היה יהיה 2013

בלתי אם נועדו/שחר אור

מאחורַי שמעתי כחכוח בגרון. הסתובבתי וראיתי בחור מחייך אלַי. הוא לבש חולצת צווארון סגולה, מעליה סוודר כחול כהה עם דוגמה של מעוינים, ושניהם השתלבו מצוין בעור השחום ובעיניים הכהות.

"אני מנסה להחליט אם אתה מאוד אופטימי, או סתם טיפש," אמר והחווה לעבר חולצת הטריקו הספוגה שלי שהייתה דבוקה לחזי. הסתכלתי על עצמי והחלטתי שאני נראה כמו עכבר שבדיוק יצא מהביוב.

"מאוד אופטימי, אני חושש," אמרתי, נרעדתי. "ולא מעודכן בתחזית, מה שהופך אותי גם לטיפש."

"ולמה אתה לא נכנס לשם?" הבחור החווה לכיוון הקפטריה ביד שאחזה תיק זעיר, שלא היה יכול להכיל יותר ממחברת ועט. "לפחות עד שהגשם ייפסק?"

"כי שכחתי את הארנק בבית." עניתי.

הוא הסתכל עלי, וראיתי את החיוך שלו הולך ומתרחב.

"מ-א-ו-ד אופטימי. ואולי גם טיפש," הוסיף. "אבל אני, יש לי חולשה לחתולי רחוב. וגם," אמר וטפח על הכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו, "אני מספיק עשיר היום להזמין אותך לקפה."

דיוקן אישי/יואב אבני

"אמא, אמא, תראי שם בחוץ, על המעקה!! זו יונה, נכון?"

"כן, נראה לי שכן."

"את חושבת שהיא אמִתית?"

"לא יודעת. אולי זו פרסומת חדשה למשהו, אז אל תתקרבו כל כך לחלון."

"את יכולה לתעד אִתנו?"

"אראה אחר כך את מה שתעלו."

דמים/לילי דאי

הוא מתבונן בגוף השוכב תחת הסדין, תוואי מטושטש ואנונימי, זהה בכול לעשרות האחרים שבחן בחיפושיו, מלבד במספר המופיע על הלוח למרגלות המיטה. מניח לאצבעותיו לעקוב אחר צינור הפלסטיק המתפתל אל זרוע פשוטה. מחייך. איש לא יבחין בעוד סימן דקירה בעור החיוור והקר, המנומר בעקבותיהן של מחטים. אצבעותיו מרצדות במורד הזרוע בין כלי הדם הדקיקים והמצולקים ומחפשות במיומנות אחד שישרת אותו, בלתי מורגש בחסות התרופות והחולשה. ידו האחרת מפשילה בהיסח דעת את הסדין לחשוף את הגוף אליו מחוברת הזרוע, שיוכל לזהות אותו בעתיד. רעמת שׂער כהה מפוזרת על הכר סביב פנים חיוורים, מעוותים אפילו בשנתם בעווית של סבל. זה הביקור הראשון שלה. הוא חורט את הפנים בזיכרונו, מנסה לדמיין איך ייראו ללא המסגרת הכהה שמעניק להם השׂער, מחפש סימני היכר בולטים – צורת השפתיים, קימור האף, מסיט את השׂער לחשוף את קונכיית האוזן. רחש נשמע במסדרון ומעורר אותו משרעפיו. המחלקה לא ישנה באמת אף פעם. עליו למהר. הוא ימצא אותה שוב, בדרך זו או אחרת… ומה שחשוב באמת הוא הלילה, לא עתיד לוט בערפל. הוא מגיש את ידה אל שפתיו, טועם את עורה ומעבר לו, חש ברעל המתפשט בתוכו, מריר ומתפצפץ בפיו.

האלוהים נקי כמו משוואה, מתוק כמו כנאפה, ישר כמו העשן העולה ממזבח הקטורת/חגי אברבוך

אני יושב על המדרגות של אולם הכנסים. עוברת עוד חיילת. שורקים לה – הפעם המילואימניקים המתנדבים. הם בני ארבעים פלוס. מלח הארץ, כאן.

אני חושב, באיסלנד כבר שוקלים ליצור קשר. הם לא מבינים. מי שלא היה כאן, לא יכול להבין. בגרמניה עוד מהססים. ורוּס… ראש ממשלת רוּס נשואה לאישה. הן מגדלות ביחד ילד שיעבור עוד שנה ניתוח לשינוי מין, כי זה מה שהוא מבקש.

כשכל הסוכנים יחזרו, מכל המדינות, תהיה מהומה.

הדף האחרון/הילה בניוביץ'-הופמן

"שוב מסטיקים על הראש של איזו ילדה אומללה?"

"לא, הפעם אלה היו הן עצמן. אני יודעת שזה יישמע מאוד מוזר, אבל…" המורה הצעירה היססה לרגע, ואז המשיכה, "הראש של ענבר היה מכוסה בנייר דבק. קווצות של שׂער, דבוקות אחת לשנייה בסרט דביק מסובך לגמרי. הראש של שיר…" היא נרעדה מעט, "השׂער שלה נעלם, ובמקומו היו שם מנקי מקטרות."

"מנקי מקטרות?!"

"כן, מנקי מקטרות צבעוניים, כמו אלה שאנחנו משתמשים בהם בשיעורי מלאכה. הם פשוט… צמחו מתוך הראש שלה. והדס… אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל כל הראש שלה היה מלא בזנבות עכברים. אמִתיים. והם זזו."

המפקחת בהתה במורה הצעירה בחוסר אמון. "זנבות… עכברים," הגתה כל מילה בנפרד. "צמחו לה זנבות… של עכברים… על הראש."

"לא הייתי מאמינה בעצמי, לולא ראיתי במו עינַי. כמו בסיפור של מדוזה, רק עם זנבות עכברים במקום נחשים."

הינדיק/הדס משגב

"היי," אני אומרת, ושומעת את לאה נאנחת בתוכי. באמת פתיחה עלובה לשיחה. אבל ממילא הוא לא עונה, אולי אפשר להעמיד פנים שעוד לא אמרתי כלום ולהתחיל מחדש. "תרנגול קטן," אני לוחשת, וקולי מהדהד מהקירות המתקמרים. הוא מרים את הראש באחת, ולו היה לו מקור אמִתי ודאי היה מעוור אותי במקום. אני נרתעת קצת אחורה, רחוק מספיק בשביל שלא יוכל לתקוף, קרוב מספיק בשביל לשמור על קשר עין. אלה לא העיניים מחלון אמש, אבל זה לא באמת משנה – אלפי זוגות עיניים אבודים יש בעיר הזאת, והם מתדפקים על כל החלונות.

"אתה יודע," אני אומרת ומוזגת לו שוקו מהתרמוס, "אנחנו יכולים לשתות את זה גם בחוץ."

"יש אנשים בחוץ," הוא אומר, וקולו גס ומתכתי כמו אבנים שבורות שמתחככות זו בזו. אני מושכת בכתפַי, ומאוחר מדי נזכרת שבעצם אמור להיות חשוך כאן.

"נתחפש לאנשים," אני אומרת ומחייכת אליו. "הם לא ישימו לב." אני מושכת אותו אלַי וכורכת סביב גבו המכונף את המעיל העליון שלי – בשביל זה תמיד אני הולכת עם כמה. יש כאלה שחושבים שזה מוזר. "ראיתי אותך בשוק ביום חמישי?" הוא לא עונה. "ראיתי מישהו בשוק, בכל מקרה, עם לאה. בעצם זה לא חייב להיות אתה –" אני קולטת שאני מקשקשת ומפסיקה. עדיף פשוט לשתוק לפעמים, והמבט המבריק שלו מבהיר את זה די טוב. העיקר שנסתלק מכאן. אני שונאת את המנהרה קצת, לפעמים.

הישות מקוֹסוֹרָה/יעל פורמן

עדר כבשים, חשבה אינאל. מצחה התכווץ. איך ייתכן, אלף איש, מתרפסים כך בפני אל מזויף? אבל היא לא באה כל הדרך מכדור הארץ כדי לעמוד מנגד בשעה שיצור עם כמה טריקים בשרוול שוטף את מוחם של התמימים. היא תפסיק את זה!

אינאל שאפה מלוא ריאותיה וצעקה, "שוטים!"

כל הראשים ברדיוס חמישים מטר מסביבה פנו אליה. אינאל ראתה ספסל לידה ומיהרה לקפוץ עליו. היא קיערה את כפות ידיה מסביב לפיה וצרחה חזק יותר, "אתם מתרפסים בפני אל שקר!"

גבר שכרע למרגלות הספסל אמר לה בקול רם, "תשתקי!"

אינאל התעלמה והמשיכה, "במשך אלפי שנים נאבקו בני האדם נגד כבלי הדת למען הקִדמה והרוח האנושית."

האל קוסור הסתובב. הכוהן הניע את ידו בטירוף, סימן לה לרדת מהספסל.

"אנשים מתו למען החופש, החופש שהוביל אותנו אל הנאורות, החופש שאתם משליכים כלאחר יד מאחורי גווכם!"

מישהי מאחוריה צעקה, "תסתמי את הפה, מטומטמת!"

אינאל התעלמה מההפרעות. היה צפוי שכמה מאמינים קנאים ינסו להשתיק אותה. אבל היא בוודאי תמצא אוזן קשבת אצל ההמונים התמימים.

"הרוח האנושית היא עצמאית!" המשיכה אינאל. "היא לא תתכופף בפני זרים! היא מה שהופך אותנו למה שאנחנו, לבני אדם."

האל קוסור הרים את ידיו לשמים וקולו התגלגל על פני הכיכר. "מי הוא שקורא תיגר על האל קוסור?"

עננים שחורים התחשרו מעליו. רעם הרעים. עוד פעלולים, כאילו שזוטות כאלה ירתיעו אותה מלצעוק את האמת.

"אני! באיזו זכות אתה משעבד –" זרועותיה של אינאל נתפסו מאחור, והיא נמשכה מהספסל. צעקה קטנה נמלטה מפיה, שנחסם מיד כשמטפחת נתחבה לתוכו.

"תהיי בשקט!" אמרה אישה מאחוריה. אינאל נאבקה, אך האנשים אחזו בה היטב. היא נסחבה לאחור דרך הקהל. היא ראתה את הכוהן עומד מול האל ומדבר אליו, קולו לא הוגבר הפעם. שני גברים תפסו ברגליה וחסמו את שדה הראיה שלה. כל החבורה החלה לרוץ, כשהיא מתנדנדת ביניהם.

וויסקי בקנקן/רותם ברוכין

ככל שהעיר גדולה, עמוסה ועסוקה לוקח לה יותר זמן להכיר בנוכחותנו. הממוצע הוא כמה שעות. הפעם זה קורה מהר יותר. כשהכביש המהיר מפנה את מקומו לאזור תעשייה ובניינים גבוהים, בשולי העיר, מודעות עצומה שוטפת אותי כמו גל. השׂער על עורפי סומר, וצמרמורת חולפת בי ומשאירה את קצות אצבעותיי מעקצצים ואת ראשי סחרחר. לצדי, מת'יו מתנשף. אוזניו סמוקות ולחייו חיוורות, ואני מתאר לעצמי שגם אני נראה ככה. התחושה היא כאילו היית נמלה שענק עצום תפס בתוך כף ידו, הרים אותה באוויר לגובה עשרות מטרים, בירך אותה לשלום בקול רועם ומחריש אוזניים, ואז הניח אותה בחזרה על האדמה. זה לא כואב, רק מפחיד ומבלבל וגורם לך לחוש קטן מאוד. המודעות סורקת אותנו, ואני חש הפתעה, הכרה ובסופם – ברכה. היא מרפה מאִתנו, דקות ספורות לפני שהאוטובוס עוצר בתחנה שלנו במרכז העיר, ובקושי יש לנו זמן להתאושש ולמהר למטה עם שאר התיירים העייפים. נהר הליפי נוצץ בלילה לאור פנסי הרחוב המעוצבים, הקמורים, ואנחנו מושכים את הצ'ימידנים שלנו מבטן האוטובוס ומחכים. עדיף לסיים עם זה מהר. היא תמצא אותנו, מלאת ידידותיות ורצון טוב וכמיהה לאנשים שמכירים בה. אם יהיה לנו מזל, אולי נצליח לצאת מזה מהר, לא לפני שהיא תתעקש לשכן אותנו במלון הכי יקר בעיר ושניפגש אִתה לארוחת בוקר. אם יהיה לנו עוד יותר מזל, אולי היא תהיה ג'ינג'ית.

מקום בראש/אייל שלף

על-אף שכבר יותר משנתיים חלפו מאז עבר לגור אִתה, התלהבותה ממגוריהם המשותפים לא פגה. היא עדיין התרגשה כשחזרה הביתה אליו, והוא המתין לה עם ארוחת ערב על השולחן הקטן. אורי החל להתעורר ושלח יד אל בטנה בתנועה מזמינה. למרות הפיתוי, היא ידעה שאיחור לכיתה לא יתקבל היטב. גם כך סגל ההדרכה לא ראה בעין יפה את הקשר ביניהם. לא היה דבר בתקנון שאסר על קשר בין החניכים, אך לפני שהתכנית החלה ניסו זוגות רבים להתקבל ונדחו על רקע זה. הקשר שלהם אף הובא בפני ועדת המשמעת של התכנית אך הם קיבלו את ההיתר המיוחל, תוך עיקומי אף מתחסדים. היא קמה מהמיטה והושיטה יד אל הסרבל שהיה תלוי על דלת הארון.

"יש לך עוד הרבה זמן," מלמל. "בואי רגע."

דנה חייכה אליו חיוך גדול. היא השתוקקה להישאר כאן אִתו.

"אני הולכת. אתה חייב ללמוד להסתפק במה שיש ולהגיד תודה."

הוא רק שתק ורמז בעיניו על המיטה לצדו.

"די. אני הולכת," אמרה והתקרבה אליו לנשקו. הוא תפס את ידה והטיל אותה על המיטה.

היא צחקה שוב והם התנשקו לשניות ארוכות.

"טוב," אמר, "לכי. רק תורידי את המקליט ממך לפני שאת הולכת, שלא יתחילו לדבר עלינו," אמר והושיט יד לראשה. חדרה של דנה במעונות נעלם בן רגע, ומולה ראתה תקרת לבנים חומה. ריח חזק של טחב עלה באפה. ההבנה נחתה עליה בגל כבד, אפפה את ראשה. היא נמצאת במרתף העלוב שבו היא גרה.

אורי איננו, כבר עשר שנים הוא איננו.

משקפיים/עדו סוקולובסקי

בסופו של דבר גלגלו את מיטת הטיפולים ועליה זיו שנע בחוסר שקט אל מחוץ לחדר, ואני בלעתי רוק ואילצתי את עצמי לצאת. בחדר ההמתנה לא היה אף אחד ועל אחד השולחנות נח אוצר של ממש – גיליון של 'לאישה', ועוד מהחודש הזה. מיהרתי לחטוף אותו. אחרי שתי כתבות על יחסים, כתבת תיירות על טוסקנה וטור של רווקה תל אביבית שהשכן החתיך שלה התגלה כהומו למרבה האכזבה, המזכירה קראה בשמי. התחיל להיות מאוחר, ועוד אנשים התקבצו בחדר ההמתנה. על העיתון השתלטה אישה מבוגרת שהבן שלה, תיכוניסט עם זיפים ראשונים של זקן, הסביר לה קודם שבחורות לא מסתכלות על משקפופרים.

המזכירה אמרה שהניתוח הסתיים בהצלחה ואני יכול לקחת את זיו הביתה כבר עכשיו. זיו כבר היה בחדר של דוקטור שאטנר כשנכנסתי, כשהאחות האמהית אוחזת בידו ומחייכת. הוא היה שקט מאוד ותיארתי לעצמי שהוא מפוחד. בדרך כלל הוא לא מקבל בקלות את הסמכות של אנשים זרים. בעצם גם לא את הסמכות שלי ושל נעמה. כנראה שהתרופות עדיין משפיעות עליו. דוקטור שאטנר נכנס והרגיע אותי שלא היו שום סיבוכים והניתוח עבר בהצלחה מלאה, לא צריך לבוא לביקורת אלא אם מופיעה אדמומיות בעין וזה לא אמור לקרות כמובן. יש גם בונוס, הטשטוש יגרום לזה שזיו לא באמת יזכור מה קרה לו היום. זה נועד למנוע טראומה לילדים קטנים, אבל אותי זה ישמש כדי להחליט מתי לגלות לנעמה את האמת, אם בכלל. דוקטור שאטנר גם הסביר לי שהפרעות ראייה גורמות לאי-שקט אצל ילדים ולכן צפוי גם שיפור בהתנהגות של זיו. אני לא מאמין שיכול להיות שיפור עד כדי כך גדול כמו שאני רואה עכשיו, כמובן. ברור שזיו עדיין נמצא תחת השפעת חומרי הרדמה. אבל בדרך הביתה הצלחתי לשמוע גלי צה"ל בלי שזיו יבכה ויכריח אותי להשמיע את הדיסק של שירי פסח שמתנגן אצלי באוטו שוב ושוב עוד מפסח שעבר. אז ככה חיים הורים שיש להם ילדים רגילים? הם מקשיבים למה שהם רוצים ברדיו בלי לחשוב פעמיים והילדים שלהם יושבים בשקט מאחור ולא מפריעים?

"אני רוצה לדעת מי זה הרופא שבדק את זיו אתמול." קולה של נעמה קודח לי באוזן בדיוק כשאני מנסה לשתות את הקפה הראשון של הבוקר ואני כמעט שופך את הכוס. עוד לא שש וחצי ובקרוב צריך להעיר את זיו. נעמה כבר התקלחה ואני עדיין לא. אני יושב ליד השולחן במטבח ומנסה להתעורר. היום נעמה יוצאת מוקדם. יומיים בשבוע היא מלמדת שעת אפס בתיכון. עוד מעט היא תצא ולי יש הרבה דברים להספיק הבוקר. חשבתי שכל זה ידחה את החקירה והדרישה למועד אחר, אבל היא לא מרפה. "זה לא נראה לי הגיוני שזיו פתאום לא צריך משקפיים. מה קרה? הראייה שלו תיקנה את עצמה?"

נפש תחת נפש/יוסף מלר

"מה שאת מרגישה עכשיו הוא מודעות רבה יותר לאזורי המוח שלך. את מרגישה כל אחד מהם כמו את היד או הרגל שלך. גם אני מרגיש אותם כמוך."

למרות החשש ההתחלתי, ירדן הרימה את ראשה בפליאה. "אני אתן לך דקה להתרגל לתחושה ואז נתחיל," אמר דוקטור רוזן.

ירדן הסתגלה לתחושה מהר יותר. היא התרכזה לרגע מחוץ לראשה ושאלה, "יש הבדל בין האזורים הכחולים לאדומים?"

רוזן חייך. "אה, את מאלה שרואים צבעים, איזה כיף לך. אני לפעמים שומע צלילים, אבל זה הרבה פחות שימושי. המוח שלנו הוא ויזואלי, שתדעי. והצבעים אולי אומרים משהו, אבל אף אחד לא בטוח מה. אולי זה עניין אישי. אנחנו רק יודעים שככל שתתרגלי לתחושה תראי יותר צבעים וגוונים. הנוירופסיכולוגים הכי טובים בחו"ל הם רואי צבעים."

ירדן הייתה שקועה מדי בפליאה מכדי לשים לב לחוצפה שבשאלתה, "ואתה?"

"אני הנוירופסיכולוג הקליני היחיד בארץ. נתחיל?" ירדן הנהנה בהתלהבות שלרגע השכיחה ממנה את מטרת בואה.

פשוט כי רואים/יצהר ורדי

השם האמִתי שלי זה מישה, אבל אף אחד לא באמת קורא לי ככה, ומהוויכוחים האלה על השמש ואלוהים והחמש-אגורות אף פעם לא נמאס לי. כי זה אחד הדברים שלמדתי מאמא: העיקר האמת. שמעתי כבר אלף פעם את השטויות האלה שלו: אין אלוהים, העולם עגול, קפה זה טעים. לפעמים אני מרגיש שמכניסים לנו לראש כאלה שטויות, שממש חבל. כי יש דברים שפשוט אפשר לראות בעיניים. הרי אם העולם היה מסתובב כל הזמן אז השׂער של אבא היה מתנפנף, כמו כשפותחים חלון באוטו.

ואם הוא היה עגול, העולם זאת אומרת, היינו ישר נופלים. ניסיתי פעם לעמוד על כדורגל, אז אני יודע – אפילו נשאר לי סימן על המרפק.

יש דברים שאמא מלמדת אותי. כמו למשל העניין עם הפֵיות, וזה שגחליליות ממש מעולות בחילוק ארוך, ואיך דודה ליזה נהרגה כשהכנפיים שלה פגעו באנטנה של המכולת ולא בגלל שום תאונת אופנוע כמו שכתבו בעיתון.

ויש דברים שאני מבין בעצמי, כמו העניין של המטבעות שמוצאים באף אם יש מספיק סבלנות, או זה שעץ עשוי מעץ אבל זכוכית – מחול.

אמא נולדה בארץ אחרת שקוראים לה אוהיו, ומשם היא הביאה את השם שלה, פְלינטי, ואת הגיטרה ואת אבא, וגם כל מיני דיבורים כמו "אני רוצה לקחת תמונה שלך עם הכדור" ו"רגועה כמו מלפפון". יש אנשים שחושבים שהשם שלה מוזר, אבל זה בכלל לא נכון, ומה שבטוח – הוא נורא מתאים לה. אבל מה זה משנה, אני ממילא קורא לה אמא, והיא האישה הכי חכמה שאני מכיר.

ציד מאכילי החתולים הירושלמים/גלית דהן קרליבך

בתשעה באב הידרדרו העניינים. על חורבן שני בתי המקדש, ניתוץ העיר ביתר, גירוש יהודי ספרד, חטא המרגלים ומכת הקור שהכתה בירושלים כמה חודשים לפני כן, הוספתי גם אני כמה צרות פרטיות משלי.

אמא נכנסה להדסה לטיפול שהיא כינתה אותו "וידוא הריגה", הדייט האחרון זרק אותי בדיוק כשחשבתי שמשהו יקרה בינינו, והשכנה שלי חזרה מטיול בצפון איטליה, עם הילדים הפוטוגניים שלה, לאחר שבועיים שקטים שבהם לא הציקו לי בענייני ועד, לכלוך או בניסיונות לחבל בפגישות העיוורות שלי.

באותו תשעה באב כינסו אותנו במחלקה והודיעו שלכל הסימנים המתרבים לאחרונה יש הסבר ומדובר בחַתֶלֶת אנדמית, לא פחות ממגפה. עיריית ירושלים פתחה במבצע עיקור חתולים ובניקוי שטח העיר.

אני, שמעולם לא שהיתי במחיצת בעלי חיים, לא ראיתי בזה אות לפורענות חדשה כלשהי. ליתר דיוק, עד שלא כינסו אותנו לא חשבתי כלל על חתולים כיצורים שיש לפנות עבורם חלל כלשהו במוח.

כמו רוב הירושלמים, חתול היה עבורי בנקבה, במלעיל, "חתוּלה". מין חיה חמקמקה שזנבה מונף בגאון, קרובה רחוקה של נמר או טיגריס, או שניהם גם יחד.

זה, פחות או יותר, מה שחשבתי עליהם עד כה.

שמים שבורים/קרן לנדסמן,יואב לנדסמן

עדן 2 קראו למושבה החדשה. היא הוקמה במכתש הולדן במרחק של מאה קילומטר בלבד מהמושבה הראשונה על מאדים, ובניגוד לעדן 1, היא לא הייתה פתוחה רק למדענים ולטכנאים, אלא גם לבני ובנות משפחותיהם. בעוד חמש שנים תכננו לפתוח את המושבה גם לחברים קרובים, וזו הייתה התכנית של אגם ושלי. היא תגיש את הבקשה, אני אשלח את המסמכים מכאן, ונהיה שוב ביחד. החברות הכי טובות, כובשות ביחד את מאדים.

היו עוד מושבות במערכת השמש, בירחים של מאדים, בנוגה, ואפילו בחגורת האסטרואידים. כל מקום גדול מספיק לשכן עליו אדם ומערכת ייצור חמצן הפך לנדל"ן מבוקש. כולם מיהרו לצאת מכדור הארץ. "הבריחה מכדור הארץ", כך קראו לזה. בהתחלה העשירים, ואחר כך המדענים, המהנדסים והרופאים, ביחד עם הטכנאים, מפעילי הציוד הכבד והכורים הגרעיניים. מי שיכול להקים בתים ומי שיכול לגור בהם.

אגם הייתה גאולוגית, והייתה אמורה לצאת רק בעוד שנתיים, עם הגל השלישי למאדים, אבל יקינטון הייתה ביולוגית מולקולרית, מומחית לפוטוסינתזה של אצות, וכולם רצו כאלה במושבה שלהם. הן הצליחו למצוא הצעת עבודה לשתיהן, והמזמינים של יקינטון אפילו הסכימו לשלם על הטיסה של אגם. אבל אף אחד לא היה צריך עורכת דין, בייחוד לא מומחית לדיני מים. נשארתי מאחור, בכדור הארץ הננטש במהירות.

עוד חמש שנים. ניסיתי לתפוס את משך הזמן. כאשר הזימון מאגם יגיע, הביצית המופרית ברחם שלי כבר תלך לגן חובה. אולי אפילו אמצא מישהו להיות אִתו? אגם לא תוכל להזמין שלושה אליה בגלל קיצוב החמצן, אבל אולי, אם אמצא ביולוג מולקולרי משל עצמי…

אייל שלף

גלית דהן קרליבך

הדס משגב

הילה בניוביץ'-הופמן

חגי אברבוך

יואב אבני

יואב לנדסמן

יוסף מלר

יעל פורמן

יצהר ורדי

לילי דאי

עדו סוקולובסקי

קרן לנדסמן

רותם ברוכין

שחר אור