החברות, הקבלה, העשייה האינסופית ומעל הכול האהבה למדע הבדיוני. שישה סיפורים וגעגוע

ערך: רמי שלהבת

מתרגום המופת של "חולית" ועד "Zion's Fiction", תחנות חייו של עמנואל לוטם שזורות לבלי הפרד בהתפתחות תרבות המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ. המורשת שהותיר אחריו רבה ומגוונת. ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות. נמשיך לראות אותה בפעילויות האגודה, שהוא קידם את ייסודה והיה יושב הראש הראשון שלה; בפסטיבל אייקון, שהיה בבת עינו; ב"חולית", ספרי טולקין ועוד מאות כותרי מדע בדיוני ופנטסיה שתרגם או ערך; בקהילה החיה והדינמית שכל כך אהב, ועוד כהנה וכהנה.

קצרה היריעה לפרט את כל מה שהגשים בעשרות שנים של עשייה, אשר נבעה מעל הכול מבאר עמוקה של אהבה למדע הבדיוני. אבל אפשר לזכור ולהזכיר. במלאות חודש לפטירתו הזמנו חמישה מאוהביו ומוקיריו להיזכר בעשייה המשותפת שלהם עם עמנואל לוטם ובחותם שהותיר בהם. אך את המילה האחרונה השארנו – כראוי – לעמנואל עצמו.

"לא היה לי מושג שיש כל כך הרבה ספרי מדב"פ בעולם כולו". חדר העבודה של לוטם | צילום: יעל פורמן

צעדים ראשונים

נעמי כרמי

הייתי ילדה בת 17 כשנבחרתי לוועד האגודה, חננת-על. כבוד ממבוגרים לא היה משהו שלמדתי לצפות לו. אפילו לא מההורים.

עמנואל הזמין אותי למשרד שלו שעה לפני ישיבת הוועד הראשונה. הוא רצה להכיר את החדשה, היחידה בוועד שלא הכיר, אחרי שנבחרתי במפתיע. לפחות אותי זה הפתיע: מעולם עד אז לא נבחרתי לשום דבר. אבל עמנואל אהב את הרעיון של דם טרי ונלהב, ודיבר בעדי. וזה היה מספיק בקהילה של כנס אייקון הראשון.

נכנסתי למשרד – השנה היתה 1998, וזה עוד היה לגמרי בסדר להיכנס לבד למשרד של גבר בן 55. כך היה לפחות, מבעד לעיניים התמימות של חננה. והמשרד היה ארץ פלאות: מדפים על גבי מדפים על גבי מדפים של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה. מאות. אלפים. השנה היתה 1998, ולא היה לי מושג שיש כל כך הרבה ספרי מדב"פ בעולם כולו. כולם נאספו במשרד של עמנואל.

דיברנו על היינליין ואסימוב, לה גווין ומדריך הטרמפיסט. אם הייתם מכירים אותי ב-1998, המשפט הזה היה מפתיע אתכם יותר מהעובדה שנבחרתי, בזכות עמנואל: הייתי ביישנית כמו שלג בישראל. הייתי משננת את התחנות של האוטובוס כדי שלא אצטרך חס וחלילה לדבר עם הנהג.

אבל דיברנו, וזה היה הדבר הכי טבעי בעולם: אני הייתי חובבת מד"ב, והוא היה חובב מד"ב, וזהו. המשמעות היחידה שהייתה לפער השנים בינינו היו כל הספרים האלו שהוא הספיק לקרוא ואני לא.

ודיברנו ודיברנו ושעה חלפה מהר מדי. שאר חברי הוועד הגיעו, והישיבה הייתה תוססת ומצחיקה ומעניינת, והייתי בעננים. מעל לעננים, בחלל: אלה היו עוד שישה בני אדם בוגרים, רובם מבוגרים ממני פי שניים ויותר, וכולם עקבו אחרי הדוגמה שהציג עמנואל – ואחרי הנטייה של חובבי מדע בדיוני באשר הם – והתייחסו אלי כאל אחת מהם. אדם נוסף, שווה לחלוטין.

כי הייתי ילדה בת 17 כשנבחרתי לוועד האגודה, חננת-על. כבוד ממבוגרים לא היה משהו שלמדתי לצפות לו. אפילו לא מההורים.

לעמנואל זה היה מובן מאליו, ולכן נדרשו לי כל כך הרבה שנים להבין למה אני אוהבת כל כך אדם שונה כל כך ממני: הוא היה המבוגר הראשון שראה אותי באמת. כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, ועמנואל היה המנטור שלי. היה ויהיה, לנצח.

שר התרגומים

יובל כפיר

בגיל 13 התאהבתי. לכבוד בר המצווה קיבלתי במתנה את שלושת כרכי המהדורה העברית המקורית של "שר הטבעות" ונשביתי בקסמו של טולקין. כעבור כשנתיים השגתי את המקור האנגלי של הספר, וחוויתי מפח נפש כשנוכחתי לגלות כמה שיבושים והשמטות קיימים בתרגום לעברית, כולל שיבושי שמות והיעלמות הנספחים שטולקין צירף לספרו במקור. יחד איתו קניתי בשפת המקור גם את "הסילמריליון", ונחרדתי למחשבה שגורל דומה ייפול גם בחלקו. ולכן, ביומרנות של נער מתבגר, החלטתי לתרגם אותו לעברית בעצמי.

התרגום התקדם בעצלתיים, וכעבור חמש שנים הגעתי רק לאמצע הספר. מפעם לפעם היו לי סיוטי לילה שבהם אני נכנס לחנות ספרים ומגלה שיצא תרגום לסילמריליון, והוא משובש ופגום כמו קודמו.

ואז רצה הגורל ושני הוריי פגשו, כל אחד במקום עבודתו, את עמנואל לוטם. אבי סיפר לו שאני חובב טולקין ואפילו שולח ידי בתרגום, ועמנואל סיפר לו שהוא שוקד בימים אלה על תרגום "הסילמריליון" לעברית. קשה להפריז בתיאור השמחה שאחזה בי. השנה היתה 1987, ולוטם כבר היה מוכר ונערץ בזכות תרגומו ל"חולית" ושלל ספרי מדע בדיוני אחרים. ידעתי שהספר נמצא בידיים טובות… ועדיין, החוצפה של גיל העשרה טרם התפוגגה בי: הייתי חייב לוודא שד"ר לוטם הנכבד עושה עבודה טובה!

אז יצרתי עימו קשר והצעתי לו עזרה. ולאושרי הרב, הוא קיבל את הצעתי! אומנם הוא לא התעניין כלל בתרגום שלי, אך הסכים ברצון להניח לי להציץ בתרגום שלו. הוא הבין שיש לו עסק עם פדנט אמיתי, וביקש עזרה בהגהה: האם אוכל לבדוק שתעתיקי השמות וניקודם שומרים על אחידות לאורך כל הספר?

הוא קיבל מעט יותר ממה שביקש. אכן הערתי על תעתיקים, אבל העזתי גם להציע פה ושם שיפוצים, ואף התפלמסתי איתו על כוונת המחבר. ועמנואל הקשיב, וענה, והתייחס ברצינות ובכבוד, ולא פעם גם קיבל את הצעותיי. החכמתי ממנו מאוד בתקופה ההיא, ולא הייתה מבחינתי מחמאה גדולה מכך שעמנואל לוטם הכיר ביכולותיי כטולקינאי וכעוזר מתרגם. הסיוטים התפוגגו, והתוצאה הייתה התגשמות של חלום: תרגום לעברית של "הסילמריליון" בידי מתרגם מעולה, חובב טולקין מושבע, עם מפות ואיור כריכה שצייר חברי הטוב אייל אופק (פיאסצקי) ועם חותמת כשרות שלי, ואפילו דברי תודה מעמנואל! הייתי בעננים.

כשעמנואל קיבל אור ירוק לערוך מחדש את התרגום העברי של "שר הטבעות", הוא הציע לי ביוזמתו לשוב ולסייע לו בתהליך. ברור שעניתי מיד בחיוב. הייתי שותף לתהליך העריכה, החשיבה מחדש על תרגום השמות, הסגנון והמונחים. שנינו התייחסנו לזה כמלאכת קודש, מתובלת בדיונים מרתקים ובתגליות מפתיעות שהתחוורו לנו מתוך קריאה מדוקדקת חזור וקרוא.

על האושר שבהוצאת המהדורה החדשה תעיד ההקדשה הקולעת שרשם לי עמנואל על "אחוות הטבעת" עם צאתה לאור של המהדורה.

ההקדשה. שמו של עמנואל כתוב בטֶנְגְוָּר, כתב עַלְפִי שטולקין יצר

בשנים הבאות נשמר הקשר בינינו, גם אם לא באותה אינטנסיביות כפי שהיה בעת העבודה על התרגומים ההם. זכיתי לסייע לעמנואל בעוד כמה תרגומים, ביניהם עריכה של "ברן ולותיין" ו"מפלת גונדולין" של טולקין, אבל גם ספרים כמו טרילוגיית הראדש של אן לקי, שהציגה קשיי תרגום מעניינים.

הידיעה שזכיתי להיות שותף למלאכתו של עמנואל, להיות לו לעזר ולבן שיח, היא אוצר של ממש עבורי. כל ספר שכזה, שהיה לי בו חלק כלשהו, נושא איתו גם זכר לידידות שלנו – ובפרט, כמובן, "הסילמריליון" ו"שר הטבעות". תודה על הכול, עמנואל. אתה תחסר לי.

כנס שחיכו לו רבות

דניאלה גורביץ'

18 במרץ 2008, היום הראשון של הכנס הגיע לסיומו והגיעה העת למושב שכולם חיכו לו. לארי ניבן, אורח הכבוד, יעלה לבמה לשאת דברי ברכה ובעיקר ייווכח שקיימת בישראל קהילת מדע בדיוני חיה ובועטת. עבור עמנואל לוטם, שותפי לניהול הכנס מטעם האגודה, תהיה זו סגירת מעגל – שמונה שנים קודם לכן ביטל ניבן את בואו לישראל בגלל האינתיפאדה השנייה, ובכך סתם את הגולל על ארמגדון.קון, כנס המדע הבדיוני השאפתני ביותר ש(כמעט) היה בישראל.

לכנס בחרתי את אולם הכנסים של מרכז וואהל באוניברסיטת בר אילן. בניין מוזר ויחיד במינו, עם קירות מתכוונים, מעברים משופעים ואלכסוניים, חלקם עולים וחלקם יורדים, בשיפוע כל כך חד עד שכדי להתקדם חייבים להתכופף. בקומות למעלה יש דלתות לבחירה, חלקן סגורות וחלקן פתוחות, ויש לבחור בחוכמה, בדיוק כמו אליס בארץ הפלאות. אם הדלת תיסגר אחריך, אין דרך חזרה. ירידה במדרגות תוביל אף היא לקומות נעלמות ולאולמות נסתרים. נדמה כי הבניין עצמו פיתח אישיות והוא מציב לך אתגר, כמו כתב החידה במבוכים ודרקונים, מחייב אותך להיות ערני ולזכור סימנים שראית בדרכך פנימה, זיזים בבטון החשוף ומסמרי ברזל כסופים שבולטים מהקירות. פניות וקימורים, מסדרונות חשוכים ואולמות מוארים.

בקיצור, האכסניה ההולמת ביותר לכנס שקורא לעצמו "ממלכות הדמיון: פנטסיה ומדע בדיוני בפרוס האלף השלישי".

שני ימי הכנס היו שיאם של חודשים של הכנות ומפגשים, שיחות, דיונים וחילופי רעיונות של חברי הוועדה שלקחו חלק בארגון. הרגשנו כמו חברי מחתרת, ארגון סודי, חבורת סוד כמוס בהחלט, כשנכנסנו לבניין מגורים רגיל לחלוטין ברחוב מודליאני ומצאנו את עצמנו בהיכל היצירה וההשראה של עמנואל. חדר עבודה קטן, מרוהט בצניעות ועמוס ספרים, קיר תהילה עם תרגומיו לאורך השנים, ומילונים פתוחים וספרים בשלבים שונים של תרגום.

כשהגיע היום, אספנו את ניבן משדה התעופה, ערכנו לו ביקור במעבדה לרובוטיקה של פרופ׳ גל קמינקא. גל הראה לו, בהתרגשות ניכרת, את המעבדה שלו, וכמובן לא פסח על הספרייה במשרדו, שנשמר בה מקום של כבוד לספריו של ניבן.

הערב הגיע, והקהל גדש את האולם. היה זה הרגע הגדול של חובבי המדע הבדיוני בישראל, ואוהבי ניבן במיוחד. לבמה עלה נשיא אוניברסיטת בר אילן המיתולוגי פרופ' משה קווה כדי לברך ולהודות לאורח הכבוד. קווה, פיזיקאי המתמחה בתורת הכאוס, כחכח בגרונו, הביט בקהל שמולו, ואז הישיר מבט אל האורח, ובלי להתבלבל אמר באנגלית: "פנטסיה ומדע בדיוני, מהם? הרי מדובר בסיפורי סבתא, במיני אגדות, מעשיות ותיאורי דמיונות מופרכים שאין להם שחר. מה ביניהם לבין מדע. לא כלום. האתגר האמיתי שיש לכוון אליו הוא המדע התיאורטי, והמדע האמיתי הוא פיזיקה ובמיוחד מורכבויות של תיאוריות הכאוס. זהו המדע הבדיוני האמיתי, שאת צפונותיו יש לחשוף ולהעמיק בו".

ניכר שלפרופ׳ קווה, עילוי בתחומו ואדם משכיל ומוערך מאוד בחצר האקדמית, לא היה מושג ירוק מי האורח שהגיע, מה הרקע האקדמי שלו (בוגר MIT), מה כתב (רעיונות מדעיים ממוחו הקודח שהעניקו השראה לחוקרי בינה מלאכותית ולמדעני נאס"א), כמה כתב (המון) ובאיזו מידה החשיבה המקורית והיצירתית שלו קידמה חדשנות במחקר האמפירי.

הפניתי את ראשי לעמנואל, שישב לידי בשורה הראשונה בלחיים סמוקות ולסת שמוטה. עמנואל לא התרגש כלל. "הכול בסדר", אמר. "מכירים היטב שכמותו".

"וניגש אליו אחר כך לומר לו כמה הוא טועה?" שאלתי.

"ממש לא. אין לי שום עניין להיות מחנך הדור. אנחנו קהילה שיש לה זהות מאוד ברורה, שמובנת רק למי ששייך אליה ולמי שצריך להיות חלק ממנה. מצידי שכל האחרים יישארו בחושך. בחירה שלהם".

ניבן עלה לבמה, ולא נראה שדברי הנשיא הטרידו אותו כהוא זה. הוא נשא הרצאה נהדרת על הזכות שיש לו לחיות את חייו בדיוק כמו שהוא רוצה, ואפילו לקבל שכר על החלומות בהקיץ שלו שמתורגמים לספרים.

היום השני והאחרון של הכנס נחתם גם הוא עם ניבן, והפעם בדיון מעמיק. נושא השיחה קיבל תפנית מכיוון שבאותו יום עצמו התבשרנו שארתור סי. קלארק הלך לעולמו.

עמנואל, זקן השבט ואומן המילים, שר הטקס שכבר הוכיח פעם אחת בכנס שהוא יודע לצאת בחוכמה ממצבי אי נעימות, חתם את הכנס ואמר ללארי ניבן: "פתחנו את הכנס בידיעה שעומדת לנו הזכות לחיות לצידם ולחסות בצילם של שני סופרי מדע בדיוני מהגדולים שידענו. הערב התבשרנו שנותרנו עם אחד, ונראה שהמועד אינו אקראי אלא נבחר בידי מי שביקש להיפרד מאיתנו לשלום, כשכולנו, כל הקהילה הישראלית כאן ביחד איתך. אני מאחל לך ולנו שתזכה לחיים ארוכים, שקרן השפע של החלומות בהקיץ שלך תמשיך להפיק אוצרות תרבות עוד שנים ארוכות, ושאנחנו נזכה ליהנות מהם".

גם בחלוף עשרים שנה, הכנס ההוא זכור כהצלחה כבירה. עתה אנו נפרדים ממך, עמנואל. חבר יקר ומורה דרך. היה שלום, תחסר לי מאוד.

"עמנואל רטן לידי שאבנר לקח את הנושאים הכי מעניינים". ליאת ועמנואל בהרצאה | צילום: אורי ליפשיץ

תמיכה מרגשת

ליאת שחר-קשתן

מאז שנהייתי פעילה באגודה, ועל אחת כמה וכמה כשנבחרתי ליושבת ראש האגודה, עמנואל תמיד היה שם ברקע, כמייסד האגודה, כאוזן קשבת וכחבר. תמיד שמחתי ליהנות מניסיונו ומעצותיו הטובות, או פשוט לדבר איתו על האגודה, כל הקהילה או סתם על הז'אנר ששנינו אוהבים.

בשנת 2010 האגודה נקלעה למשבר חמור שבמהלכו פסטיבל אייקון התפצל לשני פסטיבלים מתחרים, והמאבק המשפטי על הבעלות איים למוטט את האגודה, כלכלית וחברתית. במהלך המשבר, שנמשך כמה שנים, כינסנו כמה וכמה אסיפות כלליות ומפגשי פעילים לדיון במהלכי האגודה ולקבל החלטות חשובות. עמנואל, כמובן, השתתף ברוב האירועים הללו. באחד מהם, לקראת סוף הישיבה ביקש עמנואל לדבר ואמר, "אני מבקש להעלות להצבעה את ההחלטה הבאה: האספה הכללית מביעה את הערכתה לפעילותו המסורה של הוועד במצב העניינים הסבוך שבו נמצאת האגודה בתקופה האחרונה". לאחר הישיבה הוא אמר לי, "שלא תעזי למחוק את זה מהפרוטוקול".

אני זוכרת את זה עד היום, כי הוא הכיר אותי מספיק כדי לדעת שאכן לא רציתי להכניס את זה, והיה חשוב לו מאוד לעמוד מאחורי ולתמוך בי בפומבי.

אבל משברים קיומיים בצד, עמנואל היה תמיד מעל הכול איש של מילים. נוכחתי בזה בצורה החזקה ביותר כשישבתי לצידו במהלך הרצאה של בן זוגי אבנר באייקון 2012.

בנובמבר 2011 הלכה לעולמה סופרת המדע הבדיוני והפנטסיה אן מק'קאפרי, ובאייקון החליטו להקדיש רצועת הרצאות לה וליצירותיה. אבנר הרצה על טכנולוגיה בפרן, העולם שבו מתרחשת סדרת רוכבי הדרקונים, ועמנואל הרצה על דת באותו העולם. ההרצאה של אבנר שובצה לפני זו של עמנואל, ועמנואל רטן לידי בזמן המבוא להרצאה של אבנר שהוא לוקח את כל הנושאים הכי מעניינים שעליהם רצה לדבר בעצמו. כשאבנר סיים את המבוא ופנה לדבר על הטכנולוגיה, הוא נרגע. כשאבנר סיים ופתח את הבמה לשאלות מהקהל, עמנואל הצביע והעלה טענה זו או אחרת, ולהמחשת דבריו הוציא מתיקו אחד מספריה הלא מתורגמים של מק'קאפרי והחל לקרוא את ההקדמה.

הוא עשה את זה בעברית רהוטה, כמובן. רק אני ראיתי שתוך כדי קריאה הוא העביר את אצבעו על המילים, משמאל לימין, ותרגם אותן סימולטנית עם הקריאה.

לאורך השנים צברתי עוד הרבה שעות-עמנואל, החל בישיבה שבה הדף בעוז את המזימה הנלוזה לשנות את ה"פנטסיה" בשם האגודה ל"פנטזיה", כדרישת האקדמיה המשוקצת ללשון העברית, וכלה בעבודה סביב מיזם "Zion's Fiction", שהיה חשוב לו מאוד ושלשמחתי מצאתי בו בית להרבה מהסיפורים שתורגמו במסגרת פרויקט תרגום הסיפורים הזוכים בפרס גפן שהיה מאוד חשוב לי. וכמובן בטקס חלוקת פרסי גפן הקפדנו תמיד לשמור לו את הזכות להעניק את הפרס בקטגוריית המדע הבדיוני המתורגם, שהייתה קרובה לליבו במיוחד. באייקון האחרון פגשתי אותו לרגע ושמחתי להחליף איתו כמה מילים. כל כך חבל שזאת הייתה הפעם האחרונה.

אחרי שלושים שנה

שלדון טייטלבאום

את עמנואל לוטם הכרתי בראשית שנות ה-80, כשניצלתי ביקור בקריה כדי לקפוץ למשרדי כתב העת "פנטסיה 2000". מצאתי שם את עמנואל משוחח עם אהרון האופטמן ועם ויקטור אוסטרובסקי, שלימים התפרסם כשחשף את סודות המוסד ונמלט מישראל, אבל בתקופה ההיא הוא היה קצין בחיל הים ומאייר שערים לכתב העת. קצת לאחר מכן נתקלתי בו שוב, הפעם בביתו של עמוס גפן. הגעתי לשם בכלל כדי למסור לעמוס גיליון חדש של כתב העת הפוליטי "New Outlook", אבל במקום זה שלושתנו מצאנו את עצמנו בולסים אוכל סיני ומפטפטים שעות ארוכות על מדע בדיוני.

הרבה שנים אחרי כן, קראתי להנאתי עותק של "היה יהיה", אסופת הסיפורים השנתית של האגודה, ועלה בדעתי שלחלק מהסיפורים שם מגיע להיחשף גם לקוראים שאינם דוברי עברית. כך נולד הרעיון להוציא לאור את Zion's Fiction – אוסף סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה ישראליים. אבל ידעתי שלא אוכל לעשות את זה לבדי, ועמנואל היה השותף המתבקש – מתרגם מהמעלה הראשונה, עם הבנה מעמיקה מאוד של הז'אנר. לעולם לא הייתי מצליח להרים את הפרויקט הזה בלעדיו.

ראשית אספנו סיפורים מועמדים והתחלנו לדון בסגולותיהם. הסיפור הראשון ברשימה היה "The Scent of Oranges" מאת לביא תדהר, משום שהוא היה גם מדע בדיוני קשה וגם כל כולו ישראלי. אחריו הצעתי את "האיטיים" (The Slows) של גיל הראבן, שפורסם עוד קודם ב"ניו יורקר". משם והלאה התקדמנו בשיטת "עוד דונם ועוד עז" מד"בית, של נבירה בחומרים הזמינים בחיפוש אחרי יצירות ראויות. לא תמיד הסכמנו על כל סיפור, אבל פרט למקרה אחד תמיד הגענו בסופו של דבר להבנה.

הקושי האמיתי היה כתיבת ההקדמה. היא באמת הייתה סיוט – אם כי עמנואל הרשה לעצמו חירות אמנותית קלה בתיאור הדברים שתקראו כאן בהמשך. לא באמת מחקנו זה לזה משפטים – הפעלנו "עקוב אחרי שינויים" ונימקנו באריכות רבה. בסופו של דבר שנינו היינו צריכים להסכים על הכול.

רוב הזמן שידרנו שנינו על אותו גל, ואני יודע שהערכנו זה את זה עמוקות. כששני חובבי מדע בדיוני נפגשים, הם תמיד ימצאו את עצמם מדברים על הסיפורים האהובים עליהם ועל אלה שהם שונאים. אז במובן הזה היינו בעת ובעונה אחת זוג חובבים וצמד עורכים מקצועיים. שיחות הזום שלנו היו עבורי רגעי השיא של השבוע כולו.

כשהספר הראשון התפרסם, שנינו היינו גאים בו מאוד. אבל בדרך לשני הכול הסתבך מחדש. הסוכנים שלנו לא היו מרוצים מהמכירות, ועזבו – אך התייצבו מחדש כשהגרמנים והיפנים ביקשו זכויות תרגום. איבדנו גם את המו"ל שלנו, רוברט מנדל, שלא מסר לנו דוחות מכירה כפי שסוכם, והבנו שנצטרך לפרסם את הכרך השני בעצמנו. וזאת כבר הייתה תיבת פנדורה חדשה לגמרי. בשורה התחתונה אני גאה במה שהגשמנו. לסופרים באוספים האלה הגיע להתפרסם ולקוראי האנגלית הגיע לקרוא אותם.

לכל אורך הדרך עמנואל היה מקסים: לבבי תמיד, לעולם לא עצבני, תמיד שופע רעיונות, מוכן לשנות את דעתו. הוא היה חבר נפלא, מקור של חוכמה בלתי נדלית, ועכשיו הוא כל כך חסר לי.

"מפורסם כאדם עם מענה לשון מהיר ושנון" | צילום: שי אבידן, ויקיפדיה

איך נולד Zion’s Fiction

עמנואל לוטם

(נכתב במקור לכתב העת העיוני הבריטי "Foundation: The International Review of Science Fiction". מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון)

בשעת בוקר, אי אז באמצע שנת 2013, ישבתי לשולחני, ופתאום נשמע הצלצול המעצבן של סקייפ. על מסך המחשב ראיתי פרצוף לא מוכר, אבל כשהאיש הציג את עצמו זיהיתי את השם מיד. שלדון (שלי) טייטלבאום היה חבר מערכת בכתב העת המנוח והזכור לטוב "פנטסיה 2000", וכך גם אני. את מקומו של הקצין הצעיר, הנאה ושחור השיער שהכרתי תפס אדון נכבד בעל זקן שיבה – נו טוב, ככה פועל הזמן הליניארי. אחרי כמה משפטי נימוס שאלתי במה זכיתי לעונג המפתיע, ושלי אמר שתי מילים: Zion’s Fiction.

אני מפורסם כאדם עם מענה לשון מהיר ושנון, וכשרוני לא הכשיל אותי גם הפעם, כי עניתי מיד "מה?" שלי אמר בהדגשה, "זיונס פיק-שן", ואני השבתי בשום שכל, "מה זה צריך להיות?" שלי הסביר בסבלנות את הרעיון: אוסף באנגלית של סיפורי מדע בדיוני ישראליים, בעריכתנו. נשביתי מיד בקסמו של הרעיון.

וכך נפלתי בשבי, כי התברר שהדרך לפנינו הייתה קשה בהרבה מכפי שמישהו מאיתנו העלה בדעתו. דבר ראשון גייסנו לעזרתנו את אבי כץ, המאייר הנודע שהיה אף הוא מיוצאי פנטסיה 2000, ואז התחלנו למיין את שלל הסיפורים המקוריים שנכתבו מאז 1980. בין דיונים על מעלותיו ומגרעותיו של כל סיפור שאחד מאיתנו ראה לנכון לכלול בקובץ מצאנו זמן לחלומות באספמיה על סדרת אנתולוגיות (אפשר לקבל פרס הוגו על עריכת אוסף סיפורים רק אם פרסמת שלושה לפחות), להעלאת זיכרונות מהימים ההם ולוויכוחים על פוליטיקה, ספרות ועניינים אחרים.

אבל יותר מכול התווכחנו על הסיפורים. רבים מהם פסלנו שנינו – מיד, או אחרי התלבטויות רבות – משלל סיבות. אבל היו לא מעט סיפורים שאחד מאיתנו אהב והאחר לא, או להיפך. בדיעבד זה היה כיף גדול לדון במעלותיו של סיפור ובכל שאר תכונותיו, במקום להתווכח על דברים שרוב האנשים חלוקים עליהם בדעותיהם. אבל בשעתו הסבלנות של שני הצדדים איימה לפקוע.

היה גם מכשול מעשי גדול שנאלצנו להתמודד איתו. רוב הסיפורים נכתבו בעברית, וצריך היה לתרגם אותם. אני אומנם מתרגם, ויכולתי לעשות את זה בעצמי, אבל המלאכה הייתה נמשכת לפחות שנה – בהתחשב בעבודה שעשיתי לפרנסתי. בשלב ההוא שנה נראתה זמן רב להחריד. לא היה לנו שמץ של מושג מה עוד מצפה לנו…

בסופו של דבר הסכמנו על רשימת הסיפורים שלנו – חלקם נכתבו באנגלית מלכתחילה, חלקם בתרגומי ואת חלקם תרגמו אחרים. אבי כץ יצר איורים נהדרים עבורם, בשחור-לבן ובסגנון תחריטי עץ, ושלי שכנע את רוברט סילברברג, רב האמן הוותיק של המדע הבדיוני, לכתוב את ההקדמה. אהרון האופטמן, העורך המייסד של "פנטסיה 2000", כתב את אחרית הדבר וכולנו היינו מוכנים לצאת לדרך, פרט לדבר אחד. היינו צריכים לכתוב את פרק המבוא.התברר שזאת משימה מייגעת במיוחד. רצינו להציג היסטוריה של המדע הבדיוני והפנטסיה הישראליים, אבל עד מהרה הבנו שעלינו לפתוח, ולו בקצרה, בהיסטוריה של הספרות העברית המודרנית בכלל, ואז להתקומם נגד אחיזת החנק של שומרי סף ספרותיים מטעם עצמם במהלך חלק ניכר מההיסטוריה הזאת, ואז להסביר את הנסיבות שבהן הצליח דור חדש של כותבים להתנער מלפיתתם, ואז לאפיין את כתיבתה של קבוצה מגוונת של כותבים אינדיבידואליסטים במופגן, שלא לומר אידיוסינקרטיים, ואז…

לא עזר, מבחינת הזמן, ששלי ואני התווכחנו עוד ועוד על כל משפט, וכל אחד מאיתנו מחק בתורו את מה שכתב חברו ולהעמיד במקומו את הרעיונות והניסוחים שלו. המבוא, כפי שאפשר לקרוא אותו עכשיו ב-"Zion’s Fiction: A Treasury of Israeli Speculative Literature", עבר לפחות חמישים טיוטות, אני מניח. אולי אני מגזים, נאמר 45. אבל בסופו של דבר היה לנו ספר! כעת היה עלינו רק למצוא הוצאה לאור ולהפיץ את האוסף שלנו לקהל הקוראים התמימים ברחבי העולם.

הקלישאה הזאת, "קל לומר", לא ממצה ולו במעט את התלאות שעוד ארבו לנו. קודם כל, היינו צריכים סוכן, ונדרש לשלי לא מעט זמן, בעזרת בוב סילברברג, למצוא סוכן כזה – איש נחמד בשם אדי שניידר מסוכנות JABBERwocky בניו יורק (כך כותבים את שמה). הוא אימץ אותנו אל ליבו והפיץ פניות לכל רוחות השמיים. אבל אז התחילו להצטבר מכתבי הדחייה. אם מעולם לא קיבלתם מכתב דחייה, אספר לכם שהם תמיד מנוסחים בנימוס ובצער נדושים, ונחתמים באיחולי הצלחה – במקום אחר.היינו על סף ייאוש, בלשון המעטה, כשאדי הצליח למצוא לנו בית הוצאה שאיש מאיתנו לא שמע עליו קודם לכן, Mandel Vilar Press. המנהל, רוברט מנדל, היה מוכן לתת לנו הזדמנות, תמורת סכום שהיה רחוק מאוד מכיסוי הוצאותינו, אבל הסכמנו בכל זאת. עמדנו להוציא ספר לשוק המצפה לו בכיליון עיניים! קוראים המתעניינים במד"ב בינלאומי יקנו אותו, יהודים יתנו אותו למתנות בר/בת מצווה לצעירים וצעירות נלהבים, מרצים ללימודי ישראל ו/או ליהדות באוניברסיטאות רבות יכללו אותו ברשימות ספרי החובה של הסטודנטים שלהם, לא היה גבול לאפשרויות!

ביקורות התחילו להגיע. הן היו נהדרות, עד האחרונה שבהן, הן הגשימו את כל תקוותינו, הן החמיאו לנו: אתם מוזמנים לקרוא אותן בעצמכם ולראות שאני לא מגזים. אבל המכירות היו עניין אחר לגמרי. אכזבה גמורה. מצאנו נחמה מסוימת בבקשה (שנעתרנו לה מיד, כמובן) לתרגם את הספר ליפנית. אבל אשר למכירות בעולם דובר האנגלית… לא מי-יודע-מה – השוק עמד בפני מאמצי השיווק שלנו. שמעתי שמניחים שחמישה אחוזים בלבד מציבור הקוראים בצפון אמריקה חובבים מדע בדיוני ופנטסיה. מתוך המספר הזה, אולי חמישית האחוז מתעניינים בספרות ישראלית מתורגמת.

לפיכך, באופן טבעי, התחלנו לעבוד על הכרך השני. "More Zion's Fiction: Wondrous Tales of the Israeli ImagiNation", שיצא לאור ב-2021. הכרך הראשון תורגם ליפנית ולגרמנית, ופורסם בכריכה רכה וקשה. מה שלא העלינו על דעתנו היה שנרוויח יותר על התרגומים האלה ממה שהרווחנו בארצות הברית. או שהמו"ל שלנו לא יכבד התחייבות חוזית לספק דוחות חצי-שנתיים.

אשר לכרך השלישי, אינשאללה. אם נעשה אותו, נתמקד בסיפורים הנדירים שמתמודדים באופן כלשהו עם המעקשים הפוליטיים והצבאיים של הקיום הישראלי. לשנה הבאה בירושלים הבנויה? אולי בעוד שלוש?

החתימה של עמנואל לוטם במיילים שהיה שולח "גרסת לוטם לתער של אוקאם: כל שאפשר להסביר באמצעות טיפשות, לא דורש הסבר נוסף".