: נושא של ניהול תמיד היה לי מעניין. אני חושב שבעצם הרי מה עשיתי בכנסים, התחלתי בתור מקרין, עם הזמן עזרתי בניהול של צוות ההקרנה, או לפעמים הייתי ממש המנהל של צוות ההקרנה. אז יצא לי להתגלח על לנהל הקרנות או לנהל אירוע קטן. אבל באמת כשהגענו להזדמנות, ב-2010, נוצרה הזדמנות וחיפשו מנהל לעולמות, ואני לא זוכר מי זה היה שהציע לי מבין היו"רים ללכת ולנהל את עולמות 2010, אבל אני די בטוח שליאת שחר קשתן הייתה מעורבת במזימה הארורה הזו. והמזימה הצליחה, זה באמת היה, הכול צירוף מקרים, שנפלתי בזמן הנכון במקום הנכון, לפעילויות קטנות שמהן התגלגלתי ליותר גדולות ויותר גדולות ויותר גדולות, והתפתחתי עד רמת ניהול כנס. וקצת אחרי עולמות, באותה שנה ממש, אמרו רגע, טוב, אז הראית שאתה יודע לנהל את עולמות, מה עם לנהל את אייקון, בדיוק צריך מנהל חדש לאייקון כי קרה משהו ב-2010, מאוד מאוד דרמטי בקהילה הזו, אז אמרתי טוב יאללה, ננסה גם את הניהול של אייקון. אמרתי רגע, כרגע סיימתי את הניהול של עולמות שהיה באפריל, אייקון זה באוקטובר, עוד 6 חודשים, אז משוגע לגמרי. שניים בשנה? ואייקון הוא גדול, זה לא עולמות. בקיצור, הייתה שנה מטורפת, ואמרתי אף אחד לא עשה את זה קודם, נכון, לא תמצאו איזה משוגע שניהל גם את זה וגם את זה באותה שנה, יאללה, אני אהיה הראשון, בוא נעשה אתגר, וככה בעצם התגלגלתי לנהל את פסטיבל אייקון, בשנה באמת מאוד מיוחדת, שבה התחלפה לחלוטין ההנהלה וקראו לי לדגל.

קרן: קודם כל נרגיע את המאזינים והמאזינות שלנו, לא כל מי שנמצא חמש שנים באיזשהו תפקיד בכנס הולך לנהל את פסטיבל אייקון. זה דבר ראשון, לפני שנצטרך להכניס… לדעתי כבר מעכשיו הפרק הספציפי הזה צריך לבוא עם אזהרת טריגר ניהול אייקון. הזכרת בקטנה את מה שקרה ב-2010. האם אתה מוכן לפרט טיפה יותר? 

תומר: לא. 

אהוד וקרן: צוחקים

תומר: סתם. כן. אתם רואים, אני מרואיין יעיל, בזה הסתיימה הנקודה הזו, אפשר להמשיך הלאה. אבל ברצינות, 2010, למעשה, כבר ב-2009 בואכה 2010, קצת אחרי אייקון 2009, הבנו באגודה למדב ובסטאר בייס שמשהו השתנה קצת באווירה. הפסטיבלים, הכנסים האלה, הכל תמיד לא למטרות רווח, הכל קהילה למען הקהילה, חובבים למען חובבים, זה כל היופי של הקהילתיות הזו, כולם נותנים יד, זה יודע לארגן הקרנת סרטים, שיארגן הקרנות סרטים. זה יודע לעשות לוגיסטיקה, שיעשה לוגיסטיקה. זה יודע לעשות כספים שיעשה כספים, וזה שיודע לנהל שינהל. קרה מצב, שזה שיודע לנהל, חשב מחדש על כל הקונספט הזה של התנדבות, ויצאו שם כל מני מסקנות, שאם רוצים להמשיך לעשות כנסים בהיקף העבודה הגדול שעושים אותם, אז הגיוני ואף מתחייב מכך שזה יהיה על תחליף של עבודה. כלומר, עבודה שמשלמת כסף, כי אדם לא יכול להחזיר את עצמו אם הוא כל הזמן מתעסק בלארגן כנסים, אז איך הוא יכול להתפרנס במקביל. תזה כמובן שהופרכה במשך שנים רבות לאחר מכן, בתור מנהל אייקון שעשה את זה בהתנדבות, הם ראו שהתזה הזו קרסה לחלוטין, אבל נשים את זה בצד שהיא הייתה לא נכונה, היא הייתה, מבחינה מוסרית, דבר בלתי מתקבל על הדעת. בקהילות שקמו על טהרת ההתנדבות ועל הרצון להירתם אחד למען השני, כי כולנו כחובבים בישראל, ולא ראינו שום היגיון בזה שהעסק הזה יהפוך להיות מאה אחוז ביזנס שמישהו מתפרנס ממנו. עשינו על זה הרבה מאוד דיונים וכולי, והאגודה למדב קיבלו החלטה מאוד מאוד דרמטית, לפרק את החבילה הזו, ולצאת עם המותג אייקון קדימה לאירוע נפרד, לא תחת ההנהלה המקורית. פה זה נהיה נורא מעניין, כי אני הגעתי בעיקרון מארגון סטאר בייס 972 מה שמראה, שהפוליטיקה הבין ארגונית עובדת בצורה מאוד חלקה פה. כשיש אג'נדה משותפת, פתאום אפשר להעביר שחקנים וטאלנטים מארגון לארגון, מעמותה לעמותה, והכול למטרה קדושה של להמשיך לשמור על הכנסים האלה, באותו אופי, לא מסחרי, כלומר, שלא יראו בהם כאיזשהו מקור פרנסה, אלא זה יישאר תחביב, תחביב שעושים ברצינות, אבל גם בעיניים ציבוריות וגם בעיניים של מי שרותמים אותו למלאכה, שלא יהיה שם אנשים שעושים את זה בכסף ואנשים שעושים את זה בחינם בהתנדבות. כי בתכלס מנהל טוב ככל שיהיה, אם לא יהיה לי מנהלת תוכן או מנהל תוכן מצוינים או מנהלי לוגיסטיקה פנטסטיים או מנהלי כוח אדם נהדרים וכו' וכו', אז אני לא שווה כלום, לא משנה כמה כסף ישפכו על הפרויקט הזה או על משכורת למישהו אחד. אם משלמים לאחד אז צריך לשלם לכולם וזהו וזה כבר יוצא מפרופורציה ואי אפשר להחזיק את זה פיננסית בכלל שלא לדבר על זה שהפכנו את זה לעבודה, ואנחנו לא מחפשים להפוך תחביב לעבודה, זה באמת סותר את האידאולוגיה. ואכן נכנסתי אחרי באמת ניהול מוצלח של עולמות, לניהול של אייקון, גייסתי סגל שחלקו הכרתי כמובן מכנסים קודמים, חלקו קצת חדשים, הנקודה היא ש-2010, שנת המעבר הזו, בין ההנהלות, הייתה שנה קצת קשוחה מהבחינה הזו, שבגלל שפירקנו בין 2009 ו-2010 את החבילה הזו של כל העמותות שארגנו את אייקון 2009 שאני מזכיר שהיה שם את סטאר בייס והעמותה למשחקי תפקידים ושגרירות סאנידייל בישראל, שזה החבר'ה שחובבי ג'וס ווידון ובאפי וכאלה, וכמובן סטאר בייס, אז כל אלה, עם האגודה למדב, הכול התפצל, והאגודה רצה סולו. אז היה קצת יותר מאתגר. אבל אני חושב שבסופו של דבר, הצלחנו להסתדר עם פעילים, גם קצת טולקינאים שעזרו, היה גם עמותת טולקין שמגיעה מכנס עולמות, למי שלא מכיר, שם זה אחד מכנסי הדגל ואחת מהעמותות הדומיננטיות. אז הצלחנו להרים את אייקון אחרי שהייתי ככה במרתון של להפיק את עולמות, גם הפקנו את אייקון, זו הייתה 2010, באמת שנה פסיכית, אבל מלאת אדרנלין, אנרגיות, ותחושת סיפוק והצלחה שהצלחנו לעשות באמת דבר אדיר שאף אחד לא עשה, אותה הנהלה משותפת לשני הכנסים האלה באותה שנה, ועוד בשנה של באמת מערבולת שהקהילות חוו. כתבו על זה כמה כתבות בעיתון, פסטיבל אייקון מתפצל, זה אולי קצת עזר ליחסי ציבור, חלק מהאנשים צחקו שגיקים רבים עם גיקים אחרים, והם לא הבינו על מה כל המהומה, אבל בסופו של דבר, אייקון רץ ונהנו ממנו מאוד, כשבמקביל אליו רץ בבניין הסינמטק עוד אירוע עם שם דומה. מ-2012 כבר מה שנקרא אפשר להגיד חזרנו לשגרה מלאה עם כל השותפים הטבעיים שהיו אמורים להיות, ואתם יודעים, הזמן מרפא את הכול, כמו שאומר השיר, אז… ואם לא את הכול אז את הרוב… 

קרן: אני רציתי להגיד משהו על זה שפרק זה יסופק למאזינים ומאזינות עם לוח שעם וחוטים אדומים כדי להבין את כל מה שקרה, אבל במקום זה אני אתן לאהוד לשאול שאלה רצינית.

אהוד: אתה דיברת על סגירת מעגל ב-2012, ואני רוצה להחזיר אותנו, סגרנו מעגל, אני רוצה להחזיר לא לנקודת הפתיחה, אבל כן מעניין אותי, לפחות לשמוע, אותנו בכלל, לשמוע קצת יותר על הארגונים הקטנים יותר, והכנסים הקטנים יותר, כי זו הייתה נקודת כניסה של גם שלך וגם של רבות ורבים אחרים. אז אם תוכל לספר טיפה על הכנסים הקטנים האלה, ואיזה פעילויות יש בהם, איזה קשרים נוצרים בהם וכן הלאה.

תומר:  בעצם הארגונים שהיו ואינם עוד, אפשר לומר, אז היה לנו את שגרירות סאנידייל בישראל שהייתה עושה מסיבאפי, מסיבה על טהרת השירים שיש במסגרת הסדרה באפי קוטלת הערפדים, והכניסו פנימה גם עוד כל מני סדרות פרי יצירתו של ג'וס ווידון, שיצר את באפי, אז כבר אמרו יאללה זה קהל חופף, הגדילו את זה ועשו כל מני אירועים, כנסים, מסיבות. זה היה ממש כיף. הארגון הזה יצא מתוך ארגון סטארבייס 972, ארגון שישב הרבה הרבה זמן על אותה עמותה מבחינת התפעול שלו, כמו סטארבייס 972 וקיבל את כל הסיוע והעזרה הלוגיסטית בשביל לקום בתור ארגון עצמאי. וכשסטארבייס 972 דעך עם השנים, אז הוא יותר פנה לעזרת האגודה למדב, שבאמת ניסתה לעזור לו אבל בסופו של דבר הוא נסגר עקב חוסר פעילות. לצד שני הארגונים האלה יש עוד ארגון שכבר לא קיים היום, ארגון אוק"י, שהיה ארגון אספני וקוראי קומיקס ישראל, זה היה ראשי תיבות של אוק"י, והוא גם בשנים הראשונות שהייתי בקהילה הזו, היה מרים כנסים חד יומיים. זה לא שרד, לצערנו. היה לנו ועדיין יש לנו ארגון מאוד חזק שלא מתעסק רק במדב אלא הוא מגיע מעולם התרבות היפנית, בעצם ארגון מאנגה ואנימה ישראל, אמא"י, ארגון שעושה בעצמו כנסים מאוד גדולים וגם אירועים קטנים לאורך השנה. הוא גם יצא מתוך האגודה למדב החוצה, בדיוק כמו ששגרירות סאנידייל בישראל יצאה מתוך סטארבייס 972 אז הוא יצא מתוך האגודה למדב והוא עובד בנפרד לחלוטין. והוא אף פעם לא היה שותף לעולמות ואייקון. כל העולם הזה של תרבות יפן, אמנם הוא היה שותף מבחינת התוכן הרבה מאוד שנים הוא מכניס תוכן, אבל לא ממש כחלק בלתי נפרד מחוויית ההפקה של הדבר הזה. צופינו או מאזינינו מבולבלים מרוב שמות וניים דרופינג של כנסים. ואם אני אגיד פנטזי קון שקורה בקיץ בכלל אני אבלבל את כולם. אבל כן, היו הרבה מאוד כנסים שכבר לא קיימים על מפת הכנסים של היום, שנת השידור שלנו אני מניח היא 2023, נכון…  

קרן: כן, אבל אתה יודע, זה פור דה אייג'ס.

תומר: כן, בשביל הפרוטוקול, צריך לתעד את זה, היו פה באמת הרבה מאוד כנסים. יש גם עוד כנסים שלא הזכרתי אותם בשמם, שהם לא נכחדו, בדיון למשל שינה קצת צורה אבל הוא קיים, זה כנס ספרותי של האגודה למדב. אני רוצה לומר בעצם שלא משנה איפה אתה על ציר הזמן של השנה, תמיד אתה תמצא אנשים בקהילה הזו שמארגנים כנס, וזה במצב הטוב. לפעמים תמצא אותם מכינים הרצאה לכנס אחד, וסגל בכנס אחר במקביל ועושים פיילוטים לכנס שלישי במקביל, פיילוטים להרצאות שזה דבר מגניב, כי צריך להכין את המרצים, לתת להם פידבקים שהכול יהיה מושלם מול הקהל האמתי. אז, תעשיית הכנסים בישראל, אין לה באמת איזה חודש שלא עובדים על כלום ושום דבר. כל הזמן עובדים על משהו. כל הזמן, כל חג, מנוצל לכנס אחד אם לא שניים אם לא שלושה. עם השנים אגב, בשנים האחרונות למשל, זה מצחיק לקרוא לזה שנים אחרונות, כי יש לנו את כנס מאורות שנכנס, כבר מאוד ותיק, ואחרי כמה שנים נכנס גם כנס דורות, שהוא אולי הכי צעיר פה, מכל המשפחה שהזכרתי, וגם הכנסים האלה, הם שניהם קשורים לאגודה למדב, ולפעמים, הם קורים בחפיפה לכנסים של ארגונים אחרים באותו חג. בקיצור, לאנשים יש הרבה לאן ללכת. ויש הרבה מאוד עשייה. זאת, אני חושב, שקהילה מאוד חמה, שאוהבת לבוא ולהיפגש, ולפעמים הכנסים זה רק תירוץ, של לפגוש אנשים שלא ראית הרבה זמן, לפעמים אנשים מגיעים במיוחד מחול לראות אותנו פיזית בכנסים, לפעמים אנשים, כן, שאתה לא רואה כל השנים, יוצאים פתאום מהחורים, ובאים בחג לבלות, כן, גם אם הם רק מסתובבים ביריד דוכנים ובכלל לא יושבים שעה בשקט לראות איזה הרצאה, עצם זה שהם הפגינו נוכחות ובאו ותומכים ואנחנו מאוד אוהבים לראות אותם זה אדיר בעיני. זה קהילה שהפעלתנות מאוד מאפיינת אותה, ולכן הרבה מאוד שנים יצא לי לנהל עבורה אירועים קטנים, בינוניים וגדולים, אז ראיתי הכול. מה שנקרא. וחוויתי הכול, כולל וירטואלי, כולל לא וירטואלי, באמת כמות הדברים שעברו פה, ב-13 שנה שאני מנהל אייקון פלוס עוד איזה 5 שנים טרום אייקון בכל הכנסים הקטנים שפירטתי יותר מוקדם, וואו, כמות האנשים שהיו תחתיי בסגל וכבר גדלו והתחתנו ונפלטו מהקהילה והתחלפו במקומם אנשים אחרים, אני חושב כבר מעל אלף איש, קל, נגעו בכנסים האלה בצורה כזו או אחרת מאז שאני זוכר את הקהילה הזו. 

קרן: אני אעשה לאהוד את מה שאני תמיד עושה, שזה להתפרץ עם שאלה לפני שהוא מספיק לשאול את השאלה. אבל האמת היא שזה אשמתך. כי הזכרת בכזה רבע משפט את הכנסים הוירטואליים. אתה יכול שנייה לדבר על 2020 ואז אהוד ישאל שאלה אמיתית.

תומר: בשנת 2020 כמו שאתם יודעים פה בישראל כמו גם כל העולם, היה לנו קטסטרופה קטנה, וירוס כזה, מה זה קטן ושובב, שאפילו האפידמיולוגית המופלאה שמראיינת אותי פה לא הצליחה לעצור אותי מלהידבק בו, או את כולנו, גם אני חטפתי קרן, מה אני אעשה, וכולנו ככה נפלנו לכאוס הזה. וכתוצאה מזה, מטבע הדברים, בוטלו אירועים המוניים, כי אם נביא עכשיו את כולם זה רק יעצים את ההדבקה, ואנחנו באגודה למדב, הדבר שאנחנו הכי לא רוצים זה קץ האנושות, יש לנו בעיה עם הקונספט הזה, של קץ האנושות, אנחנו מנסים לדחות אותו, לא להקדים אותו. אנחנו יודעים שזה יגיע מתישהו, זה היה כתוב באיזה ספר, או שניים, או אלף.

קרן: זה בגלל שאי אפשר למכור כרטיסים אם האנושות מגיעה לסופה, נכון, זה לא…

תומר: נכון, זה האינטרס שלנו בסוף, נכון עלית עלינו, אנחנו חובבי רייטינג, אנחנו רק רוצים למלא את הכיסאות הריקים באירועים שלנו בקהל, ורק מהסיבה הזו לבדה חשבנו לשמר אותם. כן, גם בשנים הבאות. אז אמרנו, מה נעשה, אסור לנו לעשות כנסים פיזיים, האם נרים ידיים. ואז באנו ואמרנו, רגע, יש בישראל טכנולוגיות, סיבים אופטיים, שפרוסים פה, עם מהירויות שידור מאוד גבוהות, ואפשר לעשות כל מני דברים, בואו נרים אתר מיוחד לשידורים חיים ונשדר באינטרנט את הכנס מהבתים של המרצים, ונעשה את הפאנלים, אפשר להעלות הרי בזום הרבה אנשים ונשדר את הזום הזה החוצה, כל המסכים של כולם בעת ובעונה אחת, בתור שידור בפני עצמו. אבל רגע, אין לנו מערכת להפצה של שידורים חיים, ואנחנו לא יכולים להביא חברה שתעשה את השידורים כאלה כי היא לא יכולה להיכנס לבתים של אנשים בזמן קורונה ולהתקין אצלם את התוכנות הייעודיות שלהם. אז הלכנו למתכנתים שהם חלק מקהילת המדבסטים הגיקים, והם פיתחו לנו אתר שלם שכל המטרה שלו זה לייצר אפשרות לשדר הביתה תמורת מכירת כרטיס ווירטואלי, קונספט שהמצאנו מכלום ושום דבר כי לא היה כזה דבר, כרטיס וירטואלי, ומכשור של האגודה למדב נרתם למשימה, ובאמת, ביחד, בכוחות משותפים, הרמנו תוך כמה חודשים, פלטפורמה לשידורים חיים. ואייקון הראשון הוירטואלי באמת קרה בשנת הקורונה, עולמות לצערנו לא הספיק, עולמות היה אפריל, פסח, תמיד אזור אפריל, זה היה חודש אחרי התפרצות המגפה והטלת הסגר הראשון, משהו כזה, ועולמות כבר לא הספיק, מה שנקרא, ליהנות מהפירות האלה, כי זמן הפיתוח לוקח זמן מטבע הדברים. היינו מוכנים בדיוק בזמן לאוקטובר 2020, הכנס הווירטואלי הראשון אי פעם בהיסטוריה של העמותות המארגנות האלה. שיחקו משחקי תפקידים דרך הזום, ראו הרצאות ופנלים ושעשועונים וכולי דרך השידורים החיים שלנו שהיו בעצם באתר ייעודי, שאנשים נכנסו עם יוזר, סיסמה, קנו כרטיס וירטואלי, היה להם תכניה מקוונת, בקיצור, הרגישו שהם בכנס בלי לצאת בכלל מהבית. ולמרבה הפלא, זה לא כזה פלא, כי אנשים שלנו באמת תמיד נורא מוכשרים ונורא להוטים להציג תוצאות, הצלחנו להרים כנס, שמבחינה טכנית, הוא 98 אחוז ממה שרצינו הצלחנו. זה כמובן, שתמיד יש את המרצה הזה שהחיבור אינטרנט שלו בבית בדיוק החליט ליפול, בדיוק בזמן שהיו צריכים לפנות אליו שיעלה לשידור. כל מני טיפוסים שטסטים זה לא מילה גסה, אני רק אומר. וגם מה שעבד בטסט לא תמיד מצליח בלייב. אבל ככה זה מפיקים אירועים יזדהו עם מה שאני אומר, אני בטוח. הקהל בא בהמוניו, הוא קנה המון כרטיסים, והיה לנו צ'אט שאנשים התכתבו תוך כדי השידור, ויכלו לשאול שאלה את המרצה עם כפתור מיוחד, ממש ישבנו ואיפיינו כל מה שצריך, בשביל שיהיה סוג של הרגשה של ביחד. אני חושב שבסך הכול זה קונספט שעבד מאוד יפה, ועד ממש אייקון האחרון עוד השארנו אופציה חלקית לצפייה בנו מהבית. לטובת אנשים שרוצים לצפות בנו מחו"ל ופתאום הצליחו להתחבר אלינו בתקופת הקורונה, זה פתח קהלים שלא היו בישראל פתאום, זה שאנחנו און ליין. כי לא צריך לבוא לפה, אפשר להישאר בכל מקום בעולם ולראות אותנו. אבל עם השנים כמובן שהביקוש לוירטואלי הלך והתחסל, והפכנו להיות לאט לאט, שוב בהדרגה, אירוע שהוא מוטה אירוע פיזי, עד שהגענו חזרה לנקודת הפתיחה, אירוע פיזי מלא ללא נוכחות וירטואלית, חוץ כמובן מכל המידע והכוונה לקהל, שזה תמיד יהיה. 

אהוד: הקורונה הייתה אתגר בקנה מידה גלובלי. אבל אייקון הוא פרויקט גדול בלי קשר. ואני אשמח אם תוכל לספר לנו על איזשהו אתגר אחד, אנקדוטה אחד, מכשול שנתקלת בו, שקצת יותר קטן, אבל עדיין נקודת מבט של מי שמבחוץ לא רואה אותה, המבקרים לא רואים אותה, אבל אתה יודע שהיא הייתה שם, ואיך התגברת עליה.

תומר: אז אכן אפשר להגיד, קצת מכות מוטיבציוניות מסוימות, מאיפה זה בא, זה בא ממקום שתחשוב שהיית צריך לעשות איזושהי עבודה, ואז היו אומרים לך, "אחלה עבודה עשית, אבל עקב אילוץ שלא תלוי בנו, כוח עליון אם תרצה", אני הכי אוהב שאומרים לי כוח עליון וזה אמור לנחם אותי, "תעשה את הכול עוד פעם אבל שונה". והיינו צריכים, ב-2021, שזו הייתה שנה שכבר לא ידענו עד כמה אפשר יהיה לעשות אירועים, כן עם התקהלויות, בלי התקהלויות, כמה התקהלויות, ולא יכולנו בעצם לעשות את האירוע כמו שרצינו, נאלצנו להמשיך לעשות וירטואלי, עם משהו קטן מאוד להפקה עצמה, הרשינו להיכנס עם מסיכות לאירועים שקורים בלייב, היינו צריכים למעשה לייצר פעמיים תכניה לאייקון. בחודש יוני יולי היה לנו ביד תכניה לפסטיבל כמו שאתם מכירות ומכירים, שאתם מגיעים פיזית, ויש לכם אולמות, ויש לכם פעילויות חוץ, ויש לכם סדנאות, והרצאות, והכול, ואז אנחנו מגיעים למצב שביוני יולי אנחנו מבינים שיש מגבלת התקהלות של 500 איש או משהו כזה, וזה לא בהכרח הולך להשתנות. אז באמת זה גם לא באמת השתנה. אז אמרנו טוב, אז צריך לעשות עכשיו את הכול מחדש, לבנות תכניה וירטואלית, תכניה וירטואלית המשמעות היא שצריך לעשות שידורים. הפעם אמרנו בוא נעשה את זה מעניין, בוא נעשה שהשידורים יהיו חלקם מאשכול פיס עצמו, כדי לתת את התחושה האותנטית, שהכנס כן מתקיים בסביבה הטבעית שלו, אבל רגע, צריך לרשת את אשכול פיס עצמו במצלמות וסיבים אופטיים ועניינים. בקיצור, שפכנו הר של כסף על הרעיון החמוד הזה. אבל האגודה זרמה איתי עם הרעיון הזה, זה בסדר, והסגל אמר, וואט דה הל, הוא יודע מה הוא עושה, הוא מנהל את זה כבר שנים, הוא כבר יודע מה הוא עושה, אז כולם זרמו עם הרעיון הזה, וזה היה להיט גדול, שידורים חיים מהבמה של אשכול פיס עד הבית, מה יכול להיות יותר כיף מזה. מה יותר כיף מזה, שאשכרה היינו יכולים להכניס קהל לשם, ולא רק לשים את ההפקה שלנו בתור קהל שישמעו קולות רקע של אנשים מוחאים כפיים בהרצאות, באמת. המרצים באו לשם עם מסכות, הורידו את המסכה, העבירו את ההרצאה, שמו את המסכה וירדו מהבמה. ממש ככה. זה היה נורא עצוב. וכמובן המשיכו שידורים מהבתים, והקמנו שם חמ"ל שידורים כי צריך לשדר הביתה דרך אתר השידורים את הסיגנל שמגיע מהבתים של המרצים ואת הסיגנל שמיוצר שני מטר מהחדר שידור מהאולם המרכזי של אייקון. בקיצור זאת הייתה חוויה נהדרת לצוות מקרינים שלא ישכחו לי את זה לנצח כמה היה שם מורכב. מה שנקרא, מתחתי את גבולות ההגדרה מה זה נקרא להיות צוות טכני או צוות הקרנה של אירוע בסדר גודל הזה. אז בוא נגיד שהייתה באמת שנה כיפית, נורא נהנינו מהפירוטכניקה וכל השכלולים האלה ומצאנו את עצמנו עושים באמת אירוע מאוד מיוחד שלא היה כמותו. אני חושב ששוב ההתלהבות של כולנו והמסירות שלנו, שלא יהיה מצב שאייקון מתבטל אף שנה, מגיפה לא מגיפה, עניינים לא עניינים, זה באמת הציל אותנו. אני חושב שוואו, זה רק מראה כמה, גם הקהל מסתגל לכל שינוי, גם הסגל מסוגל להכיל את הדברים האלה, ורק ב-2022 סוף סוף, זה לא כזה מזמן, עוד מעט אייקון 2023 כשאנחנו מדברים עכשיו, חזרנו סוף סוף לאירוע מלא וגדוש בקהל והחיבוק של הקהל שחזר לא השאיר מקום לספר, וירטואלי אאוט, אנשים רוצים את הדבר האמיתי, וככה צלחנו את הקורונה, בתקופה של חידושים טכנולוגיים, של כל מני דברים שעבדנו עליהם במיוחד, ויכולות שפיתחנו, כך שאם היא תחזור, אנחנו כבר מסודרים.

קרן: אני חייבת להגיד, אנחנו עברנו 3 חודשים לפני אייקון, אני פספסתי בריל טיים את אייקון 2021 ואייקון 2022, שניהם הייתי בחו"ל, מבחינתי דווקא רצועה וירטואלית הייתה נהדרת. אתה מנהל את האייקון, ניהלת את אייקון, כבר 13 שנה פלוס מינוס.

תומר: נכון. בין השנים 2010 עד 2012 ברציפות, 2010 אני מזכיר זה היה להתמסר עם עולמות, אייקון, עולמות, אייקון. זה היה 2010 עולמות, 2010 אייקון, 2011 עולמות, 2011 אייקון, ואז הבנתי שאולי בעצם כדאי להסתפק באחד גדול בשנה, ואז יהיה לי יותר תשומת לב לתת לו ולא לעבוד 12 חודשים בשנה על כנסים, ואז באמת רצתי רק על אייקון עד ממש לפני שנה, באייקון 2022. 

קרן: אז השאלה שלי, אפשר להיות חלק מהקהילה כשאתה מנהל את הפסטיבל הכי גדול שלוקח, בוא נודה על האמת, שנה להרים? אני יודעת כי הייתי בסגל שלך, ואני קיבלתי התראה בנובמבר, אוקיי, מתחילים לעבוד על האייקון הבא.

תומר: להיות חלק מהקהילה הזו אפשר בהרבה מאוד דרכים. אפשר לבוא, החל מאדם שאנחנו אפילו לא יודעים איך לו ופשוט פוגשים אותו בכנסים, קונה כרטיס, נכנס להרצאות, מוחא כפיים, קונה מרצ'נדייז, כותב אחרי זה בפייסבוק כמה הוא נהנה. זה אנג'יימנט בלבל יחסית נמוך, כי אולי הוא לא הספיק להכיר אנשים. הוא סתם בא, או שהביא את החברים שלו מבית ספר, צבא, אונ', לא משנה מאיפה, חווה איתנו איזושהי שהיא חוויה, וחזר אתה הביתה ולקח מה שלקח, ולמד מה שלמד, אתם יודעים, אנחנו בסוף מייצרים לאנשים גוד טיים, וזכרונות, שהם ייקחו אתם לכל מקום, כמו כל אירוע תרבות, זה מאוד חשוב לקדם אירוע תרבות במדינה שלנו המשוגעת, היא צריכה את זה, שנישאר שפויים פה. וזה האנג'יימנט הכי נמוך שיש, ואפשר להגיע לקצה השני של המתרס ולהיות האדם שבזכותו יחד עם הפעלה של סגל והרבה מאוד משאבים וספקים ואף אחד לא יכול להגיד שהוא רק עשה משהו לבד בעצמו, אבל אפשר להיות האדם שלוקח את כל העסק הזה קדימה ומנהל אותו ומריץ את הלוז שלו ומפיק אותו, ולהיות בהנהלה של כנסים זה דרך מאוד מעניינת להיות חלק מהקהילה הזו.

כי בעצם, הוא נודה על האמת, ככל שאתה יותר בכיר בקהילה הזו יש לך יותר דאגות על הראש אם משהו משתבש. אם מישהו חס וחלילה מסיים את הכנס בפציעה. זה נורא מפחיד, אתה אחראי על אנשים שמגיעים לאירוע, וגם אם הכול בסדר מבחינה ביטחונית ובטיחותית, אולי אנשים לא יהיו מרוצים מתוכן, שהם שילמו עליו כרטיס. אולי משהו השתבש ברמה הטכנית שלא תלוי בך. אולי המזגן ימות פתאום באמצע ולאנשים יהיה נורא חם והם יתלוננו עליך. בסוף שנה של עבודה יכולה להיגמר בתלונה אבל היה חם, או היה גשם, או היה גם חם וגם גשם. ואם אתם לא מאמינים שזה קרה. תשאלו את המנהלים של עולמות האחרון, אין לי שום קשר לדבר הזה, אני לא עשיתי להם דווקא לרגל פרישתי מניהול אייקון בשביל שיראו מה זה. אבל אני אומר, בהבט הזה, תשמעו, כנסים, הרבה מאוד דברים יכולים להשתבש. וזה דרך יותר מלחיצה להיות חלק מהקהילה הזו. מי שרגיל להיות לחוץ ולקחת בסבבה שדברים מתבטלים לו ודברים משתבשים לו אז הוא נושם עמוק והוא אדם קול ורגוע אז זה בסדר גמור להיות בפוזיציה של ניהול, זה לא כמובן מתאים לכל אחד, צריך באמת שכל אחד ימצא את הדרך הנכונה שלו להיות חלק מהקהילה. הפעילות הזו של לעשות כנסים עבור הקהילה, היא בהכרח נותנת לך איזושהי מסגרת. שהיא קודם כל מסגרת חברתית. מעבר לזה היא מסגרת שנותנת לך כלים לחיים. אני לפני שניהלתי כנסים, חצי מתל אביב שאני מכיר היום, הכרתי רק בזכות זה שהייתי צריך להגיע לכנסים ולהבין איפה קהל יהיה, ואם נלך לדיזנגוף סנטר האם הוא יספיק ללכת לשם או שלא נעשה אתם את השת"פ הזה, התחלתי ללמוד על דברים שקורים בתל אביב בזכות הדבר הזה שנקרא פסטיבלים וכנסים. לפני זה לא היה לי הרבה סיבות לבוא לתל אביב, בטח לא לאיזורים האלה של העיר. אז אתה לומד הרבה כלים של ניהול זמן וניהול אנשים, וכלים לניהול משימות, אם הם כלים דיגיטליים שצצו עם השנים. העולם השתנה מקצה לקצה, פעם בלי תכניה על נייר לא היית יכול להסתדר בכנס, יש כל כך הרבה אירועים ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, בכל רגע נתון אתה מפספס 13 דברים, בהגדרה, בכנסים או פסטיבלים כאלה גדולים. היום עם אפליקציות אפשר להנגיש לקהל ולעשות רימנדיירים אוטומטיים לתכנים האהובים עליהם וכולי ולייצר פה חווית ביקור הרבה יותר טובה. כבר לא צריך לעשות את כל העבודת עיצוב שהייתה צריכה ללכת לתכניה, אפשר להשקיע אותה בדברים אחרים. או להשקיע את אנשי סגל האלה במשימות אחרות. וככה לתת פה בעצם ניצול טוב יותר של זמן, של אנשים שרוצים לעשות משהו למען הקהילה שלהם. השנים האלה, ובכלל פרספקטיבה של זמן, הביאו אותי למסקנה שכנסים של היום, והכנסים שאני התחלתי עוד בסגל ועוד לפני שניהלתי, הם באמת שונים לגמרי בכל שיטת העבודה שלהם, הטכנולוגיה עשתה קפיצת דרך משמעותית בכל רמה שאתם רק יכולים לדמיין, אם בפסטיבל הראשון שהייתי אחראי שם על הקרנות הייתי מביא גלילים ענקיים של סרטים, 35 מ"מ שמכינים אותם מפילם עם צלולאיד כזה, שכל סרט שוקל איזה 20 קילו, כמה גלילים, כל גליל זה מערכה, של לא יודע, חצי שעה פחות או יותר נכנס בגליל כזה, וצריך להרכיב את הדבר הזה עם סלוטייפ ולשים אותו כל מכונה ענקית ולהקרין, כלומר היינו מאוד תלויים גם באנשי מקצוע. היום אתה מביא דיסק און קי, או מוריד קובץ מהאינטרנט ומביא אותו להקרנה, בדיוק על אותו מסך ובדיוק באותה איכות כמו שהיית יכול לעשות לפני 17 שנה עם הקופסאות הענקיות האלה, שבמקרה הטוב לא שברת עליהם את הגב כשסחבת אותם, במקרה הרע גילית בתוכם עכבר מת שהגיע כל הדרך מאוסטריה יחד עם הסרט, כבר הגיע קומפלט גם עכבר מת. זאת אומרת, זה חוויות שכבר לא יכולות לקרות היום בעולם הדיגיטלי, נגמר הסיפור הזה. אז, כן, אני הייתי אומר שההיסטוריה שלי בכנסים, על כל המהפכה הטכנולוגית שעברנו פה, עם פריצת האינטרנט המהיר, הפייסבוק, הסושיאל, הסמארטפונים, וכל האפליקציות שבאו, הסתגלתי לכל הדבר הזה, ולכן אני יכול להרגיש מצד אחד נורא עתיק, שהתחלתי בימים שכאילו ניהלנו כנסים נטולי טכנולוגיה כמעט, עם נגני דיוידי, למי יש היום בבית נגני דיוידי, פעם זה היה נפוץ, אני יודע בתוך האקס בוקס והפלייסטיישן מנגנים היום דיוידי, אני מעודכן, אני לא כזה ענתיקה. אבל אני חושב שבסך הכול ראיתי באמת 1000 דרכים שונות איך לנהל אירוע והסתגלתי לאורך ממדי הזמן וזה מרתק שעברתי את כל החוויה הזו עד שהגענו להיום, ובשנה שעברה הרגשתי מן איזה תחושת סגירת מעגל חשובה, מה שהביא אותי להחלטה שקצת אחרי גיל 40, בדיוק היה לי יומולדת 40 וזה, אמרתי, אני חושב שזה הזמן שאייקון קצת יעבור רענון, וזה בין היתר יפנה לי זמן לעוד תחביבים שתמיד רציתי להספיק עוד דברים וכאלה וזה הוביל אותי בעצם לסיום הטבעי, לדעתי, של קדנציה מאוד ארוכה בניהול הכנסים, ואני מניח שיהיה פרק ב' במשהו שאני עוד לא יודע מה הוא יהיה בדיוק, אני מטבע הדברים ככה בהפסקה של אחרי, אני עוד לא חשבתי על זה, אבל אני חושב שזה היה נקודת זמן ממש אידיאלית לעשות הפסקה מנושא של ניהול כנסים, באופן כללי, מנושא של ניהול כנסים, לא רק מאייקון. מי שמכיר אותי יודע, גם עם אמא"י אני עושה לא מעט אירועים, וכולי, אז זה החלטה ברמת התומר, נקרא לזה, לא קשור לכנס ספציפי. זה פשוט, זה בא לי בתור נקודה טבעית ככה במחזור החיים.

אהוד: חוץ מעכברים מתים מאוסטריה, למה תתגעגע בניהול כנסים אחרי 13 שנים של ניהול?

תומר: תראו, הדבר שאני הכי אוהב בכנסים, זה גם הדבר שאני תמיד אתגעגע אליו, זה הפאשן המטורף, היצירתיות והאנרגיות החיוביות, שאני סופג מכל האנשים שאני עובד איתם מהתחלה, שהם מתחילים לגבש בהנהלה הראשית של הפסטיבל את הנושא ואת התמה המרכזית, שכל שנה אנחנו מחליפים אותה ומרעננים ככה את האווירה, וזה מכתיב גם במידה רבה אחרי זה את התוכן וכולי. ואחרי שיש לי הנהלה מרכזית אני מגייס את הסגל הבכיר, ואחרי הסגל הבכיר מגייס את כל הסגל הפחות בכיר אבל עדיין זה אנשי סגל, כולם מנהלים תהליכים או מנהלים פרויקטים או מנהלים מתנדבים. והעבודה עם החבר'ה האלה, גם בהנהלה הבכירה יותר וגם שאר הסגל, ובהמשך שמגיעים כבר לשלב ההכנות והרגע האחרון והאירוע עצמו שרץ כבר מצטרפים המתנדבות והמתנדבים, בכלל מביאים דם חדש וצעיר לכל החגיגה הזו שנקראת פסטיבל, לראות את כל הדבר הזה קורם עור וגידים ולעבור ביחד עם כולם, גם את החוויות הקשות יותר והמאתגרות ביותר, ובשנים האחרונות, לא חסרות, באמת, לא חסרות כאלה. ההפתעות שבדרך, אני מאוד אתגעגע אליהם, גם לאלה הפחות טובות. עצם זה שהחיים בתור איש סגל או איש סגל בכיר, זה לא רע. אני אוהב הפתעות. אתם יודעים מי פחות אוהבת הפתעות? הבוסית שלי באגודה, ליאת שחר קשתן, היא, לא אוהבת את ההפתעות שלי. כל פעם שבאתי אליה ואמרתי לה, ליאת, יש לי הפתעה, באותה שנייה היא רצתה למות. תמיד. תומר… תגיד את זה עכשיו ומהר, למה אני את ההפתעות שלך לא אוהבת. לפעמים זה הפתעות טובות, הצלחנו להשיג את האורח הזה והזה, הצלחנו להביא וידאו מחול, מישהי כך וכך, לפעמים זה הפתעות של משהו נופל, משהו הולך לעלות הרבה יותר. אז היא לא יכולה לדעת, כשאני אומר שיש הפתעה, איזה סוג של. אם היא באופוריה או בדיפרסיה. היא תגלה עוד שנייה, אבל בעשר שניות האלה, זה פרייסלס, כי יש לי מידע שרק לי יש בתור המנהל ואני עומד לחלוק אותו לראשונה עם יושבת הראש של האגודה, ולראות מה יקרה לה. ואז רציתי להגיד לראות מה יקרה לי, אבל אני יודע שהיא מאוד רגועה, לי לא יקרה כלום אף פעם. מקסימום מבט המוות, משהו כזה… אנחנו לא מצולמים, אבל תדמיינו שמישהי פותחת את עיניה הגדולות ומשדרת לך בעיניים, תומר אני הולכת להרוג אותך תומר, משהו כזה, אבל בקטע טוב, היא אף פעם לא הייתה מסוכנת לאף אחד, היא לא תפגע בזבוב. פעם היה לי סגן מנהל פסטיבל, מנהל הפקה, גיא פלאוט. אחד מהוואו, אנשים באמת מדהימים, עבדתי עם הרבה אנשים מדהימים בהנהלות, ותמיד הייתי מתקשר אליו, הוא היה עושה פרודיה, של "שלום תומר, מה השתבש?". ככה הוא היה מתחיל שיחה. ככה. במילים האלה. כאילו… הוא יודע, שזה פיפטי פיפטי צ'אנס. אם יש לי עדכון זה יכול ללכת לכל כיוון. אני חושב שלזה אני בעיקר אתגעגע, לאווירה של אתה לא יודע מה יקרה מחר. יש לך תכנית עבודה ויש לו"ז. אגב אייקון, הוא עובד נורא מסודר, גם ההנהלה החדשה שהעברתי לה תיק חפיפה, גם ההנהלה שאני ניהלתי בכל התצורות שלה. ממש, יש לנו לו"ז, גאנט עבודה, מה עושים בנובמבר, מה עושים בדצמבר, מה עושים בינואר, וזה נכנס לרמת השבוע הראשון יהיה ככה וככה והשבוע השלישי ככה וככה, זה אפילו לא לו"ז נורא כללי, זה ממש צ'ק ליסט מסודר, שאי אפשר לא להפיק את האירוע הזה. זה כבר נכתב בצורה שמתעדת אירוע שהתחיל, שהיה לו התחלה, אמצע וסוף, ההתחלה שזה כמובן לא היום הראשון של האירוע, עם הקהל, זה דוקא הסוף. כשמגיע הקהל, מבחינת אלה שמפיקים, זה כבר הסוף של הסיפור. זה כבר עוד דקה זה כבר הפקות לקחים וסגרנו את הפרויקט. לקהל זה רק התחיל, אבל כמובן שזו פרספקטיבה מאוד מוזרה להסתכל על אירוע שעובדים עליו איזה 11 חודש. אבל בהיבט של מה שאני הכי אתגעגע, אני חושב שזה האנשים, המגניבים והמוכשרים, שהיו לצדי לאורך כל שלבי ההפקה שעשו את זה מעניין, שעשו את זה יצירתי, שעזרו לי לפתור בעיות, שלפעמים אני זה שיצר, ואני מתנצל, אבל אני כל הזמן בא עם רעיונות חדשים. אנחנו מתקדמים, אנחנו משתפרים, כל התחושה הזו של להיות יותר טוב, לעשות כל מה שאתם עושים בכלל בחיים, תנסו כל הזמן להיות את הגרסה הכי טובה של עצמכם. וגם אחרי שהגעתם להכי טוב שלכם, תחפשו מה עוד אפשר לשנות גם בשביל שלא תשתעממו מעצמכם ומהשגרה שלכם, וגם שבאמת תהיו גאים במה שהשגתם. שלא יהיה איזה שנה, או חודש אפילו, של מה עשיתי החודש בשביל לקדם קצת מהאג'נדות שלי או לעשות משהו טוב בשביל אחרים. חיים פעם אחת, בוא נעשה את זה הכי טוב שאפשר. ואייקון מבחינתי כמו כל הפרויקטים הקטנים והבינוניים והגדולים האחרים שנגעתי בהם, כל הזמן חיפשתי איך אני יכול לעזור לאנשים אחרים להנות יותר מהתחביב, איך אני יכול לעזור לעצמי. אם לא היה הפסטיבל הזה, מה כן הייתי רוצה שיהיה, אה, אבל יש את הפסטיבל הזה, אז בוא נגרום לזה שזה יקרה בפסטיבל הזה, ולנסות לנווט בין גבולות גזרה. תשמעו, אין לנו אין סוף כסף, אין לנו אין סוף מתנדבים, ואין לנו אין סוף סגל. ישראל גם לא בדיוק המקום הכי מרכזי על הפלנטה להביא לפה מצעד של אורחים מחו"ל או תקציבים ממשרדי תרבות שאנחנו פסטיבל האלף שלהם שמבקש, אם היינו באמת עומדים בקריטריונים זה היה נס, כי אנחנו לא מספיק גדולים באופן מסתורי להיות זכאים לכל מני תמיכות באמת גדולות. אבל זה בסדר, אנחנו, עם מה שיש לנו, הצלחנו ומצליחים, כל שנה, להרים אירועים פנטסטיים, אני רואה את זה בהתרגשות רבה גם באירועים שלא אני ניהלתי לאורך כל השנים שניהלתי. לא חייתי בואקום, יש קליקה כזו של מנהלי כנסים שאפשר לדבר ולהתייעץ. אנחנו לא נפגשים לזמום מזימות כל יום שני הראשון של כל חודש או משהו כזה, זה לא קורה, אנחנו פשוט מחליפים חוויות על הניהול ואנשי סגל ועל המרצים ומשמרים ידע ומנסים לראות, זה עבד מצוין בוא נעשה את זה גם אצלנו עבד נעשה את זה אחרת. אני חושב שזה חוויה באמת כיפית של התפתחות, של כל הזמן לנסות להיות יותר טובים, וכל הזמן מעניין. לנהל כנסים זה נורא מעניין. אני חושב שזה מוסיף המון טעם לחיים. אבל זה בא גם עם כאבי ראש כמו שאמרתי בהתחלה, ודאגות, שאולי משהו בכל זאת לא יצליח. ובעיקר זה מעביר לך את השבוע מה זה מהר. אתה לא מספיק לחשוב וכבר הופס, עוד סוף שבוע הגיע, וזה מטורף באמת.

אהוד: תודה רבה, זה נראה לי נקודה מצוינת לסיים. תודה רבה לקרן, תודה רבה לתומר שלו על הראיון המרתק הזה.

תומר: תודה רבה לכם שאירחתם אותי, ומחכה לראות אתכם בכנסים הבאים.

קרן: נתראה באייקון