היה יהיה 2014

"היֹה יהיה" של 2014 מחזיק ארבעה עשר סיפורים. חלקם קצרצרים ואחרים מקיפים עמודים רבים. יש בהם רוחות ואלים, קסם ודנ"א, קוראים בקפה ואמפתים, חוקרים פרטיים ובלשי משטרה. וחתול אחד. וכל הסיפורים האלה הם דרכים. הם מובילים אותנו למחוזות של דמיון וקסם, לעתיד ולעבר, ולמבט חדש על עצמנו.

כבכל שנה, לצד סופרים מוכרים ואהובים תמצאו ב"היֹה יהיה" גם סופרים חדשים. השנה באסופה: שחר אור, הילה בניוביץ'-הופמן, רותם ברוכין, רוני גלבפיש, לילי דאי, יצהר ורדי, אורי ליפשיץ, קרן לנדסמן, הדס משגב, עדו סוקולובסקי, יעל פורמן, דורית קידר, שלי קלינג.

עריכה: אהוד מימון.

עיצוב כריכה: טלי הלוי.

הגהה: אלעד אייזן, איתי צור.

אלישע ואני/שלי קלינג

לעולם אי-אפשר לדעת מה נראה בחלומות, ואיזו צורה ילבשו החלומות במציאות.

מן הסיפור:
הייתי יודעת מראש שהוא עומד להופיע, כי הוא או החיות שלו היו באים לי בחלומות.
פעם חלמתי שאני שטה בנהר, מים טורקיז, שקט, אני טובלת את הידיים בנהר ולפתע מגיח מהמים תנין שפותח את הפה ותופס לי את היד. בחלום פחדתי מאוד, חשבתי שזה יכאב, הנשיכה של התנין. אבל להפתעתי התנין רק אחז ביד שלי והנשיכה שלו הייתה עדינה, ומדגדגת, אפילו נעימה, ואני המשכתי לשוט לי בנהר הטורקיז, כשהתנין אוחז לי את היד. כמובן, למחרת הופיע אלישע עם תנין תינוק, שהגיע הפעם באופן חוקי לארץ, כך שאלישע יכול היה להסתובב אתו ברחוב, הוא נעמד אִתו ברחבה של תאטרון הבימה, ונתן לאנשים להצטלם אִתו תמורת עשרה שקלים.

דליה הזועמת בדרכים/קרן לנדסמן

הרפתקה פרועה בדרכים עם חברים לא צפויים לנסיעה, והשאלה מה לעשות בכוח גדול שבו זוכים לפתע.

מן הסיפור:

עצרתי בשוליים וכיביתי את המנוע, עדיין אוחזת את האקדח.

אקדח?

הסתכלתי בכף ידי. היה לי אקדח ביד. זכרתי במפורש איך שלפתי אותו מתא הכפפות. אבל אין לי אקדח בתא הכפפות. יש לי אטלס מפות, ממחטות אף, ערכת עזרה ראשונה וסטיקלייט שבטח כבר לא עובד, שאריות ממסיבת יום העצמאות לפני כמה שנים. אני אפילו לא יודעת לירות באקדח. או לכוון. בטירונות תמיד צחקו עלי שעדיף שאהיה בלי תחמושת כי אני יותר מסוכנת לכוחותינו מאשר לאויב.

הרגשתי את האקדח מתחיל להתמוסס בידי. הקצוות שלו נעשו פחות ברורים והוא התערפל.

הדברים כפי שהם/הדס משגב

מה אתם זוכרים?

מן הסיפור:
האישה צחקקה והתייפחה בכאב. "אני שייכת לילדים כבר אלפיים שנה; מה לי ולאמהות?" הנערה שתקה, והקור נהיה מוחשי יותר ויותר. "את עקשנית," אמרה האישה לבסוף. "היו רבות כמוך, עקשניות. מעטות ניצחו אותי." מבטה נעשה מרוחק. "ימים קשים באים על עולמך, ילדה קטנה. אני נותנת לך מתנה, כי לכדת אותי ואני רוצה ללכת… זכרי אותה לפני הסוף, וזכרי אותי שהייתי, שהנני. ועוד עצה אחת אוסיף לך," אמרה ונעצה באירן מבט קשה, "היזהרי מרופאים שאומרים לך שאני לא קיימת, שמבטלים את סיפורייך במחי יד." היא חייכה קלות. "ואולי מוטב שתיתני לאמך ללכת…"

הנר של רננה/יעל פורמן

עולמות נבראים ונחרבים במאמר!

מן הסיפור:
הסיפון היה רחב ידיים. המפרשים התנופפו ברוח הקלה הרחק מעליהם.
"זו ממש ספינה, כזו שיכולה לשוט בים," אמרה רננה. "היא הולכת לעוף?"
"כן," אמר ערן. "אין פה ים, אז היא חייבת לעוף. המציא את הכלי הזה מישהו שרצה להתחתן עם נסיכה ומאז הוא נכנס לשימוש קבוע פה. אני מכיר כמה סיפורים שהוא מופיע בהם."
"אני לא רואה שטיחוני הצלה," אמרה רננה, שהתרגלה כבר לחפש אותם בכל כלי תעופה שעלתה עליו.

ויהי אור/לילי דאי

מי רוצה לחיות לנצח?

מן הסיפור:
"אני לא מצליח להירדם." הוא פוקח את עיניו, קולו מקבל שמץ של גוון יללני, ילד מפונק שצעצוע אהוב נלקח ממנו.
"זו לא מיומנות שקל לרכוש. ידעת את זה לפני שהצטרפת לתכנית." אור לא בטוח אם היא מנסה לנחם אותו או לנזוף בו. "ואתה יודע שלמרות התקדמות הטכנולוגיה, לא כל אחד מצליח לישון."
הוא נשכב בחזרה, גבו מופנה למסך בהפגנתיות.
"אולי תמצא לך תחביב אחר?" היא מציעה. "משהו שמצריך פחות ריכוז, פחות התמקדות פנימה… אור?"

חמש ארבע שלוש שתיים אחת/הילה בניוביץ'-הופמן

חמישה שותפים בדירה זה לא תענוג גדול. חמישה שותפים בגוף, זה הרבה יותר מסובך.

מן הסיפור:
"שנינו הידרות. לא סתם, הידרות רצף 3. תאר לך שאני הייתי 2 ואתה 4 או ההיפך. לא היינו נפגשים לעולם," התבדח אדם. אחר כך הרצין.
"טוב, הוועדה. הם ענו לי ש'הנאמנות שלי לאחות הידרה ראויה לכל שבח', ושממש נוגע ללב שאני בוטח בה במאה אחוז, אבל 'אנחנו צריכים להתכונן לכל האפשרויות', כולל האפשרות שאלינור תיאלץ להעביר את המשמרת הבאה שלה, אולי המשמרות הבאות שלה, בחדר נעול עם השגחה מסביב לשעון. אמרתי להם שאם זה קורה, גם אני חותך את הוורידים."

ים השיבולים/רוני גלבפיש

קיבוץ נשאר קיבוץ, גם אם את מתה.

מן הסיפור:

"ומה עושים פה? מחכים?"
"יש כאלה שמחכים," אמר. "אני לא מחכה לשום דבר ולאף אחד. אני חי."
"חי?"
"מת," תיקן. "נו, ממשיך. אני ממשיך."
"אבל לאן?" שאלתי. "מישהו פעם הלך מפה? מישהו בא?"
"לפעמים באים אלה מהקיבוץ השני. לפעמים אנחנו הולכים לשם. אבל הם עדיין ארגנטינאים. אנחנו עדיין ברזילאים. ישר מתחילים לריב על כדורגל."

מזל טוב, שאול, איך אתה מרגיש?/אורי ליפשיץ

כולנו רוצים לדעת לעתים איך אחרים מרגישים. משאלות כאלה עשויות להיות מסוכנות.

מן הסיפור:

הייתי רוצה להתרגש היום. אולי ללכת לאיפה שהוא ולהרגיש חיבה של מישהו אחר, אולי פחד. משהו. במקום זה אני הולך לסולם העץ, מרים את הידיים למוט העץ העליון ונתלה, חסר תנועה. אני מניח למשקל של הגוף שלי להצטבר על האצבעות ואז לאט לאט מעביר את תשומת הלב שלי לכתפיים, ששם משקל הגוף שלי מותח את השרירים. אני עוצם עיניים וחושב על אתמול בערב. מנסה בכוח לעורר בעצמי משהו. תשוקה, פחד. משהו.

פרדות, הפתעות, מנוסות/יצהר ורדי

סיפור עדין של אהבה בעולם המשתנה לנגד עיני גיבוריו, עולם שיכול היה להיות שלנו לו רק כמה דברים היו שונים.

מן הסיפור:

היא נולדה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדה עם אביה בין מדינות אירופה. לאחר מותו המשיכה לנדוד – הרי לא ידעה שום דבר אחר – עד שהגיעה בוקר אחד לשגרירות קוֹמלנד בישראל. מזכירה זועפת שלחה אותה מדלפק הקבלה לחדר 768 ב' ושָׁם, במשרד להמרת מסמכים ידניים שתוקפם פג, היא פגשה אותי, וכל השאר היסטוריה. בסעיף הלאום בדרכון שלה היו רשומות שלוש מילים באנגלית: Gypsy by Choice.

אני זוכר את הרגע הראשון ההוא – אישה גבוהה, שחולצתה הבּהירה צמודה לגופה הרזה כמכסה דבר מה. אצבעותיה היו ארוכות ושׂערה חלק וארוך ונוצץ, כאילו נמרח במשחה כלשהי או נטבל במים. היא האישה הראשונה שלא נעצה מבט במרכז מצחי.

קאזה של יעל/שחר אור

לעולם אי-אפשר לדעת מה יימצא בחלומות. אולי הדרך הביתה?

מן הסיפור:
כשנחפרו מנהרות הכרמל בעשור הראשון של המאה, החברה הסינית שביצעה את עבודת הכרייה הודיעה שבנוסף לחפירת המנהרה, בוצעה גם חפירה נוספת מתחת להר הכרמל של חלל היכול לשמש נפח אחסון מאובטח גדול, בדיוק באמצע הדרך בין הצ'ק-פוסט לנווה שאנן. חלל זה הפך למאגר המידע המאובטח של עיריית חיפה. כשגוגל יצאה עם הגוגל-דרימז ב-2015, מכשיר שתיעד חלומות באופן קולנועי, החליטו פרנסי העיר שמאגר המידע התת-קרקעי הגדול הזה יכלול גם חלומות. העירייה רישתה כמעט את כל שטח העיר חיפה במתקני קליטה של גוגל-דרימז, וכל המידע הלילי הזה נאסף בשקדנות מאז ועד היום.

קפה אחרון עם קתרין/דורית קידר

לא כל מי שרואים את העתיד, רואים אותו עתיד. סיפור קצרצר על אנשים, ועתיד.

מן הסיפור:

כל יום שלישי הראשון בחודש, היא מתייצבת בקפה השכונתי.
כל יום שלישי הראשון בחודש, היא נותנת לנו, יחידי הסגולה, הוראות הפעלה לגבי המָחָרִים.

שמים זרועי כוכבים/רותם ברוכין

עולמות בתוך עולמות, חבויים בתודעתם של אנשים.

מן הסיפור:
החיבור המנטלי נפתח, גדול ובוהק כמו גשר, והיא פוסעת דרכו, לא לפני שהיא טורחת לדמיין בגדים ייצוגיים יותר מהפיג'מה שלה. לאחר רגע, היא יושבת בשמלה פשוטה בתוך כורסת עור חומה, עתיקה, בחדר חמים שתמונות ילדים תלויות על קירותיו – היא מתקשה לפעמים לזכור מי מהם הילדים ומי הנכדים. היא מתפעלת שוב מכמה שהחדר מציאותי, אשליה מדויקת כל כך שייתכן והייתה מאמינה שזו המציאות עצמה לולא זהרורי האור הקטנים בזוויות עיניה, הזורחים מעבר לקירות החדר.

תעסוקה מבצעית/עדו סוקולובסקי

יש דברים שמפרים את החדגוניות של שירות מילואים בבקעה. לא בטוח שאתם רוצים לפגוש אותם.

מן הסיפור:
בהתחלה חשבתי שמדובר בקול מנוע של רכב נוסף. מין נהמה עמוקה ומגרגרת שנשמעה פתאום מהצד הירדני. הנהמה המשיכה והיה ברור שזה אינו קול של מנוע, אם כי משום מה הוא נשמע כמעט אנושי. במטושטש אפשר היה לראות משהו שחור רץ שם בחשכה, ואז אחד הכתמים האפורים הוטח לאדמה. שמעתי את קולו של המ"פ שואל בקשר מה קורה בגזרה שלנו. הפניתי את מבטי אל יובל והספקתי לראות אותו מביט לכיוון העמק במבט זגוגי, אבל הוא התעשת מיד והחל למסור דיווח בקשר. אף-על-פי שלא קיבלתי פקודה, ירדתי מהבט"שית וכמוני עשה המילואימניק המתולתל. זיאד זינק מהכיסא שלו למטה ונחת בקול טפיחה על הקרקע.

אורי ליפשיץ

נעים מאוד, אורי ליפשיץ הוא יזם טכנולוגי, מנחה סדנאות כתיבה ורטוריקה, אמן אימפרוביזציה מחברי אנסמבל "למאבאטי". בזמנו הפנוי הוא נהנה לקרוא שירה, לכתוב סיפורת ולשחק משחקי תפקידים.

דורית קידר

דורית קידר היא חוקרת וסופרת, שהוציאה לאור שני ספרים בעברית: "לילית – שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית" ו"כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית". סיפורים קצרים שלה פורסמו באתרי אינטרנט בארץ ובעולם.

הדס משגב

כותבת ופעילה ותיקה בקהילת המדע הבדיוני בישראל. סיפוריה ושיריה התפרסמו בדפוס ובבמות מקוונות. זכתה בפרס גפן על סיפורה "ואז היה חורף בעולם".

הילה בניוביץ'-הופמן

הילה בניוביץ'-הופמן היא מתרגמת ועורכת טכנית במקצועה, בעלת תואר שני בלימודי מגדר, כותבת את הבלוג הפופולארי "ואן דר גראף אחותך", וחובבת פנטסיה, מדע בדיוני ואוגרים סיביריים. היא זכתה בפרס גפן על סיפורה "חמש ארבע שלוש שתיים אחת".לאתר של הילה בניוביץ'-הופמן

יעל פורמן

199101_212975085386376_5357995_n-142x142[1]

יעל פורמן, כותבת ותיקה בקהילה, זכתה בעבר בתחרויות, והיתה מועמדת מספר פעמים לפרס גפן על יצירותיה. ספריה: "ילדי בית הזכוכית" (מודן, 2011; הספר נכנס לרשימת מצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשע"ב), קרעי עולם (מודן, 2017).

לאתר של יעל פורמן

יצהר ורדי

יצהר ורדי נולד בקיבוץ בית קמה בשנת 1968, ובגיל 23 עזב את הקיבוץ בפעם השנייה והאחרונה. בשנותיו בתל-אביב עסק בכול, מטרקטוריסט באתר בנייה ועד עריכה והגהה ב"מעריב", ולמד פילוסופיה, ספרות ותרגום. כיום הוא מתגורר בקרית טבעון, עוסק בכתיבה, בתרגום ובעריכה ועושה צעדים מהוססים בעולם הפנטסיה. בשנת 2011 יצא לאור ספרו "את כל הדברים".

לילי דאי

בת לחובב מד"ב ולסופרת פנטזיה, שבאופן קצת צפוי יצאה חובבת וכותבת מד"ב ופנטזיה. וקולנוע. וטלוויזיה. וספרות. ומה שבא ליד. סיפוריה התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות, זוכת פרס גפן על סיפורה "במקום בו מאבדים ספרים". ספרנית, הייטקיסטית, מאסטר למדעי הקוגניציה, וממייסדי תא המד"ב הירושלמי "הרחפת הקלה".